הבלוג של אורי הייטנר

צר לי על קלות הראש והזלזול שבהתייחסותו של אהוד בן עזר לאודליה כרמון, שחשפה את מסכת ייסוריה – ההטרדות המיניות והתקיפות המיניות בידי האנס הסדרתי משה קצב, שעה שכיהן כשר התחבורה. כזכור, בית המשפט קבע שדבריה מהימנים לחלוטין, אף שעדותה לא נכנסה לכתב האישום בגין התיישנות, ודבריה היו עדות מסייעת במשפט.

הלקח המרכזי מסיפורה העגום של כרמון, הוא חשיבות הדיווח והתלונה. אילו התלוננה כרמון בזמן, הייתה חוסכת סבל רב מקורבנות רבים של קצב. ניתן בהחלט להפנות אליה ביקורת על כך. אולם סיפורה ממחיש היטב את מערכת ההדחקות, ההכחשות והפחדים שמנעו ממנה ומקורבנות רבים אחרים להגיש תלונה (ולא רק במקרה של קצב), ואולי זו החשיבות הגדולה ביותר של החשיפה, גם אם באיחור ניכר, של הסיפור.

אחד הדברים הקשים בסיפורה של כרמון, הוא תיאור התנהגות הסביבה הקרובה של קצב. מסתבר שהקרובים אליו ידעו ושיתפו פעולה. קצב שימן אותם בג'ובים תמורת נאמנות מוחלטת, והם סיפקו את הסחורה והיו חלק ממכונת הציד, הטרף והענישה של קצב.

קצב עצמו מצטייר כחיית טרף – יותר משהוא בעל יצר מין לאו בר כיבוש, הוא בעל יצר שלטון חסר מעצורים. הוא הפך את כל עובדי לשכתו למשרתי תאווֹת הכוח, השלטון והמין נטולי הרסן שלו, במפגן מתמשך של שליטה בכפופות ובכפופים לו. וכך, במשך עשרות שנים, התקדם האנס מתפקיד לתפקיד, תוך שהוא משאיר מאחוריו מספר רב, אולי עשרות קורבנות של תאוותו. כל זה לא היה קורה ללא שיתוף הפעולה וקשר ההשתקה של סביבתו.

העובדה שחיית טרף כזו הגיע לבית הנשיא, היא חרפה לאומית לדיראון עולם.

* "חדשות בן עזר"

מה הנושא המרכזי בביקור אובמה בישראל, חלוקים ביניהם הפרשנים והעיתונאים – הגרעין האיראני או הנעת המו"מ עם הפלשתינאים?

למיטב הכרתי, משמעות הביקור אחרת לגמרי – אובמה בא לישראל בראש ובראשונה כדי לחזק את הברית בין שתי המדינות ולהפריך את ההערכות הקיימות בישראל, בארה"ב ובעולם כאילו הוא אינו מחויב לה.

ליחסים המיוחדים בין ארה"ב וישראל אין אח ורע בעולם. הברית הזו הולכת ומתהדקת, והיא מרכיב משמעותי בזהות הישראלית ובזהות האמריקאית. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. בביקורו של נתניהו בארה"ב, שהיה בו עימות פומבי בין אובמה לנתניהו, נאם נתניהו בפני בתי הנבחרים. כל חברי בתי הנבחרים, רפובליקאים ודמוקרטים כאחד, יצאו מגדרם כדי להריע לנתניהו, בעיקר כאשר הוא דיבר על הקשר של העם היהודי לא"י ולירושלים. היתה זו הנפת כרטיס צהוב של בתי הנבחרים לאובמה. דוגמה שניה – לב העימות בין אובמה לרומני שעסק בסוגיות חוץ, הוקדש לתחרות בין שני המועמדים על השאלה מי אוהד יותר את ישראל.

נושאי דגל "הבידוד המדיני" – אלה הטוענים שהתמיכה האמריקאית מותנית בקבלת המדיניות של הממשל האמריקאי, טענו שאלה דברים הנובעים מצרכי הבחירות, אולם אחרי הבחירות יהיה קרע בין המדינות ואובמה יתנקם בנתניהו ובישראל. חלפו הבחירות בשתי המדינות, אובמה אינו כבול עוד בשום שיקול אלקטורלי, והוא בא לחזק את הברית האסטרטגית הבלתי מותנית בין המדינות.

התמיכה האמריקאית היא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל. יש המאיימים עלינו, שאם לא נקבל את עמדות הממשל בסוגיה הפלשתינאית או בסוגיה האיראנית, נאבד את הנכס האסטרטגי הזה. אובמה בא לישראל כדי להפריך את התזה, שמשמעותה היא מסר לעולם כולו, שארה"ב הינה משענת קנה רצוץ והטובה בידידותיה אינה יכולה לסמוך עליה.

שוחרי "הבידוד המדיני", מדקלמים מאז הנאום ספין חדש, פרשנות יצירתית במיוחד לביקורו של אובמה ולנאומו. לטענתם, אובמה שימן את הציבור הישראלי בנאומים סכריניים ואז הנחית את המסר האמתי, המטרה לשמה הוא בא לישראל – דרישותיו בנושא הפלשתינאי.

אבל מי ששמע וקרא את הנאום יודע שההיפך הוא הנכון. אובמה השיא עצה ידידותית לישראל לאפשר הקמת מדינה פלשתינאית כדי להבטיח את עתידה כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך המסר המרכזי שלו היה, שהברית עם ישראל היא בלתי מותנית לחלוטין.

המסר המרכזי, באנגלית ובעברית, היה "אתם לא לבד", כלומר – אין ולא יהיה בידוד מדיני. "אתם לא לבד" - לא בתנאי שתקבלו את עמדותיי בנושא הפלשתינאי, אלא "כל עוד ארה"ב קיימת". ובמילים אחרות – כידידים אנו יכולים להתווכח, להתעמת, לחלוק, לנתח אחרת את המציאות, אבל הידידות לישראל והתמיכה בה היא מרכיב בסיסי באתוס האמריקאי, ויש לה רק תנאי אחד – קיומה של ארה"ב. התמיכה בישראל היא עניין קיומי בתפיסה האמריקאית, ולכן היא "לנצח", כפי שהבטיח אובמה בעברית ובאנגלית.

המחלוקת בין ישראל לארה"ב בסוגיית גבולותיה של ישראל קיימים מאז 1967. היא הביאה לעימותים מדיניים חריפים בין המדינות, אגב – בעיקר תחת נשיאים רפובליקאיים, כמו פורד ("ההערכה מחדש" 1975), רייגן (השעיית מסמך ההבנה האסטרטגית בעקבות חוק הגולן ותכנית רייגן לנסיגה לקווי 4.6.67) ובוש האב ("אם ישראל רצינית שתתקשר אלינו"), אך למרות המחלוקת מערכת היחסים הלכה והתהדקה, וכך גם התמיכה הביטחונית, המדינית (הצבעות באו"ם) וכד'.

חשיבות נוספת לביקור אובמה, היא תרומתו למאבק נגד קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל.

אובמה הוא המנהיג הנערץ על הציבור הליברלי בארה"ב, באירופה ועל ה"שמאל" הישראלי. בדיוק על תודעתו של הציבור הזה, נערך קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, בעולם ובארץ. העובדה שהציבור הזה נחשף במשך שלושה ימים תמימים לנאומים המעלים על נס את מדינת ישראל, את הציונות, את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ ישראל, היא סדרת חינוך שאי אפשר להגזים בחשיבותה. אנשים בישראל ובעולם, שמדינת ישראל מצטיירת בעיניהם דרך הפריזמה של גדעון לוי, פתאום שמעו מפי מנהיגם הנערץ את היפוכם המוחלט של הדברים. זוהי תרומה חשובה לישראל.

* "חדשות בן עזר"

            א. התיקון

את הקדנציה הראשונה שלו פתח אובמה בביקור במזה"ת, תוך פסיחה בוטה על ישראל. הוא נכנס לתפקידו הנשיאותי שבוי בתפיסה משיחית שההיסטוריה הטילה עליו את תפקיד הגשר בין ארה"ב לעולם האסלאמי, והוא התייחס לישראל כאל אבן נגף בדרך להגשמת חזונו. הוא עשה כל שגיאה אפשרית. התוצאה של מדיניותו – העולם האסלאמי והערבי דחה את ידו המושטת, הקצין את עוינותו ואת האיום הטמון בו. במהלך הקדנציה אובמה התפכח ושינה בהדרגה את דרכו. אבל הרושם הראשוני נשאר. בפוליטיקה יש חשיבות עצומה לסמלים. הביקור במזה"ת והדילוג על ישראל היו סמל שקיבע את תדמיתו כעוין לישראל. הסמל האפיל גם על תמיכתו הביטחונית חסרת התקדים בישראל. גם תמיכתו בישראל במבצע "עמוד ענן", אחרי הבחירות, כאשר על פי איומי התקשורת הישראלית הוא היה אמור להיות עסוק בעיקר בנקמה בישראל, לא שינו את התדמית.

את הקדנציה השניה שלו פתח אובמה בביקור ידידותי בישראל. הביקור הזה נועד לסמל את דרכו החדשה ולעצב תדמית חדשה כידיד גדול של ישראל. ובנאומו בנתב"ג תיקן סמל נוסף. בנאומו באוניברסיטת קאהיר ייחס אובמה את קיומה של ישראל לשואה, ובכך שיחק לידי קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, על פיו הערבים אינם צריכים לשלם את מחיר השואה שחוללו האירופאים ליהודים. בנאומו בנתב"ג דיבר אובמה על הזיקה ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. 

יש חשיבות רבה לדברים אלה. רבים בתוכנו חושבים שלא מכובד לדבר על זכותנו על הארץ. שזה לא מעניין את העולם. שזה לא רלוונטי במדינאות. אבל זה בהחלט רלוונטי. זה הבסיס לקיומנו, זה הבסיס להקמת מדינת ישראל על פי מגילת העצמאות, זה הבסיס להצהרת בלפור, זה המסר המרכזי עמו נציגי היישוב הופיעו בפני נציגי האו"ם לפני הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים באים בשם הצדק ואנו בשם הביטחון, מלכתחילה ידינו על התחתונה. כשנשיא ארה"ב אומר את הדברים, זהו מסר חשוב לעולם. ובעצם, גם ללא מעטים מתוכנו.

            ב. אגדת הבידוד המדיני

* נשיא ארה"ב בא לישראל, בראש ובראשונה כדי להפגין את ידידותו ולתקן מה שקלקל בקדנציה הראשונה. אותו נשיא, שקראנו בכל העיתונים שינקום בנתניהו ובישראל ועכשיו כשאינו תלוי בקול היהודי הוא יראה לנו מה זה... * בסקר מקיף של גאלו"פ התברר שישראל נמצאת בשיא האהדה הציבורית בארה"ב בכל הזמנים. * נשיא המדינה התקבל בכבוד מלכים באירופה. * מלך ירדן דיבר על יחסיו הידידותיים עם ראש ממשלת ישראל.

אז נכון, יש חילוקי דעות. וההחלטה לבנות ב- a1 לא התקבלה בעולם באהדה. אך אלה חילוקי דעות ענייניים בין ידידים. כאשר זאת התמונה אחרי עשור וחצי של קמפיין אינטנסיבי של דה-לגיטימציה לישראל, אפשר באמת להשליך את אגדת "הבידוד המדיני" לפח האשפה של ההיסטוריה לצד אגדות כמו "הצונאמי המדיני", "האינתיפאדה השלישית" וכד'.

             ג. הצד השלילי של הביקור

לאף נאום, אף מסר, אף חיוך, אף חיבוק ואפילו לא השלת ז'קט, לא יכול היה להיות אפקט המתקרב בעוצמתו לשחרור פולארד. אילו תיקן את העוול הזה, היה אובמה קונה את עולמו בינינו.

הוא לא עשה זאת בביקור, אך אני מקווה שהנושא יעלה באופן רציני בביקור על מנת שאובמה יתקן זאת בעתיד הקרוב.

סירובו של אובמה לשחרר את פולארד, העיב על הצלחת הביקור. מה שעוד העיב על הביקור, הוא העובדה שאובמה בחר שלא לנאום בכנסת.

בעניין הזה, יש מקום לביקורת על אובמה, אך גם על נתניהו. אני משוכנע, שאילו ישראל עמדה על כך שאובמה ינאם בכנסת, הוא היה עושה זאת. שמא נתניהו חשש מפאדיחות? למשל מאיזו הפגנת קריאות ביניים מצד ח"כ זועבי או שכמותה? כך או כך, אין כל הסבר המצדיק את הדבר.

            ד. פרובינציאליות

נשבע לכם ששמעתי את הדברים במו אוזני ביומן הבוקר של "קול ישראל". כתבנו הממתין לפמליית הנשיא בנתב"ג, בשעה 8:00 (כלומר 4.5 שעות לפני שעת הנחיתה): "תופתע בוודאי, אריה, לשמוע שלא חל כאן כל שינוי מאז שיחתנו בשעה הקודמת, מלבד העובדה שמטוסו של הנשיא התקרב עוד קצת לישראל". שלושה ימי ברברת מאוסה נחתו עלינו. ואם זו אינה פרובינציאליות - פרובינציאליות מהי?

* "חדשות בן עזר"