הבלוג של אורי הייטנר

אחד המיתוסים הנפוצים על מאיר אריאל, הוא ששירו "ירושלים של ברזל" הוא שיר מחאה – קונטרה ל"ירושלים של זהב". בעוד "ירושלים של זהב" מסמל את הערגה לשלמות ירושלים, "ירושלים של ברזל" חותר תחת הקונצנזוס הזה.

מזה שנים רבות אני יוצא נגד המיתוס הזה. במאמרים רבים ובהרצאות רבות הוכחתי שאין שחר לטענה הזאת. "ירושלים של זהב" היה קינה שכתבה נעמי שמר על העיר המחולקת ובלבה חומה. "ירושלים של ברזל" הוא גרסת הלוחמים, משחררי ירושלים, שמאיר אריאל נמנה עליהם; גרסה משלימה, שבה הוא משיב לה שהנה, ירושלים שוחררה, המציאות השתנתה.

"הלא לחומותייך קראנו דרור", מצהיר אריאל, ומספר ש"באנו להרחיב גבולייך" ומצאנו בך, בירושלים, "לב אוהב". ובתשובה ל"איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה // ובמערות אשר בסלע / מייללות רוחות / ואין פוקד את ים המלח / בדרך יריחו", כתב אריאל למחרת שחרור העיר: "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו // עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב".

שירו של מאיר אריאל דומה מאוד במסריו לבית שהוסיפה נעמי שמר לאחר השחרור: "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וגו'.

יש המנמקים את מיתוס שיר המחאה בהתייחסותו של מאיר אריאל למחיר הדמים של השחרור, ובעיקר לשורה "כמעט כולך זהב", שכביכול חותרת תחת "אשר כולה זהב". ולא היא; ודאי שהוא מתייחס למחיר שחבריו והוא שילמו. כן, "כמעט כולך זהב", בשל האובדן והאבל. אך אין בכך כל מחאה.

תגובות שקיבלתי מלוחמים שלחמו כתף אל כתף עם מאיר אריאל בקרבות, אוששו את טענתי ללא סייג.

כשקראתי את הביוגרפיה של מאיר אריאל, שכתב ניסים קלדרון, עניין אותי מאוד איזו גרסה הוא יציג בנדון – גרסת המחאה החתרנית או גרסת השיר המשלים. כיוון שאני מודע להשקפותיו הפוליטיות של קלדרון, חששתי מפני הצגת מיתוס המחאה כמסר המרכזי.

קלדרון הציג את שתי הגרסאות. הוא בפירוש ניתח בהגינות את השיר כשיר משלים ל"ירושלים של זהב". הוא הציג זאת לא רק באמצעות מילות השיר, אלא גם בציטוט ראיונות עם מאיר אריאל מאותה תקופה, המחזקות זאת. "המילים שנתנו לי את הדחף לזֶמֶר הן המילים של נעמי שמר על הר הבית שאין פוקדו", הוא אמר במפגש עם שולי נתן במשמרות. שולי נתן אמרה לו: "כששמעתי את המילים שלך, הייתי נרגשת. המעמד שבו הושמעו לראשונה נתן להם עוצמה של הרגשה משותפת אחת". העיתונאית שסיקרה את המפגש היטיבה לתארו בכותרת: "שולי נשאה תפילה – הצנחן אריאל הגשימה". ועוד ציטוטים ברוח זו.

מצד שני, קלדרון סבור שיש בשיר גם התרסה – לא התרסה נגד שחרור העיר, והוא מדגיש שלא במקרה אין מדובר בו על "כיבוש", אלא על ההתעלמות מן החללים, ממחיר הדמים. כאמור, איני מקבל זאת. בכלל, הנראטיב לפיו שירי מלחמת ששת הימים התעלמו ממחיר הדמים הוא "עובדות אלטרנטיביות" במלוא מובן המילה, ובכוונתי להוכיח זאת במאמר נפרד.

אולם למדתי מן הספר, שמאיר אריאל עצמו, בסוף שנות ה-80, התבטא כלפי השיר באופן שהציג אותו כשיר מחאה. "ניסיתי לזרוק על 'ירושלים של זהב' קצת בוץ. אנשים שמו הצידה את העובדה שהמסר היה הפוך ואימצו אותו כחלק מההתלהבות שאחזה בעם. האקסטזה הזאת מסוכנת בעיני. אני חושב שהיא אפשרה את הבלגן שאנחנו תקועים בו היום", ועוד ביטויים מסוג זה.

אז מה האמת? האמת היא שיש הבדל בין מאיר אריאל שכתב את השיר הזה ב-67' למאיר אריאל שהתייחס אליו ב-89'. ובעיקר ניתן ללמוד מכך על מה שמאיר אריאל עצמו הגדיר, בשיר אחר, בנושא אחר: "לכל הכיוונים נפתח / והתשוקה לכל כיוון / אותי הורסת".

כל ניסיון למצב את מאיר אריאל כמבטא צד מובהק של המפה הפוליטית, מחמיץ את ייחודיותו, מורכבותו וגישתו האינדיבידואליסטית של מאיר אריאל. גישתו הייתה ייחודית ושונה מכל דוֹגמה, וגם לא תמיד עקבית, כיוון שהיא מבטאת את התשוקה לכל כיוון. וכשמדובר על "תשוקה לכל כיוון", אין הכוונה למין אמצע משמים, שאין בו מזה ולא מזה, אלא עמדה שיש בה הן את התשוקה לחבלי ארץ ישראל ולהכאת שורשים בהם, והן את המחאה על עוולות וצעדים בלתי מוסריים הנעשים בשם אותה תשוקה.

****

את מאיר אריאל אי אפשר למסגר בשום קופסה פוליטית. אם יש דבר שהוא סלד ממנו, הוא עֶדְריות, אמירת "מה שצריך", כי זאת מצוות הברנז'ה. בשירו "דאווין של שיר מחאה", לועג מאיר אריאל לזמרי המחאה האוטומטיים. הוא מתאר חבורה הדוניסטית דקדנטית של הבוהמה, ובפזמון הוא מביע את דעתו על ערכם של שירי המחאה האוטומטיים של אותה קבוצה. "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים" וברור למה הוא מדמה את אותם השירים. "אז מה הדאווין של שירי מחאה / כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה / המים יורדים".  

קלדרון מפרש את השיר הזה הפוך לגמרי ממני. לטענתו "זה שיר מבריק על מחאה שאיבדה את אופייה כמחאה, שנעשתה לדאווין של שיחת סלון נואשת, לנוכח הכיבוש שהולך ומעמיק". והוא מדגים זאת בהערה: "הוא יצר סימפוניה של שובביות התודעה, שפוגשת מציאות פוליטית, שאין בה שום שובבות. הלץ שבמאיר אריאל שאל בשיר הזה מה מצחיק, ומה מצחיק עד בכי ["כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים" א.ה.], במציאות שבה התנחלויות הולכות ומתרבות תחת שמות מכובסים כמו 'היאחזות הנח"ל מלכישוע' ". אילו טרח קלדרון לבדוק, היה מגלה שהיאחזות הנח"ל מלכישוע הייתה בכלל בתוך הקו הירוק, על הגלבוע, כך שכל הטענה הזאת מופרכת. אולם דוגמה זו ממחישה את מה שאני רואה כבעיה המרכזית בביוגרפיה המצוינת שכתב קלדרון, "ארול אחד": הוא החמיץ את הבנת דרכו הפוליטית המורכבת של מאיר אריאל, והציג אותה דרך המשקפים הפוליטיים שלו.

****

קלדרון מספר על השתתפותו של מאיר אריאל בכנס "השמאל עם הגולן" (אם כי הוא טעה בתיארוך האירוע, שהתקיים באחד במאי 1995 ולא בספטמבר 1994 כפי שהוא כתב בספר). בנאומו בכנס הוא הביע התנגדות נחרצת לכל הסכם שיכלול פינוי יישובים. בהמשך דבריו, במשפט שלא צוטט בספר, הוא הסביר זאת בכך שעקירת יישובים היא מעשה בלתי מוסרי המנוגד לערך השלום. הוא אף אמר, שהריבונות אינה מעניינת אותו, ואם ישאירו את היישובים, אין לו כל בעיה בכך שהריבונות תעבור לידי סוריה.

אם הוא התנגד לעקירת יישובים בהסכם עם סוריה, האם הוא היה נותן ידו להסכם עם הפלשתינאים, שיכלול עקירת יישובי יהודה ושומרון, שכבר אז מנו למעלה ממאה אלף איש? פעמים רבות הגדיר אותו קלדרון כמתנגד לכיבוש וכאיש שמאל, אך הוא עצמו מציין שהוא התבטא בתמיכה מנסיגה מכל השטחים, אך ללא פינוי יישובים. "כשם שיש אזרחים ערבים בישראל, הציע, יהיו אזרחים יהודים במדינה הפלשתינאית". ואילו הייתה עומדת על הפרק נסיגה הכוללת עקירת יישובים, האם הוא היה תומך בה? להערכתי, הוא היה מתנגד לה, כפי שהביע התנגדות להסכם שלום עם סוריה שכרוך בעקירת יישובים. הוא היה מתנגד לכך מסיבות מוסריות, הומניסטיות.

הגישה ההומניסטית, המוסרית, הביאה אותו לכתיבת השיר הפוליטי הבוטה ביותר שלו, "מדרש יונתי". בשיר זה הוא מחה בחריפות נגד עוולות שלטענתו ישראל מבצעת כלפי הפלשתינאים ביהודה, שומרון וירושלים.

מה לך כל כך נמרץ שלוח

להתגרד על הסכין?

די כבר תן גם לסכין לנוח -

כן, רד מהסכין.

ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות

שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?

בספק מרמה, בחשד גזל,

בחסות חשיכה בחסינות מושל?

הזו גאולה? הזה כבודה?

כגנב במחתרת יהודה?

ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה

או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?

ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית

בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?

בעיני מי זה מוצא חן?

אדמה אתה לוקח - גאולה לא נותן?

או אולי אצבעותיך

הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד -

מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר?

מתורגלות לשמוט?

שיר קשה ובוטה, שיר עצוב וכועס; גם המנגינה הכעוסה שלו וגם המילים הבוטות שלו אינם אופייניים למאיר אריאל. ניכר בו שהוא נכתב מתוך כעס עצום.

אולם גם בשיר הזה, אין הוא מציע פתרון מדיני, אלא הוא דורש יחס מוסרי, הוגן והומניסטי לבני האדם. בדיוק כמו בהתנגדותו לעקירת יישובים. גם בשיר הזה לא מופיעה המילה "כיבוש", ובטח לא "נסיגה". להיפך, יש כאן מוטיב חשוב נוסף, אופייני מאוד למאיר אריאל: הוא הכניס אל תוך השיר שורות משירו של אלכסנדר פן "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי". אין לזלזל בשורה הזאת, כי בלעדיה אי אפשר להבין את המסר המורכב של השיר. המסר הוא שמאיר אריאל רואה באותם שטחים, בירושלים המוזכרת בשיר בשמה, כ"אדמה אדמתי". איננו זרים בה. איננו כובשים בה. ודווקא לכן, עלינו להתייחס בהגינות ליושביה, מתוך אחריות שלנו כלפי ארצנו. אחריות לנהל אותה בדרכי אמת וצדק, כפי שהוא מסיים את השיר:

לו רק הראיני את מראיך,

השמיעני קולך.

אמת וצדק בשעריך,

- זה נאווה מראך!

- זה ערב קולך!

- חן בעיני דודך!

המסר הזה מופיע גם בשירו "דרך ארץ", שנכתב באותה תקופה. גם לשיר זה הוא הכניס את "אדמה אדמתי".

"דרך ארץ, אדמה, אדמתי / דרך גבר בעלמה, עלמתי". הדרך הראויה לגבר בעלמה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח – בדרך ארץ. רק בדרך זו, העלמה תהיה "עלמתי", עלמתו של הגבר. וכך בדיוק ביחסים בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג "דרך ארץ" מקבל כאן משמעות חדשה. "דרך ארץ", פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.

"דרך ארץ, אדמה אדמתי". גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבה הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של א"י לעם ישראל. "אדמה, אדמתי". מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב"קולוניאליזם", ב"כיבוש". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיך אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאוּרְשָׂה בדם, "שאדם ונדם". הברית היא נצחית – "אורי שמש - לעד בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי". אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי צִוָנִי חֵרוּת האדם הפשוט". המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חרות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. בלעדיהם, אין ארץ, כפי שבלי דרך ארץ אין תורה.  

****

ב-1997 כתב מאיר אריאל שיר פוליטי מובהק, "על ארץ מוותרים רק בלב". גם שיר זה, מבטא את ה"לכל הכיוונים נפתח". מצד אחד, יש בו מסר ברור של אהבת מולדת, של קשר עם ארץ ישראל, כאשר ברור שאין המדובר בכיבוש. ומצד שני, הוא מסביר שאת התשוקה הזאת, לא חייבים לבטא באמצעות ריבונות מדינית, וויתור של המדינה על חלקי הארץ, אינה ויתור על הארץ, כל עוד לא חדלה האהבה אליה. על ארץ מוותרים רק בלב, ואם לא נוותר עליה בלב, היא תהיה שלנו, גם ללא ריבונות על כולה.

על ארץ מוותרים רק בלב

ארץ שוכחים רק בלב

על ארץ מוותרים רק בלב.

הארץ הזאת כבר החליפה

עמים ואומות כשמלה

כמו תכשיטים רק שומרת

על השמות שקיבלה.

החליפה אותי פעמיים

כמעט שהייתי אחר

אך זה לי אלף שנים ועוד אלף

שלא מוותר על גרגר –

על ארץ מוותרים רק בלב.

ובהמשך השיר הוא כותב:

ורק מידי נשמטה לי

מיד נלכדה בלבי

ובלבי אחזתיה

שלא תשכח ימיני.

את השיר פרסם מאיר אריאל בטור שהיה לו באותם ימים ב"מקור ראשון". הוא פרסם אותו במתכונת של דף גמרא. במרכז – השיר עצמו. מצדו האחד – פירוש לשיר. ומצדו האחר – "פירוש לפירוש". כך שלפחות בשיר הזה, לא הותיר אריאל מקום לפרשנויות. הפירוש נפתח במשפט: "כל ויתור על ריבונות של ישראל על חלקי ארץ אין בו כדי ויתור של עם ישראל על ארץ ישראל. כי ארץ היא יותר ממדינה". מבחינתו, ניתן לוותר על הריבונות המדינית, אך לא על הזיקה לארץ ישראל, שביטויה הוא התיישבות. ולכן, נכונותו לוויתורים מדיניים, מותנית בכך שלא ייעקרו יישובים.

קלדרון מסביר בספרו, שמאיר אריאל הקפיד לתת את השיר הזה דווקא לביצועו של יהורם גאון, שכמוהו "שלא כמו רוב האמנים בישראל, סירב להגדיר את השליטה בשטחים כמצב של כיבוש". יתר על כן, גאון סיפר לקלדרון, שאף שהדברים היו ברורים לו, "ליתר ביטחון הוא שאל אותו [את אריאל א.ה] והוא אישר לו שאכן לכך התכוון". וכאן אני מתחבר מאוד למשפט שכתב על כך קלדרון: "הוא רצה שהביצוע לשיר יתגרה בדיכוטומיה השגורה שבין ימין ושמאל". מדויק.

אך בהתייחסו לשיר, נהג קלדרון, לטעמי, בחוסר הגינות כלפי מאיר אריאל. באותה תקופה, השמיע מאיר אריאל כמה התבטאויות מוזרות, בעייתיות, פרובוקטיביות. ובכלל, מצבו הנפשי לא היה במיטבו והוא הלך והסתגר. קלדרון משייך את השיר הזה, ברמיזה, לאותן התבטאויות ופרובוקציות.

והרי קלדרון עצמו הפריד בין אותן פרובוקציות לבין יצירתו באותם ימים. "היצירתיות לא נטשה את מאיר אריאל האמן, גם כאשר מאיר אריאל האיש הלך והסתבך, הלך ונחנק". והן השיר הזה הוא שיר עמוק, שהושקע בו עמל רב, הושקעה בו מחשבה רבה.

יתר על כן, גם באשר להתבטאויותיו הפוליטיות באותה תקופה כתב קלדרון: "יהיה זה מוגזם ומעוות לומר שמאיר אריאל עסק רק בפרובוקציות בשנותיו האחרונות. ב-9 במאי הוא השתתף עם מוזיקאים נוספים בעצרת בכיכר רבין בתל אביב נגד הכפייה הדתית". האם הגדרת הפרובוקציה שמורה לעמדות שאינן עמדותיו של קלדרון?

בעיניי, השתתפותו באותה עצרת מבהירה היטב את מורכבותו. באותה תקופה היה אריאל עמוק באמונה, בדת, בשיאו של תהליך "התחזקות" ממושך. ודווקא אז הוא השתתף בהפגנה הזאת, כיוון שהוא הפריד בין האמונה הדתית, לבין הריבונות המדינית. כפי שהוא הפריד בין התיישבות וריבונות. כפי שהוא הפריד בין ויתור על ריבונות לוויתור על הארץ.

****

ב-1990, לאחר "התרגיל המסריח", השתתפתי בהפגנה בגן הוורדים בירושלים נגד הסיאוב בפוליטיקה הישראלית, תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם". מאיר אריאל השתתף בהפגנה, ושר בה את שירו "נרקומן ציבור". זהו שיר חריף ומושחז נגד הפוליטיקאים והפוליטיקה. אבל, האם ניתן לקיים דמוקרטיה בלי פוליטיקה?

בראיונות רבים יצא מאיר אריאל נגד המפלגות, ואמר שכבר שְׁמָן מעיד על הבעייתיות שבהן, כי הן מבטאות פלגנות במקום אחדות. האם יש דמוקרטיה בלי פלגים, בלי מפלגות?

ובשירו "דמוקראסי" הוא יורד קשות על הדמוקרטיה, מציג אותה כחשפנית גסה ובהמית.

האם הוא התנגד לדמוקרטיה? האם הוא העדיף דיקטטורה? חלילה. הוא היה מעדיף לראות את החיים מתנהלים בדמוקרטיה ישירה, וולונטרית, כמו באסיפת קיבוץ. היה בו מרכיב אנרכיסטי מובהק, של סלידה מממסד, מפוליטיקה, ממדינה, מריבונות. זהו מרכיב מרכזי באישיותו, משחר נעוריו, בהשפעת אחד משני הפלגים שייסדו את קיבוצו, משמרות – אנשי תנועת גורדוניה. כותב קלדרון: "מכאן גם ההסתייגות שהייתה להם ממבנים ארגוניים סדורים מדי, רציונליים מדי. היה בגורדוניה יותר מזיק אנרכיסטי שחשד במפלגות, בבתי נבחרים, בלחצים ארגוניים שמצמיתים את הנפש ואת כוחה של הנפש לעשות גדולות. מאיר אריאל הקשיב לנימה ההווייתית הזאת, ולנימה האנרכיסטית הזאת, מתוך צורך פנימי חזק, והביא אותה אחר כך אל שיריו הבשלים". ההסבר הזה מבהיר את תפיסתו הייחודית, שאינה ימין ואינה שמאל, אינה מתאימה עצמה לקופסאות ודוגמות, כשהוא קרוע ב"תשוקה לכל כיוון".

****

הייתה בספר התייחסות נוספת לגולן. מאיר אריאל השתתף בשיחה במשמרות שתועדה בקובץ "בין צעירים". הדיון בה נסוב סביב השאלה מה המשימה החשובה יותר לדור הצעיר בקיבוץ – להקים יישובים חדשים בגולן, או להישאר ביישובים שהקימו ההורים כדי להמשיך את מפעלם, שלא ייפול?

בכך אגע במאמרי בשבוע הבא. כאן אסיים בציטוט הערה ביקורתית של נסים קלדרון, על אותה שיחה, המעידה על הטייתו, שפגעה בניתוח השקפתו של מאיר אריאל: "שאלת הגולן כשטח כבוש כלל לא עלתה כאן".

* "שישי בגולן"

מראות העימותים בעמונה קשים וכואבים. ומה שקשה וכואב במיוחד, הוא שהם מיותרים. ניתן היה לפתור את הבעיה בדרך אחרת, הרבה יותר מוקדם. מזמן ניתן היה להגיע לפתרון בהסכמה, שבו הייתה מוקמת עמונה כפולה ומכופלת, מוסדרת וחוקית, באתר אחר על גב ההר, לא רחוק מהמיקום הקיים. ניתן היה למנוע את הפינוי והמראות שהתלוו אליו, אילו המתיישבים היו פועלים באחריות, ובעיקר – אלמלא פוליטיקאים פופוליסטיים עשו עליהם סיבוב והשלו אותם שניתן להימנע מביצוע פסיקת בית המשפט העליון.

אי אפשר להימנע מביצוע פסק הדין, כיוון שישראל היא מדינת חוק. אם ישראל לא תהיה מדינת חוק, אם היא תיגרר לאנרכיה, היא פשוט לא תהיה.

יש המטפטפים את הנראטיב, לפיו אפשר לצפצף על פסיקת בג"ץ, כיוון שפסיקתו היא פסיקה פוליטית של מיעוט שמאלני ששולט בו, ושבג"ץ הוא אויב ההתיישבות ביו"ש. עובדה – הוא פסק נגד עמונה.

הנראטיב הזה מבטא "עובדות אלטרנטיביות", משוללות יסוד. בית המשפט אינו נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון ופסיקתו בסוגיית עמונה אינה פוליטית ואינה אקטיביסטית.

אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי בהתערבות מיותרת של בית המשפט העליון בסוגיות מדיניות ופוליטיות, שראוי היה להימנע מהתערבותו בהם. אולם בנושא ההתיישבות ביש"ע בית המשפט העליון מעולם לא נהג באקטיביזם. ההיפך הוא הנכון. במשך כמעט 50 שנה מנסים שוב ושוב מתנגדי ההתיישבות לשלול את חוקיותה באמצעות בג"ץ, ולגרום לו להגדירה כבלתי חוקית. כל הניסיונות הללו עלו בתוהו. בית המשפט העליון מעולם לא קיבל עתירה כזאת, מעולם לא קיבל את העמדה הזאת. בית המשפט העליון מעולם לא התערב במדיניות ההתיישבות של ישראל – נושא שהיה ונשאר בסמכותן של ממשלות ישראל. כאשר מאמרי המערכת של "הארץ" תוקפים את בית המשפט העליון ומגדירים אותו כ"משת"פ של הכיבוש" וכ"מכשיר ההתנחלויות" – לשיטתם הם צודקים, לבטח יותר מאלה שטוענים שבית המשפט העליון הוא נגד ההתיישבות. רוצים הוכחה? לא הוכחה אחת בידי, גם לא שתיים. יש 700,000 הוכחות לטענתי. 700,000 ישראלים החיים מעבר ל"קו הירוק", הם ההוכחה הניצחת שבית המשפט העליון מעולם לא פסק שההתיישבות בלתי חוקית. לא בכדי הכללתי במספר זה גם את התושבים היהודים בשכונות הירושלמיות שמעבר ל"קו הירוק", אף שירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, כיוון שהטוענים נגד חוקיות ההתיישבות טוענים גם נגד חוקיות הסיפוח.

אם כן, במה בית המשפט העליון התערב? בהתיישבות על קרקע פרטית. כלומר, בית המשפט אינו מתערב במדיניות ההתיישבות, כי היא באחריות הממשלה. אולם בית המשפט מגן על הפרט וזכויותיו מפני פגיעת הרשות. בית המשפט מגן על הפרט, שנגרם לו עוול בידי הרשות. בדיוק לשם כך הוא קיים. התיישבות על קרקע פרטית של אדם, היא בלתי חוקית ומנוגדת לצדק, ובדין – בית המשפט פסק נגדה.

ממשלת ישראל בראשות בגין קיבלה ב-1979, החלטה היסטורית שקבעה את אופי ההתיישבות ביהודה ושומרון: לא תהיה התיישבות על אדמות פרטיות, אלא רק על אדמות מדינה. יש ביהודה ושומרון מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן להקים בהם יישובים רבים ורחבים, בהתאם למדיניות הממשלות. אין כל סיבה וכל הצדקה להתיישב על קרקע פרטית. זאת המדיניות הראויה, לא רק כיוון שהיא המדיניות החוקית, אלא כי זה הצדק הטבעי.

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית – ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

את הטעות של התיישבות על קרקע פרטית בעמונה ניתן היה לתקן בהסכמה, באופן שייטיב עם המתיישבים, עם רעיון ההתיישבות ועם החברה הישראלית כולה. רק דבר אחד חסר כדי להגיע לכך: אחריות.

* "ישראל היום"

* הכחשת השואה – ההודעה הנשיאותית של טראמפ ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שבה הוא לא הזכיר את היהודים; יותר מכך – ההתבצרות שלו ושל אנשיו להצדקת ההודעה, כלומר זו לא הייתה מעידה של חסר ניסיון ועוד יותר מכך – הנימוק, שלא רק יהודים נרצחו בשואה, היא בדיוק, אבל בדיוק, התגלמות התופעה ההרסנית של הכחשת השואה.

* גזור ושמור – בליץ הטירוף של טראמפ בשבוע וחצי הראשונים שלו בתפקיד, מביאים אותי לידי תחזית נחרצת – אם האיש ישלים את הקדנציה, לא זו בלבד שהוא לא יבחר לקדנציה שניה, אלא שהוא גם לא יהיה שוב מועמד המפלגה הרפובליקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר את קוראיי: כותב שורות אלה לא האמין שטראמפ ייבחר למועמד המפלגה הרפובליקאית ובוודאי לא שהוא יבחר לנשיאות. לכן, אני ממליץ להם לקחת את תחזיותיו בערבון מוגבל.

ואף על פי כן, אני ממליץ – גזור ושמור!

* לפטר לאלתר – על ראש הממשלה לפטר לאלתר את שר החוץ, בעקבות הציוץ הנמהר שיצר משבר ביחסי ישראל מקסיקו, יחסי ישראל עם הקהילה היהודית במקסיקו, ויחסי הקהילה היהודית במקסיקו עם החברה המקסיקנית. אם ראש הממשלה לא יפטר את שר החוץ הנמהר, הדבר עלול להתפרש, חלילה, כהסכמה שבשתיקה של ראש הממשלה עם שר החוץ המצייץ.

* השמועה של פייגלין - משה פייגלין, מי שכשל בניסיונו העקבי להשתלטות עוינת על הליכוד, בונה עצמו היום כמנהיג אלטרנטיבה של הימין הרדיקלי לימין הישראלי. פייגלין וחוגו הפיצו בימים האחרונים שמועה ("הערכה") כאילו ראש הממשלה הוא שביקש מטראמפ להימנע מהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, מחשש שצעד זה יבעיר את השטח. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים בקרב חוגי הימין ברשתות החברתיות. זו הסיבה לכך שנתניהו נזעק להכריז בפתח ישיבת הממשלה על מחויבותו להעברת השגרירות לבירה.

אני מתקשה להאמין שיש אמת בדברים. איזה מקורות מידע פנימיים כל כך יש לפייגלין? אך אם יש ולו שמץ של אמת בדברים, זו חרפה לאומית.

* חכמת העיתוי - החלטתו של ליברמן לאשר בניית 3,000 יחידות דיור ביו"ש היא החלטה נכונה. היא נכונה, כיוון שרובן המכריע של יחידות הדיור הן באזורים שיש לחזק את האחיזה הישראלית בהם. היא נכונה, כיוון שאחרי שנים של האטה, כמעט הקפאה, חשוב לקדם את ההתיישבות.

החלטה נכונה, היא נכונה בכל עת, ובכל זאת, יש חשיבות לעיתוי. לעתים, החלטה נכונה בעיתוי גרוע גורמת לנזק, גם לעניין עצמו. כזו, למשל, הייתה ההכרזה על בניה ברמות שלמה בירושלים דווקא בעת ביקורו של סגן נשיא ארה"ב ביידן. הרי אפשר היה להמתין שבועיים ולא להביך את האורח ולגרום לנזק מדיני. לכן, חשוב למצוא את העיתוי הנכון לכל החלטה.

ממה מורכבים השיקולים של עיתוי נכון? משיקולים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים. כן, גם שיקולים פוליטיים הם לגיטימיים, לקביעת עיתוי של החלטה נכונה.

ההחלטה על 3,000 יחידות הדיור דווקא ערב העתקתה של עמונה ממקומה הנוכחי, התקבלה בעיתוי לא מקרי. חשוב לממשלה להפגין את מחויבותה להתיישבות, דווקא ביום כזה. חשוב לה, באמצעות החלטה זו, להנמיך את האש, לצמצם התנגדויות. אלה שיקולים לגיטימיים. זו חכמת העיתוי.

* מלחמת מאסף - ארגון "חותם" החרד"לי פרסם סרטון נמוך, ירוד, עלוב וסקסיסטי, שנועד להפחיד את הבנות הדתיות מפני צה"ל ולהסית אותן לא להתגייס.

זאת תופעה בזויה ונפסדת, אבל אני מעדיף לראות את הצד החיובי שבדבר. זאת מלחמת מאסף נגד המגמה ההולכת ועולה משנה לשנה, של התנדבות יותר ויותר בנות דתיות לשירות בצה"ל, שירות משמעותי ככל הניתן, על אף הפטור שהחוק מעניק להן, וחוסר היכולת של הרבנים והשמרנים לעצור את התופעה. הסרטון העלוב יצליח אולי להשפיע על כמה בנות חלשות וחסרות דעת ועמוד שדרה, אך אני מאמין שהוא רק ידרבן את הטובות והרציניות בין הבנות הדתיות להתגייס יותר.

* חוק הרדיקלים השלובים - "נערות אל תתגייסו לצה"ל". תחת כותרת זו ב"הארץ", התחברה יעל פלוסר, כוכבת עולה בדבוקת שוקן, לסרטון הבזוי של "חותם", תוך הצהרה ש"ארגון חותם ואני ככל הנראה לא מסכימים על שום דבר, בטח לא על הטון הלאומני בו נחתם הסרטון" בלה בלה בלה, אבל... וכאן אנו נתקלים כרגיל בחוק הרדיקלים השלובים. תמיד הפנאטיות מתחברת; במקרה הזה הפנאטיות החרד"לית יחד עם הפנאטיות הפמיניסטית. המסר הפמיניסטי של פלוסר המסית נערות (לאו דווקא דתיות) לא להתגייס לצה"ל המוצג כארגון להטרדות מיניות, הוא המסר הגלוי. המסר הסמוי הוא התנגדות מהותית לצה"ל, בשל היותו הגוף המגן על קיומה של המדינה שאותה היא מתעבת כל כך.  

רמזים לכך מופיעים בפשקוויל: "נשאיר למועד אחר את השאלה אם בנים צריכים להתגייס לצבא החובה הזה... צבא לא משנה רק את החיילות... הוא משנה גם את הגברים. גבר סביר לחלוטין שנכנס לצבא בגיל 18 ונשאר שם עד גיל 30 מצוי בסכנה להפוך לעיוור משכרון כוח".

ובפשקוויל שהיא כתבה לאחר פיגוע הדריסה בירושלים, סביב הוויכוח הציבורי האם החיילים ברחו, היא הטיפה עקרונית לבריחה ואף לבגידה. "אלה ואלה משחקים לתוך אותה תבנית: אסור לברוח, ואם ברחו זה אסון. אבל אני לא הייתי פוסלת את העובדה שזה בדיוק מה שהם עשו. ברחו ובגדו. שהם סירבו לגלם בגופם את הנכונות התמידית למות למען המולדת. ובאמת, המשמעות של הסירוב הפיזי להקריב את החיים בשביל אידיאל שאף אחד כבר לא יודע מה הוא, היא סיבה אמתית לדאגה עבור אלה שמתכוונים להמשיך להשליט משטר לא דמוקרטי על שישה וחצי מיליון פלסטינים בין הירדן והים... צריך להכיר במשמעות הגדולה שיש  בסירוב למות עבור המטרה הזאת, ואולי גם לסירוב להמית למענה".

החיבור בין הפנאטים של ארגון "חותם" לבין הפנאטית השמאלרדיקלית יעל פלוסר, ממש אינו מפתיע.

* החלום הרטוב של גדעון לוי – "היום שבו יידע הרוב שהוא נאלץ לשלם בעבור ההתנחלויות, יהיה היום של תחילת קצן. היום שבו הנזק יוצג כנזק ישיר, באמצעות נידוי וסנקציות כלכליות, יהיה יום ההתפכחות. לכן החרם והסנקציות כה חיוניים לישראל... חישבו מה יקרה כשידובר בסנקציות של ממש, שכל ישראלי ירגיש בהן היטב. מה יקרה כשנמלי התעופה שארל דה גול, קנדי והיתרו יהיו סגורים לישראלים ללא אשרה, ואיקאה, ZARA ומקדונלדס יסגרו את סניפיהן. מה יקרה כשיונדאי וקאיה לא יימכרו בישראל".

חלומו הרטוב של גדעון לוי, מבוסס על האמונה האנטישמית של "הכה את היהודי בכיס", והשאיפה האנטישמית לשבור את היהודי באמצעות פגיעה בכיסו. כזכור, זה מעולם לא הסתיים בכיס.

* המטרה האמתית - בשני גיליונות רצופים של השוקנתון כתבו מבריחת השב"חים אילנה המרמן והתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פשקווילי תמיכה ב-BDS וקריאה בוגדנית לחרם על מדינתם.

היטיב לתאר את משמעות ה-BDS ח"כ חיליק בר (המחנ"צ), בנאום שנשא השבוע בפרלמנט האירופי: "ה-BDS איננה תנועת מחאה כנגד ישראל. התנועה הזו פונה בתחכום לצעירים רבים, חלקם אנשים טובים, עם סיסמאות על צדק, שלום ואהבה. אך זו דרך מתוחכמת להסתיר את המטרה האמתית: השמדת והרס מדינת ישראל, וקיום מסע דה לגיטימציה כנגד זכותה של ישראל להתקיים".

לוי והמרמן אינם חלק מן הצעירים שנפלו בפיתיון המתוחכם. הם בין הגרועים במניחי הפיתיון. הם אינם תמימים. הם יודעים בדיוק מה מהותה ומה מטרתה של ה-BDS. הרי זו בדיוק גם מטרתם.

* רדיפת שופט - "הארץ" מקיים מסע רדיפה מקארתיסטי נגד שופט בית המשפט העליון נועם סולברג, מיום כניסתו לתפקיד, בשל מקום מגוריו. הוא "השופט המתנחל". השבוע עשה זאת בארסיות אורי משגב, בפשקוויל נאצה, שאינו רק בזיון בית המשפט העליון, אלא רדיפה אישית של שופט.

העילה התורנית הייתה העובדה שסולברג היה בדעת מיעוט שקיבלה את עמדת המשטרה שאין לשחרר את גופת המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בכפר חורה.

אני מצדד בפסיקת הרוב ולא בעמדתו של סולברג, אך עמדתו של סולברג לגיטימית לחלוטין. הניסיון של דבוקת שוקן לסתום פיות של שופטים, ולהפחיד מפני עמדת מיעוט בהרכב משפטי, הוא מעשה נואל.

* רדיפת עיתונאי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל רדיפה נגד הפרשן של ערוץ 10 לענייני ערבים צבי יחזקאלי. יחזקאלי אינו לגיטימי ואינו יכול להיות פרשן לענייני ערבים כיוון שהוא אינו אתאיסט. בתור שכזה "הוא מיסיונר. חיוני להילחם בו".

בשבוע שעבר השוויתי בין אלפר לז'דאנוב, קומיסר התרבות של סטלין. אני שוקל לבקש סליחה מז'דאנוב.

* ליברטיאניות – "כל אחד ידאג לעצמו ואלוהים ידאג לכולנו", אמר הפיל כשהוא רוקד בין הצפרדעים (אמרה בריטית מהמאה ה-18).

* תהילת עולם – שאלתי את בתי בת העשר אם היא יודעת מי זאת ריטה. היא השיבה: "זמרת יְשָׁנָה". כך חולפת לה תהילת עולם.

            * ביד הלשון

תקליט – לפני למעלה משנתיים, הקדשתי את הפינה לנושא שאותו הגדרתי "קומפקט דיסק בעברית". וזו הייתה לשון הפינה:

איך לומר בעברית דיסק המאחסן מוסיקה?

המילה "תקליטור" לא תפסה. היחיד שהקפיד לומר תקליטור, אהוד מנור, נפטר כבר לפני עשור. המונח הנפוץ הוא עדין בלע"ז – דיסק.

הצעתי פשוטה – תקליט. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקומפקט דיסק פרץ לחיינו, אין עוד צורך בהבחנה בינו לבין תקליטי ויניל. תקליטי הוויניל הם היום בעיקר פריט לאספנים (כמוני). מדובר בשתי טכנולוגיות שונות, שבהן מוקלט מידע מוסיקלי. הן משמשות לאותה מטרה. כפי שאנו משתמשים במילה ספר הן כאשר מדובר בקלף מגולל, הן כאשר מדובר בדפי נייר והן כאשר הוא מקוון, כך ראוי להשתמש במילה תקליט, הן לוויניל והן לדיסק.

עד כאן פינתי מאז. מסתבר שקלעתי לדעת גדולים. ומי לנו גדול בעברית כאבשלום קור, שמתנגד להגדרה "אלבום".

וכך הוא מציע: "אלבום היא בריחה של עורכי המוסיקה, שלא רציתי שיגידו דיסק. תקליטור -הם לא רצו. אלבום היא מילה בינלאומית. באקדמיה, כשנתנו את השם תקליטור, היה מי שאמר: צריך לקרוא לזה תקליט, כי מעכשיו כך נראֶה תקליט. פעם תקליט נראָה כך והיום תקליט נראֶה כך. זה כמו 'לחייג', אף על פי שאין חוגה. פעם חייגו בחיוג והיום מחייגים בהקשה. אני בעד תקליט".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"