הבלוג של אורי הייטנר

הזיכרון שלנו קצר. כנראה ששכחנו איך לפני קצת יותר מעשר שנים, לא עבר כמעט שבוע ללא "גל פתוח" וכותרות אדומות בעקבות עוד פיגוע תופת בו נרצחו עשרות ישראלים. כנראה ששמות כמו מלון "פארק" בנתניה, מסעדת "סבארו" בירושלים, הדולפינריום בתל-אביב, אוטובוס הילדים בכפר דרום, קניון "השרון" בנתניה, מדרחוב בן יהודה בירושלים, קו 16 בחיפה, שכונת בית ישראל בירושלים, קפה "מומנט" בירושלים, מסעדת "מצה" בחיפה, צומת מגידו, צומת פת, צומת כרכור, מועדון הסנוקר בראשל"צ – רשימה חלקית בהחלט, צללו לתהום הנשיה, לפחות בזיכרונם של חלק מאתנו. או שמא... אולי יש בתוכנו מי שמתגעגעים להם. אחרת, איך ניתן להסביר את מכתבו של עלום השם "הקול שאינו נשמע" ("על הצפון" 28.2)?

גל הטרור הנורא, שבו נרצחו קרוב ל-1,500 ישראלים, הצטייר בעיני הפלשתינאים כמתכון להבסתה של ישראל. ישראל לא תמצא תשובה לטרור המתאבדים, הם האמינו. החברה הישראלית, הם חגגו, לא תעמוד בהרג ובשכול ההמוניים.

אך החברה הישראלית גילתה חוסן מפתיע. משממשלת ישראל נתנה לצה"ל לנצח – שילוב של מבצע "חומת מגן", הסיכולים הממוקדים, המחסומים וגדר הביטחון ניצחו את טרור המתאבדים. ואולי יותר מכל אלה, ההצלחה נובעת מהפעילות היומיומית של לוחמי שב"כ וצה"ל, שעד היום, מידי לילה עוצרים מחבלים, וגורמים לפעילי הטרור לדאוג למחסה ללילה הבא ולא לתכנן פיגועים נוספים. האם המתחסד המציג את הפעולה הזאת כ"לילה-לילה אנו פוקדים בתים של פלסטינים... דופקים על דלתם וצועקים שיפתחו, מוציאים אותם ממיטותיהם, עוקרים אותם מילדיהם, ועוצרים אותם לפרק בלתי ידוע של חקירות" חי כאן לפני עשר שנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי... אין כל זכר ברשימתו, לסיבה ולתכלית של הפעילות הזאת. סתם, בא לנו לשלוף פלשתינאים ממיטותיהם, בשביל הכיף? או שמא איננו רוצים לחזור לימים שבהם לא עצרנו פלשתינאים והם הגיעו למלון "פארק" ולמסעדת "מצה"?

התחסדות וצדקנות – אין בהם שמץ של צדק וחסד. הם אולי עוזרים לכמה מתחסדים להרגיש חסודים, אבל זו תופעה של ראש קטן וחוסר אחריות. מזל שיש בישראל גורמים אחראיים, הדואגים שלא נחזור לימים השחורים של ראשית העשור הקודם.

גם דודו פלמה לוקה בהתחסדות וצדקנות ובמנה גדושה במיוחד של ציניות, באופן בו הוא מתאר, באותו גיליון, את פרשת זיגייר. רמזיו הדקים כהיפופוטם על כך שישראל ביימה את ההתאבדות, הדיבורים על "מצליח" להתאבד [המרכאות במקור], על "לגרום למותו" של זיגייר, נפסדים ומכוערים. כל התאבדות בכלא היא כישלון של שרות בתי הסוהר, אולם ידוע שקשה מאוד למנוע התאבדות ממי שנחוש להתאבד, ואחת היא אם קוראים לו דודו טופז, אסף גולדרינג שרצח את בתו הפעוטה או בן זיגייר. כנראה שצעיר ציוני שהתנדב למוסד מתוך אידיאליזם אך נשבר ובגד, לא יכול לעמוד מול מצפונו, להתמודד עם הקלון שבמעשיו והיה נחוש לשים קץ לחייו.

פלמה לועג להודעת משרד המשפטים על כך שזכויות הפרט של האסיר נשמרו, ומעמת אותה עם התחמקותו של שר המשפטים מתשובה לשאילתות של הח"כים המופקרים וחסרי האחריות שהפרו בשידור חי את צו בית המשפט. אבל הביקורת המשפטית לא הייתה רק של משרד המשפטים, שהוא גוף ממשלתי, אלא הייתה זו ביקורת שיפוטית של המערכת המשפטית, על כל ערכאותיה, כולל בית המשפט העליון, כולל מעורבות אישית של נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש. כל הגורמים הללו, האמונים על זכויות האזרח וזכויות האדם ועל איזון בין זכויות אלה לצרכי הביטחון, אישרו את החיסיון על הפרשה. כנראה שהיו להם סיבות טובות לכך, כמו הגנה על חייהם של סוכנים ישראליים או מניעת חשיפה של מבצעים ושיטות פעולה ישראליים. גם כאן, טוב שיש מי שמפעילים ראש גדול ואחריות לאומית, שהרי התחסדות צדקנית כשל דודו פלמה עלולה להיות הרת אסון ולסכן חיי אדם.

התאוריות ה"רומזות" על ביום ההתאבדות, קרובות מאוד ברוחן לתיאורית הקונספירציה על רצח רבין בידי השב"כ. אחד ממובילי התאוריות הללו הוא יורם שפטל. הדבר היחיד שבו אני מסכים עם דודו פלמה, הוא גינוי דברי הבלע של שפטל. אולם האמירה על דבריו של שפטל ש"כמעט ברור שהם באים מלשכת ראש הממשלה" הם נפסדים ומכוערים, בעיקר כאשר הם באים מקולמוסו של מי שמפיץ באותה רשימה, תאוריית קונספירציה א-לה שפטל.

* "על הצפון"

דמותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זוכה בשבועות האחרונים לעדנה – סדרה תיעודית בערוץ 8, הספר "ישעיהו ליבוביץ' מתפלמס", גיליון מיוחד לזכרו של כתב העת היוקרתי "אודיסיאה" ושפע כתבות בכלי התקשורת השונים. לכל אלה הצטרף הפרס של תנועת "יש גבול" על שמו של ליבוביץ'.

לכאורה, אין טבעי מהענקת פרס על שמו של ליבוביץ' בידי תנועת הסרבנות והסרבנים. בניגוד לאימוץ הרטרואקטיבי של יצחק רבין בידי ארגוני שמאל רדיקאלי כולל "יש גבול", אף שאין הרבה תופעות מהן רבין סלד בכל מאודו יותר מהסרבנות, ליבוביץ' היה הכהן הגדול של הסרבנות, האידיאולוג של התופעה ומי שהעלה אותה על נס והציג אותה כאות וכמופת ואף כגבורה בת ימינו. ההבדל בין גישת השניים לתופעה, באה לידי התנגשות קשה וחריפה לקראת יום העצמאות תשנ"ג 1993, כאשר ליבוביץ' זכה בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, זעם על ההחלטה, והודיע שיחרים את הטקס, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות. בתגובה, ויתר ליבוביץ' על הפרס.

אולם כעבור חודשים אחדים, חל מהפך בגישתו של ליבוביץ' לסרבנות, בעקבות הסכם אוסלו. לאחר ההסכם אמר ליבוביץ', שכעת אין לפלשתינאים כל עילה לנקוט באלימות, וכל פעולה של צה"ל בשטחים הנה פעולה של הגנה עצמית והגנה על ביטחון המדינה, ולכן הסרבנות במצב החדש אינה מוצדקת.

בעשרים השנים שחלפו מאז אוסלו, נוכחנו מה הייתה גישתם של הפלשתינאים בעקבות ההסכם. ההסכם וכניסת ערפאת וכוחותיו לעזה ויריחו ואח"כ לשאר שטחי הרשות, הביאו לעליה חסרת תקדים בפיגועי הטרור נגד ישראל. לאחר פסגת קמפ-דיוויד בה הציע ברק לפלשתינאים נסיגה מלאה למעשה וחלוקת ירושלים, ערפאת הוביל ל"אינתיפאדה" השניה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים במתקפת טרור שלא היה כמותה בכל תולדות הסכסוך הישראלי ערבי. לאחר ההתנתקות, שבה מומש חזונו של ליבוביץ' לנסיגה חד צדדית מהשטחים (ליבוביץ' שלל זיקה בין נסיגה לשלום), היתה הסלמה רבתי בטרור הטילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

לנוכח מציאות זאת, ברור מה הייתה עמדתו של ליבוביץ' על הסרבנות. בניגוד לגישתו, "יש גבול" המשיכו להסית לסרבנות גם בעשרים השנים שלאחר אוסלו, כולל בשיא פיגועי הטרור נגד ישראל. לפיכך, ודאי שאין הם ממשיכי דרכו של ליבוביץ' וכאשר הם נתלים בו להצדקת מעשיהם, הם עושים עוול לזכרו ומוליכים שולל את הציבור.

* "ידיעות הקיבוץ"

            גבול גזרה

נפתלי בנט יוצא נגד ציפי לבני, ומזכיר שוב ושוב שהיא הציעה לחלק את ירושלים ולסגת מאריאל. מדוע דווקא את הדוגמאות הללו הוא מציג? האם אלה הם הקווים האדומים שלו, ולוויתורים טריטוריאליים מתונים יותר הוא מוכן.

הסיבה לכך פשוטה. יאיר לפיד מצהיר שוב ושוב על התנגדותו לחלוקת ירושלים. את מצעו המדיני הוא בחר להציג באריאל.

אמירתו של בנט היא תשובה לביקורת עליו בתוך הימין על שחבר ליאיר לפיד. אתם, הוא אומר לליכודניקים, שחברתם לציפי לבני, אל תטיפו לי.

ובכל זאת, הרי יש פער עצום בין העמדות המדיניות של בנט ושל לפיד. נכון. אולם יש מכנה משותף בסיסי להצעות בנט, לפיד ולבני – אבו מאזן ידחה את שלושתן באותה מידה.

בנט ולפיד, המודעים לכך, מנסים להסיט את הדיון מהשיח המדיני הבלתי רלוונטי לסוגיות הפנים של החברה הישראלית. לבני, שאף היא מודעת לכך, מתעקשת לאחוז בקרנות המזבח של התהליך המדיני.

            מארת הפריימריטיס

הפעלת חוקר פרטי בידי נפתלי בנט לבדיקת התנהלות הפריימריס ב"הבית היהודי", היא צעד של צל"ש או טר"ש, ומוקדם לדעת את השלכותיה. האם היה זה צעד של מנהיג צעיר המכניס רוח חדשה לפוליטיקה ולמפלגתו, לוחם בשחיתות, מנקה את האורוות, מנסה לייצר פוליטיקה נקיית כפיים? או שמא זהו צעד של עסקן בעל אמביציית שררה שלוחת רסן, שכחלק מהמרוץ שלו הפעיל חוקרים פרטיים נגד יריביו? מוקדם לדעת מה האמת בפרשה, ומה שיקבע אם בסופו של דבר יהיה זה צעד של צל"ש או של טר"ש הוא לאו דווקא הכרת האמת אודות הפרשה, אלא איך הדבר יצטייר בציבור בכלל, ובציבור הדתי לאומי בפרט.

כך או כך, הפעלת החוקר הפרטי חשפה שחיתות פוליטית בפריימריז ב"בית היהודי". שוב ושוב אנו נוכחים עד כמה חולה, מושחתת ומשחיתה, שיטת הפריימריז. שיטה זו עדיפה על הבחירה במרכז המפלגה, שהיו בה כל החוליים של הפריימריז בצורה מרוכזת יותר וללא היתרון של הפריימריז – בחירה של ציבור רחב. אולם שיטת הפריימריז פשטה את הרגל.

תזכורת נוספת לחוליי הפריימריז קיבלנו, עם חשיפת תוצאות הבחירות בהתנחלויות, שבהן מספר המצביעים לליכוד היה נמוך לאין ערוך ממספר המתפקדים שהשתתפו בבחירות המקדימות, הטילו חתתם על ח"כים והכניסו לכנסת את פייגלין.

יש לחזור לסוג של ועדה מסדרת, במתכונת שונה מהוועדה המסדרת של פעם. גוף של כעשרים איש, חלקם – הנהגת המפלגה, וחלקם – אנשי ציבור, רוח ומעשה מקובלים ומוערכים, המזוהים עם המפלגה, שיוסמך בידי ועידת המפלגה להרכיב את הרשימה. אין לי ספק שהתוצאה תהיה רשימה איכותית יותר, טובה יותר, מאוזנת יותר, ייצוגית יותר, שתבחר בהליך נקי יותר וזול יותר.

הפריימריז היא השיטה הטובה והנכונה לבחירת ראש הרשימה, אך זו שיטה גרועה לבחירת הרשימה.

            שלטון יחיד

אחדות מן הרשימות לכנסת אינן נבחרות בשיטת הפריימריז; המפלגות החרדיות, שבהן רבנים בוחרים את הח"כים ומפלגות שבהן המנהיג בוחר את הרשימה, כמו "ישראל ביתנו", "התנועה" ו"יש עתיד".

רשימת "יש עתיד" היא רשימה איכותית מאוד, מאוזנת וייצוגית, שכמותה לעולם לא הייתה נבחרת בפריימריז. יש בה ביטוי יפה ומאוזן של אנשים מכל המגזרים בציבור היהודי. עם זאת, חסר בה נציג למגזר הערבי או מגזרי המיעוטים, וחבל – ראוי היה ש"יש עתיד" תכניס לכנסת ח"כ ערבי, שיוכיח שלא כל הערבים הם זועביז.

הרכבת רשימת "יש עתיד" באופן מובנה, מצביעה על היתרונות של שיטת הוועדה המסדרת, אולם יש בה חולי אחר – העובדה שהמנהיג בוחר את הרשימה, הופכת את הח"כים לנאמנים לאיש אחד, תלויים באיש אחד ולפיכך קונפורמיסטיים ויסמנים. קצת מביך, כשאנו קוראים מה דני איילון חושב על ליברמן אחרי שהדיח אותו, להיזכר בלשונו הלקיקה כלפי אחורי אדונו קודם להדחה. התלות במנהיג יחיד, מנוגדת לרוח הדמוקרטית.

הדבר בא לידי ביטוי בשבוע שעבר, כאשר יאיר לפיד הורה לבטל השתתפותם של ח"כים מסיעתו בסיור שארגנה "יוזמת ז'נבה" והציות של הח"כים להוראתו. איני חשוד באהדה ל"יוזמת ז'נבה", אולם זו יוזמה פוליטית לגיטימית, ואך טבעי שמוביליה ירצו להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהזמין אותם לסיורים, ימי עיון וכו'. כך בדיוק נהגנו, חבריי ואני בוועד יישובי הגולן, כאשר העלינו סיעות וח"כים, מכל הזרמים הפוליטיים, לסיורים בגולן בהדרכתנו. אך טבעי, שח"כים ישתתפו בסיורים כאלה – כדי להכיר, ללמוד, ומי שמזדהה – גם להזדהות. זה תפקידם.

האיסור של לפיד אינו מבטא רוח דמוקרטית ועוד יותר מכך, הצייתנות שגילו הח"כים להוראתו.

יש לקוות, שצעדו זה של לפיד היה צעד טקטי, הנובע מעיתוי פוליטי בעייתי, בעיצומו של מו"מ קואליציוני מורכב, וכדי שלא לשרת את הליכוד הלוחץ על "הבית היהודי" לפרק את הברית עם "יש עתיד" ולא להביך את בני בריתו במצב רגיש זה. זה שיקול פוליטי טקטי לגיטימי. אולם אם הצעד הזה הוא סימן לבאות, זהו סימן מדאיג.

            ההיתר של ביילין

הפתעה רבתי - יוסי ביילין, שכל ימיו התנגד עקרונית לממשלות אחדות ולכל שיתוף פעולה של מפלגת העבודה (כשהיה חבר בה) ואח"כ של מרצ עם הליכוד, פרסם בטורו ב"ישראל היום" מאמר הקורא להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו. אגב, הוא תמך בהחלטתה הקודמת של שלי יחימוביץ', לפני הבחירות, לא להצטרף (הוא אישית - עדיין איש מרצ) ומודה ששינה את דעתו. את עמדתי העקרונית בעניין כתבתי לא אחת - אין כל קדושה בישיבה בממשלה או באופוזיציה. בכל מצב נתון, מפלגה צריכה לבחון היכן השפעתה גדולה יותר, ולכן כל כבילת ידיים עצמית מראש היא איוולת פוליטית.

            הפעולה הראשונה

מי יהיה שר החוץ? אינני יודע. אבל ברור מה צריכה להיות פעולתו הראשונה – להתנצל בפני התורכים על נאומו האנטישמי של ארדואן.

* "חדשות בן עזר"