הבלוג של אורי הייטנר

מיום הבחירות, תנועתה של "התנועה" הייתה חד סטרית – לקואליציה. לא הייתה לציפי לבני כל אלטרנטיבה אחרת. להיות מפלגת שוליים קטנה באופוזיציה, בצלן של שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון – לא זו בלבד שלא הייתה זאת משאת נפשה של לבני ולא לשם כך חזרה לפוליטיקה, אלא היא הייתה נמוגה, נאלמת ונעלמת ומפלגתה הייתה מתפוררת במהרה.

כיוון שכך, ומאחר שגם נתניהו ידע זאת – הישגה של תנועה שחתרה להיכנס בכל מחיר, ולכן מחירה היה נמוך מאוד, הוא הישג גדול ומשמעותי. ונשאלת השאלה, מה גרם לנתניהו לשלם מחיר כה כבד ולא הכרחי?

מטרתו המרכזית של נתניהו היא לשבור את ציר "העתיד היהודי", בהנחה שב"הפרד ומשול" ינמיך את ציפיותיהם ויוריד את דרישותיהם בנושא השוויון בנטל, כך שיוכל לצרף גם את המפלגות החרדיות ולפחות את ש"ס לממשלתו. רצונו בחרדים בממשלתו, מלבד רצונו בממשלה רחבה, הוא אמונו בהם ובנאמנותם לו ותמיכתם במהלכיו. הוא אינו סומך על תמיכת "הבית היהודי" בצעדים מדיניים יוניים, גם לא על כל חברי סיעתו, והוא אינו סומך על תמיכת "יש עתיד" ו"התנועה"  בצעדים מדיניים וביטחוניים נִציים.

כל האסטרטגיה שלו מכוונת לשבירת ציר לפיד בנט. הוא פועל בכל מאודו למטרה זאת. טקטיקת ההתשה והייבוש במו"מ שהוא מנהל עם שתי הסיעות נובע מאסטרטגיה זאת. וכך גם צירופה המוקדם של ציפי לבני. הוא רצה בה ראשונה, כדי לאותת לשותפים האחרים שאין הוא מחכה להם. על מנת שלבני תזדרז להצטרף, ושלא תמתין ל"יש עתיד" אף שהתחייבה לא להיכנס לבד ו"לא להיות עלה תאנה של הימין והחרדים", הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד.

סיבה נוספת היא מדינית. נתניהו יודע, מה שלבני יודעת, מה שבנט יודע, מה שאובמה יודע, מה שכל מי שעיניו בראשו יודע – שאין לישראל פרטנר פלשתינאי בעתיד הנראה לעין. הוא יודע שאבו מאזן לא יוותר על טענת "זכות" השיבה, כלומר על הכלי לחיסולה של מדינת ישראל. אם הוא דחה על הסף את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט עוד טרם "החורף האסלאמי" המרעיד גם את האדמה עליה הוא דורך, קל וחומר שהוא ידחה הצעה של ממשלת נתניהו בעידן הבוקה, המבוקה והמבולקה המזרח תיכונית. אולם נתניהו גם יודע שישראל שילמה מחיר מדיני כבד כתוצאה מתדמיתה הקיצונית, והואשמה, שלא בצדק, בסרבנות שלום. הוא מעוניין בשינוי מדיני, בהתנהלות מתונה יותר, פשרנית יותר, יוזמת יותר, המשליכה את הכדור לצד הפלשתינאי כדי לחלוק עמו בצורה שווה יותר את נטל ההאשמות בסרבנות. לתפקיד הזה הוא מינה את ציפי לבני.

בעיה שנוצרה עקב ההסכם עם "התנועה", היא המפתח לחלוקת התיקים – שר לשלושה ח"כים. מפתח זה עלול לגרום לממשלה מנופחת מאוד, אם אכן יצליח נתניהו להרכיב קואליציה גדולה. ממשלה כזו מנוגדת לתביעה האולטימטיבית של "יש עתיד" ו"הבית היהודי" לצמצום מספר השרים. האם לפיד יבגוד בהתחייבויותיו וידרוש על פי אותו מפתח שִשה שרים, ויישב בממשלה שתמנה כשלושים שרים? אם ינהג כך, יאבד את עולמו ויִשְׁחַק את אמינותו.

הסולם של נתניהו במשבר סביב התיקים יכול להיות אמירה שהמפתח של "התנועה" ייחודי רק לה – זכות ראשונים בתור השותפה הראשונה שחתמה עמו על הסכם. אולם במקרה כזה, הלחץ עליו בתוך הליכוד יהיה כבד מאוד, כאשר שרים ובכירים ישארו מחוץ לממשלה ויראו בעיניים כלות את השר השני של "קדימה" מתרווח על כיסא עור הצבי.

ציפי לבני תמונה לתפקיד אותו מילאה בעבר – שרת המשפטים. לזכותה כשרת המשפטים נזקף ניסיונה למנות את פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כמשקל נגד למנהיגותו הסמכותית והמונוליטית של אהרון ברק, בתור מתנגדת תקיפה לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני שלו. לגנותה כשרת המשפטים נזקף כישלונה בהתמודדות עם ברק שהתנגד למינוי, בטענה שלגביזון יש אג'נדה (כלומר האג'נדה שלה אינה האג'נדה שלו). יש לקוות שלבני תדבק בקו של שיקום בית המשפט העליון ואמון הציבור בו, בחזרתו לימיו הגדולים, טרם ה"מהפיכה החוקתית" ושהפעם תצליח בכך יותר.

מספר 2 ב"התנועה" הוא עמרם מצנע ואך טבעי שהוא יהיה השר השני מטעמה. והנה, על פי כל הסימנים, כנראה שדווקא עמיר פרץ יהיה השר השני. הסיבה לכך היא פחדה של ציפי לבני מפני החתרן הבלתי נלאה, שאם יהיה מחוץ לממשלה ישקיע את כל כוחו, מרצו וכישרונו בהרס "התנועה". אולם גם כשר בממשלה אין לה אמון בו, עד כדי כך שהיא עמדה על הכנסת סעיף מדהים להסכם הקואליציוני, סעיף 20: "התבקש רוה"מ ע"י שרת המשפטים (לבני) להפסיק את כהונתו של שר הנמנה עם סיעת התנועה ו/או למנות שר במקומו, יפעל רוה"מ בהתאם לבקשה זו".

רק לפני חודשיים, כאשר ניסה עמיר פרץ לחולל את הפוטש נגד שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה, הסעיף המרכזי באולטימטום שהגיש לה היה התחייבות לא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. כאשר הפוטש כשל, התירוץ המרכזי לעריקתו, היה סירובה של שלי להתחייב על כך. והנה, שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה נחושים להישאר באופוזיציה ודוחים את חיזוריו הנמרצים של נתניהו, בעוד פרץ מצטרף לממשלתו. להערכתי, לא רחוק יום פרישתו של מצנע מהחיים הפוליטיים.

מבחינה ערכית, יש בהחלט מקום לביקורת על ציפי לבני, שבשנים האחרונות נשאה דגל מדיני קרוב מאוד לדגלה של מרצ, והנה היא מצטרפת לממשלה בראשות נתניהו וליברמן. מצד שני, אני רואה בחיוב את היכולת של פוליטיקאים שהתגוששו ביניהם, תקפו זה את זה ולחמו זה נגד זה, ללחוץ יד, לפתוח דף חדש ולשתף פעולה.

* "חדשות בן עזר"

            פסלנות

ערוץ 10 ציטט את יאיר לפיד באמירה, שאם הוא ישבע אמונים כשר לצד ש"ס, יהיה זה סוף הקריירה הפוליטית שלו. ב"יש עתיד" התנערו מן הדברים, אם כי ההכחשה לא נשמעה חד משמעית, באוזניי המוסיקליות.

איני יודע האם הדברים אכן נאמרו, אולם עצם הגישה הפסלנית הזו שלילית ומזיקה, ומנוגדת לאופן בו יש, לדעתי, לתפוס את הפוליטיקה.

הפוליטיקה נועדה לקדם עניינים, ופסילת אנשים או קבוצות אינה מקדמת דבר, ומצד שני היא מזיקה, מאחר והיא מרחיבה ללא צורך פירוד ושסעים בחברה. בפוליטיקה של קידום עניינים, ההחלטה האם להצטרף לקואליציה נבחנת על פי השיקול הענייני – האם ועד כמה הכניסה תקדם את סדר היום של המפלגה. אם כתוצאה מעמידה על עקרונות – מפלגה אחרת לא תצטרף לקואליציה, הדבר בהחלט מבורך. אולם פסילה מראש של מפלגה, שוללת מראש את האפשרות שאותה מפלגה תתפשר.

אם ניקח כפשוטם את הדברים שיוחסו ליאיר לפיד, הרי המשמעות שלהם היא ש"יש עתיד" תהיה מוכנה לפשרה גדולה יותר אם ש"ס תהיה בחוץ, ולא תסכים אפילו לפשרה קלה, אם ש"ס תהיה בפנים. כמובן שזו גישה פסולה ולא רציונלית.

מאחר ואיננו רוצים לקדם את נושא השוויון בנטל בכוחנות וכפיה, שמחירם החברתי עלול להיות גדול והיכולת ליישומן תהיה קטנה, עדיפה פשרה שגם ש"ס תהיה שותפה לה ולמימושה, ובלבד שיהיה בה באמת שינוי משמעותי לעומת המצב הנוכחי.

אמחיש זאת בדרך מתמטית: אם נקודת המוצא, נקודת האפס לשינוי המצב בנושא השוויון בנטל הוא המצב הנוכחי, והמקום האידיאלי אליו אנו חותרים - גיוס מלא של כל אזרח יהודי לשירות מלא בצה"ל הוא 10, פשרה סבירה נמצאת סביב ה-5. אני מעדיף להתפשר על 4, כאשר ש"ס שותפה לפשרה, מאשר להתפשר על 6 ללא ש"ס.

אולם התנאי לכך, הוא נכונות ש"ס לתת את ידה לשינוי משמעותי. בינתיים, האפשרות הזאת נראית רחוקה. בסיטואציה כזאת, אין מנוס מוויתור על חברותה בקואליציה. אולם למסקנה זו ניתן להגיע רק בבדיקה אמתית במו"מ כן. פסילה מראש היא היפוכה של בדיקה אמתית ושל מו"מ כן.

            החיבוק

כל עוד ש"ס (וכמובן "יהדות התורה") מתעקשת למנוע שינוי מהותי בסוגיית הגיוס, נוצרת מציאות פוליטית, המחייבת בחירה בין ש"ס ו"יש עתיד". הבחירה הזו אינה רק בין מפלגות, אלא בין ישראליות של תרומה למדינה – בביטחון ובכלכלה, לבין חרדות והשתמטות (שאינה מאפיינת כלל את מצביעי ש"ס, שרובם המכריע משרתים בצה"ל ועובדים לפרנסתם, אלא את הנהגת ש"ס המתבטלת בפני החרדות האשכנזית). הבחירה הזאת היא מבחנן של המפלגות המכנות עצמן "המחנה הלאומי".

למרבה הצער, נתניהו וליברמן מאותתים לכיוון ש"ס. גם אם להערכתם הם מקדמים בכך את האינטרס המפלגתי והאישי שלהם, אין ספק שהם אינם מייצגים בכך את בוחריהם ואת האינטרס הלאומי.

לעומת זאת, הבחירה של "הבית היהודי" נכונה וראויה. החיבוק החם בין לפיד ובנט, הוא הבשורה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית לחברה הישראלית בשנים האחרונות. המשמעות החברתית של החיבוק הזה, גדולה יותר מכל משמעות פוליטית וקואליציונית.

יש כאן מסר של הציונות הדתית, שלאחר שנים רבות של שיתוק, בשל המאבק בין הגורמים החרד"ליים המסתגרים, לגורמים המתונים, הפתוחים לחברה הישראלית ושותפים לתרבות הישראלית – סוף סוף ידם של האחרונים על העליונה, והציונות הדתית בוחרת בציונות החילונית כבעלת בריתה. הברית הזאת, לצד הרצתו של הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר לתפקיד הרב הראשי, מבטאת בחירה של הציונות הדתית בחברה הישראלית.

לא פחות חשוב מכך המסר של "יש עתיד". עד לפני חודש, "יש עתיד" נחשבה לחלק מהפיקציה הנקראת "גוש מרכז שמאל". גם הצטרפותה האפשרית לקואליציה, נחשבה להצטרפות של מפלגה מ"הגוש" וניסיון להשפיע בתוך הקואליציה המנצחת, כמו גישתה של ציפי לבני היום או של מפלגת העבודה בקדנציה הקודמת.

המאפיין המרכזי של הגוש הזה הוא שנאת מתנחלים. אחד הביטויים של הגישה הזאת, היא העדפת החרֵדוּת הלא ציונית על הציונות הדתית. הברית הבלתי קדושה של חיים רמון ואריה דרעי, שהייתה הבסיס לתרגיל המסריח של שנת 90', היא נקודת השפל של הבחירה הזאת. ההשתלטות החרדית על חיי הדת בישראל והדרת הציונות הדתית מתוכה – עובדה שגרמה לאִמְלוּלַן של נשים רבות, לפגיעה בגיור ובגרים, ולהקצנה שהרחיקה את הציבור מן המסורת, היא תוצאה ישירה של ההעדפה הזאת. לפני שנים אחדות שאלתי את הרב שרלו למה הוא אינו מנסה להיבחר לתפקיד הרב הראשי, והוא השיב שהאפשרות הזאת כלל אינה על הפרק כיוון שאינה ריאלית; החילונים לא יתנו לזה יד, כי הם מעדיפים את החרדים.

והנה, "יש עתיד" שותפה להרצתו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי, וכורתת ברית פוליטית עם "הבית היהודי" במו"מ הקואליציוני. נכון לעכשיו, כל הניסיונות הבלתי נלאים, והכל כך מיותרים, של נתניהו לשבור את הברית, עלו בתוהו. אם הברית הזאת תמשך, ניתן יהיה בהחלט לומר שמשהו חדש מתחיל; שיש פוליטיקה חדשה בישראל.

ולצד אלה ניתן להצביע על מאבקה הנחרץ של שלי יחימוביץ' נגד שיח השנאה, כחלק מאותו כיוון חדש.

            אוכלי הנבלות

לפני כעשור וחצי, השתתפתי בבית המדרש "ניגון", המשותף למדרשה ב"אורנים" ולישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. באופן אישי הייתה זו בעבורי חוויה מכוננת, מיוחדת במינה. באופן לאומי, הייתה זו אחת הסנוניות הראשונות לחיבוק המתחדש בין הציונות הדתית והחילונית.

תנועת ההתחדשות היהודית בשנותיה הראשונות התמקדה במרחב החילוני, לעתים מתוך גישה לעומתית כלפי הדתיים. בציבור הדתי לאומי הייתה חשדנות כלפי התופעה הצעירה הזאת.

החיבור בין הציונות הדתית להתחדשות היהודית הייתה בשוליים, בקרב גורמים מתונים כמו הקיבוץ הדתי, מכון הרטמן, חוגי מימ"ד; לא במיינסטרים של הציבור הדתי לאומי.

היום מתחולל שינוי גדול ביחס הציונות הדתית להתחדשות היהודית. דוגמה מוחשית אחת – לפני כעשור הבאתי את יוכי ברנדס להרצאה בגולן. מעט הדתיים שהשתתפו בה ביטאו כעס רב וחוסר יכולת לעכל את דבריה. השבוע יוכי הרצתה בראש פינה, ובאולם שהיה מלא מפה לפה היו דתיים רבים, ובהם רבים מדתיי הגולן, שהאזינו לה בלב פתוח.

היחס לנאומה של רות קלדרון הוא אבן בוחן לפער העצום בין הציונות הדתית לבין החרדיות. אחד הראשונים שהפיצו באינטרנט ובפייסבוק את נאומה של קלדרון היה מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט. המייל והשיתוף שלו פשטו כאש בשדה קוצים בקרב הציבור הדתי לאומי, יחד עם ההערה שלו "משהו חדש מתחיל" ואמירות ברוח זו.

לעומת זאת, במגזר החרדי, למרבה הצער, התגובות היו אחרות לגמרי. דובר על איום על עולם התורה, מצד "אוכלי הנבלות" המעוותים את לימוד התורה. מן הסתם, נוח להם יותר עם חילונים כמו טומי לפיד, שהוסיף להם מנדטים רבים כפי שהם הוסיפו לו. חילונים הלומדים תורה, בקיאים בתורה, ולאו דווקא למחקר אקדמי, אלא כמהות חיים, כתלמוד המביא לידי מעשה, כמקור השראה ערכי ומוסרי ומרכיב משמעותי בזהותם הלאומית והתרבותית, מבלבלים אותם, מהווים איום עליהם.

אין לי מושג האם רות קלדרון שומרת כשרות או לא, וזה גם לא חשוב, לטעמי. מה שבטוח, הוא שהדבקת סטיגמות וכינויים כמו "בועלי נידות ואוכלי נבלות", מעלה סימן שאלה בנוגע למהות לימוד התורה, כתלמוד המביא לידי הלבנת פני חברך ברבים, שכמוה כשפיכות דמים, עליה נאמר "ייהרג ובל יעבור". האם "כל ישראל ערבים זה לזה", שמשמעותו הבסיסית בימינו היא שותפות בנטל הביטחון, שכרוכה בו מסירות נפש למען קיום העם היהודי, משמעותי פחות בעיני לומד תורה אמתי, משש שעות המתנה בין בשר לחלב? האם "אם אין קמח אין תורה" לצד "אם אין תורה אין קמח" אינו חלק מ"עולם התורה"? ומה בנוגע ל"כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון"? מסכת אבות במשנה אינה חלק מהתורה?

היו בעבר שרים וח"כים המקורבים לעולם ההתחדשות היהודית, כמו אהרון ידלין ויאיר צבן, אולם רות קלדרון היא הראשונה שההתחדשות היהודית הוא מרכז עולמה לאורך עשרות שנים, ומעטים כמותה תרמו להקמת עולם התורה הפלורליסטי בישראל. היא מביאה לפוליטיקה משהו חדש, רענן. הצטרפותה לפוליטיקה מאתגרת את הפוליטיקה הדתית.

תגובת "הבית היהודי", כמייצגת הציונות הדתית, הרואה בתופעת ההתחדשות היהודית אותה מייצגת רות קלדרון הזדמנות גדולה לחידוש הברית בין הציונות הדתית והחילונית ולחיזוק צביונה היהודי של המדינה, היא בשורה גדולה לחברה הישראלית. תגובתם של החרדים הדוחים את היד המושטת אליהם ורואים בה איום, מאכזבת מאוד.

ההתחדשות היהודית היא זרם הולך וגדל בחברה הישראלית, לא רק מצד הנוטלים בה חלק בפועל, אלא גם מצד ההמונים שנפשם כמהה לה ובשרם צמא לה, גם אם טרם מצאו אליה את הנתיב המתאים. יעידו על כך 120,000 צפיות ביוטיוב, בנאומה של רות קלדרון, בתוך שבוע.

יש בתוך עולם ההתחדשות היהודית קולות אנטי חרדיים, אך אני מאמין שהרוב הגדול שותף להושטת היד לעבר החרדים והרצון לקרב אותם.

עד כמה שאני מבין בשפת גוף, לא הבחנתי בגישה שלילית של הח"כים החרדים לנאומה של רות קלדרון. פליאה והשתאות – כן, אבל הם האזינו ברוב קשב, ויו"ר הישיבה מטעם ש"ס אף הצטרף אליה בדברי תורה. רק לאחר מעשה החלו מאמרי השטנה. כאופטימיסט חשוך מרפא, אני מעדיף לראות בתגובה הספונטנית סימן לבאות. אם לא מחר, אז מחרתיים.

            עם אחד

אורי אבנרי פרסם מאמר ב"הארץ" נגד השוויון בנטל, ובו הביע תמיכה בפטור הגורף לחרדים משירות בצה"ל. הוא הציג בעיות מעשיות רבות הכרוכות בגיוס המוני של החרדים, עד שהגדיר אותו כ"אסון לצה"ל". הפתרון שהוא הציע, הוא צבא מקצועי קטן, במקום צבא העם המבוסס על גיוס חובה.

אין לזלזל בבעיות המעשיות שהציג אבנרי, אך לוז מאמרו היה המשפט הבא: "עלינו להכיר בייחודה של הקהילה החרדית. היא שונה מכל שאר המגזרים בעם. יש שיאמרו: זהו עם אחר. כמו האזרחים הערבים. ואולי אף יותר". המשפט הזה הבהיר לי היטב מדוע, חרף הקשיים והבעיות הכרוכות בכך, אני רוצה בגיוס החרדים לצה"ל. איני רוצה לוותר להם, כיוון שאיני מוכן לוותר עליהם. איני מוכן בשום פנים לראות בהם עם אחר.

אני רואה בהם, בראש ובראשונה, אחים. לכן, איני פטוּר מ"הוכח תוכיח את עמיתך" ביחס אליהם. אחיי הם. אחים טועים, אך אחים. והרי ישראל – אף על פי שחטא ישראל הוא. ודאי כאשר ברובם המכריע מדובר בתינוקות שנשבו. איני מוכן בשום אופן להדיר אותם מעם ישראל ומהחברה הישראלית. נהפוך הוא, אני מייחל לחזרתם בתשובה.

            ברית הזוגיות של ליברמן

נושא הדגל המרכזי של גיוס החרדים בכנסת הקודמת היה אביגדור ליברמן. הוא לעג להצעות הפשרניות מידי, ומפלגתו הציעה גיוס מלא לכולם. זאת, לצד נושאים אחרים שבהם התעמת ליברמן עם החרדים, כמו סוגיות הגיור, ברית הזוגיות ועוד.

ולפתע, הדוחף המרכזי להעדפת הליכוד ביתנו את המפלגות החרדיות על פני "יש עתיד" ו"הבית היהודי" הוא ליברמן.

מה קרה? ליברמן חושש שכניסת "יש עתיד" עלולה לאיים על ברית הזוגיות בינו לבין תפקיד שר החוץ. תפקיד שר החוץ, כידוע, רשום בטאבו על שמו של ליברמן. ואם הוא לא שר החוץ, אף אחד לא יהיה שר החוץ.

ומה הסולם של ליברמן, לרדת מעץ הגיוס המלא?

כשהוא מדבר על גיוס מלא הוא כולל גם את ערביי ישראל. ומאחר וכל המפלגות הרציונליות אינן דורשות זאת, יש לו אליבי. אם אין מגייסים את ערביי ישראל, אין באמת שוויון בנטל. אם אין שוויון אמתי בנטל, אל תבלבלו לי את המוח.

ועכשיו נתרגם את הסולם של ליברמן לשפת האמת: דיר בלאק! שאף אחד לא יחשוב אפילו להתקרב למשרד החוץ.

            פסלנות 2

פתחתי בשלילה עקרונית של הפסלנות הפוליטית, ואסיים בפסלנות שבה אני תומך: יש לפסול את אפשרות חברותם בממשלה הבאה של אריה דרעי וצחי הנגבי, בשל עברם הפלילי.

* "חדשות בן עזר"

תגובה ליוסי שריד, "בנג'מין מחכה לאורח", "הארץ" 16.2.13

סקסיזם וגזענות אינם מתלבשים על דמותו, ליתר דיוק – על תדמיתו, של יוסי שריד. הרי הוא הוא חלון הראווה של "הציבור הנאור".

אולם איך להגדיר משפט מטריד, תרתי משמע, כמו "כוונותיו וכַּוונֵי החן שלו שקופים כשמלת השבת של שרהל'ה", אם לא סקסיזם זול? אמנם ליוסי מותר, ועל שרה נתניהו הכל מותר, אך לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה הייתה התגובה למשפט סקסיסטי כזה, אלמלא נכתב בקולמוסו של שריד ואלמלא נאמר על שרה נתניהו. לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה יוסי שריד היה כותב על משפט כזה. וסביר להניח שעיתון מכובד לא היה מפרסם משפט כזה. אבל יוסי שריד אינו יודע איפוק מהו.

אבל... גזענות? יוסי שריד?! הרי שריד הוא מותג של אנטי גזענות.

בשנה האחרונה הרבה יוסי שריד באמירות גזעניות נגד אביגדור ליברמן בגין מוצאו מבריה"מ לשעבר. איני מדבר על ביקורת עניינית ולגיטימית על עמדותיו ומעשיו של ליברמן, אלא על "רוסיותו". אמנם מרבית חייו של ליברמן עברו בישראל, אבל מן "הרוסיות", אליבא דשריד, משחרר רק המוות.

לא אחת, כתב יוסי שריד בנימה שלא הייתה מביישת אף אנטישמי, נגד השפעת הכוח היהודי על הפוליטיקה האמריקאית. לעתים, כשתקפתי את הדברים וכיניתי אותם אנטישמיות, נאמר לי שאני מגזים. והנה, כך יוסי שריד עצמו, שחור על גבי "הארץ": "לו הייתי מחוקק אמריקאי, היה זרע האנטישמיות נובט בתוכי. עיניכם הרואות: קבוצה קטנה ותוקפנית של יהודים מנסה להשתלט על וושינגטון בכוח כספה. חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול".

במשפט זה, כאילו אמר "אני לא אנטישמי. כי אני לא מחוקק אמריקאי. אבל אילו הייתי...". דבריו אנטישמיים וגזעניים בעליל. יש בהם הצדקת האנטישמיות, והטלת האחריות על הגזענות על הנפגעים ממנה.

יוסי שריד אינו יכול להשלים עם התמיכה הגדולה של העם האמריקאי ומחוקקיו, מקיר אל קיר, במדינת ישראל. לכן, הוא משליך את האהדה הזאת על קנוניה של ההון היהודי המשתלט על וושינגטון. "חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול. נבחרים עפו מתפקידם, כי לא הסכימו לעוף על המיליון".

מוסד השימוע בדמוקרטיה האמריקאית, נועד לאפשר לנבחרים האמריקאיים לבחון את עמדותיו של מועמד לתפקיד בטרם יצביעו על אישורו. אלה האיזונים והבלמים של שיטת המשטר הנשיאותי בארה"ב. מוסד השימוע נועד לבחון את עמדותיו של האיש, ואך טבעי שמי שמתנגד לעמדותיו, יקשה עליו. אילו היה בישראל מוסד כזה, האם שריד כח"כ לא היה מעמת כל מועמד עם עמדותיו ותומך או מתנגד למינויו על פי שיקול זה? אולם, אליבא דשריד, הזכות הזאת אינה קיימת כאשר מדובר בבחינת האהדה לישראל, כיוון שאז מדובר בטרור של ההון היהודי.

בעימות הטלוויזיוני בין אובמה לרומני, השנים התגוששו סביב השאלה מי ידיד גדול יותר של ישראל. עובדה זו מעידה עד כמה דעת הקהל האמריקאית אוהדת את ישראל ומצפה מהנשיא לבטא ידידות זו במדיניותו. מיד פִּרְשְׁנוּ אצלנו את העימות הזה כ"השפעת הקול היהודי". אולם מספרם של היהודים בין המצביעים זניח ובאופן מסורתי רובם המכריע תומך במפלגה הדמוקרטית, כפי שהיה גם הפעם. אחרי נצחונו של אובמה, איימו עלינו ב"מסע הנקם" של אובמה בישראל, בשל תמיכתו (שאכן הייתה טעות חמורה) של נתניהו ברומני. עכשיו, כשאובמה לא תלוי עוד "בקול היהודי", סיפרו לנו, הוא יפגין את נחת זרועו.

והנה, קורה ההיפך הגמור. אובמה תמך ללא סייג במבצע "עמוד ענן" והנה הוא בא לישראל למסע פיוס, לתקן את מה שקלקל בתחילת כהונתו הראשונה, אחרי שהמציאות המזרח תיכונית טפחה על פניו והוכיחה שמדיניותו הייתה מוטעית. אובמה בא לישראל כדי להוכיח לעם בישראל שיש לו ידיד בבית הלבן.

יוסי שריד מבין זאת, ולכן הוא קורא לו לא לבקר, כדי לא ליפול למלכודת שמטמינה לו ישראל יחד עם הימין הרפובליקאי. לקרוא ולא להאמין: "עכשיו הם טומנים לו יחדיו את מלכודת הביקור בישראל. אובמה טעה כשלא ביקר במוקדם והוא שוב טועה במאוחר". במוקדם אובמה לא ביקר, כדי לבטא ניכור כלפי ישראל כחלק מן הגישה הפייסנית כלפי המוסלמים והערבים, שנבעה מהיומרה המשיחית שלו ליצור גשר בין ארה"ב לאסלאם. אילו היה בא לכאן אז, היה זה כדי ללחוץ על ישראל, ולכן שריד מצטער על שנמנע מהביקור. היום אובמה מגיע לישראל כמנהיג מפוכח, שהבין את המציאות המזרח תיכונית ולמד משגיאותיו. הוא בא לישראל כדי לתקן את שגיאותיו. ולכן, ביקורו אינו רצוי ליוסי שריד.

* "הארץ"