הבלוג של אורי הייטנר

* הפתיל – שר הביטחון אביגדור ליברמן הצהיר שבעימות הבא לא נעצור עד שחמאס יניף דגל לבן. כמו כן הוא הבטיח, שאם הוא יהיה שר הביטחון, בתוך 48 שעות אסמאעיל הנייה ימות.

* איפה היה הקבינט - כיוון שמסקנות דו"ח המבקר על "צוק איתן" מתמקדות בתפקוד הקבינט, מעניין מה היה נכתב בדו"חות על תהליך אוסלו, על גיבוש מדיניותו של ברק לפני ועידת קמפ-דיוויד ועל ההתנתקות. שלא לדבר על הסכם לונדון.

* אופוזיציה למדינה – דו"ח מבקר המדינה על מבצע "צוק איתן" מסעיר את הציבוריות הישראלית. האם נערכנו נכון לאיומים? האם הגבנו נכון? האם פעלנו נכון? איך פעל הקבינט? מה הלקחים שיש להפיק?

כפי שכבר כתבתי, אני רואה ב"צוק איתן" ניצחון, שבזכותו 14 שנות ירי טילים בלתי פוסק לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית הסתיימו, ויישובי הגבול פרצו לצמיחה גדולה. עם זאת, אין ספק שהיו ליקויים במלחמה שיש ללמוד אותם ולהפיק לקחים.

ויש מי שהוויכוח הזה אינו מעניין אותם. למה? כי זה דיון ישראלי על הדרך להתמודד עם האיום ולנצח במלחמה. אך יש בתוכנו מי שהאג'נדה שלו הפוכה. מי שמצדד בצד הפלשתינאי, ולכן מבחינתו אנו האיום ומה שישמח אותו הוא אם אנחנו נפסיד במלחמה.

כוונתי לדבוקת שוקן. איך הדיון מצטייר ביקום המקביל שלהם?

גדעון לוי: "הדיון הציבורי המתקיים עכשיו בעקבותיו, גם הוא אינו אלא מסך עשן, המכסה על הפשעים האמתיים של ההתקפה... דו"ח המבקר מטייח על ההרג וההרס ההמוניים והמבעיתים בעזה... העיקר הוא, שישראל ביצעה התקפה פושעת וחסרת הצדקה על אוכלוסייה אזרחית חסרת ישע בעזה, ועד היום איש לא קיבל אחריות לה ואיש לא הועמד לדין על פשעיה... ביצוע פשעי מלחמה... ברוטליות חסרת עכבות".

אורי משגב: "ישראל נגררה למלחמה במידה רבה בגלל הימין המתנחלי... את הלחץ להסלמת המצב, לניצולו ולהכבדת הלחץ על חמאס, הובילו המתנחלים ושליחיהם... יצאה ישראל למלחמת עונשין בעזה. לראשונה בתולדות המדינה ניתנו בה סימנים בולטים של מלחמת דת בשם אלוהי צבאות... ממדי ההרג וההרס חסרי התכלית והתוחלת".

זו תרבות ה"פוסט אמת", ה"עובדות אלטרנטיביות" המאפיין את עיתון "הארץ". הרי מה היה באמת במלחמת "צוק איתן"? פשע מלחמה מתמשך וברוטלי של מתקפת טילים על אזרחי ישראל שהלכה והסלימה. ממשלת ישראל הבליגה, שוב הבליגה ושוב הבליגה. ממשלת ישראל התחננה: "שקט ייענה בשקט", אולם האויב ראה בכך חולשה והגביר את המתקפות. הייתה זו מלחמת אין ברירה מובהקת. ובמלחמה – ישראל דחתה ושוב דחתה את הפעולה הקרקעית, בתקווה להפסקת אש, ורק בלית ברירה יצאה למתקפה הזאת. במהלך המלחמה ישראל הסכימה 12 פעם להפסקת אש, שהייתה בתוך דקות להפסקת אש חד צדדית. במלחמה ישראל עשתה יותר מכל צבא אחר בעולם כל מאמץ למזער את הפגיעה באזרחים, אולם הפלשתינאים השתמשו באזרחים ובילדים במזיד כמגנים אנושיים, ולכן הם אחראים על כל אזרח שנהרג.

עיתון "הארץ" – תרבות של שקר.

* ז'דאנוב 2017 – בפשקוויל ביקורת טלוויזיה של רוגל אלפר על תכניתו של גורי אלפי "היום בלילה", תחת הכותרת: "המדינה בוערת וגורי אלפי מתקרנף", הוא השתלח בו בארסיות אופיינית. לא על מה שיש בתכנית, אלא על מה שאין בה. זו תכנית בידור ולכן אין היא תכנית מגויסת לקידום עמדותיו הפוליטיות של אלפר. ובעיניו של אלפר, אין זכות קיום לתכנית טלוויזיה שאינה מגויסת לאג'נדה שלו. "ישראל טובעת בפשיזציה, באפרטהייד, בכיבוש, בהידרדרות עיוורת והרסנית למדינה דו-לאומית ומלחמת אזרחים בלתי נמנעת, ברחמים עצמיים לאומניים רוויי קורבנות ספוגת רוחות רפאים שואתיות, בחשיבה דתית-משיחית לא רציונלית... אלפי קיבל במה להשמיע את קולו. אבל הוא מתקרנף. הוא אשכרה משחק בקקה בזמן שהמדינה בוערת... אלפי מתגלה ב'היום בלילה' כאידיוט שימושי. הוא קיבל הוראה להוריד פרופיל פוליטי, אז הוא מוריד פרופיל פוליטי".

אנדרי ז'דאנוב, קומיסר התרבות של סטלין, ספטמבר 1946: "אם באים אנשים חסרי אידיאה ומבקשים ליטול מאת פלוגת העובדים הספרותיים של לנינגרד את עצם יסודם; מבקשים לערער את הצד האידיאי של עבודתם, ליטול מיצירתם של סופרי לנינגרד את ערכה המשנה סדרי חברה – הרי הוועד המרכזי מקווה, כי סופרי לנינגרד ימצאו בקרבם כוח לשים קץ לכל הניסיונות הללו להטות את פלוגת הסופרים של לנינגרד, את כתבי העת שלה, אל ערוץ של חוסר אידיאה, חוסר עקרונות, של א-פוליטיות".

אני יודע, יש הבדל בין אלפר לז'דנוב. אלפר אינו בשלטון. אבל לא צריך להפעיל דמיון יצירתי במיוחד כדי לשער איך הוא היה פועל אילו היה, חלילה, בשלטון.

* קריאה בוגדנית - העבריינית הסדרתית אילנה המרמרן, פרסמה ב"הארץ" פשקוויל בזוי שתמציתו הוא המשפט הבא: "פונה אל אזרחי ישראל, המשתייכים למחנה השלום, לצאת בקריאה לקהילה הבינלאומית להטיל חרם על מדינתם".

ההבדל בין הקריאה הזאת לבין המשפט: "פונה אל אזרחי ישראל, המשתייכים למחנה השלום, לצאת בקריאה לארגוני הטרור הפלשתינאים לחדש את פיגועי ההתאבדות בישראל", או "פונה אל אזרחי ישראל, המשתייכים למחנה השלום, לצאת בקריאה למדינות ערב לפלוש לישראל", הוא אינו הבד מהותי. הוא הבדל כמותי.

זאת קריאה בוגדנית.

* עבריינית סדרתית - ולמי שאינו יודע למה כוונתי בהגדרה "עבריינית סדרתית" – אילנה המרמרן מתמחה בהברחת שב"חים פלשתינאים לישראל.

* סססמולן – בני בגין מתח ביקורת חריפה על החלטת הממשלה על הבניה בהתנחלויות, כיוון ש-95% מהבתים ייבנו בגושים ורק 5% על גב ההר. בגין דורש בניה מאסיבית דווקא על גב ההר.

אני מבין אותו, אף שאיני מסכים אתו. אני מבין אותו, כיוון שההתיישבות מעצבת את גבול המדינה, וכמי ששולל כל ויתור טריטוריאלי ודוגל במימוש זכותנו על ארץ ישראל השלמה, בצדק הוא דורש התיישבות בעיקר על גב ההר, כדי למנוע כל ויתור. איני מסכים אתו, כיוון שבדיוק מאותה סיבה, אני שולל התיישבות באזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כיוון שאני דוגל בוויתור על שטחים אלה.

איני מופתע כלל שזו עמדתו. בני בגין הוא אידיאולוג נוקשה, הדבק לאורך עשרות שנים באותה השקפת עולם עליה גדל בבית אביו מורו, ואין הוא מוכן לזוז ממנה כמלוא הנימה.

מבחינת הימננים שמשתלחים ומתגוללים בבני בגין, הוא נותר ססססמולן. למה? בדיוק מאותה סיבה – העובדה שבני בגין הוא אידיאולוג נוקשה, הדבק לאורך עשרות שנים באותה השקפת עולם עליה גדל בבית אביו מורו, ואין הוא מוכן לזוז ממנה כמלוא הנימה. בתור שכזה, הוא דוגל בהשקפת עולם ליברלית, בזכויות שוות לערבים, בשלטון החוק ועליונות המשפט. בעיני אותם ימננים, שנאת הערבים, שנאת השמאל, שנאת בתי המשפט ושנאת שלטון החוק, קודמת לשלמות הארץ. הם דוגלים בליכוד שפרצופו אינו פרצופו של בני בגין, אלא של "הצל".

* אוי לחרפה - התורה ונביאי ישראל יוצאים שוב ושוב נגד השוחד, ורואים בו את השחיתות הנתעבת ביותר, שחיתות המובילה לחורבן. כאשר מי שהיה הרב הראשי לישראל, "הרב" מצגר; אדם שישב על כסאו של הרב קוק זצ"ל ואמור היה להיות המנהיג הרוחני ומייצגה העיקרי של הדת בחברה הישראלית, מורשע בשוחד, הדבר אמור לטלטל את החברה הישראלית ולזעזע את אמות הסיפים, לא פחות מנשיא שהורשע באונס וראש ממשלה שהורשע בשוחד.

לא ראוי היה להגיע עמו לעסקת טיעון עם עונש מופחת של 3 שנים וחצי. כאשר אדם שאמור לשמש דוגמה ומופת לוקח שוחד, יש למצות עמו את הדין במלוא החומרה, ללא כל הנחות.

... הוא עוד עלול לחזור לתפקידו אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה". הרי יש תקדים.

* גיבוי ציבורי לשחיתות - לפני הבחירות האחרונות התארחו הרצוג ולבני לראיון זוגי בערוץ הראשון. יעקב אילון הפתיע אותם בקריאת דברים חריפים ביותר שלבני אמרה בעבר בגנות השמירה של הרצוג על זכות השתיקה, בחקירות השחיתות של עמותות ברק.

הרצוג השיב שאין לו שום בעיה עם האמירה הזאת. היא הייתה אז באופוזיציה וזה היה תפקידה. לבני הנהנה.

הייתה זו אמירה חמורה ביותר, שהמחישה את הציניות של הפוליטיקאים. המסר היה שהשחיתות השלטונית היא בסדר, והביקורת עליה מצד האופוזיציה היא משחק. כדאי לזכור זאת, למשל כאשר הרצוג תוקף את נתניהו על שחיתותו. כשהוא התלהם השבוע מעל דוכן הכנסת על הסיגרים והשמפניה, הוא אמר זאת כי הוא באופוזיציה ולא כיוון שטוהר המידות מעניין אותו.

זה גם ההסבר לשתיקת הכבשים של הפוליטיקאים מן הליכוד. שהיו ראשי המתלהמים בפרשיות אולמרט.

אולם בפרשיות נתניהו קיימת תופעה שלא ראינו אותה מאז ימי דרעי "הוא זכאי". לא רק פוליטיקאים בעלי חשבון אישי מתאימים את עמדתם בפרשיות לזהות הפוליטית של החשוד, אלא גם הציבור הרחב. כאשר אזרחים נותנים גיבוי לשחיתות ומדקלמים כפתיים את כל סיסמאות ה"אין כלום" למיניהם – פוליטיקאים מושחתים מאבדים את מורא הציבור ואת מעט הבושה.

* אין בעיה - צודקים כל מי שטוענים שאין שום בעיה בסיגרים ושמפניה. נכון. אילו קנה אותם מכספו, זה היה בסדר גמור.

* בלי תיק - מה ההבדל בין נתניהו לאיוב קרא? איוב קרא בלי תיק.

* אז הוא הבטיח – חלפו עשרה ימים מאז נכנס טראמפ לתפקידו. הוא לא עצר לרגע ובמהלך השבוע חתם על צווים רבים לקידום דרכו ותכניותיו ההזויות והקיצוניות ביותר, בהתאם להבטחות הבחירות שלו. ומשום מה, התחייבותו המפורשת להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים טרם קוימה. גם לא נשמע מצדו כל איתות על כוונתו לכבד את הבטחתו. נהפוך הוא, הפלשתינאים טוענים שהוא אותת להם שבכוונתו להפר אותה ברגל גסה.

* חוק הג'ונגל – כאשר הגביר מחליט על דעת עצמו לבנות חומה בין הטירה שלו לצריף של שכנו הדלפון ומחליט שהשכן הדלפון יממן אותה, יש לזה שם אחד בלבד – בריונות.

ההצדקה היחידה לצעדו הבריוני של טראמפ, היא שהוא מאמין שהוא יכול.

* הגדרות מיושנות – המתנגדים העקביים לגלובליזציה הם אנשי השמאל, ובעיקר השמאל הרדיקלי. גדולי התומכים בגלובליזציה הם הליברטיאנים, שבנושא הכלכלי הם הימין של הימין. אז איך נגדיר את מדיניות האנטי גלובליזציה של טראמפ? מדיניות של שמאל או של ימין? מבולבלים? גם אנחנו. מסתבר שגם בענייני כלכלה, ההגדרות הללו מיושנות.

* אנטי מיתוס - אריאנה מלמד כתבה בטור שלה במוסף "ספרים" של "הארץ", על קלטת האודיו של הספר "גיבור חידה", ספר הילדים הקלסי של אוריאל אופק על טרומפלדור. הביקורת הייתה מאוד חיובית, מחמיאה ונרגשת, וזאת לאחר שנתנה לילד שלה לשמוע את הספר (היא לא ציינה את גילו). אני מודה שהופתעתי, כיוון שמדברים שלה שקראתי עד כה, לא הייתי מצפה שתמליץ לבנה דווקא על הספר הזה ותכתוב עליו שבחים כאלה. גם לא הייתי מצפה ממנה למשפט כמו: "אי אפשר לגדל את דור העתיד בחברה לוחמת בלי דמויות מופת של גיבורי מלחמה". אמנם היא הוסיפה "כך גורסת ההגמוניה, כל הגמוניה", אך עובדה שהיא המליצה על הספר לבנה.

ויש לי שתי הערות לדבריה. א. היא כתבה: "עדיין מספרים להם בבית הספר שלפני שהשיב את נשמתו למי שהשיב, אמר יוסף טרומפלדור, טוב למות בעד ארצנו: עדיין לא מספרים להם שככל הנראה מדובר במיתוס לא באמת מבוסס, אבל מפעים". הפוך, מלמד, הפוך. היסטוריונים רציניים שחקרו את הנושא, בדקו את העדויות של מי שהיו לצדו, למדו דברים קודמים שאמר וכתב בדיוק ברוח זו, יודעים שהאנטי-מיתוס כאילו הוא קילל ברוסית וכו' הוא "עובדות אלטרנטיביות" כפי שנהוג לומר היום. ואני ממליץ לה על הביוגרפיה המעולה של טרומפלדור שכתבה ההיסטוריונית שולמית לסקוב (שהלכה השנה לעולמה בשנתה ה-101), שחקרה את הפרשה לעומק ומסקנותיה חד משמעיות.

ב. כתבה מלמד: "התרבות  הצעירה לא הקדישה בימיו [של אוריאל אופק] תשומת לב אוהבת מדי לילדים בראשית חיי הקריאה שלהם". גם כאן, ההיפך הוא הנכון. מלמד הזכירה את "דבר לילדים". דפדוף בגיליונות "דבר לילדים", "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו" מאותה תקופה, מעיד על היחס הרציני ביותר של התרבות באותה תקופה לקריאת הילדים. גדולי הסופרים והמשוררים כתבו לילדים, וראו בכתיבה זו מרכיב חשוב ביותר ביצירתם.

* הניצחון הגדול - בליל שבת חגגנו באורטל יומולדת 60 של ג'וד נקש, חברה יקרה. בחוץ ירד שלג כבד, ובתוך "הבזיליקום", התכנסנו החברים הקרובים מאורטל, המשפחה וחבריה מכל הארץ. היה שמח מאוד. שמחת החיים והאופטימיות הבלתי נדלית של ג'וד, הדביקה את כולנו. עופר גביש הוביל ערב שירה נעים ושמח.

עם כל השמחה והאופטימיות, גם סיפור השואה היה נוכח בערב הזה. אביה של ג'וד היה ניצול שואה. כל חייו ידע שהוא הבן היחיד ממשפחתו ששרד. שנה לפני מותו נוצר הקשר עם האחייניות שלו. מסתבר שאחיו הצעיר נותר בחיים ברוסיה ובנותיו עלו בעליה הגדולה. הנוכחות של הסיפור הזה הייתה חזקה מאוד. בת דודתה "החדשה" של ג'וד דיברה וסיפרה. הוקרן סרט מחתונת בנה של אחת מבנות הדוד, שבה נקש קרא את הסיפור, כפי שג'וד כתבה אותו.

האירוע התקיים בדיוק ביום ההולדת. הוא אורגן במשך חודשים, וסביר להניח שהמשפחה שתכננה אותו לא הייתה מודעת לכך שזהו יום השואה הבינלאומי. האם הייתה בכך בעיה? בעיניי, לא הייתה בכך שום בעיה. האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה היו קובעים מסיבה כזאת? ודאי שלא.

יש בישראל יום זיכרון ממלכתי אחד לזכר השואה – כז בניסן. ביום זה אין מקיימים מסיבות, אירועים משמחים וכו'. השואה נוכחת מאוד בהווייה הישראלית לאורך כל השנה, אך די ביום זיכרון אחד. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא יום חשוב מאוד, ועצם קביעתו היא הישג בינלאומי של ישראל. גם בישראל מציינים את היום הזה, אך אין זה יום אבל נוסף, וכך ראוי להיות.

אני רואה הרבה צביעות בהשתלחות בליכוד על קיום הליכודיאדה ביום זה. נכון, יש הבדל בין אירוע פרטי לאירוע של מפלגת שלטון. אני מניח, שאילו המארגנים היו מודעים לכך מראש, היו קובעים מועד אחר. סביר להניח שלהבא ישימו לב. אבל בצדק הם לא ביטלו אירוע מתוכנן אחרי שהיה מוכן, כי אין זה יום זיכרון ואבל בישראל. יש יותר מקורטוב של ציניות בביקורת – זהו שימוש ציני ופופוליסטי בזכר השואה לצורך ניגוח פוליטי.

ואם לחזור למסיבת יום ההולדת של ג'וד – לראות את השבט הענף והמופלא, עם כל הנכדים והנינים של יהושע אייזן; שבט שמגלם את החזון הציוני של קיבוץ גלויות: פולין, גרמניה, אלג'יר, תימן ועוד; שבט יהודי ישראלי בארץ ישראל – זה הניצחון הגדול שלנו. ויודעים מה? דווקא מתאים לחגוג אותו ביום השואה הבינלאומי.

* המערכת הפוליטית (החורפית) - יש באורטל שתי מפלגות: אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לאגף הרדיקלי במפלגת אוהבי השלג.

            * ביד הלשון

עובדות אלטרנטיביות – בראיון טלוויזיוני השמיעה קלילאן קונוויי, יועצת הנשיא טראמפ, הגדרה יצירתית לשקריו התכופים של הבוס שלה: "עובדות אלטרנטיביות". המראיין פרץ בצחוק, ועל קונוויי נמתחה ביקורת חריפה.

הביקורת מוצדקת, אולם אין זו המצאה של קונוויי. זוהי ליבת הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי על פיו אין אמת אלא "נראטיבים". ע"ע "נכבה".

ונדמה לי שלא אטעה, אם אומר שחובבי הרלטיביזם, המתבוססים עשרות שנים במדמנת ההבל והשקר הזאת, הם לאו דווקא מתומכיו של טראמפ. הוא בסך הכל משתמש בשיטותיהם, למטרות המנוגדות לשלהם.  

* "חדשות בן עזר", "על הצפון"

* צוק איתן: העצים והיער – במשך 14 שנים הייתה רצועת עזה קן שיגור בלתי פוסק של טילים לעבר האוכלוסיה האזרחית לא הפסיקו את הירי. אינספור מבצעים קטנים לא הפסיקו את הירי. סיכולים ממוקדים רבים לא הפסיקו את הירי. הפסקות אש, הודנות ותהאדיות לרוב, החזיקו מעמד שעות בישראל. לאחר ההתנתקות, התופעה הזאת התעצמה בצורה דרסטית, הן מבחינה כמותית והן מבחינת איכות הטילים וטווח הירי. שני מבצעים גדולים – "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ספורות, אם בכלל, ולכל היותר יום יומיים.

מבצע "צוק איתן" גרם לשינוי אסטרטגי דרסטי במצב הביטחון של מדינת ישראל בכלל, ושל יישובי הדרום בפרט. מיד לאחר המבצע התקשורת הציגה צפי של בריחה המונית והתרוקנות יישובי הנגב המערבי. בפועל, דווקא אותם יישובים שכונו "עוטף עזה" נהנים היום מתנופה רבתי, חסרת תקדים, של צמיחה דמוגרפית. זאת תמונת הניצחון האמתית של "צוק איתן".

במבצע היו ליקויים רבים, בכל הדרגים. אין לטייח אותם. יש לתחקר אותם, ללמוד אותם ולהפיק לקחים. אך אל ניתן לעצים להסתיר מאתנו את התמונה הכוללת של היער. התמונה הכוללת היא של ניצחון משמעותי, ששינה באופן מהותי את המצב והשיג את יעדי המלחמה.

* מבחנו של טראמפ – אחת הסיסמאות המובילות בקמפיין הבחירות של טראמפ, הייתה "להחזיר את אמריקה לגדולתה". איני יודע איך הדברים מתיישבים בדיוק עם מסריו הבדלניים, אולם אני מאמין שכל מי שרואה עצמו חלק מן העולם החופשי, ירצה לראות את אמריקה חוזרת לגדולתה.

העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, היא מבחנו הראשון של טראמפ – האם סיסמת גדולתה של אמריקה היא סיסמת שווא, או הצהרת כוונות אמתית.

לכאורה, זהו עניין של מה בכך. אך טבעי שארה"ב תציב את שגרירותה בעיר הבירה של בעלת בריתה הקרובה ביותר. אך עובדה היא, שכל הנשיאים שהתחייבו לכך במערכת הבחירות הפרו את התחייבותם, למרות שבתי הנבחרים חוקקו חוק המחייב זאת. למה הם נהגו כך? כי נפל עליהם פחדם של הערבים.

ושוב הערבים מפעילים לחץ כבד על נשיא ארה"ב ומהלכים עליו אימים, לבל יקיים את התחייבותו. בכך, מיד עם כניסתו לתפקידו, הם מעמידים אותו למבחן. האם הוא נשיא של מעצמת על או סמרטוט.

* לא תאמינו מה שמעתי - שמעתי על מישהו שאשכרה מאמין לסיפור על הרגל שננעלה על הגז. בחיי. לא עובד עליכם.

* אם ננעלו – הנראטיב עדיין בהתהוות. זו לא רק הרגל שננעלה על הגז. גם הידיים שלו ננעלו על ההגה בכיוון המבט בעיניים, שננעלו על השוטר.

* בין פרשת אזריה לפרשת חורה – תגידו שאני מיושן. תגידו שאיני מעודכן. תאמרו שאני "ממסדי", או חלילה "ממלכתי", רחמנא לצלן. בסדר. אבל יש לי אמון בסיסי בצה"ל, במשטרת ישראל ובבתי המשפט. לא שהם אינם טועים. לא שהם תמיד דבקים באמת. אבל באופן בסיסי אני מאמין בהם, כל עוד לא הוכח אחרת. וכאשר עומדת גרסתם מול גרסה של בעלי אינטרס פוליטי, הנטיה הראשונית שלי היא להאמין להם, אלא אם בעלי האינטרס מוכיחים לי את טעותי בעובדות מוצקות.

וכאשר בעלי האינטרס ממציאים "ראיות" מן הגורן ומן היקב, וכאשר ה"ראיות" שלהם מגיעות לרמת גיחוך כמו סיפור הרגל שננעלה על הגז ולגמרי במקרה גרמה לרכב לדהור דווקא על השוטרים, ברור לי שתופרים כאן נראטיב.

* נער השליחויות – מי שמאמין שח"כ אמסלם התגולל על מילצ'ן לא בשליחותו של נתניהו, מסוגל להאמין שח"כ אמסלם השתלח בראש אגף החקירות לא בשליחותו של נתניהו, ובסוף הוא אפילו יאמין שח"כ אמסלם הציע את החוק לעידוד השחיתות השלטונית (איסור חקירת ראש ממשלה מכהן) שלא בשליחותו של נתניהו.

* יוזם השדולה – ביקרתי במשכן הכנסת, שם ראיינתי את ח"כ איתן ברושי בעבור העיתון "ידיעות הקיבוץ". בצאתי החוצה, פגשתי שני אנשים שאני אוהב ומעריך מאוד, שהיו בדרכם אל הכנסת. האחד הוא הרב אביה הכהן והשני הוא המשורר אליעז כהן. שני אנשים שהדבר שאני מעריך אצלם, הוא העצמאות האינטלקטואלית, המבדלת אותם מהאוטומט המחנאי של שמאל / ימין; אוטומטיות הגורמת לפלקטיות שטחית בעמדות הנוגעות למציאות חיינו המורכבת כל כך. ויותר מכך, אני מעריך אצלם את המקום של המוסר בגיבוש עמדותיהם.

מה לכוהנים בבית מחוקקים? מסתבר שהם כתתו רגליהם כדי ליטול חלק במפגש של שדולה יהודית-ערבית חדשה.

כשאני שומע "שדולה יהודית-ערבית", הדבר גורם לי לרגשות מעורבים. מצד אחד, חשובה לי מאוד ההידברות, החיבור והקשר בין יהודים וערבים בישראל, ולא אחת אני שותף ליוזמות כאלו. מצד שני, אני מודע שלרוב זו הידברות, שהערבים באים אליה כמאשימים והיהודים באים אליה כמתנצלים, מתוך נמיכות קומה.

ברור לי, שכאשר בין הבאים אליעז ואביה, אין זו הידברות מן הסוג שמעוררת בי סלידה. ברור לי שהם באים אליה כיהודים ישראלים ציונים גאים. איני יודע הרבה על השדולה, ולא שמעתי דבר על המפגש לאחר קיומו. אולם הדבר המעניין הוא, שמקים השדולה הוא ח"כ יהודה גליק. כבר כתבתי כאן על הערכתי לגליק, השובר את תבניות השמאל / ימין הקונבנציונליות. איני שותף לנושא המרכזי המוליך אותו, המאבק על הר הבית, אך אני אוהב את הרעיון שמי שמוביל את המאבק הזה אינו ימנן אוטומטי שונא ערבים, אלא להיפך, אוהב אדם, איש מתון ופתוח.

* כבוד לאויב - הייתה לי אתמול פגישה יוצאת דופן. נפגשתי עם בכיר בפת"ח. האיש הוא הישאם עבד אל ראזק, חבר הנהגת פת"ח זה עשרות שנים ולשעבר השר לענייני אסירים ברש"פ. ראיינתי אותו לספר שאני כותב.

כאשר אני עורך ראיון מחקרי, איני בא לוויכוח פוליטי. איני בא לריב. אני בא להקשיב, להבין, ללמוד. בראיון כזה אני שואל, מדובב ומקשיב. את עמדותיי אני משאיר בצד.

אולם את רגשותיי איני יכול להשאיר בצד. לפני הראיון, במהלכו ואחריו, העסיקה אותי השאלה, מהן רגשותיי כלפיו. הרי מדובר באויב, באויב מר. מדובר באדם שבילה 21 משנות חייו בבתי הכלא הישראליים, ולא בעוון היותו האם תרזה.

אני חייב לציין, שלא חשתי כלפיו כל רגש של שנאה. הפגישה הייתה לבבית ונעימה, ברוח מצוינת. חשתי אליו כבוד; לא רק כבוד כאדם, אלא גם כבוד כפטריוט לאומי, של העם שלו. בתור פטריוט לאומי, אני יכול להזדהות עם פטריוטיות של האחר, אפילו הוא אויב. עם אויב אנו נדרשים לעתים להילחם. עם האויב רצוי להגיע לשלום. לצערי, איני רואה סיכוי לשלום בדורנו. אולם כאדם, אין לי כל סיבה לשנוא את האויב.

אילו הפגישה לא הייתה עם הישאם, אלא, למשל, עם גדעון לוי, אני בטוח שלא הייתי חש כבוד מסוג זה. להיפך, הייתי מתקשה להתגבר על רגש התיעוב העמוק שלי ממנו וממה שהוא מייצג.

... והאמת היא, שעמדותיו של הישאם עבד אל-ראזק מתונות יותר מעמדות דבוקת שוקן.

* זו אינה אגדה – זו אינה אגדה! נסעתי אתמול מירושלים עד רמת גן ב-34 דקות! אני עוד זוכר שבילדותי נסיעה מר"ג לירושלים הייתה יום טיול. אם זכרוני אינו מתעתע בי הדרך ארכה אז כשעתיים.

* שגיעה - בתכתובת שהייתה לי עם מוסד מסוים, הייתה אי הבנה באשר לשם מסוים. הם כתבו לי השערה: אולי העיות שגוי.

כן, העיות שגוי. צריך להיות אִיוּט.

            * ביד הלשון

מעלה אדומים – מעלה אדומים הוא מקום בחדשות, בזכות הצעת השר בנט לספח את העיר לריבונות ישראל.

מה מקור השם מעלה אדומים?

ראשית, יש לתקן שגיאה נפוצה בהגיית שמה של העיר. אין היא נקראת מַעֲלֵה אֶדוֹמִים, אלא מַעֲלֵה אֲדֻמִּים.

בשמה, מנציחה העיר את היישוב המקראי הנושא שם זה, המופיע בספר יהושע, בתיאור גבולות שבט יהודה: "וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל, אֲשֶׁר-נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל, וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל" (יהושע טו, ז).

שמה של דרך מַעֲלֵה אֲדֻמִּים והיישוב מַעֲלֵה אֲדֻמִּים ניתנה להם עקב הגוון האדמדם של הסלעים בסביבה.

הגוון האדום מופיע בשמות אתרים בסביבה גם בשפות אחרות. בערבית: טַלְעַת אֶ-דַּם, מעלה הדם, בשל הגוון האדום וחאן אל אחמר – החאן האדום. בצרפתית: המצודה הצלבנית שאסטל רוז'.

העיר מַעֲלֵה אֲדֻמִּים נמצאת ממזרח לירושלים, בצפון מדבר יהודה. היא נוסדה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, ב-1975, והוכרזה כעיר ב-1991.

המילה אֲדֻמִּים מופיעה גם בשם היישוב הקהילתי המשותף לחילונים ודתיים כפר אֲדֻמִּים ובאזור התעשיה מישור אֲדֻמִּים.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

ב-1957, לקראת שנת העשור להקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן את האפוס הגדול של תקומת עם ישראל במולדתו. שירה גדולה המספרת את סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת המדינה והעלייה הגדולה שיישבה את מרחבי הארץ.

אלתרמן לא בוש לבטא בהתרוממות רוח ובסערת רגשות ערכים כאהבת מולדת, שלילת הגולה, קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות, כור ההיתוך, אהבת העם, יישוב הארץ, מלחמה צודקת. הוא יצק את שירתו ממעמקי לבו, מאמונה יוקדת בצדקת הציונות, בצדקת מאבקה ומלחמתה של ישראל.

השם שהעניק אלתרמן לאפוס הקוממיות, היה "שִׁירֵי עִיר הַיּוֹנָה".

עִיר הַיּוֹנָה היא ירושלים שעליה מנבא צפניה בפרק ג. פרק שראשיתו נבואה קשה, דברי ביקורת קשים ביותר על החברה, ואחריתו – נבואת גאולה ונחמה גדולה, נבואת שיבת ציון.

כאשר בחר אלתרמן בשם הזה, הוא רמז לכך שאין הוא מתאר סיפור שכולו ורוד ויפה. הסיפור הוא גם סיפור קשה. אך אחריתו – תקומה. תקומה שבאה מתוך השפל והפורענות.

את השיר הפותח את הספר, סיים אלתרמן במילים אלו:

בַּעִבְרִית הַכּוֹתֶבֶת סִיפּוּר אוֹ מִזְמוֹר

מִתְעָרְבִים שְׁתִיקָתָהּ וּשְׁאוֹנָהּ.

לוּ יִגְעוּ בְּשׁוּלֵיהָ שִׁירֵי זֶה הַצְּרוֹר

אֲשֶׁר שֵׁם לָהֶם עִיר הַיּוֹנָה.

המשורר מודע לגודל התקופה הרת העולם שאותה לקח על עצמו לתאר. אין הוא מתיימר לתרגם למילים את גודל השעה, ולכן הוא מסתפק, בענווה, בתקווה ובתפילה שיהיה בידו לגעת בְּשׁוּלֵיהָ. הוא מקווה, שעצם הנגיעה בשוליה, יעניק לה חיי נצח בתודעת האומה.

****

בראשית הפרק, מתוארת ירושלים, עִיר הַיּוֹנָה, כעיר חטאה ומושחתת, עיר סוררת, שכל הנהגתה חטאה – שריה, שופטיה, נביאה וכוהניה.

הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה. לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, לֹא לָקְחָה מוּסָר, בַּיהוָה לֹא בָטָחָה, אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה. שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים, שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב, לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר. נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים, אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת. כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ, חָמְסוּ תּוֹרָה. יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר, לֹא נֶעְדָּר וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת.

ואם מתוך המיאוס הזה, שיביא על עם ישראל פורענות וגולה, יכולה לצאת בשורת גאולה, תקומה ושיבת ציון כזאת – כך גם מן הפורענות של אלפיים שנות גלות, מהמציאות הנוראית שבה היה עם ישראל לאורך דורות;  גם מן המציאות הזאת יוכל עם ישראל לצאת, לשוב למולדתו, לחדש את ריבונותו ולהיגאל.

אחרי תיאור העוולות, אחרי שאלוהים פקד את עוונותיה כפי שנאמר בפרק א, אחרי ששפך את חרון אפו גם על אויבי ישראל, על העמים המרושעים – לאחר מכן תחל התגשמות חזון אחרית הימים. "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

מבטיח הנביא צפניה: "בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם: אַל תִּירָאִי צִיּוֹן, אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ. יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ, יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה. נוּגֵי מִמּוֹעֵד, אָסַפְתִּי מִמֵּךְ, הָיוּ מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה. הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא, וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ, וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם. בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהוָה".

נבואת שיבת ציון וקץ הגולה. נבואת קיבוץ הגלויות, עליה בלתי סלקטיבית, שתגאל גם את הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה. זאת הציונות, זה סיפורה של תקומת ישראל בימינו. לא בכדי, שאב אלתרמן מפרק זה את ההשראה, לאפוס התקומה שכתב.

במסכת על "שִׁירֵי עִיר הַיּוֹנָה" שכתב יריב בן אהרון, הוא התייחס לכך: "הניסיון להפגיש את אלתרמן ו'עִיר הַיּוֹנָה' שלו, עם צפניה הנביא ו'עִיר הַיּוֹנָה' שלו, נושא בתוכו משהו עמוק. חרף השוני בין הזמנים והעולמות הרוחניים, ישנם גשרים של רציפות בין הנביא הקדמוני למשורר העברי. בין 'אֶת הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ', לבין קיבוץ גלויות של ימינו". ואני אגדיר זאת בשינוי קל – הגשרים של הרציפות הם בין הנביא הקדמוני לנביא בן זמננו.

הנביא אלתרמן פעל בימיו של המנהיג בן גוריון – מי שהנהיג את מהלך התקומה, את מהלך שיבת ציון וקיבוץ הגלויות. במאמר שכתב בן גוריון על שיבת ציון, תחת הכותרת "שיבת ציון", הוא התייחס לנבואת צפניה בפרק ג: "צפניה הנביא, שפעל בימיו של יאשיהו, מנבא על אבדן אשור ושממת נינוה, ובפיו דברי נחמה לעמו: 'רָנִּי בַּת צִיּוֹן, הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל, שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל-לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם. הֵסִיר יְהוָה מִשְׁפָּטַיִךְ, פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ, לֹא תִירְאִי רָע עוֹד' ".

****

יריב בן אהרון, מורי ורבי, תעב את תופעת הפוסט-ציונות. הוא ראה בה איום על רוח החברה הישראלית, סכנה לתרבותה.

הוא רצה להחיות את ערך שלילת הגולה. הוא יצא נגד גישת ה"עמיות", המנסה ליצור שוויון ערך לחיים יהודיים בגולה ובא"י וראה בה ביטוי לפוסט ציונות. הוא רצה לחדש את אתוס מצדה ובר כוכבא, וראה בניפוצם סכנה רוחנית. ואכן, במגע הישיר שלו עם בוגרי תנועות הנוער, הוא הצליח להחזיר את מצדה למסעות ולשיח.

יצירתו האחרונה, שלא הספיק לראותה אך היא עתידה לצאת לאור בקרוב, הייתה מסכת שכתב על כתבי ברל כצנלסון. המסכתות האחרונות שהוציא היו על "מסדה" של יצחק למדן ו"שירי עיר היונה" של אלתרמן. הוא ראה בהם את התגלמות הרוח הציונית החלוצית, שאותה שאף לחדש. הוא האמין שהמסכתות שכתב תפחנה רוח חיים בשתי היצירות הנשכחות ובעיקר – של המסר הציוני האקטיביסטי שלהם. מרה הייתה אכזבתו מכך שהדבר לא קרה.

****

"אשריי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתב הספר הזה", התבטא הפרטיזן והמשורר הדגול אבא קובנר על ספרו של נתן אלתרמן "שירי עיר היונה". אני רואה ביצירת המופת הזאת את פסגת יצירתו של אלתרמן, גדול המשוררים. אולם הספר הזה הודחק ונשכח.

יריב בן אהרון האמין שהספר לא נשכח, אלא הושכח. הוא הושכח, כיוון שכבר אז, בשלהי שנות ה-50, לקה המיליה התרבותי בעייפות רוחנית, וקיבל בעין רעה את הספר. יריב בן אהרון ראה כשליחות להחזיר את הספר לתודעה, כיוון שהוא אקטואלי כפי שלא היה מעולם. לכן הוא החל ללמוד את הספר הזה עם קבוצות של נוער, צעירים ומבוגרים שאותן הנחה. הלימוד הזה הניב את המסכת.

יריב הודה לי על מאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" על המסכת, אך היה מתוסכל מאוד, מכך שהספר עבר בציבוריות הישראלית כמעט ללא תהודה. שלושה מאמרים בלבד נכתבו עליו, שלושתם מצד תלמידיו ומקורביו, מוקי צור, בארי צימרמן ואני.

שוב ושוב הוא הפציר בי לא להרפות מהמסכת, לשוב ולכתוב עליה וללמד אותה.

השתתפתי בשני אירועי השקה של המסכת, האחד בפסטיבל "הקהל" בת"א בסוכות שעבר, והשני, כעבור חודשים אחדים, בקיבוץ עין גב. באירוע ההשקה בעין גב נפגשנו בפעם האחרונה. ערב סוכות הלך יריב לעולמו.

אני רואה בדרישתו של יריב ממני להמשיך ולהפיץ את מסר "שירי עיר היונה" כמצוות עשה, כמשימה שהטיל עליי ואני מחויב לה. מאז מותו כתבתי פעמים רבות, כולל במסגרת מיזם זה, על הספר. גם במאמר הזה אני ממלא את השליחות.  

* 929