הבלוג של אורי הייטנר

עריכת מאמרי "צבעה את העבודה כ'שמאל'", עלולה ליצור אי הבנה בנוגע לעמדתי בניתוח תוצאת הבחירות של מפלגת העבודה, ואני רואה צורך להבהיר.

השילוב בין הכותרת (שאינה הכותרת שאני הצעתי: "רגע לפני הסכינים") עם הפיסקה ש"הציבור הרחב לא קיבל את העמדה הסוציאל דמוקרטית שהציגה מפלגת העבודה. הרוב רוצה למתן את הקפיטליזם של נתניהו, אך לא להחליף אותו בסוציאל דמוקרטיה", עלולה להתפרש כביקורת שלי על הדרך הסוציאל דמוקרטית ששלי יחימוביץ' מובילה.

אולם ההיפך הוא הנכון – אני תומך בדרך הזו, ובזכותה הצבעתי בעד מפלגת העבודה, אף שאני מתנגד לדרכה המדינית. עם זאת, בניתוח התוצאות, הסברתי שהעמדה, שבה אני תומך, אינה עמדת הרוב.

ביקורתי על שלי יחימוביץ' היא רק על הכרזתה שלא תלך לממשלה בראשות נתניהו – הכרזה שהעבירה מספר מנדטים ליאיר לפיד, ובעטיה מפלגת העבודה אינה המפלגה השניה בגודלה.

* "ידיעות הקיבוץ"

לבי לבי לנביאי "הבידוד המדיני", "הקרע עם ארה"ב", "הנקמה של אובמה בביבי" וכו'. מה הם יעשו עכשיו עם טונות הנייר שהשחיתו על נבואות הסרק, עם מיליוני המילים המיותרות, עם דברי ההבל שבהם הלכו אימים על החברה הישראלית? מה יעשו כאשר למגינת לבם מסתבר שאובמה אינו קורא, כנראה, את "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ואם הוא קורא אותם הוא לא בהכרח משתכנע?

לשם מה אובמה מגיע לפתע לישראל? רבים השואלים. הרי קראנו בעיתונים שכעת, משאובמה כבר אינו זקוק ל"קול היהודי", הוא יהיה חופשי להכות בנו כאוות נפשו.

התשובה לכך פשוטה. אובמה החליט לבקר בישראל כדי לתקן את מה שהוא קלקל בקדנציה הראשונה שלו, ובעיקר בחלקה הראשון. אובמה מכיר בטעויותיו הרבות, שהיו טעויות של טירון בעל ביטחון עצמי מופרז, כאשר הוא כבר מדינאי מנוסה, למד להבין את העולם ואולי סיגל לעצמו קצת יותר ענווה.

אובמה נכנס לתפקידו לפני ארבע שנים, כשהוא שבוי בפנטזיה משיחית יומרנית, להביא לפיוס בין ארה"ב לעולם האסלאמי. לפיכך הוא נקט במדיניות פייסנית כלפי העולם האסלאמי וכלפי העולם הערבי. וכחלק מהפגנת הפייסנות, הוא התנכר למדינת ישראל.

אובמה האמין, שבאמצעות פניה לעולם האסלאמי והערבי והפגנת רוח פייסנית ורצון טוב, הוא יחולל מהלך של דמוקרטיזציה בחלק זה של העולם.

אובמה יודע היטב שמדיניותו נחלה כישלון חרוץ. הוא יודע, שידו המושטת נדחתה בגסות. הוא יודע שדרכו הפייסנית רק הקצינה את הקנאות האסלאמית והערבית ואת שנאתה לארה"ב ולמערב. הוא יודע שהפניית העורף לישראל הסלימה את הקיצוניות הערבית והפלשתינאית.

אובמה יודע שדרישתו להקפאת הבניה הגורפת בהתנחלויות לא קידמה את התהליך המדיני אלא היוותה מכשול – העלתה את אבו מאזן על עץ שעד היום הוא טרם מצא סולם לרדת ממנו. הוא ראה איך חרף חיזוריו הנמרצים אחרי הפלשתינאים, אבו מאזן צפצף עליו כאשר על אפו וחמתו התעקש להגיש לעצרת האו"ם את תכנית הפתרון הכפוי.

אובמה יודע, שקריאתו בנאום המפורסם בקאהיר לדמוקרטיזציה לא קדמה כהוא זה את התהליך שניסה לחולל. להיפך, מה שנראה כ"אביב ערבי" – התקוממות עממית של עמי ערב נגד הדיקטטורות שנגשו בהם ולמען דמוקרטיה וחופש, התברר כריאקציה אסלאמיסטית, המחליפה דיקטטורה חילונית בדיקטטורה קנאית, פונדמנטליסטית, קשה ואכזרית יותר. איני שותף לתיאוריה שהיה בידיו של אובמה להציל את שלטונו של מובארק אילו התייצב לצדו, אולם התנכרותו לבעל בריתה הוותיק של ארה"ב ערערה את שארית אמינותה של ארה"ב במזרח התיכון ופגעה קשות בתדמיתה ובמעמדה.

אובמה מבין היטב, שדמוקרטיה במזה"ת, מתקיימת ותתקיים בעתיד הנראה לעין במדינה אחת ויחידה – ישראל. הוא מבין שישראל היא בעלת בריתה היחידה של ארה"ב באזור חשוב זה, ואין בלתה. הוא מבין שהברית עם ישראל היא אינטרס אמריקאי חיוני ונכס אסטרטגי חסר תחליף לארה"ב. הוא יודע שדעת הקהל האמריקאית רוצה בהידוק היחסים המיוחדים עם ישראל, וגם נשיא בקדנציה השניה שלו אינו יכול להתעלם מדעת הקהל. הוא מבין שעליו לחזק את יחסי הידידות עם ישראל.

בפוליטיקה הבינלאומית יש חשיבות רבה לסמלים. ומאחר והדילוג על ישראל בביקורו הקודם של אובמה במזה"ת היה הסמל לניכורו כלפיה, ביקורו הקרוב בישראל הוא סמל לתיקון דרכו, פרי ההתפכחות משגיאותיו.

אובמה לא יבוא לישראל כדי ללחוץ עליה וכדי לנסות לכפות עליה דרך שאינה מקובלת עליה. ביקורו נועד להדק את הקשר ולחזק את הברית. ביקורו הינו המשך וחיזוק לצדדים החיוביים במדיניותו של אובמה בקדנציה היוצאת – הסיוע הביטחוני חסר התקדים, הגברת הסנקציות (גם אם באיחור ניכר) על איראן, הכשלת הניסיונות של הפלשתינאים לפתרון כפוי דרך האו"ם, התמיכה הבלתי מסויגת במבצע "עמוד ענן".

הביקור נועד להפגין ידידות למדינת ישראל, ולשקם את יחסיו עם נתניהו. הביקור נועד להפגין את כיבוד הכרעת אזרחי ישראל בבחירות. שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו הגדיר את מטרת המסע כצורך בהתייעצויות עם ישראל בסוגיות איראן, סוריה והתהליך המדיני (בסדר הזה), וכך כנראה יהיה.

"לא יכול להיות שנשיא ארה"ב ייצא מכאן בלי תמונה משותפת עם נתניהו ואבו מאזן", אמר וחזר ואמר שדר הרדיו אריה גולן. נו, נו, עוד אחת מאלפי ה"לא יעלה על הדעת", שנזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה. אדרבא, אם הביקור ישים קץ לסרבנות הפלשתינאית וישכנע את אבו מאזן לשאת ולתת עם ישראל ללא תנאים מוקדמים, יהיה זה רק לטובה. אולם כפי שהשגריר הסביר, הסוגיה הפלשתינאית היא בכלל במקום השלישי בסדר היום.

* "ישראל היום"

הנושא המרכז במערכת החינוך תשעג הוא "מנהיגות פורצת דרך" – דוד בן גוריון ומנחם בגין. נושא ראוי, לכל הדעות. אין ספק שמדובר בשני מנהיגים דגולים, פורצי דרך; שני המנהיגים המרכזיים בתולדות המדינה. שני המנהיגים המכוננים של שני הזרמים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. בן גוריון הוא האב המייסד, גדול מנהיגי ישראל, האיש שהכריע על הקמת המדינה, אדריכל המדינה, האיש שהביא לקליטת העליה ההמונית מיד לאחר קום המדינה, להסכם השילומים עם גרמניה, למבצע סיני ועוד ועוד. בגין הביא מפלגה כמעט מוקצית למעמד מפלגת השלטון המרכזית זה 35 שנים, בתבונה פוליטית מרשימה. כראש הממשלה, הוא קיבל בתוך תקופה של שש שנים מקבץ של הכרעות היסטוריות גדולות ואמיצות (ושנויות במחלוקת) כפי שלא קיבל אף ראש ממשלה אחר: הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור בעיראק, חוק הגולן, מלחמת של"ג, העלאת יהודי אתיופיה.

אולם מנהיגים גדולים אינם חפים משגיאות וחטאים, ולעתים כגודל גדולתם – גודל שגיאתם.

אחת הבעיות החברתיות הקשות ביותר במדינת ישראל, היא תופעת השתמטות החרדים משירות בצה"ל. הבעיה הזאת היא בכיה לדורות בשל החטא הקדמון של בן גוריון ובגין.

חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת הייתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה שאך קמה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.

מה בעצם הבעיה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה חובה אפילו על חתן לצאת מחופתו ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה, העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמיה.

הנה, ציטוט מספרו של הרב יגאל אריאל (נוב) "לשם שמים" הממחיש את התופעה: "אל הלשכה נכנס אדם לבוש במעיל שחור ארוך ומכנסיו תחובים לתוך גרביים שחורים ארוכים, חבוש בכובע הירושלמי, המעוגל, הנמוך ורחב התיתורה, שחבשו חסידי ר' ארלך ו'תולדות אהרון'. האיש הוביל בידו את בנו, שהלך כפוף והתנדנד מצד לצד כמפגר. הם נכנסו לחדרה של הוועדה הרפואית ושהו שם שעה ארוכה. כשיצאו לבסוף מן החדר החוצה השתנה מצב רוחם, ובשמחה פנו לצאת מן הבניין, כשהבן רץ החוצה זקוף. השתררה דממה. מסביב עמדו כולם והסתכלו במחזה, כשעל פניהם תגובה של ריחוק וגועל. בחורה שישבה מולי פנתה אלי, כאל הדתי התורן, ואמרה במיאוס: 'גם אתה כזה?' בשרי נעשה חידודים חידודים".

נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ ב-1977.

במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.

התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל, הפטור משירות בצה"ל. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתניה שלא לצאת לעבודה, הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.

הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעיה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עוין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.

יש לשים קץ לתופעה. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון.

בנימין נתניהו עומד להתחיל את הקדנציה השלישית שלו כראש הממשלה. בשתי הקדנציות הראשונות, הוא לא הטביע חותם מנהיגותי בנושא כלשהו. תרומתו המנהיגותית הגדולה לעם ישראל, עשויה להיות תיקון החטא הקדמון של ב"ג ובגין.

* "שישי בגולן"