הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ל"מירוץ הלפיד, מהגל עד הייגל", "חדשות בן עזר" 4.2.13

רשימתו של אברהם וולפנזון אודות ועדת פיל וההחמצה הגדולה, כביכול, של דחייתה בידי התנועה הציונית, רצופה אי דיוקים המעוותים את התמונה מן הקצה אל הקצה.

על פי התמונה שמצייר וולפנזון, בן גוריון הגיע ב-1934 למסקנה שצפויה שואה ליהודי אירופה ורק הקמתה של מדינה עכשיו, בכל גבול שהוא, תמנע זאת. לכן, הוא תמך בתכנית החלוקה של ועדת פיל. אלא שעמדתו נדחתה, בשל התנגדות קואליציה, שכללה את ברל כצנלסון, אוסישקין, גולדה, הרבנים הראשיים ותנועת ז'בוטינסקי. מאחר ועמדתו נדחתה, לא קמה המדינה, לא נמנעה השואה ורק אחרי השואה הוא הצליח בדוחק להביא את התנועה הציונית להסכים עם תכנית החלוקה ערב הקמת המדינה.

העובדות שונות בתכלית מן התמונה שמצייר וולפנזון. אכן, ב"ג וויצמן תמכו בתכנית פיל והאישים הנ"ל התנגדו לה. אך החלטת הקונגרס הציוני ה-כ' לא הייתה דחיה מלאה של המלצות הוועדה. החלטת הקונגרס קבעה שההצעה כמות שהיא אינה קבילה, אך הסמיך את הוועד הפועל הציוני לנהל מו"מ על יישומה ועל פרטיה. הייתה זו הצעתם של ב"ג וויצמן, שהצליחו לגבש רוב להחלטה, שמשמעותה היא נכונות עקרונית לתכנית החלוקה, אך התנגדות לתכנית בגבולות שהציעה הוועדה. בסופו של דבר, מה שהפיל את תכנית ו' פיל לא הייתה החלטת הקונגרס הציוני, אלא סירובם של הערבים להקמת מדינה יהודית בכל גבול שהוא (מה שלמעשה לא השתנה עד היום).

מה היו גבולות החלוקה על פי ועדת פיל? כיוון שוולפנזון מצטט את שאלתה של גולדה, כיצד תביט בעיני ילדה ותסביר לו את הוויתור על שכם, חברון ובית לחם, יכול הקורא שאינו בקיא בפרטים לחשוב, שהגבולות בהן מדובר, הן "הקו הירוק", ולא היא. בגבולות 49' ("הקו הירוק") – 78% משטח א"י המערבי (א" המערבית, אגב, היא רק כרבע משטח א"י המנדטורית) הם שטח מדינת ישראל. על פי המלצות ו' פיל, רק 17% משטחי א"י המערבית יועדו למדינה היהודית: הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ומישור החוף עד באר טוביה. כל שאר השטחים – יהודה ושומרון, הנגב כולו, מישור החוף הדרומי, השפלה וכו' הן חלק מן המדינה הערבית. גם ירושלים (כולה, גם המערבית), לוד, רמלה ויפו הן מחוץ למדינה היהודית – שטח בינלאומי. אגב, הוועדה המליצה גם על טרנספר הדדי – חילופי אוכלוסין, שבו היו עוברים כמה אלפי יהודים לשטח המדינה היהודית וכרבע מיליון ערבים לשטח המדינה הערבית. על פי ההצעה, הערים המעורבות שבשטח המדינה היהודית – חיפה, טבריה וצפת תהיינה בעלות מעמד מיוחד, בפיקוח בינלאומי.

כאמור, מי שדחו את ההצעה היו הערבים ולכן היא ירדה מן הפרק. ההתנגדות של הרוב בקונגרס הציוני נבע מהטענה שגודל המדינה המוצעת לא יאפשר את קליטת יהודי העולם. גם התומכים ובהם ב"ג לא חלקו על הערכה זו, אולם הם העריכו שהמפה הזאת היא נקודת המוצא, והמדינה תרחיב את גבולותיה בעתיד (כפי שאכן קרה במלחמת העצמאות, שבה ישראל הרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה של האו"ם). כאמור, בסופו של דבר התקבלה פשרה בין התומכים והשוללים.

אי דיוק נוסף של וולפנזון – הוא כתב ש-14 שנים אחרי שנדחתה עמדתו של ב"ג בזכות החלוקה, הוא בקושי הצליח להשיג רוב דחוק להכרזת העצמאות,  ומכאן ניתן להסיק שהוא התקשה להשיג רוב לתמיכה בתכנית החלוקה של האו"ם. אולם התמיכה בתכנית החלוקה של האו"ם הייתה רחבה מאוד, והתנועה הציונית ניהלה מאבק דיפלומטי נחוש למען קבלת ההחלטה באו"ם. הקושי של ב"ג היה להשיג את הרוב להכרזת המדינה עם סיום המנדט, כחצי שנה אחרי החלטת החלוקה, לא בשל החלוקה, אלא בשל החשש מפני תבוסה במלחמה עם מדינות ערב שעמדו לפלוש למדינה ביום הקמתה ובשל הלחץ הבינלאומי ובעיקר האמריקאי הכבד שלא להכריז על המדינה.

והטעות האחרונה – צ'אק הייגל אינו עומד להיות מזכיר המדינה האמריקאי ולא יעמוד בראש הסטייט דיפרטמנט, כפי שכתב וולפנזון, אלא הוא מיועד לתפקיד שר ההגנה האמריקאי. מזכיר המדינה הוא ג'ון קרי.

* "חדשות בן עזר"

הסכמתי מאוד עם מאמרו של אלי ניסן, בתגובה לדבריו של משה נגבי אודות התבטאותו של יאיר לפיד נגד גוש פוליטי עם הזועבי'ז. אולם בעיניי, הבעיה אינה רק הפרשנות שהציג נגבי ואי מתן ביטוי לגישה אחרת, אלא עצם העובדה שסוגיה זו נדונה בתכנית משפטית וקיבלה פרשנות משפטית. זוהי סוגיה פוליטית לחלוטין, שמקומה בתכנית משפטית זהה למקומה במדור ספורט.

על מה מדובר? על שותפות בקואליציה. אין המדובר בזכות להתמודד לכנסת, שהינה מזכויות האזרח, אלא בהרכבת קואליציה, שהינה ביטוי להסכמות פוליטיות ולאחריות משותפת.

אילו הסכמות פוליטיות יכולות להיות עם מפלגות אנטי ציוניות, השוללות את זכות קיומה של מדינה יהודית, שבכל עימות בינינו לבין אויבינו הם אוטומטית בעד האויב. במבצע "עמוד ענן" מרצ התנגדה למבצע, אבל מרצ היא בצד שלנו – המחלוקת עמה היא מה טוב לישראל. המפלגות האנטי ישראליות תומכות בצד של משגרי הטילים לעבר ישראל. כך בעימות זה, וכך בכל עימות אחר, בעבר ובהווה. האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את אחמד טיבי, עוזרו ויועצו של רב המרצחים ערפאת, שותף לקבלת החלטות בנוגע לענייני "על פי מקורות זרים"? הרי עצם המחשבה על כך מעוותת.

הצגת דבריו של לפיד כ"גזענות" היא צביעות מתחסדת. יש בעיית גזענות בישראל, כפי שראינו בקרב חלק מאוהדי בית"ר ירושלים רק לאחרונה. יש להיאבק בגזענות הזאת. אולם כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע. אי אפשר להילחם בגזענות, כאשר מציגים כ"גזענות" דברים שאין בינם לבין גזענות ולא כלום. אין דבר המשרת את הגזענות האמתית הקיימת בתוכנו, מאשר שיתוף פעולה עם קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, המציג את ישראל כמדינת אפרטהייד ואת הציונות כגזענות.

אז לפיד אמר זועבי'ז. זה נשמע כמו אוי אוי אוי... מה, אנחנו לא מדברים על הפייגלינים? רבין לא דיבר על הפוגלים? הרי זה ביטוי מקובל שאין עמו כל בעיה. ההתנפלות על לפיד בשל דבריו, פשוט דוחה.

הבעיה אינה קשורה כלל לערבים, אלא לעמדות פוליטיות אנטי ישראליות. אני הייתי לא הייתי מגדיר את התופעה כזועבי'ז אלא כחנין'ז. הרי דב חנין אינו יכול להיות בקואליציה ישראלית, בדיוק כמו חנין זועבי. אני, אגב, מעדיף את זועבי חנין על חנין דב. היא ערביה, ובסכסוך הלאומי בין העם שלה לבין המדינה שלה – איני מצפה שתעדיף את הזהות האזרחית שלה על פני הזהות הלאומית שלה. לעומת זאת, אני בז לדב חנין שמואס בזהות הלאומית שלו, ותומך באויבי מדינת הלאום שלו.

בבחירות האחרונה התמודדה רשימת אלאמל לתג'יע, "התקווה לשינוי". זוהי רשימה של אינטלקטואלים ערבים, הנאבקת למען השתלבות אמתית של ערביי ישראל בחברה הישראלית, כולל שירות אזרחי של הערבים. היא יוצאת נגד המפלגות הערביות שמעמידות את הסוגיות המדיניות בראש במקום לקדם את ענייני הציבור הערבי בישראל. עמדתם המדינית, היא תמיכה במו"מ עם הפלשתינאים והקמת שתי מדינות בגבול שיוסכם במו"מ. ראשיה הודיעו שישאפו להצטרף לכל קואליציה, כדי לסייע לקידום המגזר הערבי.

אילו המפלגה הזאת נבחרה לכנסת, היא הייתה מועמדת ראויה להצטרף לממשלה ואין לי ספק שהיא הייתה שותפה רצויה. לעומת זאת, מפלגה שכולם דב חנינים, יהודים, לא הייתה ראויה להיות שותפה באף קואליציה ציונית.

* "חדשות בן עזר" (תוספת ליומן הבחירות)

            מחנה המרכז

במאמר שהתפרסם ערב שבת ב"מעריב" ו"מקור ראשון", הציג אורי אליצור תובנה מעניינת, לפיה אקסיומת "גוש מרכז שמאל" מול גוש הימין הייתה פיקציה, ולאמתו של דבר, קיים "גוש מרכז ימין" הניצב מול גוש השמאל. האם הוא צודק?

דומני שאליצור הרחיק לכת בתיאוריה שלו על "גוש מרכז ימין", אך הוא צודק בביקורתו על אקסיומת "גוש מרכז שמאל". אכן, הייתה זו פיקציה.

אני מאמין שיש מרכז בישראל. איני חסיד של החלוקה לגושים; אני מאמין במערך פוליטי ואידיאולוגי הרבה יותר מורכב, עם חלוקות שונות בסוגיות שונות ובמצבים שונים. אבל אם מתעקשים לחלק את הציבור לגושים, הרי שבפירוש יש גוש מרכז.

יוסי שריד נוהג לומר שהמרכז הוא המקום הנמוך ביותר בעולם, נמוך מים המלח, שאליו מתנקזים מתוך עצלות מִי שאינם מתאמצים לגבש השקפת עולם. בכלל, כפי שיש אצלנו נטיה לזלזל בציבור המסורתי ולדרוש מהאנשים להגדיר עצמם כחילונים או דתיים, כך יש אצלנו נטיה לזלזל בציבור המרכזי.

אבל הציבור הזה הוא ציבור איכותי, חושב ומבין שהחיים מורכבים יותר מהפתרונות הפשטניים של הקצוות. הציבור הזה סולד מן הקיצוניות, מן הקרע בעם ומחפש את הגשר בין הגושים. הבעיה היא שאין למרכז ביטוי פוליטי אידיאולוגי רציני, שיציב חלופה אמתית לגושים המוכרים. במקום זאת, מוצעות לציבור הזה מפלגות אווירה נוסח ד"ש ומפלגת המרכז, מפלגות טרנד כמו הגמלאים או תרמית נוסח "קדימה" ו"התנועה" – "שמאל" מדיני קיצוני בתחפושת של מרכז. בלית ברירה, מי שאינם מזדהים עם אחד הגושים נותנים למפלגות הללו את קולן בתקווה שהפעם הן תַּצְדֵקְנָה את המנדט שקיבלו ובכל פעם מתאכזב מחדש. "הדרך השלישית" בשנות ה-90 הייתה ניסיון אחר, לגבש במרכז אידיאולוגיה מוצקה, אולם הניסיון הזה נחל כישלון, למרבה הצער.

"יש עתיד" היא מפלגת אווירה מובהקת, שלא אמרה כלום בשום נושא, וניקזה אליה את הצורך והרצון במרכז פוליטי ואידיאולוגי. אם תשאר "יש עתיד" במקום הזה, היא תתנדף כקודמותיה. האתגר של יאיר לפיד וחבריו, הוא לעצב חלופה מרכזית אידיאולוגית אמתית, שתהפוך את "יש עתיד" לגורם מרכזי, משפיע ויציב בפוליטיקה הישראלית לאורך זמן.

            אופוזיציה פטריוטית

באחד באפריל 1959 בשעה 21:00, הופסקו לפתע שידורי הרדיו, וצה"ל שידר סיסמאות גיוס של יחידות המילואים. השידור, ללא כל ידיעה מוקדמת על כוננות, גרם לבהלה בציבור הישראלי ולגיוס חירום במדינות ערב ומתיחות חמורה בגבולות, שעלולה הייתה להתדרדר למלחמה.

לאחר זמן קצר נמסר שמדובר בתרגיל. האירוע זכה לכינוי "ליל הברווזים", כִּשְׁמָה של אחת מסיסמאות היחידות: "ברווזי מים".

האירוע עורר טלטלה בצמרת צה"ל ובמערכת הפוליטית. סיעות האופוזיציה ובהן תנועת החירות הגישו הצעות אי אמון בממשלה.

אולם בעיצומו של האירוע, עלה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות מנחם בגין לדוכן הנואמים, והצהיר שאמנם אין לו מושג על המתרחש, אולם "אם צבאנו נקרא לפעולה - נעמוד כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מאחוריו, כפי שתמיד עמדנו".

במבט בן ימינו, הופעתו של בגין נראית נלעגת. מה זאת ההתייצבות האוטומטית, בלי לבדוק, בלי לבחון, בחינת "נעשה ונשמע"? אחרי מחדל מלחמת יום הכיפורים, החברה הישראלית התבגרה, ואינה מתייצבת דום לכל פיפס של הצבא.

אבל יש צד חיובי בתמימות הזאת – בכך שברגע שנראה כשעת מבחן, אולי כמלחמה קרובה, האופוזיציה מתייצבת מאחורי צה"ל, כיוון שגם אם היא אופוזיציה לממשלה, אין היא אופוזיציה למדינה.

אין מקום להתייצבות אוטומטית כמו של בגין, יש מקום לגישה ביקורתית יותר, מטילה ספק. הבעיה היא שלעתים דומה שהרחקנו לכת יתר על המידה, לאופוזיציה אוטומטית גם כאשר יש מקום לאחדות לאומית, לעמידה איתנה של כל החברה הישראלית, מול איומים ביטחוניים משמעותיים.

יש לציין, שב"עמוד ענן" נהגה האופוזיציה באחריות. זולת מרצ, שעם כל הכבוד להכפלת מושביה בכנסת, מדובר במפלגת נישה קיצונית וקיקיונית, כל הגורמים האחראיים התייצבו לצד מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, מול מתקפות הטילים על אזרחי ישראל. כך נהג ראש האופוזיציה שאול מופז וכמוהו ראשי המפלגות הציוניות שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני. תגובתה של מרצ הייתה פאבלובית, כמי שמחויבת למלא את תפקידה באופן אוטומטי, בלי לחשוב. אבל זולתה, האופוזיציה הפגינה אחריות לאומית.

מן הראוי שכך תנהג האופוזיציה לנוכח האתגרים הביטחוניים הצפויים לממשלה החדשה. בין מפלגת העבודה לליכוד פעורה תהום בנושאים החברתיים הכלכליים. בין שתי המפלגות -מחלוקת קשה בסוגיה המדינית (אף שאין זו מחלוקת אקוטית בשנים הקרובות). המחלוקות הללו הנן אידיאולוגיות. אולם אין מקום לכל מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לצורך להגן על מדינת ישראל ושלום אזרחיה ולזכות ההגנה העצמית של ישראל.

אין מחלוקת אידיאולוגית בסוגיה האיראנית. כל הגורמים האחראיים בישראל מבינים שאין להשלים עם התגרענותה של איראן. כל הגורמים האחראיים בישראל מסכימים שפתרון צבאי הוא האופציה האחרונה ויש למצות את אופציית הסנקציות הכלכליות על איראן. כל הגורמים האחראיים מבינים שבלי לחץ ישראלי מאסיבי העולם לא יפעיל סנקציות כאלו. הכל מבינים שלחץ כזה יכול להיות אפקטיבי רק ביצירת הבנה עולמית שישראל רצינית בכוונתה לתקוף, אם זו תישאר האופציה האחרונה. והכל חייבים להסכים, שאם זו תהיה האופציה האחרונה, אסור לישראל לא להפעיל אותה.

מחלוקת בשאלה – האם ומתי יגיע רגע האין ברירה, אינה נושא לדיון פומבי, אלא לדיון מקצועי, חשאי. ישראל היא דמוקרטיה, וברור שמי שיקבל את ההחלטה הוא הדרג המדיני.

מן הראוי שהאופוזיציה האחראית – מפלגת העבודה ו"התנועה" (אם תהיה באופוזיציה) תתמוך בממשלה במאבק נגד הגרעין האיראני. מן הראוי שהאופוזיציה האחראית תתמוך בממשלה בפעולה למניעת זליגת נשק אסטרטגי ובפרט נשק השמדה המונית מצבא סוריה לגורמי טרור אסלאמי. מן הראוי שהאופוזיציה תתמוך בפעולה נגד טרור הטילים, אם יתחדש.

יש מקום לאופוזיציה לוחמת, אך בנושאים הללו על האופוזיציה להיות פטריוטית ואחראית. מן האופוזיציה נדרשת מידת האחריות, אך גם הממשלה נושאת באחריות.

על ראש הממשלה לקבוע מנגנון לשיתוף והתייעצות עם ראשי האופוזיציה בסוגיות הביטחוניות. עליו להבין, שהתייצבות האופוזיציה לצד הממשלה וצה"ל הוא אינטרס ביטחוני, מדיני וחברתי ממדרגה ראשונה, והוא כראש הממשלה נושא באחריות לעשות כל שביכולתו כדי ליצור את האחדות הזו.

            ההמלצה הראויה

יש לברך את מפלגת העבודה, "התנועה" ומרצ על שנמנעו מהמלצה לנשיא להטיל על מי מראשיהן להרכיב את הממשלה. אולם היה עליהן ללכת צעד נוסף – להמליץ לנשיא להטיל את התפקיד על נתניהו. היה עליהן לומר, שהן מתנגדות לדרכו של נתניהו ולכן תמלאנה את שליחותן הציבורי באופוזיציה, אולם על הנשיא לכבד את החלטת העם שהעניק לנתניהו את המנדט להיות ראש הממשלה.

* "חדשות בן עזר"