הבלוג של אורי הייטנר

ביומן הבחירות, פרק כה, גיניתי את היהודים השותפים למפלגות חד"ש ודעם, וכיניתי אותם תופעה חולנית. הדברים הקפיצו עליי מגיבים רבים, בדף הפייסבוק ובבלוג, לאו דווקא תומכי המפלגות הללו, חלקם אף נקטו בלשון בוטה. המסר המרכזי, היה טענה שבעצם אני שולל שיתוף פעולה יהודי ערבי, אחווה יהודית ערבית.

האמירה הזאת החזירה אותי למוטו של העיתון "על המשמר" ז"ל, ביטאונן של מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אכן, אני מאמין שאין שמץ של סתירה בין אחוות עמים, אחווה יהודית ערבית, לבין ציונות. כן, אני מאמין שזה הסדר הנכון – בראש ובראשונה ציונות, ואחריה ומתוכה גם אחווה יהודית ערבית. איני מקבל את הגישה, על פיה אחווה יהודית ערבית חייבת להיות אחווה בין ערבים לאומיים, אפילו לאומניים, לבין יהודים השוללים את הלאומיות היהודית ובזים לה, יהודים אנטי ציונים. סלידתי מיהודי חד"ש ודעם בשום פנים ואופן אינה בשל האחווה שלהם עם ערבים, אלא בשל היותם אנטי ציונים.

במשך תשע שנים נפלאות, עבדתי בחברה למתנ"סים, כמנהל מתנ"ס הגולן. החברה למתנ"סים היא מופת לאחווה יהודית ערבית, ובפרט – מחוז הצפון של החברה למתנ"סים. בינינו, המנהלים, יהודים וערבים, שררה אחווה אמתית – שיתוף פעולה, סולידריות ארגונית ומקצועית, חָלַקְנוּ אידיאולוגיה קהילתית משותפת והקִרבה הביאה גם לחברות אישית, השתתפות בשמחות משפחתיות ובאבל וכד'. השתדלתי מאוד לא להיכנס לפינה של ויכוחים פוליטיים עם עמיתיי הערבים. כאשר לא התאפקנו – תהום הייתה פעורה בין עמדותיהם לעמדותיי. אולם לא היה בכך כדי להפר את האחווה בינינו. אני לא ציפיתי מהם להיות ציונים. הם לא ציפו ממני להיות אנטי ציוני. לא זו בלבד שאיני שולל את האחווה היהודית ערבית, אני חותר לאחווה כזו ושותף לה. אולם אחווה אמתית אינה כרוכה באובדן זהות, באובדן עצמיות.

****

מיהי חד"ש? מה ההיסטוריה שלה?

חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, קמה ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977). היא קמה מתוך ניסיון למתיחת פנים והצגת מראה חדש לפניה השמרניות והמיושנות של רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה, שהייתה והנה (היום היא נקראת מק"י – עוד נחזור לכך) המרכיב המרכזי, הגדול והחשוב בחד"ש. רק"ח צירפה אליה את הפלג הרדיקאלי של "הפנתרים השחורים" בראשות צ'רלי ביטון, ועוד רסיסי קבוצות. אך למעשה, הייתה זו אותה רק"ח הישנה והרעה. חלפו שנים רבות עד שהשם חד"ש נקלט בתודעה הציבורית – עוד שנים רבות היא נקראה בפי כל רק"ח.

מיהי רק"ח? ב-1965 התפלגה מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משה סנה ושמואל מיקוניס, מראשי המפלגה, החלו לגלות סימני הסתייגות מעמדתה האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית של ברית המועצות ואף העזו לבקר אותה פה ושם. הדבר הביא לפילוג, כאשר הרוב הערבי במפלגה, יחד עם הגורמים הרדיקאליים בין היהודים, הקימו את רק"ח, שבראשה עמד מאיר וילנר וצדו תופיק טובי.

הפער בין שתי המפלגות בא לידי ביטוי מובהק כעבור שנתיים, במלחמת ששת הימים. מק"י ומפלגת השמאל הרדיקאלית "העולם הזה" תמכו בצד הישראלי במלחמה. רק"ח תמכה בצד הערבי והציגה אותה כתוקפנות ישראלית אמריקאית נגד מדינות ערב. כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, התמונה חזרה ונשנתה – בעוד מק"י (שהצטרפה ל"מוקד", אך עדין הייתה מיוצגת בכנסת, עד הבחירות, כמק"י, בראשות מיקוניס) ו"העולם הזה" תמכו בצה"ל, בצד הישראלי. רק"ח תמכה בתוקפנות המצרית סורית.

דרכה האנטי ישראלית הקיצונית של רק"ח באה לידי ביטוי לא רק במלחמות הכוללות, אלא גם ביניהן. לאחר הטבח במינכן, למשל, הכנסת כולה התאחדה בהודעת אבל וגינוי תקיפה לטבח. לא, לא הכנסת כולה. הכנסת כולה, חוץ מרק"ח. רק"ח לא יכלה לגנות את הטבח. דוגמה נוספת – למחרת מבצע אנטבה, התכנסה הכנסת לישיבה חגיגית שבירכה את הממשלה ואת צה"ל. רק"ח החרימה את הישיבה, והוציאה הודעה שבה גינתה את הפעולה התוקפנית נגד ריבונותה של אוגנדה.

מה הביא את רק"ח לעמדות הקיצוניות הללו?

רק"ח, ולפניה מק"י (עד שהחלו סימני ההתפכחות שהובילו לפילוג), יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב, הייתה שפחה חרופה של בריה"מ. לא הייתה לרק"ח כל אמירה עצמאית, זולת דקלום דפי המסרים שהונחתו ממוסקבה.

מאיר וילנר עצמו חתום על מגילת העצמאות. איך ניתן להסביר זאת? בריה"מ, שלאורך כל השנים הייתה אויבת הציונות, שינתה את גישתה לתקופה קצרה מאוד, אבל בתקופה החשובה ביותר – ותמכה בהקמת מדינת ישראל. אנדריי גרומיקו, שגריר בריה"מ באו"ם, ולימים שר החוץ הסובייטי ונשיא בריה"מ, הפתיע בנאום פרו ציוני מובהק בעצרת האו"ם. בריה"מ תמכה בתכנית החלוקה והכירה בישראל לאחר הכרזתה. באותה תקופה קצרה, גם מק"י הייתה פרו ישראלית. כאשר צה"ל נסוג, במהלך מלחמת העצמאות, משטחים בצפון סיני, בריה"מ התנגדה לנסיגה הזאת, וראתה בכך הישג של האימפריאליזם הבריטי שמצרים של המלך פארוק הייתה בת חסותה. ולכן, הקומוניסטים חברו לרוויזיוניסטים במועצת העם (הפרלמנט הזמני, עד הבחירות לכנסת הראשונה) בהתנגדות לנסיגה...

אולם משבריה"מ חזרה למדיניותה האנטי ישראלית, האנטי ציונית, האנטישמית, הקומוניסטים תמכו בדרכה ודיבררו אותה ללא סייג, כולל תמיכה בלתי מסויגת במשפטי הרופאים ובעלילות דם אנטישמיות של סטלין ושל ממשיכיו.

היהודים במק"י ולימים ברק"ח, לא הצטרפו אליה בשל היותם אנטי ציונים, אלא בשל היותם קומוניסטים. עמדתם האנטי ציונית והאנטי ישראלית, הייתה פועל יוצא מעמדת בריה"מ. חלק מן הערבים שהצטרפו למפלגה, ובראשם תופיק טובי, היו אף הם קומוניסטים מוצהרים. אולם במשך השנים, היא משכה אליה רבים מן הציבור הערבי, בשל היותה מפלגה אנטי ישראלית מובהקת. כל המדינה הזדעזעה כאשר ב-1975 רק"ח ניצחה בבחירות לראשות עיריית נצרת וח"כ תופיק זיאד, משורר שכתב שירי שטנה לאומניים נגד ישראל, נבחר לראשות העיר. הציבוריות הישראלית ראתה בכך אות להתגברות הקו הלאומני של ערביי ישראל.

בריה"מ בינתיים התפרקה. מה שנשאר מחד"ש הוא היותה מפלגה אנטי ישראלית, מפלגה לאומנית ערבית. קומץ היהודים שנותרו, הם קומוניסטים שנשארו דבקים הן בהשקפת העולם הקומוניסטית, והן בהשקפת העולם האנטי ציונית הקיצונית. תמר גוז'נסקי ודב חנין, שניהם ילדים לפעילים מרכזיים ברק"ח, שנולדו בתוך התנועה, התחנכו בתוך התנועה, חשו נרדפים בשל עמדותיהם החריגות, היו שותפים לתנועת הנוער שלה – בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) וזו גישתם עד היום. אגב, ב-1989 רק"ח החליפה את שמה וחזרה לשמה המקורי – מק"י.

השורשים האנטי ציוניים הקיצונים של חד"ש הרבה יותר מוקדמים מרק"ח ואף ממק"י. כבר ב-1919 קמה הפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (ביידיש) וקצת לאחר מכן פלג אחר – מופ"ס (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית), שהתאחדו והתפלגו חליפות, ופעלו עד הוצאתם אל מחוץ לחוק בידי הבריטים וחידשו את פעולתן עם הקמת מדינת ישראל במסגרת מק"י.

פק"פ ומופ"ס לחמו בציונות, תמכו ללא סייג בערבים, כולל במאורעות הדמים של הערבים נגד היהודים ב-1921, 1929, 1936-1939. לא רק הרבה לפני "הכיבוש", הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. האויבת המרכזית של הקומוניסטים הייתה תנועת העבודה הציונית.

מאורעות הדמים תרפא (1921), בהם נרצחו כחמישים יהודים (ובהם הסופר יוסף חיים ברנר), החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני אחד במאי הציונים למפגינים הקומוניסטים היהודים ביפו. מפגיני פק"פ הסיתו את  הערבים להתקומם נגד השלטון הבריטי המפלה אותם לרעה ומעדיף את הציונים, כטענתם, וההמשך ידוע.

זה ה-dna של חד"ש, מאז ימי הפק"פ במאורעות 21 ועד "עמוד ענן" – תמיכה בלתי מסויגת בצד הערבי בכל עימות ובכל מלחמה בינם לבין ישראל.

ואני, איש תנועת העבודה הציונית, סולד מהם. המורה הגדול של תנועתי, ברל כצנלסון, היטיב לתאר את התופעה, במאמר שפרסם בגיליון חגיגי של "דבר", באחד במאי 1936: "היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

****

ואם חד"ש / רק"ח מצטיירת כמפלגה רדיקאלית, כדאי לזכור שלרדיקאליות אין גבולות. ככל שתהיה קיצוני יותר, תמיד ימצא מישהו קיצוני יותר. וכך, בשמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, חלו לאורך השנים פילוגים ופילוגי פילוגים של מיני קבוצות תמהוניות, שלא היה גבול לקיצוניותם.

אברהם לבנבראום היה ח"כ מטעם רק"ח. אולם בבחירות לכנסת השמינית, התמודדה מפלגה שאיגפה את רק"ח משמאל. המפלגה נקראה "רשימה סוציאליסטית מהפכנית". בראשה עמד רמי לבנה, בנו של לבנבראום. לבנה ראה ברק"ח מפלגה שמרנית ומתונה. הוא היה מראשי "מצפן", היה חבר ברשת הריגול והחבלה היהודית ערבית וישב ארבע שנים בכלא, לצד חבריו אהוד אדיב ודן ורד. לכנסת השמינית, הוא התמודד בעודו יושב בכלא.

"מצפן" היה הכינוי של אס"י – ארגון סוציאליסטי ישראל, שנודע בשם זה על שם ביטאונו "מצפן". "מצפן" היה ארגון שמאל רדיקאלי אנטי ציוני קיצוני, שקם עוד בשנות השישים המוקדמות ושלל בכל תוקף את זכות קיומה של מדינת ישראל. אנשי "מצפן" תמכו במאבק הפלשתינאי המזוין, והיו קשורים ל"חזית העממית לשחרור פלשתין", ארגונו של ג'ורג' חבש. על פי עקרון האמבה המקובל בארגונים קיקיוניים קיצונים, "מצפן" התפלגה פעם ועוד פעם לרסיסים – פעם פרשה ממנה קבוצה טרוצקיסטית, פעם קבוצה שסברה שאין היא מספיק מיליטנטית.

קבוצה כזאת הייתה "ברית הפועלים - אוונגרד". אנשי אוונגרד, טענו כנגד "מצפן" שהינם זעיר בורגנים, שאינם מהפכנים, ובעיקר – שכיוון שהם מכירים ב"לאום  ישראלי" (לא לאום יהודי, חלילה) הם למעשה "ציונים מוסווים", רחמנא לצלן. אנשי "מצפן", מצדם, האשימו את "אוונגרד" בנטיות סטליניסטיות, שעה שסטלין כבר היה מגונה בקרב הקומוניזם בעולמי.

גם "אוונגרד" התפלגה, מאחר ואף היא לא הייתה מספיק רדיקאלית בעיני חלק מחבריה. הללו פרשו ממנה והקימו ב-1977 את "דרך הניצוץ". עיקר פעולתה של "דרך הניצוץ" הייתה יצירת ברית עם "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין", בראשותו של נאיף חוואתמה – הארגון שפעולתו הדמוקרטית המפורסמת ביותר הייתה הטבח במעלות, בו נרצחו 22 ילדים. ראשי "דרך הניצוץ" ישבו בכלא, ועיתונם נסגר בצו מנהלי.

פעילי "דרך הניצוץ" הקימו ב-1995 את מפלגת דעם, שיצאה נגד הסכם אוסלו – הסכם הכניעה של ... ערפאת.

... היום דעם רצה בעיקר על הטיקט החברתי-כלכלי, אולם היא מעולם לא נסוגה בה ולא חזרה בה מדרכה ההיסטורית. ה-dna שלה, נותר כשהיה.

היום, יש טרנד תל-אביבי של תמיכה בדעם.

איני חוזר בי כמלוא הנימה מן הדברים שכתבתי ועוררו סערה – זוהי תופעה חולנית, מעוררת גועל, סלידה ובוז.

(המשך יבוא).

* "חדשות בן עזר"

            מי צודקת

כישלון ניסיון הנפל להקים "גוש" של מפלגות "מרכז-שמאל" הוא חדשות טובות לחברה הישראלית. משטר הגושים, השבטים – הוא מתכון להקצנה ולקרע לאומי מיותר ומזיק.

הספין של ציפי לבני נחל כישלון. הסמס בשידור חי משלי לציפי בחדשות הערוץ השני, נראה בדיעבד במלוא פאתטיותו.

ציפי לבני מעוניינת בהקמת גוש עם מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' אינה מעוניינת בהקמת גוש עם "התנועה". מי מהן צודקת?

שתיהן צודקות. כל אחת משתיהן צודקת מזווית המבט שלה.

מאחר והדרייב של ציפי לבני הוא הסוגיה המדינית, היא צודקת בניסיונה ליצור גוש של המפלגות היוניות, כמשקל נגד למדיניות הליכוד.

מאחר והדרייב של שלי יחימוביץ' הוא חברתי כלכלי, היא צודקת בסירובה ליצור גוש עם מפלגות בעלות דרך הפוכה לשלה בנושא המרכזי בעבורה, כשהמכנה המשותף שלהן הוא הדרך המדינית הדומה; והרי מטרתה היא להעמיד את הסוגיה החברתית מעל המדינית בסדר היום הציבורי.

שלי יחימוביץ' נהגה בפזיזות כאשר הגיבה בחיוב, בסמס נמהר בשידור חי, לקריאה של ציפי לבני. טוב שהיא התעשתה.

לפיד במרכז

אחרי כל חוסר ההערכה שביטאתי כלפי לפיד בחודשים האחרונים, אני חייב לציין שבניגוד ללבני ויחימוביץ', הוא נהג בימים האחרונים באופן אחראי יותר וכיאה למנהיג של מפלגת מרכז. הוא לא נסחף למשטר הגושים. הוא היטיב לציין שמשמעות המשטר הזה, היא חיבור לחנין זועבי כאל שותפה לגוש, וזה כמובן אבסורד. הוא היטיב להיזהר מאמירות גורפות נגד הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו.

הטעות היחידה שלו, הייתה הצהרתו שלא יכנס לבד לממשלה של הליכוד והמפלגות הדתיות. מה ההיגיון בכבלים הללו? האם הוא נותן לציפי לבני זכות וטו על החלטות מפלגתו? אם היא תחליט לא להצטרף לממשלה, היא תמנע את הצטרפותו לממשלה? אם "קדימה" או "עם שלם" יעברו את אחוז החסימה ויצטרפו לממשלה, הוא יוכל להיאחז בכך שהוא לא לבד... אם לא, יש לקוות שימצא סולם לרדת מן העץ הזה.

            שיח הסיגרים

מידי שבוע, בקידוש ליל שבת, אני לוגם לגימה קטנה של תירוש. בזה מסתכמת השתיה "החריפה" שלי.

מעולם לא הכנסתי סיגריה לפי, לא כל שכן סיגר.

אני סולד מסיגריות ואלכוהול. יותר מכך, אני סולד מתרבות של עישון ושתיה. עוד יותר מכך אני סולד מתרבות של נהנתנות, סביב סיגרים ואלכוהול. ומאחר ואני מצפה ממנהיגי ישראל לשמש דוגמה חינוכית, אני סולד מהתנהגות נהנתנית שלהם, סביב תרבות הסיגרים והאלכוהול.

לפיכך, קשה לי לומר שששו בני מעיי למקרא התיאורים על התנהגותם של נתניהו וברק. ולמרות היותי אזרח בעל מודעות פוליטית ותקשורתית מפותחת וחרף ניסיוני – מקרא הדברים בהחלט עשה לי משהו, גרם לי לאנטגוניזם כלפי השניים, על אף שזיהיתי בקלות את הדמגוגיה הפופוליסטית שבדברים.

ועל אף כל הדברים האלה, את האנטגוניזם הזה אני חייב להעמיד בפרופורציות. ומכאן, מספר הערות שלי בעקבות שיח הסיגרים: א. אני שופט את ההנהגה על פי החלטותיה ולא על פי הרגלי העישון שלה. ב. עישון סיגרים אינו מעיד על שיקול דעת לקוי. ג. המופת של קבלת החלטות נכונות בעת משבר הוא צ'רצ'יל, שהסמל המסחרי שלו היה הסיגר. ד. דרכם הביטחונית של נתניהו וברק התאפיינה במתינות וזהירות, יותר משל כל צמרת ביטחונית אחרת, מאז ימי יצחק שמיר. אולי אפילו מתינות יתר. ולכן, כאשר סיפורי הסיגרים אינם באים כביקורת על אורח חיים נהנתני, אלא על שיקול דעת ביטחוני, ברור לי שמדובר בספין שקרי, פופוליסטי ודמגוגי.

לא השתכנעתי.

            הנער המופרע

40 שנה דימם גבול לבנון ותושבי הצפון היו לבשר תותחים, תחילה של פת"ח ואח"כ של חיזבאללה. מזה שש שנים וחצי, הגבול שקט לחלוטין והתושבים נהנים משקט ושלווה. הגורם לשינוי, הוא מלחמת לבנון השניה.

מלחמת לבנון השניה הייתה עתירת כשלים, ליקויים ואפילו ביזיונות, אבל במבחן התוצאה – היא הצלחה גדולה. והעיקר הוא התוצאה.

שני האישים האחרונים במערכת הפוליטית הישראלית שאני רוחש להם כבוד ושאני חפץ ביקרם הם אולמרט ועמיר פרץ. אולם את הקרדיט המגיע להם, יש לומר בקול צלול וברור. אולמרט ופרץ הם האחראים לכשלים ולליקויים, אך הם האחראים להחלטה הנכונה לפתוח במלחמה והם האחראים להצלחה.

והנה, קם לו בחוצפה אופיינית הפייגלין, אחת התופעות הנתעבות בפוליטיקה הישראלית, ומעליל עלילת דם נוראה על אולמרט, כאילו פתח במלחמה מיותרת ושלח לשווא 120 ישראלים אל מותם, מתוך שיקולים פוליטיים אישיים. אין זה מפתיע - בזמן המלחמה, הסית מנכ"ל תנועתו "מנהיגות יהודית" מיכאל פואה לעריקה מהמלחמה בשירות "צבא הגירוש".

עלילת הדם הזאת, כל כך אופיינית לשמאל הרדיקאלי, כמו גם ההסתה לעריקה. תמיד זיהיתי את הדמיון הרב בין השמאל הרדיקאלי והימין הרדיקאלי – חוק הרדיקאלים השלובים.

יותר ויותר מצטייר פייגלין כנער המופרע של הליכוד, שמנהיגיו מנסים להסתיר אותו, אך הוא מביך אותם שוב ושוב באמירות והתנהגויות חמורות. וזה עוד לפני הבחירות, בטרם החל לכהן בכנסת. שוב ושוב נאלצים מנהיגי הליכוד לנסות לנקות אחריו.

זו תוצאה ישירה של שיטת הפריימריס – שיטה של אובדן שליטה, המאפשרת השתלטות עויינת של גורמים קיצונים ונחושים על המפלגות הגדולות. לנוכח הצלחותיהם של פייגלין ומרב מיכאלי, הניסיונות הללו ילכו ויגברו בעתיד. מן הראוי שהפוליטיקה הישראלית תתעשת, ותשליך את שיטת הפריימריס לפח האשפה של ההיסטוריה.

* "חדשות בן עזר"

            מתכון לקרע לאומי

סקר בחירות מטעם מכון גיאוקרטוגרפיה שפורסם ב-3.1 ברשת ב', הצביע על תוצאות חריגות, שונות מכל הסקרים האחרים וגם מסקריו הקודמים של המכון. הוא מצביע על מגמה מדאיגה של הקצנה, של חיזוק מפלגות הקצה. מרצ מקבלת בסקר הזה 7 מנדטים. "הבית היהודי" – 18 מנדטים. והחמור מכל, "עוצמה לישראל" הכהניסטית – 6 מנדטים.

הפער המשמעותי בין הסקר הזה לאחרים (שבהם כוחה של "עוצמה לישראל" נע בין 0-2 והתקרה של מרצ היא 5 מנדטים), יוצר תחושה שתוצאותיו שגויות, ושנכון יותר לשער שהסקרים האחרים מיטיבים לתאר את המציאות.

מצד שני, יתכן שהסקר הזה מסמן מגמה ואולי מקדים את הבנת המציאות. היו דברים מעולם, והדוגמה הבולטת ביותר היא הסקר החריג של מינה צמח בבחירות לכנסת התשיעית (1977) שחזה את המהפך בניגוד לכל שאר הסקרים.

אם אכן, המציאות תדמה לתוצאות הסקר, היא מדאיגה ביותר. מלבד החומרה שבעצם היבחרם לכנסת של ביריונים חוליגניים ופשיסטים גזעניים מוצהרים כאיתמר בן גביר וברוך מרזל, באופן כללי זהו מתכון לקרע לאומי מסוכן.

למרבה הצער, המערכת הפוליטית כולה נסחפת ליצירת קרע זה, בעצם התגבשותה בשני גושים לעומתיים, המייצגים שני שבטים עוינים, ככל שמועד הבחירות קרב, במקום לגלות אחריות ולנסות למנוע מציאות הרת אסון זו.

קמפיין הדה-לגיטימציה

טרם החלטתי למי להצביע, אך אני יודע שלא אתמוך בליכוד. איני תומך בליכוד, איני תומך בנתניהו, ומפלגה זו, עם או בלי "ישראל ביתנו", לא הייתה חלק מרפרטואר האפשרויות ביניהן התלבטתי ואני מתלבט במערכת בחירות זו.

ויחד עם זאת, אני שולל מכל וכל, את קמפיין השנאה, ההסתה וההפחדה, קמפיין הדה-לגיטימציה נגד נתניהו. זהו קמפיין הפוגע בדמוקרטיה. זהו קמפיין המעמיק את הקרע. הדה-לגיטימציה אינה רק כלפי נתניהו האיש, אלא נגד כל המצביעים בעבורו, או בעבור המפלגות התומכות במנהיגותו. על פי הסקרים, זהו רוב גדול בציבור.

הקמפיין הנגטיבי הקיצוני הזה, מבטא אי אמון ברוב אזרחי ישראל. ומה יאמרו המפחידים אחרי הבחירות? שיש להחליף את העם? שהציבור מטומטם?

זהו, בראש ובראשונה, קמפיין של חוסר אחריות.

           המהפך של שלי

הסברה של שלי יחימוביץ' לשינוי בעמדתה ביחס לאפשרות ההצטרפות לממשלה בראשות נתניהו, מהגדרת שלילה גורפת מראש של הצטרפות כזו כ"איוולת", להפיכת האיוולת הזאת למדיניות, הוא ש"כלל אין המדובר בשינוי מהותי".

לטענתה, כל העת היא הסבירה שהסיכוי שתצטרף לממשלה הוא אפסי, דמיוני. אולם מאחר והיו שהבינו מכך שהיא בדרך לקואליציית נתניהו, היא העדיפה לחדד את המסר ולהבהיר שלא תצטרף.

גם אם באופן מעשי היא צודקת, המשמעות המהותית של הצהרתה חורגת בהרבה מן השאלה המעשית של סיכויי ההצטרפות בפועל לממשלת נתניהו.

כאשר יחימוביץ' אמרה שאינה שוללת עקרונית את ההצטרפות אך הסיכוי לכך הוא דמיוני, היא אמרה בעצם שכמפלגה פוליטית, שמטרתה להשפיע – אם נתניהו יבחר היא תבחן את אפשרות ההצטרפות לממשלתו, לצד בחינת הישיבה באופוזיציה, כדי לבחון באיזה מצב השפעתה גדולה יותר. להערכתה, לנוכח חילוקי הדעות העמוקים בין המפלגות, בעיקר בסוגיות החברתיות כלכליות, הסיכוי שימצא מכנה משותף הוא אפסי.

אולם כאשר היא שוללת מראש את עצם האפשרות שתשב בממשלה בראשות נתניהו, ללא קשר למידת השפעתה, להצעות שאולי יוצעו לה בידי נתניהו, לאפשרות שתוכל להשפיע באופן משמעותי על דרכה של הממשלה – היא הופכת את המאבק האישי בנתניהו ובממשלתו לחשוב יותר מקידום דרכה האידיאולוגית.

ניהול מו"מ קואליציוני עם המנצח בבחירות גם אם הוא יגמר בכישלון, שונה לחלוטין משלילה אפריורי של עצם המו"מ. השלילה מראש, היא סוג של דה-לגיטימציה למי שנבחר ולמי שבחרו בו.

הגישה הלעומתית הזאת, על רקע מסע ההפחדה מפני נתניהו וקמפיין הדה-לגיטימציה, שעד כה יחימוביץ' הקפידה להימנע ממנו, היא חלק מהתהליך המדאיג של הקצנה ויצירת הקרע הלאומי. 

            הגוש

המסר המרכזי של שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, היה העמדת השיח החברתי כלכלי בראש סדר היום הציבורי וקידום השקפת העולם הסוציאל דמוקרטית.

היריבים הגדולים של הדרך הזו, הם בעלי השקפת העולם הנאו-ליברלית בחברה ובכלכלה, ומי שמעדיפים להעמיד את הסוגיה המדינית בראש סדר היום.

ציפי לבני ויאיר לפיד רחוקים מאוד מדרכה החברתית כלכלית של שלי. הם הרבה יותר קרובים לדרכו של נתניהו. ציפי לבני, יותר מכל מנהיג אחר בפוליטיקה הישראלית, מעמידה על ראש שמחתה את הסוגיה המדינית.

הצטרפותה של יחימוביץ' ל"גוש" עם השותפים הללו, הִנָה הפניית עורף לדרכה. שלי יחימוביץ' נִסְתה לשבור את משטר השבטים, אך ברגע האמת נשברה, והצטרפה לעדר של השבט.

אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ'. רציתי מאוד לתמוך במפלגת העבודה, לאור הדרך החברתית כלכלית שאימצה לאחר בחירתה של שלי לראשות המפלגה, אך לא פחות מכך, בזכות ניסיונה של שלי לשבור את משטר השבטים, שלהערכתי לא היה רק טקטי – רצון לקושש מצביעים מן השבט האחר, אלא ביטוי אוטנטי לתפיסתה. אולם שלי, שלאורך תקופה ארוכה הפגינה עמידה איתנה מול לחצי השבט, איבדה את ביטחונה העצמי לנוכח הירידה בסקרים. הכרזתה אודות פסילה מראש של קואליציה עם הליכוד והצטרפותה לגוש אחד של "השבט", מבטאת קריסה של שלי יחימוביץ' ברגע המבחן; הרגע בו נדרש ממנהיג אמתי קור רוח ודבקות במצפן הפנימי שלו.

אותי שלי יחימוביץ' איבדה.

            אתגר המרכז

החלטת מפלגת העבודה לפסול מראש קואליציה עם נתניהו, העניקה ליאיר לפיד הזדמנות לבדל את "יש עתיד" כמפלגת מרכז אמתית, שאינה חלק מאחד הגושים, שתפקידה המרכזי הוא להוות גשר בין הגושים, לקרוא להקמת ממשלת אחריות לאומית ולחתור לשותפות בכל ממשלה שתבחר, כגורם ממתן ומאזן.  

זהו מבחן המנהיגות האמתי של יאיר לפיד. באופן אישי, לפיד הוא עצם מעצמו של "השבט". האם יהיה בו העוז לעמוד על מהות מפלגתו כמפלגת מרכז, או שמא הוא יעדיף להיות חלק מן העֶדֶר של השבט, ולהצטרף ל"גוש"?

        מה נהיית שמאלני

מה נהיית שמאלני כזה? שאל אותי חבר, הקורא את מאמריי. הוא התכוון, מן הסתם, להתנגדותי לפסילת המפלגות הערביות ולפסילתה של חנין זועבי מלהשתתף בבחירות, ביציאתי הנחרצת נגד הימין הרדיקאלי בדמותו הכהניסטית או הפייגלינית, להתקפותיי החריפות על נוער הגבעות ועל פורעי "תג מחיר" ולהתנגדותי החד משמעית לסרבנות.

האמת היא שאני עקבי בעמדתי זו כל השנים. בשנות השמונים הפגנתי עם חניכיי בהפגנת תנועות הנוער נגד הגזענות, אחרי בחירתו של כהנא לכנסת. וגם בשנים האחרונות, התנגדתי לחקיקה המתנה אזרחות ב"נאמנות", יצאתי להגנת השופט ג'ובראן שלא שר את "התקווה" וגיניתי את התוקפים אותו על כך והדוגמאות עוד רבות.

עמדתי זו, היא בראש ובראשונה פועל יוצא של השקפתי הציונית, השוללת כל פשרה בהגדרתה ובצביונה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה שנועדה להגשים את החזון הציוני. זאת, לצד גישתי הדמוקרטית בדבר זכויות אזרחיות מלאות לפרט, ללא הבדל דת, גזע ומין.

אני סבור שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. אי אפשר גם להתעקש על כך שישראל היא מדינת הלאום היהודית, וגם לדרוש מהמיעוט הלא יהודי להזדהות עמה בלב שלם. אי אפשר לעמוד על כך שהמנונה של ישראל יכלול מילים כ"נפש יהודי הומיה" ולצפות מן האזרחים הערביים להזדהות עם ההמנון הזה ולראות בו את המנונם.

היות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום היהודית שהיא גם מדינתם של כל אזרחיה, הוא אתגר המחייב את הרוב הלאומי להגינות ולרוחב לב. וכיוון שמדינת ישראל צמחה מתוך מלחמה לאומית בינינו לבין הערבים, וקיומה היא ביטוי לניצחון הלאום היהודי, עלינו לנהוג ברוחב לב של מנצחים.

רוחב הלב הזה, כולל את היכולת להכיל את הנציגות הפוליטית של המיעוט הערבי, עם כל הקושי לחיות עם מסריה הקיצוניים ועם שקריה.

            בין רע"ם לדע"ם

בל"ד היא המפלגה הקיצונית ביותר במגזר הערבי. זו מפלגה לאומנית קיצונית, שקמה מתוך התנגדות להסכמי אוסלו, שהיו בעיני מייסדיה ותרניים ופשרניים מצד ערפאת. מייסד המפלגה הזאת, עזמי בשארה, וממשיכי דרכו זחאלקה וחנין זועבי הם הקיצונים ביותר במגזר.

חד"ש היא המפלגה המתונה ביותר במגזר הערבי. היא מגדירה את עצמה כמפלגה יהודית ערבית (אף שהמרכיב היהודי שבה שולי למדיי) והיא שוללת את הלאומנות של בל"ד. מי שקרא את ראיון הענק, כתבת התדמית והגלוריפיקציה לנערת השער של מוסף "הארץ", חנין זועבי, לאורך 9 (!) עמודים, נחשף לבוז של זועבי לחד"ש המתונה, ותגובת חד"ש לדבריה מצביעה על האיבה שלה כלפי בל"ד הקיצונית. וחשוב שנכיר בהבדלים בין המפלגות השונות.

והנה, ככל שהדבר ישמע תמוה, אני מעדיף את בל"ד על חד"ש. אני מעדיף את בל"ד הלאומנית על חד"ש, דווקא בשל היהודים שבהנהגתה.

כציוני, כלומר כיהודי לאומי, אני מכבד רגשות לאומיים, גם של אויביי, ולכן אני יכול לסבול אפילו לאומנות קיצונית כשל זועבי. אולם איני יכול בשום אופן לכבד את היהודים בחד"ש, הפועלים נגד עמם, נגד מדינתם. אני בז להם, אני רואה בהם תופעה חולנית.

ומאותה סיבה אני מעדיף את רע"ם על דע"ם.

            מסמך דיסקין

בתקופת האינתיפאדה הראשונה, יוסי שריד המציא את העלילה על שר הביטחון יצחק רבין, האלכוהוליסט כביכול, כדי ליצור דה-לגיטימציה לו ולשיקול דעתו. לא יכולתי שלא להיזכר בכך, למקרא מסמך דיסקין, כחלק מהקמפיין הפוליטי של נוני מוזס.

            מה חשוב יותר

סגן שר האוצר איציק כהן (ש"ס) הצהיר שגמרא חשובה יותר ממתמטיקה. איש אינו דורש ממנו לומר אחרת ולחשוב אחרת וזה כלל לא הדיון. הבעיה אינה מה חשוב יותר, אלא למה החרדים מונעים מילדיהם לימוד מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, מדעים וכו'. את התופעה הזאת המדינה יכולה לקבל? ספק. אך לבטח שאין היא יכולה לממן.

           יומן בחירות 2017

לידיעת המצפים לביאת המשיח גבי אשכנזי, התקווה הלבנה של "הגוש"... אשכנזי כבר לא.

* "חדשות בן עזר"