הבלוג של אורי הייטנר

בסמינר לגרעיני נח"ל שהשתתפתי בו במרכז ההדרכה של התק"ם באפעל ב-1984, התבקשנו, בסבב ההיכרות, לדבר על ספר שהשפיע עלינו ועל דמות מספר שאנו מזדהים עמה. אני הצגתי את ספרה של שולמית לפיד "גיא אוני", והדמות שתיארתי הייתה של יחיאל, גיבור המשנה של הספר.

הספר יצא לאור שנתיים קודם לכן. הייתי אז חייל צעיר. את הספר קראתי בשקיקה בשעות השינה המועטות שהיו לנו, בתוך אוהל הסיירים, כאשר הארתי אותו בפנס שאחזתי בפי. כצעיר אידיאליסט, המצטרף לקיבוץ צעיר שזה עתה נוסד בצפון הגולן, הספר נגע בנימי נפשי, באידיאלים שהדריכו אותי אז, ולמרבה הפלא לא "התבגרתי" מהם כמלוא הנימה עד היום.

המסר שכה קסם לי, היה ה"צומוד" – הדבקות בקרקע, באדמת המולדת, בכל מחיר, ללא פשרות, על אף כל הקשיים, המהמורות, האיומים, הסכנות והסבל הכרוכים בכך. מושאי הערצתי באותה תקופה (ואף היום) היו חלוצי העליה השניה והשלישית, אך בספר זה נשביתי בקסמם של חלוצי העליה הראשונה, מייסדי ראש פינה (גיא אוני בשמה הקודם).

לפני שנתיים,  עלה לאקרנים הסרט "גיא אוני" – סרטו של התסריטאי, הבמאי והמפיק דן וולמן; עיבוד קולנועי לספרה של לפיד. את הסרט עצמו לא ראיתי, אך במקביל להפקת הסרט הופקה מיני סדרת טלוויזיה, עם אותם השחקנים, ששודרה בערוץ הראשון, בה צפיתי ואותה אהבתי מאוד מאוד. אהבתי את העלילה, את המשחק המשובח ואת ההישג הנדיר של נאמנות למקור.

הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני. יש מי שעצם צירוף המילים "סרט ציוני" גורם להם לפריחה. הרי יצירה ציונית, כידוע, היא "אמנות מגויסת", "אמנות ממסדית", "אמנות מטעם", "אמנות פלקטית". הברנז'ה האמנותית והתקשורתית בישראל (וכן, יש לציין, גם הממסד התרבותי בישראל) סולד מיצירה ציונית. הרי יצירה איכותית חייבת להיות מנוכרת לציונות, מנוכרת ללאומיות, אחרת איך תביא יוקרה ופרסים ליוצריה?

בכמה לעג ובאיזה בוז הגיבה הברנז'ה לפרס היצירה הציונית שיזמה לימור לבנת. שלוש פעמים צפיתי בהצגת היחיד המעולה, האיכותית על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, והציונית כל כך, של פנינה גרי, בביצועה של עדי בילסקי, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שזכה בפרס היצירה הציונית. כן, זכותה וחובתה של מדינת ישראל לעודד את היצירה הזאת, ולשבור את הניסיון ליצירת מונופול פוסט ציוני על חיי התרבות בישראל.

הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני מאוד, והוא סרט איכותי ביותר. הוא רחוק מפלקטיות, הוא רחוק מסִסְמתיות, הוא מעלה על נס את היחיד שאינו הולך בתלם, ההולך נגד הרוח (בניגוד למיתוס המנגיד בין אינדיבידואלים וקולקטיביות בכלל, ולאומיות וציונות בפרט), הוא מציב דילמות קשות.

ביום שישי האחרון, זכה הסרט "גיא אוני" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ניו דלהי שבהודו. בשנה שעברה הוא זכה בפרס דומה בסין. מסתבר, שאנשי המקצוע בחו"ל, השופטים את הסרטים, לא שמעו שסרט ציוני הוא בהכרח סרט "מטעם" ואינם יודעים שאמנות ציונית היא "אמנות מגויסת", רחמנא לצלן. נהפוך הוא, דווקא הסרט המשובח הזה, מצליח בעולם ומביא לנו פרסים וכבוד.

מי מפחד (ולמה הוא מפחד) מיצירה ציונית?

* "ישראל היום"

            מנדט לסרבנות?

בשבוע שעבר קיבל "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט 11-12 מנדטים בסקרים. השבוע הוא קיבל 13-15 מנדטים. בתווך, התחוללה סערה ציבורית סביב אמירתו של בנט בתכנית "משעל חם", שאם יידרש לפנות יהודים מבתיהם, יעדיף לשבת בכלא מאשר לבצע את הפקודה.

האם עלייתו בסקרים נובעת מאותה האמירה? האם היא למרות אותה אמירה? האם היא ללא קשר לאמירה?

עובדתית, בשבועות האחרונים, מידי שבוע עלה "הבית היהודי" בסקרים בין מנדט לשניים. כל ההערכות היו שהמומנטום הזה טרם מיצה את עצמו, וסקרי סופשבוע מאוששים זאת. כך, שלכל הפחות, האמירה הזאת לא הזיקה ל"בית היהודי".

את סערת בנט אני בוחן משני אספקטים – אספקט הלגיטימציה לסרבנות והאספקט הפוליטי אלקטורלי כפי שבא לידי ביטוי בסקרים.

באספקט הלגיטימציה – יש לזכור שנפתלי בנט ניסה בכל מאודו לתקן את הרושם של דבריו בראיון, ויחסית לסגנון של פוליטיקאי בזמן בחירות אפשר לומר שהוא חזר בו. יש חשיבות ציבורית באמירות החד משמעיות של ראש הממשלה ובוגי יעלון (שצפוי להיות שר הביטחון) בנדון. יש חשיבות בניסיון הנמרץ של בנט ומפלגתו לתקן את הנזק ולהתנער מן הסרבנות. המסר, בסופו של דבר, הוא שסרבנות היא רעה, היא מסוכנת, היא חסרת אחריות לאומית.

ומצד שני, העליה בסקרים אחרי האמירה הזאת, עלולה ליצור לגיטימציה לסרבנות, לתת תחושה שהציבור תומך בסרבנות, לעודד את הסרבנים משמאל – עריקי המלחמה בטרור, המחככים ידיהם לנוכח המהומה. וחבל, כיוון שלהערכתי לא בזכות דבריו של בנט חלה הנסיקה בסקרים.

הנסיקה היא המשך של המומנטום אותו ציינתי, אך לפרשת הסרבנות הייתה השפעה עליה. ההשפעה הייתה בעצם ההתמקדות לאורך כל השבוע בבנט, ומאחר ובנט עצמו ניחן בכריזמה, בכושר שכנוע, בהופעה טובה וברהיטות, הבמה שנִתנה לו סייעה לו מאוד. הנסיקה היא גם תוצאה של תגובת היתר של הליכוד. הריצה של נתניהו, שלאורך כל הקמפיין מסרב לכל ראיון, להתראיין בכל הערוצים, הקרינה בהלה. העובדה שהליכוד לא ידע מתי לעצור, גם אחרי שבנט חזר בו, יצרה תחושה של חוסר אמינות, ושל מתקפה מסיבות אלקטורליות בלבד. פרסום המודעות האנונימיות מצד הליכוד בשלושת העיתונים, כבר הייתה גשר אחד רחוק מידי, הכעיסה את הבוחרים, בעיקר את אלה שבלאו הכי התנדנדו בין הליכוד ביתנו והבית היהודי. אני אישית שמעתי בפירוש אנשים שאמרו לי, שבעקבות התנהגות הליכוד בפרשה, הם החליטו לתמוך בבנט ולא בליכוד ומדובר באנשים שלבטח אינם מצדדים בסרבנות.

גם התגובה של "הבית היהודי" הייתה חכמה מאוד וסייעה להם. אחרי דברי ההבהרה של בנט, מפלגתו עברה ממגננה למתקפה, והעבירה את הכדור למגרש של הליכוד, תוך הצגת תגובתו בנושא הסרבנות, כהוכחה לכוונתו לעקור יישובים. כמובן שזו דמגוגיה – אין כל קשר בין התנגדות עקרונית לסרבנות לבין מדיניות זו או אחרת. אפשר להתנגד בתוקף הן לעקירת יישובים והן לסרבנות. אבל הספין הזה הצליח, במיוחד לנוכח הגמגום המדיני של הליכוד, סביב עקרונות נאום בר אילן, שמבריח מן הליכוד אנשים הנמצאים באגף הימני שלו וחשים שיש להם כתובת חלופית. גם פרשת ליברמן, סייעה לנסיקת "הבית היהודי" – אנשים הסולדים מן השחיתות של האיש, אך עד כה לא הייתה להם חלופה המתאימה לדעותיהם, מוצאים בנפתלי בנט את החלופה שהם מחפשים.

וסיבה נוספת היא העליהום של "השמאל" על בנט, שליכדה סביבו קהל "ימני", של מצביעי ליכוד, "ישראל ביתנו" וש"ס. מחוללי ההיסטריה, המפחידים (ע"ר), סטו לרגע מן ההפחדות מפני "ביברמן" ומהדמוניזציה ל"אם תרצו" ומיקדו את כל הארס בהסתה נגד בנט. איני מדבר רק על המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי (מסית ידוע לסרבנות, שאף קרא לרמטכ"ל ולצמרת צה"ל להכשיל את מדיניות הממשלה הנבחרת ולסרב לתקוף באיראן) שכינה את בנט פשיסט, גזען, תלמידו של דב ליאור וכו'. מרכלבסקי הרי אין ציפיות – בשנאת הדתיים החולנית שלו הוא כתב דברים דומים גם נגד הרב שי פירון מ"יש עתיד" והרב חיים אמסלם מ"עם שלם". אלא שהשבוע הוּצָפְנוּ בְּשִׁפְעַת מאמרי שטנה כלפי בנט, שכמובן שיחקו לטובתו. כאשר מאמר מערכת "הארץ" מתלהם וכותב על "בנטיזם", יש קהל רב המתלכד סביבו.

האם בנט מיצה את פוטנציאל הצמיחה האלקטורלית שלו? האם הוא ימשיך לנסוק? האם סקרי סופשבוע מבטאים הצבעת מחאה ומעתה כוחו יצטמצם? אין ספק, שנפתלי בנט הוא אחת התופעות המרתקות במערכת הבחירות הנוכחית.

            אין גבול

בניגוד לבנט, תמיכה מובהקת, חד משמעית, אידיאולוגית בסרבנות, באה דווקא מתוך הליכוד. משה פייגלין, מסית סדרתי לסרבנות, תקף בחריפות את בנט על שחזר בו מדבריו. בראיון שנתן השבוע, הצדיק פייגלין, ולא בפעם הראשונה, את הסרבנות משמאל ומימין, והשווה את חובת הציות לפקודות, לגישה של אייכמן.

אלו דברים בזויים. מסתבר שפייגלין קורא באדיקות את בני דמותו, תמונת הראי שלו, אנשי השמאל הרדיקאלי. פייגלין יכול להיות חבר של כבוד בתנועת "יש גבול".

            מרצ נגד אוסלו

מצע מרצ קורא להתנתק מהסדר אוסלו ולאמץ את היוזמה הערבית. ולמה להתנתק מאוסלו?

יוסי ביילין, יו"ר מרצ לשעבר, הסביר את העמדה הזאת בראיון ל"קול ישראל". הוא הסביר, שאוסלו היה הסכם ביניים לאוטונומיה בת חמש שנים, שבהן היה אמור להתנהל מו"מ להסדר הקבע. לא הייתה כל כוונה שזה יהיה הסדר לעשרים שנה. לדבריו, הסכם אוסלו הוא היום קרש ההצלה של ממשלת הימין, שממשיכה לבנות ולהתנחל באין מפריע, ולהתלות בהישגי אוסלו – קיומה של הרשות, קיומם של כוחות הביטחון הפלשתינאים וכו', העדר שליטה ישראלית מלאה על הציבור הפלשתינאי. כל המסר שלו, היה האשמה, גם אם עקיפה, של ישראל ורק של ישראל, בכישלון אוסלו. אף מילה על הטרור. אף מילה על הטילים. אף מילה על ההונאה הגדולה של ערפאת.

למה אוסלו נכשל? כיוון שהבסיס של אוסלו היה ההתחייבות של ערפאת לקץ המאבק המזוין והטרור, בעוד בפועל ערפאת חתם על ההסכם כדי להגיע לא"י ומתוכה להעצים את הטרור למימדים חסרי תקדים. למה אוסלו נכשל? בשל כאלף חמש מאות ישראלים שנרצחו בפיגועי הטרור בעקבותיו.

למה אוסלו נכשל? ניתן להסביר זאת באמצעות ציטוט פסקה מתוך ראיון של יוסי ביילין לאברהם תירוש ב"מעריב", חודשיים לאחר הסכם אוסלו:

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

            השלום כאסקפיזם

בפאנל שנערך במכללת תל-חי לרגל עשרה בטבת, שעסק בצמצום פערים בחברה, השתתף אהרון ולנסי, מועמד "התנועה" לכנסת. איך מציע ולנסי, איך מציעה "התנועה", להתמודד עם הפערים בחברה? להביא שלום. השלום יפתור את הכל. השלום יפחית באופן משמעותי את תקציב הביטחון ויאפשר להעביר אותו לרווחה. וכו' וכו' וכו'.

והרי הצעות שלום בנוסח "התנועה" הוצעו פעמיים לפלשתינאים ונדחו פעמיים בדם ואש ותמרות עשן. אבל אלה עובדות, וכנראה שהעובדות לא ממש מעניינות את "התנועה". מה יש ל"התנועה" להציע בסוגיות החברתיות? הסוגיות הללו דורשות מאתנו לעשיה, למאמץ, לחשיבה, לשינוי. אלא שזה קשה. קל יותר לברוח לסיסמאות "השלום".

            משיחיות השלום

יהודי קיבל משרה חשובה – להמתין בשער העיירה לבואו של המשיח, ולבשר לכל הקהילה על בואו. איך העבודה? הוא נשאל. "האמת? המשכורת על הפנים. אבל זאת פרנסה לכל החיים".

            מה הליכוד מציע?

סירובם של הפלשתינאים להצעות המרחיקות לכת ביותר, שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט, מחייב את המפלגות הדוגלות בדרך זו לחשיבה מחודשת. גם אם זה חזונם ארוך הטווח והם דבקים בו, ניתן לצפות מהם גם להתייחסות למציאות ולהצגת דרך לניהול נכון של הסכסוך, שאינו פתיר בעתיד הנראה לעין.

גם הליכוד אינו מציג דרך לניהול מיטבי של הסכסוך, שממנו ישראל תפיק את המירב, ושיצמצם סכנות דמוגרפיות וביטחוניות. לעומת זאת, הליכוד גם אינו מציג את חזונו ארוך הטווח. נכון לעכשיו, הליכוד מטלטל בין מצע הליכוד השולל את פתרון שתי המדינות, לבין נאום בר-אילן (שעיקריו נאמרו מפי ראש הממשלה גם בנאומים בכנסת ולפני בתי הנבחרים בארה"ב) הסותר אותו. הליכוד מזגזג בין שני המסרים הסותרים, דובריו מתפתלים והוא לא נשמע טוב. ומי שמרוויח מכך הוא נפתלי בנט.

            תעודת הכשרות של הכהניזם

בחירתו לכנסת של הפשיסט הגזען מאיר כהנא בבחירות 1984, הרעידה את אמות הספים של החברה הישראלית. הכנסת כולה, ללא יוצא מן הכלל, התאחדה כדי למנוע את הישנות החרפה הזאת, וחוקקה חוק המונע התמודדות לכנסת של מפלגות המסיתות לגזענות. גם תנועת "התחיה", הרשימה הימנית ביותר בכנסת באותם ימים, הייתה שותפה להחלטה. ח"כ מטעם "התחיה" גאולה כהן אמרה בדיון בכנסת שכיהודיה היא מתביישת בתופעת הכהניזם. על סמך אותה חקיקה, נפסל כהנא מלרוץ שוב לכנסת הבאה אחריה, ולימים – גם אחרי הירצחו, נפסלו ממשיכות דרכו, מפלגות "כך" ו"כהנא חי". לאחר הטבח במערת המכפלה, שביצע המחבל הכהניסט ברוך גולדשטיין, המפלגות הללו הוגדרו כארגוני טרור והוצאו אל מחוץ לחוק.

והנה, בבחירות הקרובות תתמודד רשימה כהניסטית מובהקת, גלגולה של "כך" – "עוצמה לישראל". איך הדבר התאפשר? יש להניח שהרשימה נוהגת בזהירות ומצעה מנוסח באופן שלא ייתן עילה משפטית לפסילתה. נכון, אריה אלדד, העומד בראש הרשימה, אינו קיצוני ככהנא בדעותיו ובסגנונו. אולם מספר 2 ברשימה, מיכאל בן ארי, הוא כהניסט מוצהר. הרשימה כוללת בתוכה את מנהיגי האספסוף הכהניסטי, החוליגנים הביריונים ברוך מרזל (מס' 3) ואיתמר בן גביר (מס' 5). כן, אותו בן גביר, שחודש לפני רצח רבין הסתער עם חבריו הביריונים על רכבו של ראש הממשלה בדרכו לדיון בכנסת, והציג למצלמות הטלוויזיה את הסמל שנעקר מן הרכב באומרו שהפעם הגענו למכוניתו, בפעם הבאה נגיע אליו. מה שאכן קרה, לאסוננו.

איך זה קרה? איך ניתן ההכשר לכהניסטים להתמודד לכנסת?

הסיבה נעוצה בחלקו השני של החוק, שבגינו נאסרה התמודדותו של כהנא. היה זה חוק של דמוקרטיה מתגוננת, שהגדיר קווים אדומים לדמוקרטיה הישראלית. הוא אסר התמודדות של מפלגות גזעניות ושל מפלגות השוללות את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

יש הגיון רב במניעת השתתפות בבחירות ממי ששוללים את מהותה הבסיסית של המדינה. אולם משמעות החלטה כזאת, היא הדרת כ-20% מאזרחי ישראל, המיעוט הערבי, מן הבחירות. האינטרס הישראלי, הן החברתי והן המדיני – הבינלאומי, הוא השתתפותם של ערביי ישראל במשחק הדמוקרטי, והכלה ככל האפשר של גישתם האנטי ישראלית, עם כל הקושי הכרוך בכך.

אולם משהחוק אינו ממומש והמערכת הפוליטית מכילה גורמים הפועלים בגלוי נגד המדינה, אין מנוס מהכלת הימין הרדיקאלי ומתן אפשרות להתמודדותו לכנסת. וכך, בזכות חנין זועבי, בן דמותה ותמונת הראי שלה מיכאל בן ארי, יכול להתמודד לכנסת, והשניים מחזקים ומעצימים זה את זה.

אחמד טיבי וחנין זועבי הם תעודת הכשרות של הכהניזם.

            השד הגזעני

הגזענות בישראל פסולה ומגונה... למעט גזענות נגד העולים מחבר העמים, הידועים כ"הרוסים". שוב ושוב מוטח ארס גזעני כלפי אביגדור ליברמן ו"ישראל ביתנו", מצד עיתון "הארץ", מצד יוסי שריד ואחרים, עד כדי רמיזות להיותו סוכן ק.ג.ב. (מאמר של אמיר אורן).

ש"ס היא אלופה בדַיִג במים עכורים. מידי מערכת בחירות היא שבה ומוציאה את השד העדתי מן הבקבוק. אולם הפעם היא הוציאה גם את השד הגזעני, שד השנאה וההסתה נגד העולים מחבר העמים, "הרוסים".

הקרימינל המורשע וגיבור התרגיל המסריח של פרס ביילין ורמון, אריה ("החזיר את חובו לחברה") דרעי פרסם פשקוויל גזעני דוחה, שיכול להתחרות אפילו עם הפשקווילים של ספי רכלבסקי ב"הארץ", בו כינה את הליכוד "מפלגת הלבנים והרוסים". את ליברמן הוא קשר לעצי אשוח. ליברמן, כידוע, הוא יהודי כשר על פי כל דין, נשוי לאישה דתיה ומקיים אורח חיים מסורתי בביתו. אולם הוא המנהיג של "הרוסים", ו"הרוסים" הם כידוע נוצרים, אז ליברמן הוא מנהיג הנוצרים וכו'. גזענות מעוררת סלידה.

            בלי מלח

אם לנקוט לשון המעטה, אני רחוק מלהיות חסיד של יאיר לפיד. אבל כשלפיד מתעמת עם דרעי, ברור לצד מי אני. בנושאים המרכזיים בעימות, שנערך בתכניתו של ניסים משעל בערוץ השני "משעל חם" – גיוס חרדים, יציאת החרדים לעבודה, לימודי ליבה לכל, חזרתם של עבריינים מורשעים לפוליטיקה, ודאי שאני מהצד של לפיד. וכך, ניגשתי לעימות כ"נערת עידוד" של לפיד.

אך מה לעשות, דרעי אכל אותו בלי מלח. דרעי חכם יותר ופיקח יותר, פוליטיקאי מוכשר יותר וערמומי יותר, הוא גם הרבה יותר מנוסה. יאיר לפיד ישב מולו נזוף ולא הייתה כאן התמודדות, כיוון שלא היו אלה כוחות שווים. יאיר לפיד חשב שהתמודדות עם רב אמן, כמוה כזריעת סיסמאות בפייסבוק. הוא טעה. הופעתו הייתה חלשה, מביכה ומבישה.

            מחלק תיקים

פוליטיקאי חכם משאיר בידיו מקסימום קלפים. לכן, רק לעתים נדירות מועמדים לראשות הממשלה יבטיחו תיקים לפני הבחירות. כאשר נתניהו מכריז שתיק השיכון יישאר בידי הליכוד, זהו מסר בחירות והבטחת בחירות. ציבורית, היא מחייבת אותו. כל עוד מדובר בתיק אחד, ההכרזה הזאת סבירה. מעבר לכך, עליו להיזהר מלכבול את עצמו בהבטחות.

והנה, אביגדור ליברמן, שככל הנראה לא יוכל לכהן אפילו כשר בממשלה הבאה, נוהג כאילו היה ראש הממשלה, מחלק תיקים ומכריז איזה תפקידים יהיו בידי "ישראל ביתנו", מה יינתן לש"ס וכו'. שמעתי זאת מפיו בנאומו בכנס שדרות לחברה בשבוע שעבר – אז הצהיר שתיקי השיכון והחקלאות יהיו בידי "ישראל ביתנו" וכעת, בראיון לעיתונות הרוסית "חילק" לש"ס את תיקי התיירות והתשתיות.

התנהגותו של ליברמן היא קריאת תגר על מנהיגותו של נתניהו. מצד שני, ניתן לראות בה איתות מצוקה מצד מי שמתחיל להפנים שלא יכהן בממשלה וספק האם יוכל להישאר בכנסת.

הצד המביך בדבריו, הוא חלוקת תיק התיירות לאטיאס, כי מתאים לו לטייל בחו"ל. אחרי הבושות של חבר מפלגתו סטס מיסז'ניקוב, שר התיירות היוצא, מוטב היה לו לסכור את פיו בנושא.

 עשה לך רב

ועדת הבחירות המרכזית נדרשת לדון בדרישת המפלגות החרדיות למחוק את ההגדרה "הרב" משמו של אמנון יצחק, מאחר ואינו מוסמך. מאחר ואמנון יצחק הינו מיסיונר שרלטן, כמובן שיש הרבה צדק בדרישה.

אבל היא מסוכנת בעיניי. קבלת הרבנות הראשית כמוסמכת היחידה לקבוע מיהו רב, מדירה מהגדרת הרבנות את כל הרבנים של הזרמים שאינם אורתודוכסיים, שהם מרביתו של העם היהודי, מרביתה של יהדות ארה"ב ועוד.

עדיף שהשרלטן המיסיונר ימשיך להתגדר בתואר הזה, מאשר שגוף רשמי של המדינה יקבל החלטה כזאת.

ועוד שתי הערות בנושא:

– כאשר עבריינים פליליים כאריה דרעי ושלמה בניזרי ממשיכים להיות מכונים רבנים, הם מוזילים ושוחקים את כבודו של התואר יותר מאמנון יצחק.

- עד שהמיסיונר השרלטן הקים מפלגה ועלול לקחת קולות מן המפלגות החרדיות, לא זכור לי שהם כל כך הסתייגו ממנו ומהתגדרותו בתואר רב. להיפך, הם היו די מרוצים מהצלחותיו כ"מחזיר בתשובה".

וכאן ראוי להזכיר את התכנית שכתב הרב ד"ר הדר ליפשיץ ואומצה בידי תנועת "נאמני תורה ועבודה" לשינוי משמעותי של חיי הדת בישראל, ביזורם והעברתם מן השלטון המרכזי לקהילה. כל קהילה יהודית, מכל זרם דתי או חילוני, שיהדותה משמעותית לה ומקיימת חיים יהודיים בתוכה, תוכל לבחור את רבניה ומנהיגיה הרוחניים, ותהנה מתמיכה ממשלתית, בניגוד למונופול האורתודוכסי, ובשנים האחרונות החרדי, המושל היום בכיפה, תרתי משמע.

* "חדשות בן עזר"

היום שאחרי המהפכה, הוא לעתים קשה יותר מהמהפכה. מנהיגים שהובילו מהפכות, שסחפו המונים אחריהם, שנסחפו על גלי הרומנטיקה של המהפכה – לא כל כך ידעו איך לנהל את חיי היומיום שאחרי המהפכה. קשה לעבור ממאבק הרואי ליום קטנות. קל מאוד לרצות רק שקט ומנוחה שעלולה להביא לדעיכה וסטגנציה. מצד שני, לוחמים מתקשים להשלים עם כך שהמלחמה נגמרה. מנהיגים כריזמטיים שהובילו מהפכות, נפלו בהנהגת השגרה. לא אחת, מנהיגי מהפכות לא ידעו להיגמל מהמהפכה, לא ידעו להתאים את עצמם ואת עמם למציאות שהשתנתה וכשלו.

המאבק על הגולן בשנות ה-90 היה המהפכה שלנו. אלי מלכה, הוביל ביד רמה ובהצלחה רבה את המאבק, בתפקידו כיו"ר ועד יישובי הגולן; הוביל את המאבק לניצחון.

תקופת המאבק, עם כל הקושי הנפשי שבעצם האיום על הקיום, העלבון שנבע מן האיום הזה והחיים באי ודאות קיומית – היתה תקופה הרואית וסוערת, שבה חשנו שאנו מצילים את המדינה מאסון, לא פחות. התקופה הזו, על קשייה הרבים, סיפקה ריגושים רבים.

ומה עושים ביום שאחרי המאבק? ניתן היה לשקוע באפרוריות היום יום, ולו מתוך רצון לנוח מעט אחרי התקופה האינטנסיבית כל כך, אך קשה לצאת מן השקיעה הזו.

זו מבחנה של מנהיגות. אלי, כראש המועצה, השכיל למנף את הרוח הגדולה שפיעמה בנו בתקופת המאבק, לתנופת הקליטה והפיתוח. הוא הציב אתגר חדש, אתגר לימי שלום, כדי שלא נשקע לאפרוריות היום יום.

על מנת להצליח בכך, היה צורך בשלוש החלטות אסטרטגיות משמעותיות. האחת, היא להניח את המאבק מאחורינו, להפנים שאיננו עוסקים בכך. וזה ממש לא היה קל. עוד שנים רבות היו בתוכנו פעילים שראו בכך חוסר אחריות ונאיביות, הפקרת השטח מול השלטון המרדים אותנו. השניה, היא שאחרי תקופה ארוכה שבה לא יכולנו להפנות את משאבינו הנפשיים והחומריים לפיתוח הגולן, זאת המשימה אליה אנו נרתמים. השלישית, היא שהצמיחה הדמוגרפית לא תהיה בהקמת יישובים חדשים, אלא בהרחבה היישובים הקיימים (רעיון שסתר את תפיסות היסוד שלנו).

מי שהוביל את האסטרטגיה הזאת היה אלי מלכה, שבאופן אישי השכיל להפנים את השינוי המהותי והמשמעותי. הוא סחף אחריו גם למשימה הזאת את תושבי הגולן, בהצלחה גדולה.

המהלך הגדול אינו רק הבאת אנשים לגולן ובניית בתים בעבורם, אלא בראש ובראשונה בניית קהילה גולנית אטרקטיבית לתושביה, לבני הגולן ולמצטרפים החדשים; זאת, באמצעות העמדת החינוך – הפורמלי והקהילתי, הצבת חיי קהילה פעילים ותוססים, במרכז ההוויה הגולנית, תוך השקעת משאבים רבים וטיפוח מצוינות. כמנהל המתנ"ס, הייתי שותף לעשיה הזאת, ואני יכול להצביע על צמתים רבים שההכרעה של אלי הביאה להצלחות גדולות, אך אסתפק בדוגמה אחת – הקמת הספריות האזוריות הנפלאות שלנו, בהשקעת עתק והוצאה שוטפת גדולה מאוד לאורך שנים, בעידן שבו הבון טון הוא לטעון שאין עוד צורך בספריות, כי מי קורא ספרים, הכל ברשת וכו'. והדוגמאות הן רבות.

רשימת ההישגים של אלי גדולה מאוד, ואם להצביע על דוגמאות מן השנים האחרונות – תוספת הנחלות, צמיחת התיירות, מוסדות חינוך ייחודיים בגולן כולל לבני נוער מחוץ לגולן, לילות ירח בגולן, הקמת מתחם וואסט, הקמת אמפיגולן ועוד ועוד.

כל אלה הם יציריו כפיו של אלי. כמי שמכיר את אלי שנות דור, החל מחברות משותפת במליאת המועצה כמזכיר אורטל לצד מרכז המשק של שעל בשנות ה-80 ובעיקר כדובר ועד יישובי הגולן כשאלי היה היו"ר, הערכתי אליו גדולה מאוד.

אלי בורך בכישרון מנהיגותי יוצא דופן. במה הדבר מתבטא? ביכולת לעצב חזון, להציב מטרות, להדביק אנשים לרעיון וליצור בתוכם מחויבות לעשיה ולהניע תהליכים גדולים המשנים את המציאות.

****

אני מניח שיש מי שירימו גבה לנוכח המאמר הזה, כפי שאנשים הופתעו כשהבעתי באוזניהם  תקווה שאלי יחליט על התמודדות על קדנציה שלישית, בתקופת לבטיו. אין זה סוד שהיחסים בינינו אינם כשורה ושיש הרבה בלבי עליו. לפני שלוש שנים התפטרתי מניהול המתנ"ס, לאחר 9 שנים נפלאות, מתוך עימות חזיתי קשה עם אלי. עד היום, ההדורים בינינו טרם יושרו.

ולצד הערכתי הרבה לאלי, יש לי גם לא מעט ביקורת. אני סבור שהתנהלותו סוליסטית וצנטרליסטית מידי, אינה משתפת מספיק, ממדרת מידי. יש הרואים דווקא בהתנהלות זאת את סוד כוחו והצלחתו. אני סבור שהצלחתו אינה בזכות, אלא למרות ההתנהלות הזאת. אני מאמין שהתנהלות דמוקרטית יותר, פתוחה יותר לדעות אחרות ולביקורת, הייתה מעצימה עוד יותר את הישגיו של אלי, ואת הישגי הגולן.

אולם כאשר אני מציב על כף המאזנים את הלקויות מול התרומה הגדולה וההישגים הכבירים, אין ספק שכף הזכות כבדה לאין ערוך. ולכן, גם כשאני מעמיד את תחושותיי האישיות הקשות, מול הערכתי הרבה לאלי, כף ההערכה כבדה הרבה יותר.

אף שעקרונית אני רואה חשיבות בקיומן של בחירות, ברור לי שהעובדה שאיש לא התמודד נגד אלי על ראשות המועצה, מבטאת את ההערכה הרבה של תושבי הגולן לאלי מלכה. אך מאחר ולא התקיימו בחירות, לא הייתה הזדמנות לבטא את ההערכה הזאת. ולכן, ראיתי לנכון להיות פה לתושבי הגולן בביטוי ההערכה והתמיכה באלי.

****

במאמר שפרסמתי אחרי בחירתו של אלי לקדנציה השניה, כתבתי בין השאר: " כאשר אלי מלכה נבחר לראשונה, לפני שש שנים, איחלתי לו ברכה אחת – שבקדנציה שלו הוא לא יידרש להתעסק במאבק קיומי על הגולן ויוכל להקדיש את כל מרצו למשימות של שלום; בניה, קליטה, פיתוח, קהילה, חינוך. למרבה השמחה, כך היה, וחלון ההזדמנויות נוצל בצורה נפלאה. אלי נבחר לקדנציה השניה ביום שבו נערכה ועידת אנאפוליס, בהשתתפות מסוימת של סוריה. האם זהו אות מבשר רע?

אני מאחל לאלי ולנו, שגם הקדנציה השניה לא תהיה בצל של סכנה קיומית, ואף היא תיוחד לסדר יום אזרחי. בסופו של דבר, ככל שאנו מפתחים ומחזקים את הגולן, וככל שהזמן חולף, מתחזקים שורשינו בגולן, מתחזקת התמיכה בנו, וקטנה סכנת העקירה והחורבן".

אני שמח שהברכה התגשמה במלואה. היום, כך אני מאמין, ברכה כזו כבר מיותרת. להערכתי, הסכנה לעתיד הגולן חלפה באופן סופי.

* "שישי בגולן"