הבלוג של אורי הייטנר

תלונה שהגשתי לנציב קבילות הציבור בערוץ השני, דוד רגב:

בתכנית "עובדה" מס' 17, ב-17.12.12 ב-21:00, שאירחה את איתי אנגל, הגולן הוצג על המפה כמדינה נפרדת, לא חלק מישראל. כידוע, הגולן כבר 45 שנה ישראלי ו-31 שנה הוא בריבונות ישראל. מצג השווא על המפה, מעביר מסר של שקר ובורות, ועלול להנחיל את הבורות לצופים. זהו ביטוי ויזואלי בלתי ראוי באופן קיצוני.

אורי הייטנר, קיבוץ אורטל.

כלב השמירה

אביגדור ליברמן הוא אחד האנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הישראלית ויש הטוענים שהוא החזק שבהם. הוא מספר 2 ברשימת מפלגת השלטון, שקרוב לוודאי תמשיך להיות מפלגת השלטון גם אחרי הבחירות. הוא מיועד להיות סגן ראש הממשלה ושר החוץ גם בממשלה הבאה.

ההתפתחויות האחרונות בפרשת ליברמן, עתידות לסכן באופן משמעותי את סיכוייו של ליברמן לחזור לממשלה, לתפקידו ולמעמדו ומטילות צל כבד על המשך הקריירה הפוליטית שלו. יש לכך משמעות גדולה ביותר והשפעה גדולה על כל הפוליטיקה הישראלית ועל מדיניותה של ישראל.

ההתפתחות שמסכנת את עתידו הפוליטי של ליברמן אינה כתב האישום שהוגש נגדו בפרשת השגריר, אלא הסיכוי הסביר לשינויו והחמרתו של כתב האישום. את ההתפתחות הזאת הניעה כתבה בערוץ 10 של ברוך קרא.

התקשורת?! הרי שמענו ש"ביברמן" השתלטו על התקשורת. ערוץ עשר?! הרי זהו ערוץ מאולף, מפוחד, תלוי ברצונו הטוב של "ביברמן". ובכלל, הרי אחרי הבחירות "ביברמן" יוציאו צו סגירה לטלוויזיה, לרדיו, לעיתונים וישלחו את מתנגדיהם הפוליטיים לכלא ולמחנות מעצר.

השטויות הללו היו עשויות להצחיק, אלמלא העובדה שאנשים מאמינים להן.

            מה מצופה ממנהיג

ההאשמות המיוחסות לליברמן חמורות ביותר. הן נוגעות לאופן תפקוד הממשלה, להתנהלות יחסי החוץ של ישראל, לדמותה ותדמיתה של המדינה, לאמון הציבור בשלטון, לטוהר המידות בישראל.

מן האדם העומד בראש המערכת הזאת, ראש הממשלה, מצופה שיאמר אמירה ערכית, מוסרית בנוגע לאותן האשמות; להוקיע התנהגות כזאת ולתבוע ניהול תקין וישר. אחרי שיאמר זאת, זה בסדר שגם יאמר שהוא מקווה שההליך המשפטי יוכיח את חפותו של ליברמן.

כאשר נתניהו נמנע מאמירה כזאת ומסתפק בתקווה שליברמן יוכיח את חפותו, המסר שהוא מעביר, אינו של נורמות תקינות, אלא של "לצאת זכאי".

... והרי יש לנו כבר מספיק זכאים.

            טעיתי

בפרק הקודם של היומן, ניתחתי את האופן בו עמיר פרץ טאטא את עמרם מצנע, מספר 2 ב"התנועה", אל מחוץ לרלוונטיות הפוליטית במערכת הבחירות, וסיימתי בהערכה שב-22.1.13 יתחיל פרץ בחתירתו להפלת ציפי לבני והשתלטות על המפלגה.

טעיתי. הוא אינו ממתין ליום הבחירות. הוא כבר חותר תחתיה. ב"מעריב" התפרסמה כתבה גדולה המתארת כיצד כוחותיו, אנשי הגרעין הקשה של הפרציזם, ההולכים אתו מעריקה לעריקה לאורך השנים, השתלטו על כל המנגנון המפלגתי, ודחקו החוצה את נאמניה של ציפי לבני. לבני עצמה עיוורת למה שקורה במפלגתה, או שאין לה אומץ לעמוד מול פרץ. חולשתה של ציפי לבני, מבליטה את נחישותה ועוצמתה של שלי יחימוביץ', שלא מצמצה, לא נכנעה לתכתיביו של פרץ ואיומיו ושברה את הפוטש שלו.

למה פרץ נוהג כך? כי זה טבעו. הוא אינו יכול אחרת.

מיד עם היוודע דבר עריקתו של פרץ ל"התנועה", כתבתי בדף הפייסבוק שלי, שמעתה עמיר פרץ הוא הבעיה של ציפי לבני. אז דווקא צדקתי.

            בזכות השקיפות

העיתון "מעריב" מבקר את מפלגת העבודה על שהוציאה מהמצע המדיני שלה את הביטוי "דרכו של רבין", שהופיע בו בעבר. טענת העיתון, היא שבכך מרמזת שלי יחימוביץ' שאין היא מעמידה בראש סדר העדיפות את השגת השלום.

אני רואה בחיוב רב את השינוי הזה במצע המדיני של מפלגת העבודה, כיוון שהוא מבטא שקיפות ודבקות באמת. למעשה, כאשר מפלגת העבודה הציגה את מצעה כנאמנות ל"דרכו של רבין" היא הציגה מצג שווא.

מהי דרכו של רבין? רבין עצמו הבהיר אותה בפרוטרוט, כאשר בנאומו האחרון בכנסת לפני הירצחו, הציג את מתווה הסדר הקבע שלו ואת הקווים האדומים של ממשלתו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו בכנסת, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95').

מאז 1999, ב-13 השנים האחרונות, מפלגת העבודה אינה הולכת עוד בדרכו של רבין, אלא בדרך אחרת לגמרי, דרכו של ברק. מהי דרכו של ברק? שבירת כל הקווים האדומים של רבין והפיכת כל "לאו" שלו ל"הן". לשלום, כידוע, הדרך הזאת לא קירבה אותנו במאומה, לא כאשר ברק הוביל אותה ולא כאשר אולמרט הוביל אותה. להתגברות הטרור, לעומת זאת, היא הובילה גם הובילה.

למרבה הצער, מפלגת העבודה ממשיכה ללכת בדרך הזאת, ואינה חוזרת לדרכו של רבין. מאחר וברק הוא מילה גסה במפלגת העבודה, דרכו מכונה במצע המפלגה "מתווה קלינטון".

אפשר לדגול במתווה קלינטון ולטעון שזו דרכו של רבין. אלא שזהו שקר גס וצבוע. וכיוון שאנו מצפים ממנהיגנו להיות אנשי אמת, עלינו לברך את מפלגת העבודה, שכל עוד היא דבקה במתווה קלינטון, לא תישא לשווא את שמו של רבין.

* "חדשות בן עזר"

ולנסי נבחר לראשונה לראשות המועצה האזורית גליל עליון, בערך כאשר החל המאבק על הגולן. ההיכרות שלי אתו הייתה באותה התקופה, ואני מתקשה לומר שהיא החלה ברגל ימין. ממש לא.

אנו, תושבי הגולן, ציפינו לראות בתושבי הגליל העליון את שותפינו המובהקים במאבק. ההתיישבות בגולן צמחה מתוך קיבוצי הגליל העליון, שיזמו אותה כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי וההר לא יחזור להיות כמפלצת. אנו ראינו עצמנו כממשיכים הטבעיים של מפעל ההתיישבות העובדת בגליל העליון. ידענו, שהנפגעים העיקריים מנסיגה, חלילה, זולתנו – המועמדים לעקירה ולחורבן יישובינו ומפעל חיינו, הם תושבי הגליל העליון שישובו להיות בשר התותחים של הגבול עם סוריה. ולאכזבתנו הרבה – לא מצאנו את הגליל העליון כאזור של שותפים ותומכים, אם לנקוט לשון המעטה. בעבורי, הסמל לאכזבה היה ולנסי. אני מודה שכעסי עליו היה עצום.

הגישה שהוביל ולנסי כלפינו, הייתה של חיבוק חם ואוהב, אך ללא הזדהות אידיאולוגית ופוליטית. אנו, אני בכל אופן, ראינו בכך חיבוק דב. ראיתי בחיבוק הזה חיבוק לא ראוי ולא רצוי. נהגתי לומר, שאיני רוצה שתשתתפו בצערנו, אלא שתהיו שותפים במאבקנו; שאני מעדיף את מקל החובלים נוסח ה"פרופלורים", על פני דברי חלקות וכפפות של משי. את גילויי החיבה דחיתי, ולאו דווקא בנימוס. ראיתי בהם צביעות. ועיקר כעסי, כאמור, היה מופנה לולנסי.

את גישתי לולנסי שיניתי, בעקבות מערכת היחסים המיוחדת שהוא רקם, וסחף אחריו את האזור כולו, עם המועצה האזורית מטה בנימין. גישתו אליהם הייתה זהה לגישתו כלפינו – חיבוק חם ואוהב לצד התנגדות ויריבות אידיאולוגית ופוליטית. ומדוע הגישה הזו שאותה דחיתי כאשר היה מדובר בנו, זכתה להערכה כה רבה מצדי, כאשר מדובר בהם?

כאשר ולנסי וחבריו אמרו לנו "אחינו בשרנו אתם", זה היה מובן מאליו. אכן, צמחנו מאותו רקע, גדלנו והתחנכנו באותן תנועות נוער, הגשמנו באותן תנועות מיישבות, אנו גם שכנים וחולקים שותפות באותה פריפריה צפון מזרחית. ובכלל, כמעט ולא נתקלנו, גם מהמרים ביריבינו, בתופעות של שנאה. להיפך, הגישה אלינו בחברה הישראלית, גם מצד מי שלא תמכו במאבקנו, הייתה של אהדה אישית.

לא כן, כאשר מדובר באנשי מטה בנימין. הרי הם, רחמנא לצלן, מתנחלים! והרי ידוע ששנאת המתנחלים היא מצווה מדאורייתא ומדרבנן כאחד. הרי על מי אם לא עליהם נאמר הפסוק המפורש "דרוס כל דוס". לאהוב אותנו, הקיבוצניקים והמושבניקים מן הגולן, זו לא חוכמה. לא כן, כאשר אוזו צריך ללמד את בניו לאהוב את בניו של קוזו, בעברה השני של החומה בכפר קקארוזו^[1].

היחס הציבורי אלינו, תושבי הגולן, היה חיובי גם מצד מרבית יריבינו. הגישה שלהם הייתה, שלמען השלום הם מוכנים לשלם את המחיר הכואב של עקירתנו. לעומת זאת, הגישה של אותם אנשים כלפי תושבי יש"ע, הייתה שלמען עקירת ההתנחלויות הם מוכנים גם לשלום.

והנה, ולנסי הוביל בנחישות ובעיקר בהתמדה, מהלך אמיץ ומוצלח מאוד של חיבור בין שתי המועצות. לא טרנד של מפגש הידברות וסימון v, אלא קשר ארוך טווח ועמוק, שנמשך כבר עשור וחצי ומאות תושבים משתי המועצות נוטלים בו חלק. ידו המושטת של ולנסי פגשה יד אחות – ידו של פנחס ולרשטיין, לשעבר ראש מועצת מטה בנימין ויו"ר מועצת יש"ע, ויחד הם הובילו את המהלך.

במפגש האחרון נטלתי חלק, כמשתתף בפאנל בנושא בתי הכנסת בקיבוצים. אני מודה ומתוודה שהתרגשתי.

יש בחברה הישראלית תהליכים מפוררים והורסים. יש תהליכים מחברים ובונים. המהלך הזה, אותו הוביל ולנסי, הוא מופת של תהליך בונה ומחבר. עצם העובדה שולנסי ראה כאחד מתפקידיו כראש המועצה לתרום תרומה כה משמעותית לחברה הישראלית (אף שזו גם תרומה חשובה לאזור) ראויה לכל שבח.

על כך אני מלא הערכה לולנסי, ובדיעבד, אני גם רואה אחרת את גישתו אלינו, תושבי הגולן, במאבקנו.

היום ולנסי רץ לכנסת מטעם "התנועה". חבל, שדווקא כאשר יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' מובילה מהלך אמיץ וחיוני של התנתקות משיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים, בחר ולנסי לעבור לשדות זרים. אני מודה, שאיני מאחל ל"תנועה" הישג דו ספרתי. אולם אם תזכה ב-11 מנדטים, אני שמח שולנסי הוא האיש שימצא שם. ואני מאמין, שאם יכהן בכנסת, הוא ימשיך ברמה הלאומית את המהלך המחבר והבונה, אותו התחיל כראש המועצה.

* "על הצפון"

[1] ולמי שאינו מכיר את ספר הילדים הנפלא של אפרים סידון "אוזו וקוזו מכפר קקארוזו" – לעולם לא מאוחר.