הבלוג של אורי הייטנר

            האם נפתלי בנט חזר בתשובה?

 דבריו של בנט בזכות הסרבנות ואמירתו שיעדיף לשבת בכלא מאשר למלא פקודה של עקירת מאחז, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל וכו', עוררו סערה רבתי. בעקבות הסערה זימן בנט מסיבת עיתונאים במוצ"ש ועוד ביום שישי פרסם הודעה בדף הפייסבוק שלו.

בראש הודעתו הופיעה תמונה שלו במדים בעיצומה של פעילות מבצעית בלבנון. המסר הופנה לצעירים, וכותרתו הייתה חד משמעית: "אני מתנגד לסירוב פקודה". בהמשך הוא ניסה להסביר באותות ובמופתים שאין סתירה בין הודעה זו לדבריו בראיון לניסים משאל. זהו ניסיון מגושם ובלתי אמין. אבל פוליטיקאים, כידוע, מתקשים להודות בטעויות, בעיקר ערב בחירות. באופן יחסי, ניתן לומר שדבריו נגד הסרבנות הם מעין הודאה בטעות, וכידוע מודה ועוזב ירוחם.

האם נפתלי בנט חזר בתשובה, או נותר במריו? הכותרת חד משמעית, וטוב שכך. גם השורה התחתונה של הודעתו: "הייתי מפקד פלוגה בצבא. אני משרת בצה"ל שלנו כבר 22 שנה. אני אוהב את צה"ל ואין דבר יקר לי מצה"ל. אין דבר שכואב לי יותר מפגיעה בצה"ל. אסור לסרב פקודה. מקווה שתבינו". מילים כדורבנות.

מצד שני, הוא גם אמר: "נשאלתי מה אעשה באופן אישי אם אוכרח לגרש משפחה מביתה. תשובתי: אפנה למפקדיי בשקט ואבקש שישחררו אותי מכך". זאת התחמקות, כיוון שהוא לא אמר מה יעשה אם תשובתם תהיה שלילית. האם במקרה כזה יסרב, וכפי שאמר בראיון ישב בכלא? יתר על כן, גם בקשה מסוג זה שונה כאשר מדובר בחייל וכאשר מדובר במפקד וקצין.

בסך הכל, הפרשה כולה היטיבה עם יצירת אמירה ציבורית ברורה נגד הסרבנות. בנט, שעד אותה פרשה הצליח להיות חף מטעויות, מעד. יריביו הפוליטיים, בעיקר הליכוד, ניצלו זאת וקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. בנט עצמו נאלץ לומר דברים ברורים נגד הסרבנות. הליכוד השמיע דברים ברורים נגד הסרבנות. נתניהו הודיע פומבית שמי שתומך בסרבנות לא יהיה חבר בממשלתו. ניסיונו של בנט לתקן בכל כוחו את רושם דבריו, מעיד על כך שמרבית בוחריו מתנגדים לסרבנות ורואים בה תופעה שלילית ומגונה.

למרבה הצער, גם בליכוד ובמפלגת העבודה שתקפו את בנט, יש מסיתים לסרבנות. בליכוד – פייגלין. בעבודה – מרב מיכאלי. יש הבדל, כמובן, בין מנהיג מפלגה, לבין שני אנשים שהנם אצבע בעין של מנהיג מפלגתם (פייגלין לנתניהו ומיכאלי ליחימוביץ'). אולם אחרי שהליכוד והעבודה תקפו את בנט, עליהם לגנות את פייגלין ומיכאלי בפומבי. על הציבור והתקשורת לדרוש זאת מהם. בראיון לערוץ השני נשאל על כך נתניהו והוא שב והבהיר שמי שמצדד בסרבנות לא יכהן בממשלתו, אך לא גינה ישירות את פייגלין. אגב, נתניהו הקפיד פעמים לומר "מי שידבק בסרבנות". בכך הוא משאיר פתח למנות את בנט לממשלתו, ולומר שדברי התיקון שלו בגנות הסרבנות, מקובלים עליו ומכשירים אותו. עד אז, בינתיים, הוא חוגג על האמירה של בנט וינסה להיבנות ממנה.

בעקבות כניסתו של פייגלין לרשימת הליכוד, היו שניסו להציג את הליכוד כמפלגה שהתפייגלנה. התהום הרעיונית בין הליכוד לפייגלין באה לידי ביטוי בעקבות דברי בנט. בעוד נתניהו ויעלון גינו את בנט על דבריו, פייגלין גינה את בנט על שחזר בו מדבריו.

במתקפת הנגד של בנט, הוא האשים את הליכוד שמתקפתו עליו בנושא הסרבנות מעידה כוונת הליכוד לעקור יישובים. יש לדחות את הניסיון להסיט את הדיון על תופעת הסרבנות לדיון על תוכן המדיניות; כאילו התנגדות לסרבנות כמוה כתמיכה בפקודה שיש המסיתים לסרב לה. ניתן להתנגד בכל תוקף לעקירת יישובים, ולהיאבק בכך במישור האזרחי: בפוליטיקה, בתקשורת, ברחוב, בהפגנות, עצומות, מכתבים וכו', ובמקביל להתנגד בכל תוקף לסרבנות, כיוון שסרבנות היא הרס הצבא, הרס הדמוקרטיה והרס המדינה.

אני שמח שהתברר, בסופו של דבר, שנפתלי בנט אינו תואם זהבה גלאון, חס ושלום. מה שאצלה הוא לחם חוק, אצלו היה מעידה חד פעמית של פוליטיקאי חסר ניסיון. "הבית היהודי", אם כן, הרבה יותר דמוקרטי ממרצ.

            איפה לבנות?

הביטוי הבוטה ביותר לאימוץ רעיון הנסיגה המוחלטת לקווי 49', להבדיל מרעיון הפשרה הטריטוריאלית, הוא "חילופי השטחים". הדרך הרעיונית ההיסטורית של מפלגת העבודה, שיצחק רבין היה אחד ממוביליה, עד יומו האחרון, גרסה פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג  לכל היותר מכ-70% משטחי יהודה, שומרון ועזה. דרכם של ברק ואולמרט, שהייתה לדרכו של "גוש המרכז שמאל", ויש המכנים אותה "מתווה קלינטון" – לא זו בלבד שגורסת נסיגה כמעט מ-100% מן השטח, היא מקדשת את "הקו הירוק" עד כדי האבסורד של נסיגה משטחים ריבוניים ישראליים בנגב כדי "לפצות" את הפלשתינאים על האחוזים הספורים שלא תהיה נסיגה מהם.

על פי כל התכניות ולפי כל המפות של רעיון הנסיגה המלאה ו"חילופי השטחים", כולל תכנית אולמרט (!), השכונות היהודיות בירושלים ואזור e1, הם בריבונות ישראל. על פי כל אותן תכניות, מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, תהיה מחוברת ברצף טריטוריאלי לירושלים. את הרצף יוצר אזור e1.

לפיכך, כל הדיבורים על נתניהו המבעיר את המזרח התיכון בלה בלה פרובוקציות בלה בלה הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל בלה בלה קורץ לימין בלה בלה הן הבל ורעות רוח.

שתי מסקנות מפולמוס הבניה: א. נתניהו מקפיד לבנות רק בשטחי הקונסנזוס הבסיסיים ביותר ומקפיד שלא לבנות באזורים השנויים במחלוקת. ב. הביקורת המוטחת בהחלטות הבניה של הממשלה מעידות על צביעותם של המבקרים.

            למה לבנות?

בראיון לערוץ השני אמר נתניהו דברים ברורים על הזכות המוחלטת והמובהקת של ישראל לבנות בבירתה.

באותו ראיון, הוא קשר בבירור את ההחלטה על הבניה, כתגובה לצעדיו החד צדדיים של אבו מאזן באו"ם.

אז מדובר במובן מאליו או בצעד של ענישה. אלמלא יוזמת אבו מאזן, הוא לא היה מממש את הזכות המוחלטת?

            האם התקשורת משפיעה?

על פי כל הסקרים, "גוש הימין – חרדים" בראשות בנימין נתניהו מנצח בגדול בבחירות. זאת, חרף העובדה שהתקשורת מגויסת נגדו.

איך זה שהתקשורת אינה מצליחה להשפיע על דעת הקהל? אולי הקהל אינו מאמין כל כך לתקשורת? ואם אינו מאמין, יש לו על מה להתבסס בחוסר האמון?

בשבועות האחרונים – טרנד תקשורתי חדש. נתניהו השתלט על כל התקשורת הישראלית וסתם לה את הפה. הוא הפך את התקשורת לבת ערובה, ביית אותה וכו' וכו'. רואה ישראל ישראלי את התקשורת הכותבת זאת, ויודע שעצם קיום הטרנד הזה הוא העדות לשקריותו. כשהוא נחשף לטרנד הזה ורואה את המדיה שבה הוא מופיע, הוא מודע למופרכותו.

אז למה שיאמין לתקשורת? ואם אינו מאמין לה, למה שיהיה מושפע ממנה?

* "חדשות בן עזר"

            שיח של חוסר אחריות לאומית

בעת נאומו של מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט בכנס שדרות לחברה, שלושה פרובוקטורים, שישבו בחלקים שונים של האולם, אך קשה היה שלא להבין שהם מתואמים והכינו מארב מתוכנן, הפריעו לו בהתנהגות חוליגניות, בקריאות נאצה נגד המתנחלים והדתיים, בניסיון לא לאפשר לו לדבר. חרף חוסר ניסיונו, הפגין בנט קור רוח, לא התרגש, לא התרגז, לא איבד את השלווה. כאשר הצליח לדבר, אמר במתינות דברים כדורבנות נגד שיח השנאה, והבטיח שלא להיגרר לו. לזכותו יצוין, שכאשר דיבר על שיח השנאה, הזכיר גם את ערביי ישראל כמי ששיח כזה ננקט כלפיהם וגינה אותו.

אולם מה השיח החלופי שבנט מציע, כנגד שיח השנאה? הוא דיבר על שיח אהבה. אהבה? נראה לי קצת מוגזם. אני הייתי מצפה לשיח של סולידריות, אחווה. אך הבסיס לשיח כזה, הוא שיח של אחריות לאומית. ללא אחריות, אין מנהיגות.

בראיון לניסים משעל, הפגין בנט חוסר אחריות לאומית, כאשר הצהיר שיסרב לפקודה לעקירת מאחזים ויעדיף לשבת בכלא. סירוב לפקודה חוקית של ממשלה נבחרת, היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה, פגיעה בצה"ל ובביטחון המדינה, חתירה תחת הממלכתיות הישראלית. כפוליטיקאי וכאזרח זכותו וחובתו לפעול למען הדרך בה הוא מאמין. כחייל, עליו לציית לפקודות החוקיות של צה"ל, שתפקידו למלא את החלטות הממשלה.

אם אדם מן השורה מסרב, הוא עושה מעשה חמור, אך נסלח. לא כן, כאשר מדובר במנהיג ציבורי ופוליטי, אדם שהמונים הולכים אחריו ומקשיבים למוצא פיו. מאדם החותר למנהיגות לאומית, יש לצפות לאחריות לאומית. דבריו של בנט חמורים וראויים לגינוי תקיף.

עצם תמיכתו בסרבנות חמורה ומסוכנת. אך הוא נותן לגיטימציה גם לסרבנות מסוכנת יותר - סרבנות במלחמה נגד האויב. סרבני השירות בשטחים ותומכיהם קיבלו מבנט מתנה שלא יכלו לייחל לטובה ממנה. כמו זהבה גלאון, בנט הוא ראש מפלגה, השובר את כללי המשחק הדמוקרטי ומטיף בגלוי להפרת חוק ולהפרת פקודה. כמו זהבה גלאון, בנט הוא ראש מפלגה הנוהג בחוסר אחריות לאומית.

כריזמה

בימיה הגדולים, בכנסת התשיעית, השיגה המפד"ל את הגדול בהישגיה – 12 מנדטים. מאז, כוחה הלך וירד. על פי הסקרים, מפלגת "הבית היהודי", כפי שמפלגה זו נקראת היום, משחזרת את הישגה. מאחר והיא מתחזקת בסקרים משבוע לשבוע, לא אתפלא אם היא תפרוץ אף את הגג הזה.

לאורך השנים, מפעם לפעם קיבלה המפד"ל קולות של חילונים. בבחירות הקודמות אני הצבעתי ל"בית היהודי", נתתי פומבי להצבעתי ו"הבית היהודי" אף עשה בו שימוש. אולם תמיד הייתה זו תופעה זניחה, אם בכלל ניתן היה לכנות זאת תופעה. הפעם, הבית היהודי פרץ את גדר ההפרדה הזאת וחילונים רבים מבטאים תמיכה בה, ורבים אחרים שוקלים אפשרות זאת.

מה הסיבה לכך? התשובה היא חד משמעית – נפתלי בנט. מעולם, מצביעי המפד"ל לא אמרו שהם מצביעים להרשקוביץ, לאפי איתם, להמר או לבורג. הפעם אנשים אינם מזדהים כמצביעים לבית היהודי אלא לבנט. וזה לא רק בשל רוח התקופה. זה בזכות בנט.

 איך זה שדווקא נפתלי בנט הצליח לאחד את הציונות הדתית, לזכות לניצחון גורף בפריימריס, להקפיץ אותה בסקרים? הוא אינו מפד"לניק מצוי, והוא קצת חריג בנוף הדתי לאומי. הוא לא למד בישיבת הסדר. הוא לא למד במכינה קדם צבאית. הוא אינו נראה כמו בוגר "בני עקיבא" טיפוסי. אי אפשר לדמיין אותו עם שפם, דובון, חולצת פלנל משובצת וסנדלים תנ"כיות עם גרבים. הוא חובש כיפה בקוטר שנֵקֶל ובשל פדחתו המקריחה, כיפתו הקטנה מוצנעת במדרון אחורי ואינה נראית מלפנים. מי שמביט בו מלפנים רואה מולו איש הייטק מצליח מרעננה, שמאלני מצוי.

איך זה שדווקא הוא מצליח? יש שיאמרו שדווקא היותו אאוטסיידר, מאפשרת לו לאחוז בציציות ראשה של מפלגתו ולהוציאה מן השקיעה. אני מגדיר זאת אחרת, במילה אחת – כריזמה. בנט שופע קסם אישי.

האמת היא, שלא התרשמתי מנאומו בכנס שדרות. היה זה נאום רדוד למדיי, אם כי למרבה הצער כאלו הם נאומי בחירות מצויים. אולם לא יכולתי שלא להבחין כיצד בנט מהלך קסם על הקהל הצעיר.

הפירוש המילולי של המושג כריזמה הוא מתת אל. הכריזמה מאפשרת למנהיג להוליך אחריו אנשים שיתנו בו אמון. מנהיג כריזמטי יכול לחולל נפלאות. אולם כריזמה עלולה להיות מסוכנת מאוד. כפי שמנהיגים כריזמטיים הובילו את המעשים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, מנהיגים כריזמטיים גרמו גם לאסונות הגדולים ביותר. לכן, יש להתייחס לבעלי כריזמה בכבוד וחשד. ובעיקר, יש לצפות מהם להבין את הסכנה התמונה במתת האל ולדרוש מהם להבין את כובד האחריות המונח על כתפיהם.

דבריו של בנט בזכות הסרבנות – דווקא בהיותו מנהיג כריזמטי, מבהירים שבנט אינו מבין את כובד האחריות המונח על כתפיו.

לאן נעלם עמרם מצנע?

כמה ממצביעי "התנועה" מגדירים את הצבעתם כהצבעה בעד "התנועה"? לבטח הרבה פחות ממי שמגדירים את הצבעתם כהצבעה בעד ציפי לבני. מדובר במפלגה שקמה כמפלגה של אישה אחת, מנהיגה מרכזית שקיבצה סביבה אנשים נוספים.

והנה, בכרזות הבחירות של "התנועה", לא מופיע דיוקן אחד, אלא שני דיוקנים. שני דיוקנים שווים בגודלם, זה לצד זה, ללמדך שמדובר במפלגה עם הנהגה קולקטיבית של שני אנשים. ומה שחריג עוד יותר, הוא שמי שמוצג כמקביל במעמדו לציפי לבני אינו המועמד מס' 2 ברשימתה, אלא דווקא מס' 3. ציפי לבני ועמיר פרץ מופיעים בכרזות זה לצד זה, כשליד ציפי לבני כתוב "הראש המדיני" ולצד עמיר פרץ "הלב החברתי". הראש והלב – אין קיום לאחד ללא רעהו.

איפה מס' 2, עמרם מצנע? אין עמרם מצנע. מצנע יוק.

ראש מטה הבחירות הוא עמיר פרץ, ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין מי העלים את מס' 2. פרץ כבר ניצב כשווה ערך לציפי לבני.

כאשר החתרן הבלתי נלאה הזה הודיע על המעבר ממפלגת העבודה ל"התנועה", כתבתי כאן שבמפלגת העבודה נשמו לרווחה – עכשיו פרץ הוא הבעיה של לבני. את מצנע הוא כבר חיסל. ציפי – מאחוריך!

            11 בתנועה

בפרקי היומן הקודמים סיפרתי ממקור ראשון על האופן הביזארי של הרכבת רשימת "התנועה". הנה, עוד סיפור.

שעתיים (!) לפני סגירת הרשימות, התקשר עמרם מצנע לראש המועצה האזורית גליל עליון היוצא אהרון ולנסי, חבר ותיק במפלגת העבודה, והציע לו להצטרף לרשימת "התנועה" ולהשתבץ במקום התשיעי. לא היה לולנסי פאני להתלבטויות. לאחר חצי שעה השיב בחיוב. בזאר ביזארי. ובסוף... המקום התשיעי היה למקום ה-11.

ולנסי היה ראש מועצה מצוין והוא איש איכותי וראוי. אם "התנועה" תקבל 11 מנדטים, טוב שולנסי נמצא שם. אבל "התנועה" אינה ראויה לתוצאה דו ספרתית, ולהערכתי היא לא תזכה להישג כזה.

            יריד סתימת הפיות

את עמדתי נגד מניעת השתתפותן של המפלגות הערביות בבחירות, הבעתי לפני כשבוע. עמדותיהן ופעולותיהן המכעיסות, אינן מצדיקות סתימת פה לחמישית הציבור הישראלי. הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל את המפלגות הללו והנזק של פסילתן גדול יותר מהנזק שהן גורמות לו.

אבל ההצגה חייבת להמשך, וכמו בכל מערכת בחירות, מתקיים הריטואל של דרישות הפסילה. והפעם גם ש"ס ו"יהדות התורה" הצטרפו לרשימות החיסול. הסיבה – העובדה שאין נשים ברשימותיהן.

אני דוגל בשוויון מלא לנשים וסולד מגישת החרדים לנושא הנשים בכלל, ומנהיגות הנשים בפרט. אבל בגלל זה לפסול רשימה? לסתום פיות לציבור של מאות אלפים, שזו דרכו?

יש לשים קץ ליריד סתימת הפיות הזה. ועדת הבחירות היא גוף פוליטי, ואין מקום לקיים בה דיונים מסוג זה. יש לשנות את החוק כדי לשים קץ למחזה המביש הסדרתי הזה.

            1270

נעמן כהן (גיליון 800) הביע סיפוק מכך שספי רכלבסקי קיבל רק 1,270 קולות בבחירות המקדימות במפלגת העבודה. כן, גם אני אופטימיסט הנוהג לראות את חצי הכוס המלאה.

אבל קשה לי להיות מרוצה מכך שאלף מאתיים ושבעים איש, חברי מפלגת העבודה, חשבו שהמסית והמדיח הסדרתי הזה, האיש האנטי דמוקרטי המסוכן הזה, שסגנונו ורעיונותיו פשיסטיים בעליל, ראוי להיות בין נבחרי העם. 1,270 איש! לא להאמין.

* "חדשות בן עזר"

שלוש פעמים השתתפתי, בתקופת המאבק על הגולן, בפגישות עם אמנון ליפקין שחק. שתי פגישות, בהיותו פוליטיקאי. פגישה אחת – כאיש צבא.

שתי הפגישות עמו כפוליטיקאי, זכורות לי כחוויה שלילית ביותר, בלשון המעטה. שחק תמך באופן מובהק בנסיגה.

פגישה אחת התקיימה שבועות אחדים לפני בחירות 1999. ארבעת ראשי מפלגת המרכז – איציק מרדכי, אמנון ליפקין שחק, דן מרידור ורוני מילוא, עלו לביקור בגולן. ביקורם כלל מפגש מתוקשר עם הנהגת ועד יישובי הגולן בחדר הישיבות של המועצה המקומית קצרין.

בכל שנות המאבק, היה זה האירוע היחיד שבו איבדתי את שלוות נפשי וממש "זרקתי את עצמי". צרחתי עליהם בגרון ניחר. בערב, כאשר ראיתי את עצמי בטלוויזיה, אני חייב להודות, לא הייתי ממש גאה בהתנהגותי. מי שכה הכעיס אותי וגרם לתגובתי הקשה, היה מרדכי, שעד פרישתו מהליכוד הציג עצמו כתומך נלהב של הגולן ושל מאבקנו, הרבה לעלות לגולן, נטע כאן עץ באירוע שקיימנו בטו בשבט וביום שבו עבר למפלגת המרכז, כבמטה קסם, שכח את משנתו והמיר את דתו.

מפגש נוסף היה במועדון כפר חרוב. קבוצת שוחרי הנסיגה הזמינה את שחק להרצאה. אני החלטתי להפגין נוכחות – הגעתי למקום ואף נטלתי את רשות הדיבור.

הזימון להרצאה יצא ימים אחדים לפני פגישת הפסגה של קלינטון ואסד בז'נבה, בה העביר הנשיא האמריקאי לעמיתו הסורי את הצעת ראש הממשלה אהוד ברק לנסיגה מלאה מהגולן לקווי 4.6.67, למעט רצועה בת כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת. פרטי הצעתו של ברק לא היו ידועים, אולם התחושה הכללית, שלובתה בכותרות העיתונים, הייתה שהפעם זה סגור. שקלינטון לא יטריח עצמו לפגישה, אלמלא ההסכם נסגר. הפגישה הוצגה כריטואל, לשם הפרוטוקול בלבד. התחושה שלנו הייתה קשה מאוד, יותר מאשר בכל תקופת המאבק.

ההרצאה בפועל התקיימה ימים אחדים לאחר כישלון הפסגה, לאחר שאסד דחה על הסף את הצעת ברק, כשאנו הבנו שניצחנו במאבק, ושיחלוף זמן רב עד ששוב יתחדשו הניסיונות להסיג את ישראל מהגולן. בתחושה הנפלאה הזאת, נסעתי למפגש בכפר חרוב. חרף תוצאות הפסגה, שחק דיבר בזכות הנסיגה, כאילו לא קרה דבר. ומדוע ציינתי שאני זוכר את הפגישה כחוויה שלילית?

גם הפגישה הזאת, מבחינתי, הייתה טעונה. למרות תחושת הניצחון, הגעתי אליה כעוס. גם כאן, הכעס לא היה על שחק, אלא על מארחיו. אני מודה, שמעולם לא חשתי כזו עוינות כלפיי מצד הנוכחים, כבאותו אירוע. כאשר התחלתי לדבר, החלו צעקות רמות, בניסיון למנוע ממני לומר את דבריי. כמובן שהתעקשתי לומר את דבריי עד תומם. כעבור יומיים קיבלתי מכתב התנצלות מאחד המארגנים, שביטא תחושת בושה על התנהגות חבריו. אך בסך הכל, החוויה לא הייתה נעימה.

לא כן הפגישה עם שחק בעודו לובש מדים. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, פנה אליו רעו לנשק, חברנו אמיתי שלם, ממייסדי מבוא חמה ומראשי ועד יישובי הגולן, בבקשה שיקבל אותנו לשיחה עמו.

אין זה מקובל שרמטכ"ל מקבל לשיחה משלחת אזרחית, של נציגי ציבור הנוטלים חלק במאבק פוליטי וציבורי נגד מדיניות הממשלה. אנו ידענו שההחלטות המדיניות תתקבלנה בדרג המדיני, אך שלעמדת הרמטכ"ל עשויה להיות השפעה. במאבק החשוב הזה, חשבנו שאסור לנו לוותר על כל ניסיון להשפיע במשהו, על מישהו, שיכולה להיות לו השפעה כלשהי על ההחלטות.

על אמנון ליפקין שחק שמעתי רבות, בצבא. שמו נישא בהערצה בחטיבת הצנחנים, כאחת האגדות של החטיבה. וזו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לפגוש אותו אישית. לאחר מותו רבים השתמשו בקלישאה "קצין וג'נטלמן". זו הייתה תחושתי באותה פגישה ובעקבותיה.

השיחה לא הייתה מתוקשרת, ודומני שזה הפרסום הראשון שלה. שחק פינה ערב שלם לשיחת נפש ארוכה עמנו. בראשית הפגישה, הוא הפגין בקיאות – הכיר כל אחד מאתנו בשמו, מתוך הופעותינו בתקשורת. הוא ביקש מכל אחד לספר על עצמו, באיזה יישוב הוא חי, וביקש לדעת על היישוב.

בפתיחה הזו הוא השרה אווירה מאוד נעימה ונינוחה, שנמשכה לאורך כל השיחה הארוכה. הוא לא דיבר הרבה, בוודאי לא הביע דעה, אך הוא הקשיב לנו ברוב קשב, שאל שאלות, התעניין. היה לו חשוב מאוד לשמוע את דברינו. לרגע הוא לא הציץ בשעונו, ואף פקידה לא נכנסה לרמוז לנו שצריך לסיים. הוא נתן לנו תחושה, שיש לו בעבורנו כל הזמן שיידרש.

האם השפענו במשהו? על פי עמדותיו בחיים הפוליטיים, כנראה שלא. מצד שני, כאמור, אף פעם אי אפשר לדעת לאיזו אמירה הייתה השפעה כלשהי במהלך כלשהו, אולי לאיזושהי הטלת ספק. הרי בשלב מוקדם של המאבק ידענו שאין טעם לחפש "קלף מנצח" אלא עלינו למצות כל דרך להשפיע.

מעל הכל זכורה לי התרשמותי מאנושיותו של שחק, מהיותו בנאדם, מענטש. עד אותה פגישה, ידעתי עליו שהוא לוחם ללא חת ומפקד מהולל בקרב. באותה פגישה נחשפתי לצדו הנוסף.

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"