הבלוג של אורי הייטנר

ביום הראשון של הכנס, השתתפו בו כמעט 2,500 איש. גם ביום השני היו מאות רבות. האפיון המרכזי של המשתתפים – קהל צעיר מאוד, ברובו. רבים מן המשתתפים הם חניכי המכינות הקדם צבאיות. יש הרואים בהם "קהל שבוי" – אנשים שהובאו יחד, כקבוצה. אולם אין קהל הרחוק יותר מהגדרה זו, מחברי המכינות. מדובר בצעירים שבחרו לדחות בשנה את גיוסם, רובם המכריע לשירות המשמעותי ביותר בצה"ל, כדי להעמיק בלימוד מורשת ישראל, ציונות, פילוסופיה, החברה הישראלית וכו'. הם מעורבים מאוד, אכפתיים מאוד, חשוב להם מאוד להשפיע ולקחת אחריות. הדבר בא לידי ביטוי דווקא בהפסקות, בהן הם ממשיכים לדון בלהט בסוגיות שעל סדר היום. להט, אך מגובה בהעמקה, שהיא ליבת השירות במכינות, לצד פעולה התנדבותית בקהילה. אלפי הצעירים השותפים מידי שנה בתכניות שונות, לפני ואחרי צבא, לצד תכניות הבוגרים של תנועות הנוער, הם התשובה לתהליכים המפוררים בחברה הישראלית, ולכתבות על כך שהציבור הישראלי חולם לרדת מן הארץ; זה הציבור הנותן תקווה לעתיד טוב יותר של החברה הישראלית. שנה אחרי שנה, הציבור הזה דומיננטי מאוד בכנס שדרות לחברה.

בדרך כלל, הפוליטיקאים המשתתפים בכנס משתלבים בפאנלים בנושאים שעל הפרק. בעידן בחירות, גם הכנס מתאים את עצמו לצו השעה, ומעניק להם במה לנאומי בחירות. המושבים הללו אינם פאנלים שבהם המשתתפים מאזינים זה לזה. כל נואם נכנס, נואם והולך. ביום הראשון הופיעו בבוקר שלי יחימוביץ', יאיר לפיד ואחרים (לא הייתי נוכח במושב הזה) ובערב עמיר פרץ, נפתלי בנט ומופז. הבוקר השני נפתח במושב נאומי בחירות של בוז'י הרצוג, זהבה גלאון, אביגדור ליברמן וציפי לבני.

בוז'י הרצוג היה הנואם הענייני והרציני ביותר. הוא היחיד שהציג משנה חברתית כלכלית סדורה, המבוססת על ערכים של סולידריות חברתית המאזנת את הכלכלה החופשית ואת כשלי השוק. מה שאפיין את דבריו, ובעיקר את תשובותיו לשאלות מן הקהל, היה בקיאות מרשימה מאוד בנושאים החברתיים, כמו סוגיות הילדים האוטיסטים, ניצולי השואה וכד'.

חבורת צעירים ירוקי חולצות, קבוצת המעודדים של זהבה גלאון, התארגנה להציג שאלות לכל נואם. כמובן שהם ניסו לגרור את הרצוג למגרש ההסתה נגד ההתנחלות. הרצוג לא נגרר לשם, אלא להיפך, גינה את השיח הזה. בכך, הרצוג התיישר עם דרכה של יחימוביץ', לאחר שבשנים האחרונות הוא היה שותף לשיח האנטי התנחלותי הנפסד הזה.

המסר המרכזי של זהבה גלאון היה שאין צדק חברתי בלי הסדר מדיני. זהו מסר עצוב ופסימי מאוד. הרי שתי ממשלות ניסו בכל מאודן להציע לפלשתינאים הסדר מדיני על בסיס דרכה של מרצ, ונענו בדם ואש ותמרון עשן. אין זה מן הנמנע, שאם וכאשר ישראל תשוב ותציע להם הצעות כאלו, התגובה תהיה דומה. אז מה? נוותר על הצדק החברתי? נקפל את הדגלים החברתיים? אבו מאזן הוא בעל זכות וטו על תיקון החברה הישראלית?

צדק חברתי מבוסס בראש ובראשונה על סולידריות חברתית. אין דבר הסותר את הסולידריות החברתית יותר מהסתה של ציבור נגד ציבור, יותר מחרחור מדנים בין אוכלוסיות. גלאון נשאה נאום הסתה מתלהם נגד המתנחלים, הציגה אותם כמוצצי לשדה של הכלכלה הישראלית. ניסיתי לחשוב איך גלאון הייתה מתייחסת לנאום דומה, המתייחס לערביי ישראל. סביר להניח שהיינו שומעים מיד על פנייתה ליועץ המשפטי לממשלה בתלונה על הסתה גזעית. נאומה של זהבה גלאון היה השפל הנמוך ביותר של הכנס.

אחריה דיבר אביגדור ליברמן. חשמל היה באוויר מרגע כניסתו לאולם ועד צאתו. רבים מן הצעירים התייחסו אליו ממש בהערצה, האזינו לו בעיניים בוהקות. מצד שני הייתה עוינות חריפה כלפיו מצד רבים אחרים בקהל. התרשמתי, שפרשיות השחיתות ששמו נקשר אליהם לא הקטינו את ההערצה, אך גם לא היה בהם צורך להגברת העוינות.

חלקו הראשון של הנאום היה ענייני מאוד. ליברמן סקר שורת הישגים של הממשלה בתחום החברתי והכלכלי, ובהם הקמת בית הספר לרפואה בצפת, גדר ההפרדה לאורך הגבול עם מצרים, ההישגים במבחנים הבינלאומיים בתחום החינוך ועוד. ואכן, היו לממשלה הישגים מרשימים. אולם מהר מאוד הוא עבר להשתלחות שלוחת רסן בשלי יחימוביץ' ובראשי מפלגת העבודה, תוך התמקדות, לגמרי לא במקרה, בניצב בדימוס מזרחי, לשעבר ראש אגף החקירות במשטרה. אך טבעי, שליברמן יראה בלוחם בשחיתות יריב אישי חריף.

ליברמן הקדיש חלק ניכר מדבריו לנושא השוויון בנטל. המסר שלו היה ש"ישראל ביתנו" היא המפלגה היחידה שהציעה הצעת חוק הדורשת גיוס מלא לכולם והיחידה שח"כיה תמכו בה, כאיש אחד. זאת אמת, אבל הצעת החוק שלו הייתה פופוליסטית ודקלרטיבית, חסרת שחר מעשי, מתעלמת מהמצב הייחודי של ערביי ישראל ומתעלמת מהמציאות שנוצרה בנוגע לחרדים. ליברמן הזכיר שחברי "קדימה", מפלגת העבודה ומרצ לא תמכו בהצעה. הוא שכח להזכיר, משום מה, שהליכוד, שהיום הוא חלק ממנו, התנגד אף הוא להצעה.

ליברמן הודיע ש"ישראל ביתנו" תדרוש ותקבל את משרדי הפנים, השיכון והחקלאות, אך הרגיע שאין הכוונה, בתיקים אלה, לתפקיד שלו...

אחרונת הדוברים הייתה ציפי לבני. לבני הייתה זהבה גלאון מדוללת. למה זהבה גלאון? כיוון שכמותה אף היא התנתה את הצדק החברתי ב"צדק מדיני", כהגדרתה, שמשמעותו הפקרת החברה הישראלית לרצונם הטוב של הפלשתינאים. למה מדוללת? כיוון שלמסרים הללו יש כבר את זהבה גלאון, היא עושה זאת בצורה בוטה וקיצונית יותר. וכך, ציפי לבני נראית כצל חיוור לידה ואחריה.

לבני אמרה כמה מילים על ענייני כלכלה וחברה, אך ניכר שהיא מדקלמת נייר מסרים בנושא שאינו מעסיק אותה באמת. כאשר דיברה על הנושאים המדיניים, ניכר שהיא מדברת על הנושא החשוב לה, המניע אותה, שמעניין אותה ושלשמו חזרה לפוליטיקה.

היא תקפה את הממשלה הפוגעת בירושלים "היקרה לכולנו" בהחלטות הבניה, כפי שהליכוד עשה ערב בחירות 96' ו-99'. אז, אגב, היא הייתה פעילה בליכוד. אז, הליכוד האשים את פרס ואח"כ את ברק שהם יחלקו את ירושלים. היה זה קמפיין שקרי ומכוער, כיוון שמפלגת העבודה באותם ימים נשבעה אמונים לירושלים. אלא שמאז, ממשלות ישראל, ובהן הממשלה בה לבני כיהנה כשרת החוץ, הציעו לפלשתינאים את חלוקת ירושלים. "אני הצלחתי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים, לא לדון על ירושלים, המשכתי לבנות בירושלים ולא קוממתי עליי את כל העולם". רגע, אז מותר לבנות בירושלים, השאלה היא מי בונה? ולגבי ירושלים – היא לא דנה על ירושלים? במקביל אליה הערוץ המרכזי של המו"מ נוהל בידי ראש הממשלה אולמרט, שהציע בעליל את חלוקת ירושלים. אנו זוכרים היטב מה יצא מזה.

לבני תקפה את הממשלה המשווה את מצבנו לערב השואה. "הרי הקמנו את המדינה וזאת התשובה לשואה". אלא שהממשלה מעולם לא טענה שמצבנו דומה למצבנו בשואה, כי אם להיפך –מאחר ואנו היום מדינה עצמאית עם צבא חזק, לא נשלים עם נשק השמדה המוני בידי אויבי ישראל המאיימים בהשמדתה. זה לא שיח שואה, אלא בדיוק ההיפך ממנו.

במושב הסיום, נשא יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נאום חוצב להבות על התדרדרות הנורמות הפוליטיות בישראל, והתמקד בשתי רעות חולות – חזרת עבריינים מורשעים לפוליטיקה ובזאר הסחר מכר של פוליטיקאים ערב בחירות. הוא העלה על סדר היום את הצורך להתמודד עם הנושאים הללו בחקיקה, אך בראש ובראשונה בביקורת ציבורית מוסרית. ריבלין הוא בעיניי מגדלור של יושרה פוליטית. דומני שלאחר דחיקתו של בני בגין מן הכנסת, ריבלין הוא המצפן המוסרי, בה"א הידיעה, של המערכת הפוליטית הישראלית.

אחד הדיונים המרתקים בהם נכחתי היום, הוקדש לקיבוץ ולדימוי הקיבוץ בראי הקולנוע. הוצגו בפנינו קטעים מן הסדרה התיעודית "קיבוץ" ומן הסדרה העלילתית "יחפים" ונערך דיון בהשתתפות יוצרי הסרטים ואנשי אקדמיה. הדיון היה מרתק, אולם הפריעה לי מאוד הנימה של "רקוויאם לקיבוץ" וההתייחסות אליו כאל "מה שהיה". אוהד קנולר, שגילם את הדמות המרכזית ב"יחפים", אמר שהסדרה היא כמו סדרה של נשיונל גיאוגרפיק על זן נכחד של לטאות. לאחר מכן נסעתי לראיין משפחה של מרצה באוניברסיטה ואיש היי-טק המתעניינים בקליטה בקיבוצי, קיבוץ אורטל, קיבוץ שיתופי בגולן. בעבורי ובעבור רבים אחרים, הקיבוץ הוא "מה שיהיה". הלטאה הזאת חיה ובועטת.

* "חדשות בן עזר"

כנס שדרות לחברה מס' עשר נפתח היום במכללת ספיר. היום, הסוגיות החברתיות נמצאות במקום מרכזי בשיח הציבורי בישראל. לא כך היה לפני עשור, כאשר הכנס יצא לדרך, בהובלתו של אלוף מיל' עוזי דיין, ואין לי ספק שלכנס יש חלק בשינוי הזה. להבדיל מכנסים כמו הרצליה וקיסריה, כנס שדרות הוא כנס עממי, פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. נדונות בו מצוקות החברה הישראלית עם אוריינטציה על פתרונות מעשיים, בהשתתפות אנשי אקדמיה, מינהל ציבורי, המגזר השלישי, התקשורת והפוליטיקה.

מאז הכנס השני, אני משתתף בכל הכנסים – בחלק מן הכנסים הרציתי, בשנה שעברה הובלתי מושב מרכזי על נושא לימודי התנ"ך בישראל.

הפעם היה חידוש – בנוסף למושבים הרגילים, שהנם רבי שיח מול קהל, התקיים לאורך היום הראשון שולחן עגול של דיון מעמיק מאוד על נושא לימודי האזרחות בישראל. סביב השולחן ישבו, בין השאר, שני שרי חינוך לשעבר (אהרון ידלין ויולי תמיר), אנשי אקדמיה, מורים לאזרחות, נציגי עמותות שכתבו תכניות לימודים או פעלו להשפעה על תכני לימודי האזרחות ועוד בעלי עניין בתחום. את הדיונים הנחו פרופ' דן אבנון, מן המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, שהיה מרצה שלי לפני כעשרים שנה (ואף שלא נפגשנו מאז, הוא אפילו זכר איזו עבודה סמינריונית כתבתי לו) והרב שי פירון, המועמד מס' 2 ברשימת "יש עתיד" לכנסת. אני נטלתי חלק בשולחן העגול, כך שביום הראשון נכחתי רק במושב קונבנציונלי אחד.

מאחר ולימודי האזרחות עוסקים, יותר מכל תחום אחר, באמונות ודעות, העניין הציבורי בהם גדול יותר מאשר בתחומים אחרים. אין לומדים בהם עובדות מדעיות, אלא הם נועדו בעיקר לחנך את התלמידים להיות אזרחים טובים. בעצם, זה המקצוע שייעודו הוא לעצב את אזרחי המחר, כלומר לעצב את דמותה העתידית של המדינה. מהי תפיסת המדינה ומהי תפיסת האזרחות אליה יש לחנך? זו סוגיה אידיאולוגית ופוליטית מובהקת, ולכן העניין הפוליטי בתחום רב. האם ועד כמה ניתן או רצוי לנתק את המקצוע מן ההשפעות הפוליטיות?

הנושא נדון במשך היום בשלושה מושבים. היה בדיון ייצוג אמתי לעמדות הפוליטיות השונות ולמגזרים השונים בחברה, למעט המגזר החרדי. הנציג החרדי שהשתתף באחד המושבים היה עו"ד אריאל דרעי, מנכ"ל תנועת "טוב", תנועה חרדית חברתית, המנסה לחולל שינוי מהותי באורח החיים החברתי כלכלי של המגזר החרדי וביחסו למדינה. הכיוון אליו הוא ותנועתו חותרים חיובי וחשוב ביותר, אך כמובן שאין הוא מייצג את המגזר. הוא ביקורתי מאוד כלפי המגזר החרדי, אך הוא מסמל תהליכי שינוי חיוביים וחשובים המתחוללים בו, ואני מקווה ומאמין שילכו ויתעצמו.

תקצר היריעה מלפרט את הנושאים שעלו בדיון, אולם דוגמית שאציג, תוכל להמחיש את השיח הציבורי סביב לימודי האזרחות. ארז אשל, ממקימי המכינות הקדם צבאיות והיום ראש מנהל חברה ונוער במשרד החינוך, שהשתתף בדיון, דיבר על ציונות. אני חייב לציין שדבריו היו קצת ברמת הסיסמאות, לא ממש ממוקדים והיה משהו לא אמִתי בזהות שהוא ניסה ליצור בין ישראליות וציוניות. אולם מה שמעניין יותר, הוא שאלה שהפנתה אליו ד"ר ריקי טסלר, אחת ממשתתפות הדיון.  

"האם אינך מרגיש שכאשר אתה מדבר על הציונות אתה מדיר חלק ניכר מן הציבור?", היא שאלה את אשל. טסלר פנתה למוחמד חיאדרי, יו"ר ועדת המעקב לנושא החינוך במגזר הערבי ושאלה אותו: "אתה רואה את עצמך ציוני?" הוא השיב בשלילה, כמובן, והיא חזרה אל אשל: "כבר מחקת 22% מן האוכלוסיה. ואם היה כאן נציג חרדי, היית רואה עוד מגזר שלם שאינו ציוני, חלקו אפילו אנטי ציוני. אינך אמור לייצג גם אותם?" לא מעט ראשים הנהנו בהסכמה עם שאלתה / אמירתה.

והנה, זה כל הוויכוח כולו על רגל אחת. אכן, יש בישראל מיעוט ערבי גדול שאינו ציוני ויש מיעוט חרדי שאינו ציוני (אם כי הוא הולך ומתקרב לציונות, להערכתי) ויש גם ציבור במגזר החילוני המתרחק, למרבה הצער, מן הציונות. אז מה? האם זו סיבה להפוך את הציונות לבלתי לגיטימית במשרד החינוך, במדינת ישראל? האם בשל כך אין זה לגיטימי שמדינת ישראל, באמצעות משרד החינוך, תחנך את ילדיה על ערכי הציונות?

מדינת ישראל קמה מתוך הרעיון והמעשה הציוני וייעודה הוא הגשמת הציונות. תפקיד מערכת החינוך הישראלי הוא לחנך לציונות. אלא שיש בתוכנו מי שמנסים להוציא את הציונות מליבת החינוך, בטענה שהציונות אינה מייצגת את כל אזרחי ישראל. טענה זו היא תולדה של תפיסה המנסה להמיר את צביונה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי, לצביון של דת אזרחית ישראלית, על לאומית.

מגילת העצמאות מבטיחה שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת גזע ומין. אך ליבת המגילה היא המשפט "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". האם אסור לחנך על הרעיון הזה במדינת ישראל?

לא אחת אני מוזמן ליטול חלק בפאנלים בנושא "מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה". ותמיד אני מתקומם על המילה "או". ישראל היא מדינה יהודית, היא מדינת הלאום של העם היהודי, סמליה יהודיים ובמקביל היא מדינה של כל אזרחיה, הנהנים משוויון זכויות מלא. מי שקוראים להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה", בעוד היא באמת ובתמים מדינת כל אזרחיה, משתמשים בביטוי זה כמסכה להסתיר את מגמתם – להפסיק את היותה מדינת הלאום היהודית.

את הדברים הללו אמרתי בדיון. יצאתי נגד אמירה נוספת, ברוח זו, שאף היא נשמעה בדיון – הבעת מורת רוח, כמעט זעזוע, מאמירה שישראל מבטיחה שוויון אזרחי לפרטים אך לא שוויון לאומי. אכן, זה ייעודה של ישראל. לכל הפרטים, כפרטים, מגיע שוויון זכויות מלא. אבל אין בה, לא אמור להיות בה ואסור שיהיה בה שוויון לאומי. היא מדינת לאום של לאום אחד בלבד – הלאום היהודי. אסור לנו להתבלבל.

אני חייב לציין, שגם את דבריי ליוו הנהוני הסכמה מצד משתתפים רבים. זהו לב המחלוקת – מחלוקת על דמותה של מדינת ישראל, מבלי להיכנס כלל לדיון על גבולותיה. המחלוקת על לימודי האזרחות היא השתקפות שלה. ומעניין כמה מן המזהירים אותנו מפני מדינה דו לאומית אם לא נמהר להקים מדינה פלשתינאית, אכן מחויבים לרעיון של ישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, וכמה מהם מצדדים בחלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית נקיה מיהודית למדינת ישראל שתהיה מדינת שקשוקה דו לאומית קוסמופוליטית.

כאמור, את רוב היום הראשון לכנס ביליתי בשולחן העגול המרתק והחשוב הזה. ביום הזה השתתפתי בעוד מושב אחד, בו הרצו ראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ... שאול מופז, עמיר פרץ ונפתלי בנט, שהציגו את משנתם החברתית כלכלית. בדרך כלל, הרצאות הפוליטיקאים בכנס שדרות מעניינות וברמה הרבה יותר גבוהה ועניינית מן הדימוי של הפוליטיקאים בישראל. אבל כנראה שערב בחירות – דווקא כאשר מצופה מהם ליתר ענייניות באוזני האזרחים העומדים לממש את אחריותם לבחור את הכנסת הבאה, הם מעדיפים לגלוש במורד אל רמת הסיסמאות.

כאשר עמיר פרץ דיבר, ניסיתי לספור כמה פעמים הוא אומר את המילה "אני" בנאומו. במשפט השלישי נכנסתי לסחרור. במשפט הרביעי נשברתי. המשימה שנטלתי הייתה מעל לכוחותיי.

במהלך נאומו של נפתלי בנט (שבשתי הצבעות בקרב הסטודנטים במכללת ספיר זכה במקום הראשון וריסק את "הליכוד – ביתנו"), שלושה פרובוקטורים חוליגנים, בשלושה מקומות שונים באולם, הפריעו לו שוב ושוב לדבר, בקריאות נאצה נגד המתנחלים והדתיים. היה זה מפגן מכוער של בִּרְיוֹנוּת אנטי דמוקרטית, מצד אנשים שבוודאי מתהדרים בנאורות דמוקרטית. כה חבל, שיש מי שמנצלים את הכנס הדמוקרטי ביותר בישראל, להתנהגות כזו.

... בתכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, ששודרה מכנס שדרות בשידור חי, צפיתי בצימר ששכרתי בקיבוץ ניר עם. לנוכח מופע האימים של מירי רגב, חשבתי ש... מה בעצם רוצים ממנה? האם בדמוקרטיה לא מגיע ייצוג לַפְרֵחוֹת?

* "חדשות בן עזר"

            מקבל את המלצתה של שלי

מפלגת העבודה ערכה כנס חיוני וחשוב ביותר בנושא המאבק בשחיתות הציבורית. שלי יחימוביץ' אמרה דברים נכוחים, בדבר הרף שעלינו להציב לפוליטיקאים – רף הרבה יותר גבוה מן הסף הפלילי. צדקה שלי באומרה, שלא כל מי שלא הוגש נגדו כתב אישום הוא צח כשלג ובצדק המליצה לנו, הבוחרים, לשפוט את המועמדים בחשדנות.

אני מאמץ את המלצתה של שלי, וכך אני נוהג, גם בשופטי את רשימת מפלגת העבודה. אין ספק שהעומדת בראש חפה מכל רבב. הלאה – מספר 2. יצחק בוז'י הרצוג... כאן העסק מתחיל להסתבך.

הרצוג הוא פוליטיקאי מוביל ומצליח בזכות השתיקה. בזכות השתיקה הוא ח"כ. בזכות השתיקה הוא היה שר. בזכות השתיקה הוא מנצח פריימריס אחר פריימריס. הרצוג נמצא בזירה הפוליטית רק כיוון ששמר על זכות השתיקה כחשוד בפרשת עמותות ברק. מבחינה משפטית, אדם נהנה מחזקת החפות כל עוד לא מוכחת אשמתו. מבחינה ציבורית, איש ציבור ששותק בחקירה, מעיד על עצמו בעליל שהייתה לו סיבה טובה לשתוק, כדי שהאמת לא תתגלה, כיוון שאילו התגלתה הוא היה נפגע. לכן, נבחר ציבור ששתק בחקירתו הוא בחזקת אשם אם לא הוכחה חפותו. רק בזכות השתיקה, הרצוג ניצל מגורלו של עמרי שרון, שלא שתק ולקח אחריות על פעולתו בעמותות שרון.

            ססמה פופוליסטית

מפלגת העבודה ראויה לשבח על שהציגה תכנית כלכלית מפורטת לקראת הבחירות. כך מנהלים מערכת בחירות עניינית ורצינית. דווקא לכן, כה מאכזבת סיסמת הבחירות הנגטיבית, הפופוליסטית, הנמוכה והדמגוגית "ביבי דואג לעשירים, שלי דואגת לך".

            לייבש או לא לייבש?

דבריה של שלי יחימוביץ', לפיהם לכל המתנחלים מגיעים כל תקציבי המדינה ככל אזרחי ישראל, כל עוד אין הסכם מדיני, סיפקו כותרות ראשיות. הדבר הבעייתי היחיד בדברים הללו, הוא הכותרות הראשיות; העובדה שהמובן מאליו הוא ה"אדם נשך כלב". הגינויים של לבני וגלאון לדברים, בעיקר מעידים על גישתן הבלתי ממלכתית וחסרת האחריות ועל חוסר הגינותן. אבל מה ניתן לצפות ממי שמגנות את הבניה בבירת ישראל?

            יתרונות הריק

"יש עתיד" היא התגלמות תופעת מפלגות האווירה, המתקראות מפלגות "המרכז". המאפיין המרכזי שלהן, הוא מה שהיטיב להגדיר מאיר שטרית, איש "התנועה", אליה ערק מ"קדימה", אליה ערק מן הליכוד - היותן משוחררות מכבלים אידיאולוגיים.

"יש עתיד" היא מפלגת הריק. המסר שלה בכל נושא הוא שאין לה מסר באף נושא. ראש המפלגה יאיר לפיד, מגלם באישיותו את הריק הזה. אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

אולם לריק הזה יש גם יתרונות. מאחר ואין שם כלום, יש אפשרות להכל. כל מי שירצה להשפיע על מפלגה שתקדם אג'נדה מסוימת החשובה לו – יוכל בקלות לעשות זאת ב"יש עתיד", כיוון שהאג'נדה שהוא יביא לא תאלץ להתמודד עם כבלים אידיאולוגיים כלשהו.

ובסך הכל, כפי שכבר ציינתי, רשימת "יש עתיד" כוללת כמה אנשים מצוינים, ערכיים, איכותיים, בעלי רקורד מוצלח של עשיה, דוגמת הרב שי פירון, ראש עיריית דימונה מאיר כהן, מייסדת בתי המדרש "אלול" ו"עלמא" ד"ר רות קלדרון, עליזה לביא ועוד; לא ברור לי, אמנם, מה לכוהן בבית קברות, אולם מאחר והם כבר נמצאים שם, הטבולה ראסה הרעיונית הזאת עשויה להצמיח משהו טוב. מי יודע? אולי דווקא הלא כלום הזה יצמיח לנו פירות ראויים?

דבר אחד כבר ניתן לומר לזכותה של "יש עתיד" – היא רחוקה מאוד מאוד משיח השנאה המתלהם של טומי לפיד.

            מרכז קיצוני

רשת ב' הקדישה בראשית השבוע תכנית מיוחדת למפלגות המרכז בישראל. חלקה הראשון עסק במפלגות המרכז מן העבר. ראשון המרואיינים היה אביגדור קהלני, שעמד בראש "הדרך השלישית", שזכתה בארבעה מנדטים בבחירות 96' והתרסקה טוטאלית בבחירות 99'.

הייתי בין יוזמי "הדרך השלישית", מייסדיה ופעיליה המרכזיים. כאשר "הדרך השלישית" מוצגת בגלריה של ד"ש, מפלגת המרכז, "שינוי", "קדימה", "התנועה" ו"יש עתיד", אני חש עלבון. "הדרך השלישית" הייתה משהו אחר לגמרי, וזולת הכותרת "מפלגת מרכז" אין ולא כלום בינה לבין אותן מפלגות.

ההבדל המרכזי, הוא ש"הדרך השלישית" הייתה מפלגה אידיאולוגית מאוד, עם תכנית מדינית ברורה ולצדה מפה, עם דבקות ונחישות בדרכה, יש שיכנו זאת על דרך השלילה כדוגמטיות. מבחינה זו היא דווקא דומה יותר למפלגות הקצה, דוגמת מר"צ או "התחיה"  – מפלגה אידיאולוגית קטנה, מגובשת ומחויבת. לאחרונה, מישהו שהגיב למאמר שכתבתי ב"שישי בגולן" כינה אותי "מרכז קיצוני" – לכאורה תרתי דסתרי, אך דומני שההגדרה הזאת די קולעת לתיאור "הדרך השלישית". זאת לעומת מפלגות המרכז האחרות, שמה שמאפיין אותן לרוב הוא דווקא העדר דרך, או טִשטוש דרך. מפלגות המרכז לרוב מבוססות על סלבריטאים ולא על דרך. בין הסלבס הללו אין בהכרח דבק רעיוני כלשהו.

מה הפך את "הדרך השלישית" למפלגת מרכז? העובדה שדרכה המדינית הייתה "ימינה" ממפלגת העבודה ו"שמאלה" מן הליכוד. כלומר, קודם הייתה תפיסת העולם, שהייתה בעצם תפיסת הזרם המרכזי של מפלגת העבודה בשנות השבעים והשמונים, וההגדרה "מרכז" הייתה יחסית לאחרים. בתור שכזאת, "הדרך השלישית" ראתה עצמה חברה בקואליציה הן אם בבחירות הישירות לראשות הממשלה ינצח נתניהו והן אם ינצח נציג "העבודה" (פרס ואח"כ ברק), ולהשפיע מבפנים לכיוון המרכזי יותר.

לא כן מפלגות המרכז האחרות. ד"ש הייתה מפלגה של יונים צחורות כמו מרדכי וירשובסקי שעבר לר"צ ואנשי "שינוי" שחברו למרצ, לצד אנשי "המרכז החופשי" כמו שמואל תמיר ועקיבא נוף שהיו ליכודניקים לכל דבר ואנשי מפלגת העבודה קלאסיים כיגאל ידין ומאיר עמית. לא היה ביניהם כל דבק ולכן הם התפוררו. כך בדיוק קרה למפלגת המרכז ול"קדימה". "קדימה" כללה אנשים בעלי השקפות שונות לחלוטין, אך בהדרגה אימצה דעות "שמאל" מובהקות ובעצם השם "מרכז" היה שקרי.

"שינוי" של טומי לפיד ופורז הייתה המפלגה הימנית ביותר במובן הכלכלי ומה שאפיין אותה יותר מכל היה קיצוניות אנטי דתית ואנטי חרדית. מאחר והמגדיר העיקרי של הפוליטיקה, בוודאי באותן שנים, היה המדיני – וכיוון שזה לא היה הנושא המרכזי שלה, היא ראתה עצמה מצטרפת לכל ממשלה, ובכך הייתה למעשה מרכז.

למה קרסה "הדרך השלישית"? להלן הניתוח שלי: בבחירות 96' 75% ממצביעי "הדרך השלישית" בחרו בפרס לראשות הממשלה. רבים מאלה שתמכו בנתניהו, היו אף הם מצביעי מפלגת העבודה מאוכזבים. בבחירות נתניהו ניצח, ו"הדרך השלישית" הייתה חלק מממשלתו. "השבט" של מפלגת העבודה מאס בממשלת הליכוד והתאחד סביב ברק כדי להפילה. מצביעי "הדרך השלישית", ברובם המכריע, השתייכו לשבט הזה, כעסו על הזיהוי של "הדרך השלישית" עם הממשלה ועם העומד בראשה ונטשו אותה. לעומת זאת, היא לא הצליחה למשוך אליה קולות מן הימין ומן הציונות הדתית.

אני סברתי שהיה על "הדרך השלישית" לפרוש מממשלת נתניהו בעקבות פרשת בר-און המושחתת, אך עמדתי לא התקבלה. אני קיוויתי מאוד ש"הדרך השלישית" תרוץ במשותף עם "ישראל בעליה" (שרנסקי) ומימ"ד. תחושתי הייתה ונותרה, שאילו כך היה, התוצאה הייתה שונה.

         הכה בקיבוצים

המיסיונר הדמגוג אמנון יצחק מנסה את מזלו בפוליטיקה. הוא הקים רשימה חדשה ומתמודד בראשה לכנסת.

אין לו סיכוי, ברוך השם. אבל גם בלי סיכוי להיבחר, יש בו יכולת להרעיל את האוויר. סיסמת הבחירות שלו היא "להחזיר את קרקעות הקיבוצים לעם". כי ממה דמגוג יכול להיבנות יותר  מאשר מהסתה, חרחור מדנים, שלהוב יצרים ושנאת חינם?