הבלוג של אורי הייטנר

בחברה הישראלית פועלות במקביל שתי מגמות סותרות – מגמה חיובית של התחדשות יהודית וציונית, של חיבורים בין חלקי החברה ושל חתירה לצדק חברתי ומגמה שלילית של התפוררות חברתית, העמקת קרעים, שיח של הסתה ושנאת חינם, דה יהודיזציה ודה ציוניזציה של החברה. בעוד המגמות השליליות נהנות מיחסי ציבור מרשימים (דוגמת כתבת הענק ב"הארץ" על הכמיהה לירידה מן הארץ), המגמות החיוביות נעשות כמעט בהיחבא; הן לא כל כך מעניינות את מי שקובעים מה צריך לעניין את הציבור. אך הן רבות ויפות ומה שנוסך בי אופטימיות רבה, זו העובדה שהן מתרכזות במידה רבה בדור הצעיר.

הרחק מזרקורי התקשורת, התמלא במוצאי חנוכה מפה לפה האודיטוריום החדש של יד בן צבי במשתתפי כנס ההשקה של תנועת "תיקון".

דף העקרונות של תנועת "תיקון" נפתח בהצהרה הבאה: "תנופת ההתחדשות היהודית בארץ ובעולם מסמנת התעוררות רוחנית מבורכת. תנועת 'תיקון' מבקשת להפוך התעוררות זו לסדר יום חדש ומעשי לעם היהודי. אנו מובילים לפרק חדש בתולדות עמנו ,אשר יוביל לפריצת דרך בחינוך ובתרבות, לריפוי השסעים והמתחים בחברה הישראלית והיהודית, לשיפור פני התקשורת ולריענון הממלכתיות הישראלית".

אני הצטרפתי לתנועת "תיקון" לפני למעלה משנה, בעקבות הרצאה של מייסד התנועה והעומד בראשה, פרופ' מאיר בוזגלו, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, על הנושא "צדק חברתי ביהדות", בכנס במכללה האקדמית תל-חי, של מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, שיש לי הזכות לנהל אותו. מאז, הקשר שלי ל"תיקון" התבטא בהשתתפות פעילה, יומיומית, בקבוצת הגוגלגרופ של התנועה. ספק רב בלבי אם יש עוד תנועה בישראל, שמתקיימת בה פעילות אינטלקטואלית ורעיונית ערה כל כך במרחב המקוון, לבירור וגיבוש תפיסת עולמה. יש לציין, שתנועת "תיקון" ניקזה לשורותיה אנשים בעלי ביוגרפיות תרבותיות, רוחניות ואידיאולוגיות מגוונות ושונות, שהתלכדו סביב הבשורה של התחדשות יהודית וצדק חברתי, והבירור בקבוצת המייל לעתים נוקב, כואב ומציף מחלוקות. אלא שאלו מחלוקות לשם שמים, שבירורן יוצר ובונה את האידיאולוגיה של התנועה החדשה ואת הדרך שהיא מציעה לחברה הישראלית. היטיב להגדיר זאת קובי אוז, שכינה את השיח הזה "האולימפיאדה של ה'ביחדנס' – הנס של הביחד".

כבוגר שנים רבות של פעילות ענפה בתחומי ההתחדשות היהודית, הידברות בין מגזרים בעם ישראל, מאבקים לצדק חברתי והחיבור בין התחומים הללו, הכרתי רבים ממשתתפי הכנס. ואף על פי כן, לא יכולתי שלא להתרשם מהדבר הבולט ביותר בו – המגוון הרב של המשתתפים. לא זכורה לי התכנסות דומה, מבחינת הייצוג הכלל ישראלי שלה. כאשר אני מדבר על מגוון, אין כוונתי לכך שהיה ביטוי גם לחובשי כיפה או לגלויי ראש כמיעוט בתוך הכלל, אלא לכך שהיה כאן בהחלט מגוון רחב של חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים.

לא היו הרבה חרדים, אך עצם השתתפותם של מספר חרדים, הייתה בשורה חדשה ומרעננת. בדרך כלל, מפגשים כאלה, מעצם טיבם, מפגישים את המתונים יותר מכל מגזר. מקובל לחשוב, שבקו הרצף הדתי חילוני – מאחר והחרדים הם בקצה, אין להם מקום בניסיונות ליצור את המרחב החדש, השולל את הדיכוטומיה החילונית – דתית, המרחב המשותף, "החידתי". והנה, מסתבר שיש חרדים מתונים, המוכנים לשבור מסגרות, לצאת מחממת ההיבדלות ולהיות שותפים ליצירת ישראליות חדשה.

כאשר אני מדבר על יצירת ישראליות חדשה, מתבקשת מיד השאלה - ומה עם המיעוטים? ובכן, היו גם מעט אזרחים ערבים ואף אורחים מחו"ל, שלושה שייחים ממצרים וירדן. אולם בעניין זה חזקה עליי אמירתו החשובה של פרופ' בוזגלו, בנאומו בכנס, שהתחברות לפרטיקולריות היהודית היא גשר לאוניברסליות. איני מאמין בהידברות בינינו לבין ערביי ישראל והעולם הערבי, המבוססת על התבטלות עצמית, אלא על חיבור עמוק לזהותנו היהודית ולדרכנו הציונית.

בדרך כלל, בסיקור תקשורתי של אירועים כאלה, הדגש הוא על הדמויות ש"בלטו בנוכחותם". ובהחלט, השתתפו בכינוס אנשי רוח, חזון ומעש, ובהם המשוררת פרופ' חביבה פדיה, היוצר קובי אוז, העיתונאים במבי ויאיר שלג, עדינה בת שלום – בתו של הרב עובדיה יוסף ואישה רבת פעלים בתחום של השכלה לחרדים וקידום נשים במגזר החרדי, הרב יהודה גלעד – ראש ישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע וח"כ לשעבר מטעם "מימד", ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון, הרב ישראל הופריכטר – ראש תכנית שח"ר לשילוב חרדים בצה"ל ועוד רבים וטובים. ואף על פי כן, דומני שבכינוס זה מי שבלטו בנוכחותם היו דווקא הקהל – בזכות הגיוון שהזכרתי.

התכנית האמנותית ששולבה לאורך הערב נתנה ביטוי למגוון הרחב של מוסיקה ופיוט יהודיים, מן המזרח ואשכנז כאחד. בעת הופעתה של הזמרת, המוסיקאית וחוקרת הפיוט של יהודי איראן מורין נהדר, הבטתי בחרדים שישבו לצדי. איש מהם לא קם ויצא מן האולם, לא תחב פקקים לאוזניו ולא השפיל מבטו וקרא משניות. כנראה שגם הם מבינים, שאי אפשר ליצור ישראליות יהודית משותפת על בסיס הדרת נשים.

תיקון עולם במלכות שדי הוא אחת המהויות המרכזיות ביהדות. מרבית הדוברים בכנס דרשו בתיקון מכל צד אפשרי (קובי אוז אמר, במוצאי חנוכה, שאחרי שבוע הטיגון עלינו לחזור לתיקון). לא בכדי שמה של התנועה הוא "תיקון", ולא בכדי המושגים "תיקון" ו"תיקון עולם" נפוצים מאוד בשיח ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. בקורס על צדק חברתי ביהדות שאני מלמד במדרשת השילוב בגולן, אני עוסק בדיוק בימים אלה במושג "תיקון עולם".

והנה, הופתעתי, כאשר פרופ' בוזגלו, הנואם המרכזי, ביטא ביקורת מסוימת על שיח "תיקון עולם", בעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי בקרב גורמים ליברליים ביהדות ארה"ב, העוסקים בתיקון עולם תוך פסיחה על ישראל. "אנו עוסקים בתיקון ישראל תחילה", אמר, והזדהיתי מאוד עם דבריו.

בנאומו, הציג בוזגלו את עיקרי תפיסתה של התנועה – מאבק בעוני, מאבק למען החינוך, מאבק נגד הביטויים המודרניים של עבדות בימינו, רדיפת שלום ופעולה נגד הרדידות התרבותית. הוא הבהיר שאין זו רק תנועה תרבותית רוחנית, אלא תנועה שתאבק לפתרונות מעשיים לשינוי פני החברה הישראלית.

בוזגלו טען שהציונות ראתה ביהדות ובמסורת מטרד. אולי זה היה נכון בשלב המהפכה הראשונית, אך אין זה נכון היום. הוא יצא שוב ושוב נגד מה שהגדיר כ"לאומיות צרה" שיצרה הציונות. אף שלא אחת גם אני משמיע ביקורת דומה, חשתי אי נוחות הולכת וגוברת לנוכח האמירה המכלילה והגורפת הזאת, שלדעתי עושה עוול לאמת ההיסטורית. אחת הדוברות בכנס, רֹני יבין – ראש בית המדרש "אלול", קראה בכנס את שירו הנפלא של נתן אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", "אנשי העליה השניה". היא השליכה מאותם "באמת, בני אדם משונים מאוד" של העליה השניה והעליות שאחריה לאותם "אנשים משונים מאוד" היוצרים היום את תנועת ההתחדשות היהודית בכלל ותנועת "תיקון" בפרט. האם נתן אלתרמן הוא "לאומיות צרה"? האם ביאליק הוא "לאומיות צרה"? האם חלוצי העליה השניה והעליות שאחריה, אותם "אנשים משונים מאוד" שלא רק עלו לארץ ובנו אותה אלא גם יצרו בארץ בסיס לחברת מופת, הם "לאומיות צרה"? האם מקימי המושב בעמק יזרעאל בו גדלה רֹני, שעיצבו אותו על ערכי הערבות ההדדית והעזרה ההדדית, מבטאים "לאומיות צרה"?

דווקא מתוך הביקורת שלי על החברה הישראלית והתרבות הישראלית, אני חש צורך להזהיר משפיכת התינוק עם המים וממסרים המתכתבים עם מיתוס "העגלה הריקה". אני רואה בראש ובראשונה את היש הגדול, היצירה הנפלאה שיצרה הציונות, כמסד לבניית הקומה התרבותית, החברתית והרוחנית השניה שלה. אין התחדשות יהודית אמתית ללא התחדשות ציונית אמתית. וכפי שראוי להחיות את ההגות והתרבות היהודית לגווניה, כך ראוי להחיות את ההגות והתרבות הציונית לגווניה.

מעמד ההשקה של תנועת "תיקון" היה מעמד משמעותי ומרגש, ואני משוכנע שתהיה לו השפעה רבה על עיצובה של החברה הישראלית.

* "חדשות בן עזר"

טרם יבש הדיו מכתב האישום שהוגש נגד אביגדור ליברמן, וכבר המערכת הפוליטית, התקשורתית ויתכן שגם המשפטית רוחשת שמועות על עסקת טיעון אפשרית לליברמן. ליברמן עצמו הצהיר שרצונו הוא שהאמת תתברר בבית המשפט, אך באותה נשימה לא שלל גם את האפשרות של עסקת טיעון. אילו היה אדם פרטי, רצונו – לכאן ולכאן, היה בעל ערך. כנבחר ציבור, ואחד מנבחרי הציבור הבכירים בישראל, השיקול שצריך להנחות את מערכת החוק והמשפט, הוא אך ורק האינטרס הציבורי. עסקת טיעון לאיש ציבור, ואין כוונתי רק לליברמן, מנוגדת בעליל לאינטרס הציבורי. מן הראוי שאיש ציבור שהוגש נגדו כתב אישום יעמוד למשפט והתלונות נגדו תתבררנה במשפט צדק.

מן הראוי, שפארסת עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי משה קצב תשים קץ לקומבינות האישום לאישי ציבור. עסקת אישום היא דבר שלילי מעיקרו, כיוון שהיא מונעת את בירור האמת ואת עשיית הצדק. אולם לעתים היא מחוייבת המציאות, ולו כדי להקטין את העומס על בתי המשפט ולחסוך מהם משפטים אינסופיים, שסיכויי ההרשעה בהם מוטלים בספק. כאשר מדובר באנשי ציבור, עסקת הטיעון פסולה מכל פסול ויש לשלול אותה לחלוטין.

איש הציבור הוא כאחד האדם. אין הוא ניצב מעל החוק. כאשר קיים חשד נגד איש ציבור, על החשד להיחקר. כאשר הפרקליטות הגיעה למסקנה שיש להגיש נגדו כתב אישום, על כתב האישום להידון בבית המשפט, כמו האשמה נגד כל אזרח. אם איש הציבור מורשע בבית המשפט, עליו  להיענש על פי חוק, כמו כל אזרח.

אולם עסקת הטיעון היא אפשרות הקיימת גם לאזרחים מן השורה, לאו דווקא לאישי ציבור. האין אפליה לרעה של אישי ציבור, בחסימת האפשרות שלהם לחתום על עסקת טיעון?

אדם שבחר בחיי ציבור, בחר בחיים שיש בהם חשיפה שאין לאזרח רגיל. איש הציבור רוצה בחשיפה הזאת, אוהב אותה ונהנה ממנה. איש הציבור נהנה מעוצמה שאין לאזרח מן השורה. אולם לחשיפה הזאת ולעוצמה הזאת יש מחיר. אם איש הציבור סרח, יש להחמיר איתו יותר מאשר עם אזרח מן השורה. על איש הציבור להישפט כמו כל אזרח ולהיענש כמו כל אזרח. בדין, אין להחמיר עמו יתר על המידה ואין להקל עליו.

אולם יש לשלול מאיש הציבור את הדרך לחמוק ממשפט צדק, ולא לאפשר לו להשתמש בשלושה אמצעים המאפשרים לאזרח לחמוק מן המשפט. אין לאפשר סגירת תיק של איש ציבור מחוסר עניין לציבור. מעצם היותו של אזרח איש ציבור, יש לציבור עניין בחשדות כלפיו.

יש לשלול מאיש ציבור את זכות השתיקה. איש הציבור, מעצם מהות היותו איש ציבור, מחויב בדין וחשבון לציבור, ובוודאי כאשר הוא מואשם בפלילים. ולכן, יש לשלול ממנו את הזכות לשתוק ובכך לחבל בחקירת האמת. העובדה שיצחק (בוז'י) הרצוג, שנחקר על אותן העבירות שבעטיין עמרי שרון ישב בכלא, נחלץ מבית המשפט בזכות השתיקה ולאחר מכן  כיהן כשר בכיר בממשלת ישראל והיום הנו מועמד מספר 2 במפלגה שצפויה להיות השניה בגודלה, אינה מוסיפה כבוד למפלגתו למדינת ישראל, כמדינת חוק, משפט וצדק.

יש לשלול מכל וכל עסקאות טיעון עם אישי ציבור. אמון הציבור בדמוקרטיה ובשלטון החוק נפגע באופן משמעותי כאשר איש ציבור נחלץ ממשפט על מעשיו בזכות היותו קומבינטור מוצלח, או עשיר דיו כדי לשלם לעורכי דין ממולחים, שיחלצו אותו מהמשפט.

ככל שמעמדו של איש הציבור רם יותר, כך חשוב יותר להקפיד על כך, וסגן ראש הממשלה ושר החוץ, מספר 2 במפלגת השלטון, הוא אחד האנשים החזקים בישראל ולכן אין כל מקום לפשרות עמו.

דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה העובדה שלא היו ראיות מספקות כדי להגיש כתב אישום אך אין בכך הכשר ציבורי לליברמן ולמעשיו, היא יותר מרמז דק לכך שווינשטיין עצמו חש שבסגירת התיק לא מוצה הדין כראוי, וחשוב לו להבהיר שענן החשדות הכבד ממשיך ללוות את ליברמן. מן הראוי שלפחות על העבירה עליה הוגש כתב אישום נגד ליברמן,  יתקיים בירור אמִתי ומקצועי בבית המשפט, ושיעשה משפט צדק.

* "ישראל היום"

האם נחמיה שטרסלר הוא "שמאלני"?

נחמיה שטרסלר הוא שופר הימין החברתי כלכלי בישראל. שטרסלר הוא "מסיבת התה" הישראלי, הוא האיש התוקף את נתניהו ושטייניץ על מתינותם, על רפיסותם, על כך שאינם דבקים בדוגמה האולטרה-קפיטליסטית בה הוא מאמין.

אבל בשיח הישראלי שטרסלר נחשב "שמאלני", מאחר והוא נמצא בקצה היוֹני של ספקטרום העמדות המדיניות בישראל. ובשיח הישראלי, זה עשרות שנים, לא היה ביטוי אמתי למחלוקת חברתית כלכלית; השיח הנאו ליברלי שלט בכיפה ללא עוררין, ומה שהגדיר את הפוליטיקה היה העמדות בסוגיה המדינית.

"בישראל היום השמאל אינו מוגדר על פי הקרבה למרקס, אלא על פי הקרבה לערפאת", נהג לומר חברי יהודה הראל, וצדק.

בארבע השנים האחרונות, מסיבות שונות, חזר לישראל ולעולם המערבי כולו שיח פלורליסטי ומגוון בנושאי חברה וכלכלה. נושאת הדגל של השיח הזה במערכת הפוליטית הישראלית היא שלי יחימוביץ', מרגע כניסתה לפוליטיקה וביתר שאת כיו"ר מפלגת העבודה. בתחומים החברתיים כלכליים, שהם הבסיס ההיסטורי להגדרות השמאל והימין, שלי יחימוביץ' הציבה את מפלגת העבודה הרבה יותר שמאלה מכפי שהייתה זה עשרות שנים. ומדוע היא מתעקשת להתנער מהמושג "שמאל"? מאחר ובשיח הישראלי השמאל הוא עדיין הגדרה מדינית, והיא רוצה להתרחק מהתיוג של שמאל מדיני.

שלי יחימוביץ' מעלה על ראש שמחתה ושמחת מפלגתה את הסוגיה החברתית כלכלית. במקום השני בסדר העדיפויות - את טוהר המידות וניקיון הכפיים. הסוגיה המדינית תופסת אצלה מקום שולי. על כך היא סופגת קיתונות של ביקורת, מ"שמאל" ומ"ימין". המסר של שני הצדדים זהה – תוקפים אותה על עמדותיה המעורפלות. ההנחה היא, ששלי יחימוביץ' דוגלת בעמדות ה"שמאל" המדיני, אך היא מערפלת אותן כדי לקרוץ לקולות מן המרכז, למאוכזבי הליכוד, לגורמים מתונים בציונות הדתית. ההנחה הרווחת היא שהערפל הוא טקטי, למטרות אלקטורליות בלבד.

הליכוד תוקף אותה על כך וקורא לה לצאת מהארון ולחדד את עמדותיה היוניות. לא בכדי, בכל הודעה של הליכוד, מוזכר חטאה הקדמון של שלי יחימוביץ' – תמיכתה בעבר בחד"ש (בימים הרחוקים שבהם יובל שטייניץ היה פעיל "שלום עכשיו", אהוד אולמרט היה מניצי הליכוד וציפי לבני הצטרפה לפוליטיקה כדי להילחם נגד תהליך אוסלו). ואילו השמאל נאבק בה על שאינה מניפה בראש חוצות את דגל הנסיגה לקווי 49'. עיתון "הארץ", שקנה המידה היחיד שלו לשיפוט פוליטיקאים היא תמיכתם בפלשתינאים, מנהל נגדה מלחמה אישית ממוקדת זה כשנה וחצי.

אני מעריך שהערפל בעמדותיה של יחימוביץ' אינו טקטי בלבד, אלא הוא מבטא תובנה מהותית של ריאליזם מדיני והתפכחות מאשליות.

כאשר נשאלת יחימוביץ' מה תפיסתה המדינית, תשובה דווקא אינה מעורפלת. הגדרתה היא – תמיכה ב"מתווה קלינטון". האמת היא שזהו מתווה ברק-אולמרט, אלא שאולמרט המושחת הוא מילה גסה בעיניה וברק הוא מילה גסה במפלגתה, ונוח לה יותר להתלות באילן האמריקאי הנערץ. אין זו תפיסה מעורפלת אלא תכנית חדה, של נסיגה לקווי 49' עם "חילופי שטחים"  וחלוקת ירושלים. עמדותיה המדיניות המוצהרות של יחימוביץ', אם כן, הרבה הרבה יותר יוניות, הרבה יותר "שמאלניות" מעמדותיה של מפלגת העבודה בתקופת רבין. מנין, אם כן, תחושת הערפל?

התחושה נובעת מן המקום השולי של הנושא המדיני בפועלה ובהתבטאויותיה. דומה שרק תחת לחץ כבד, היא מפטירה כדי לצאת ידי חובה את המנטרה הקבועה על "מתווה קלינטון" וממהרת לחזור לנושאים החשובים לה – הנושאים החברתיים כלכליים. לכן, ניתן להבין את מבקריה על כך ש"קיפלה את דגל השלום", המיטיבים לתאר את התמונה יותר ממי שטוענים ש"עמדותיה מעורפלות".

התחושה הזאת מתחזקת כתוצאה מכך ששלי שמה קץ לשיח השנאה וההסתה של מפלגת העבודה כלפי המתנחלים, ואינה מעלה גירה עם השקר השחוק, התולה בהתנחלויות את קולר הבעיות החברתיות והכלכליות של ישראל. על כך ניתן להוסיף את שיתוף הפעולה שלה עם ח"כים מן הימין בחקיקה חברתית כלכלית, את תמיכתה בסיורי תלמידים לחברון ומערת המכפלה, את מאבקה נגד הטרנד של תמיכה בדב חנין האנטי ציוני לראשות עיריית ת"א, את דבריה הנחרצים נגד הסרבנות ואת תמיכתה ב"עמוד ענן" – השילוב של כל אלה הפכו אותה לשנואת ה"שמאל", תוך השוואתה הסקסיסטית לגולדה המושמצת.

מה מוליך את שלי יחימוביץ' למקום הזה? האמנם רק טקטיקה?

דרכה הפוליטית והפרלמנטרית והאופן שבו היא מובילה את מפלגתה בתחומי החברה והכלכלה, אינם מעידים על דמות של עמדות מעורפלות. מדוע, אם כן, היא נוהגת אחרת בתחום המדיני?

אני מאמין לשלי יחימוביץ', שאידיאולוגית היא תומכת בוויתורים מרחיקי לכת ביותר, על פי "מתווה קלינטון". אלא שהיא אדם מפוכח וריאליסט, והיא מבינה היטב שעם כל המחלוקת העמוקה בין גישה זו, לגישת ארץ ישראל השלמה – המשותף לעמדות הללו ולכל מה שביניהן, הוא העדר פרטנר פלשתינאי המוכן לקבל אותן. היא יודעת מי דחה את "מתווה קלינטון" ובאיזה אופן, הן כאשר הוצג בידי ברק והן כאשר הוצג בידי אולמרט ולבני. היא מודעת לכך, שלא עתיד להתחולל שינוי בסרבנות הזאת בעתיד הנראה לעין. ולכן, היא מעדיפה לאפסן את האשליות הללו ולהתמקד בנושאים התלויים בנו, הישראלים – הנושאים החברתיים והכלכליים. היא מודעת לכך שהשיח המדיני העקר, סביב ביצה שלא תיוולד בקדנציה שלנו, הוא מחסום בפני קידום שיח חברתי כלכלי והעלאת הנושא החשוב בעיניה באמת – התחדשותה של ישראל כמדינת רווחה המושתתת על סולידריות וצדק חברתי. היא מתנערת משיח השנאה למתנחלים, כיוון שהיא יודעת שהוא בריחה מדיון אמתי בבעיות החברתיות של ישראל, והוא סותר את ערכי הסולידריות החברתית.

חבל ששלי יחימוביץ' אינה אומרת זאת בגלוי. אני מעריך, שהיא סבורה שהקהל שלה אינו בשל עדין למסר הזה ואינה רוצה לאבד אותו בשלב זה. אולם מאחר ואני מאמין בה כאישה כנה ואמתית, אני מאמין שקרוב היום שבו היא תאמר את האמת הזאת, ותוביל את מפלגתה לדיון מחודש בעמדות המדיניות ולגיבוש דרך מדינית ריאליסטית.

* "ידיעות הקיבוץ"