לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נ.מ.


בדיחה עתיקה מספרת על פרח טיס, לא חשוב מאיזו עדה, שלאחר הדחתו התעקש לשרת בנ.מ. "אם אני לא אטוס", הכריז, "אף אחד לא יטוס".

 

זאת לא בדיחה. זאת מציאות בפוליטיקה הישראלית. שוב ושוב אנו עדים לחיזיון של פוליטיקאים המתמודדים במפלגתם, ומשלא נבחרים, הם אובססיביים לנקום במפלגתם ולהרוס אותה. כך פרס שערק ל"קדימה" אחרי שהפסיד לעמיר פרץ במפלגת העבודה. כך ביילין שערק למרצ אחרי שהפסיד בפריימריס במפלגת העבודה. כך ציפי לבני, שלמחרת הפסדה למופז החלה לפעול מבחוץ כדי לפורר את מה שנותר מ"קדימה". כך מספר 2 שלה, עמרם מצנע, שהפסיד לשלי יחימוביץ' במפלגת העבודה. כך עמיר פרץ, שהפסיד אף הוא לשלי יחימוביץ' וכעת הוא פועל בתוך מפלגת העבודה וחותר ללא לאות כדי לפגוע בה ולהזיק לה בבחירות.

 

עולה על כולם אהוד אולמרט. בעוד הנ"ל מתנקמים במפלגותיהם, הוא מתנקם במדינתו, מזיק לה, פוגע בה, כנקמה על כך שאין הוא ראש ממשלת ישראל.

 

בהיותו ראש הממשלה, הציע אולמרט לאבו מאזן את ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שאי פעם הוצעה לפלשתינאים בידי ישראל – נסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" מזעריים), חלוקת ירושלים, ויתור על הר הבית, קליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בתוך מה שיישאר ממדינת ישראל. במשך למעלה משלושים פגישות ניסה אולמרט לסלול נתיבות ללבו של אבו מאזן, לרכך את סרבנותו, אך הלה סירב להצעתו. אבו מאזן עצמו הודה בכך שסירב להצעה בשל דרישתו החד משמעית למימוש "זכות" השיבה.

 

הראשון שהיה צריך לצאת נגד אבו מאזן, לחשוף את ערוותו ולהוקיע את סרבנותו וקיצוניותו, היה אולמרט. והנה, אולמרט היה לגדול מליצי היושר של אבו מאזן, מתוך רצון להשאיר את עצמו בתודעה הציבורית כמי שכמעט, או-טו-טו הביא את השלום המיוחל עלינו ועל כל ישראל, עד שבאו הרשעים מהמשטרה והפרקליטות, שליחי הימין הקיצוני, טפלו עליו פרשיות שחיתות, הדיחו אותו מהשלטון וסיכלו את הסכם השלום. והמסקנה מכך ברורה – רק אולמרט יביא את השלום.

 

במשך ארבע שנים ממשלת נתניהו מנסה לחדש את המו"מ עם אבו מאזן, אך אבו מאזן מסרב למו"מ. נתניהו עשה מה שלא עשו רבין, פרס, ברק, שרון ואף לא אולמרט – הקפיא את הבניה בהתנחלויות ובירושלים, כאקט של רצון טוב כדי לרצות את אבו מאזן ולהחזירו לשולחן המו"מ. אבו מאזן סירב למו"מ, כיוון שבחר באסטרטגיה אחרת – או"ם במקום מו"מ. הטענה שאבו מאזן הלך לאו"מ כיוון שנתניהו סירב למו"מ היא שקר וכזב. האמת היא שאבו מאזן סירב למו"מ כי בחר ללכת לאו"ם.

 

ולאורך כל התקופה, אהוד אולמרט תקף מעל כל במה ציבורית, בעיקר בחו"ל, דווקא את ממשלת ישראל והאשים אותה בסרבנות, משל היה דוברו של אבו מאזן.

 

אולמרט מתהדר בנוצות המרכז הפוליטי, אך האמת היא שבתחום המדיני אין "שמאל" קיצוני ממנו. הדבר בא לידי ביטוי ביחסו להצבעה באו"ם על קבלתה של פלשתין כמדינה משקיפה. בעוד מפלגת העבודה, ציפי לבני, "קדימה" ויאיר לפיד, הציגו את המהלך כשלילי ומסוכן והאשימו את ממשלת ישראל בכישלון, אהוד אולמרט הביע תמיכה בצעד הפלשתינאי.

 

האסטרטגיה של אבו מאזן, הייתה להביא להחלטת או"ם המאמצת את התביעה הטריטוריאלית הפלשתינאית למדינה בקווי 49', כנקודת פתיחה למו"מ עם ישראל. אם זו נקודת הפתיחה, על מה יתקיים המו"מ?

 

על פי תכנית השלבים הפלשתינאית, הם דורשים מדינה עצמאית מן הקו הירוק ומזרחה, מדינה נקיה מיהודים, כאמצעי להמשך המאבק נגד קיום מדינת ישראל שמן הקו הירוק מערבה. זאת, באמצעות הפיכתה למדינה לא יהודית, בעיקר באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים במה שקרוי "זכות" השיבה. הם יודעים שבשלב זה אין להם פרטנר בישראל המוכן לקבל את הדרישה הזאת, אבל יש להם סבלנות. הרי עד לפני 13 שנה לא היה להם פרטנר שהסכים לפשרה כלשהי על ירושלים, אך עמדת ישראל נשחקה אל מול נחישותם. הם מצפים שכך יהיה גם עם זכות השיבה.

 

והנה, ראש ממשלת ישראל לשעבר, אחד הנואמים והמסבירנים הטובים ביותר שהיו לישראל בעבר, בנאומו הראשון אחרי החלטת האו"ם, אותו נשא בפסגת הון-שלטון המכונה "פורום סבן", הכריז: "אנחנו מוכנים ליוזמה הערבית לפתרון עניין הפליטים. ההנחה הבינלאומית, שישראל לא מוכנה להתמודד עם סוגיית הפליטים הפלשתינאים היא פשוט לא נכונה".

 

אולמרט לא הביע, כמובן, תמיכה במימוש "זכות" השיבה וחזקה עליו שהוא מתנגד לה. אולם אלה בדיוק היו הדיבורים על ירושלים טרם קריסת העמדה הישראלית בנוגע לאחדותה ושלמותה בתקופת ברק; כל מיני דיבורים ורמזים ש"נצטרך למצוא איזה פתרון יצירתי גם לסוגיית ירושלים". ראינו את היצירתיות.

 

הנזק שגורם אולמרט למדינת ישראל הוא נזק חמור ביותר. הוא נוהג באסטרטגיה של אדמה חרוכה, כלפי מדינתו. תאוות הנקם של אולמרט מעבירה אותו על דעתו.

 

* "מקור ראשון"

נכתב על ידי הייטנר , 2/12/2012 09:44   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יומן בחירות 2013 (טו)


            למה הם מתפקדים?

 

הליכוד ומפלגת העבודה מתהדרים בהישג העצום – השתתפות קרוב ל-60% מחבריהם בפריימריס.

 

אני ממש לא מתרשם מכך. בעיניי, כל מספר פחות ממאה אחוז הוא מספר מוזר. כאזרח, איני מבין אזרחים שאינם מצביעים לכנסת, אבל אני מודע לכך שיש אזרחים אדישים, לא אכפתיים, לא מתעניינים ולא מבינים.

 

אולם חברי מפלגה, הם אנשים שבחרו להתפקד למפלגה ולשלם על כך מכספם. מכאן, שהם אמורים להיות אזרחים אכפתיים, פעילים, מעורים ומעורבים. בעבר, היו חיי מפלגה תוססים, סניפי המפלגה היו מרכזים קהילתיים תרבותיים. היום המשמעות היחידה, כמעט, של חברות במפלגה היא זכות הבחירה בפריימריס. לשם כך אנשים מתפקדים ומשלמים.

 

והנה, פעם אחר פעם, בכל המפלגות, אחוז ההצבעה נמוך מאוד. מה הסיבה לכך? זה לא מובן לי.

 

            מחניים

 

ביום בו ניצחה שלי יחימוביץ' בבחירות לראשות מפלגת העבודה, כתבתי שהיום בוז'י הרצוג ועמיר פרץ פתחו במערכה להדחתה. כעבור קצת יותר משנה, כשאני בוחן את הערכתי, מתברר שצדקתי ב-50%. הרצוג הפתיע אותי לטובה – הוא נהג כדמוקרט אמתי; כיבד את תוצאות הבחירות ונרתם לסייע ליו"רית הנבחרת בתפקידה. לכאורה, מדובר במובן מאליו וכלל אין צורך לציין זאת. אז זהו, שלא. רק השבוע הגיחה לחיינו הפוליטיים בסערה ציפי לבני, שלא כיבדה את הכרעת הבוחר במפלגתה. ובתוך מפלגת העבודה – עמיר פרץ נהג בדיוק על פי הערכתי. חתרן בלתי נלאה.

 

החדשות הטובות לשלי יחימוביץ' ולמפלגת העבודה, הן שעמיר פרץ נכשל בניסיונו להגיע ראשון בפריימריס. עוד חדשות טובות בעבורן, הן שהפער בין הרצוג שבמקום השני לפרץ שבמקום השלישי היה גדול מאוד. ועוד חדשות טובות, הן שלא כל הדיל של פרץ הצליח וחלק ממומלציו נשארו בחוץ.

 

החדשות הרעות לשלי יחימוביץ', הן שגם מן המקום השלישי עמיר פרץ ימרר את חייה ויעשה הכל לכישלונה ולהדחתה. פרץ הוא מנהיג של מחנה במפלגת העבודה, מחנה אופוזיציוני, שלאידיאולוגיה שלו שני מרכיבים. המרכיב הראשי – הדחת יחימוביץ'. המרכיב השני – המלכת פרץ.

 

מיד לאחר פרסום תוצאות הבחירות המקדימות, התראיין עמיר פרץ ל"קול ישראל". לא היה זה ראיון של חבר בהנהגה קולקטיבית של מפלגה, אלא של ראש האופוזיציה ליו"ר המפלגה וראש מחנה פרץ.

 

"אין לי מחנה", היתמם פרץ. "יש לי קבוצה אידיאולוגית". ובתור מנהיג ה"קבוצה האידיאולוגית" הוא הניח אקדח טעון ודרוך על שולחנה של שלי יחימוביץ', והציב אולטימטום של 48 שעות לראש מפלגתו. המוטיב החוזר שוב ושוב בראיון היה "כבר ביום ראשון הקרוב", "כבר ביום ראשון הקרוב".

 

המרכיב הראשון באולטימטום היה העלאת הנושא המדיני לראש סדר היום. עמיר פרץ, מי שנשא לאורך שנים את הדגל החברתי במפלגתו, חש שבעידן שלי יחימוביץ' אין לו יתרון יחסי בנושא זה. ומאחר והדגל של יחימוביץ' הוא שינוי השיח הציבורי, משיח עקר על גבולות המדינה (שאף שאינה אומרת זאת, סביר להניח שהיא מבינה שאין לנו פרטנר אמתי לדיון הזה) לשיח על דמותה של המדינה – שיח חברתי כלכלי. מיום כניסתה לפוליטיקה זה הדגל שלה. אתו היא נבחרה לראשות מפלגת העבודה. אתו היא הביאה למפלגתה עשרות אלפי חברים צעירים, אכפתיים ופעילים. אתו היא העלתה את מפלגתה מדשדוש סביב אחוז החסימה בסקרים, להיותה המפלגה השניה בגודלה, באופן ברור. שלי נחושה להמשיך ולשאת את סדר היום הזה. בנאומה היום הכריזה שלי, שהקמפיין של מפלגתה יהיה תכנית חברתית כלכלית מפורטת עם הצגת תקציב חלופי. בא פרץ ומנסה בכוח לשמוט את השטיח תחת רגליה ולהכתיב לה אג'נדה מדינית, האג'נדה הישנה והמיושנת, העבשה והשחוקה.

 

"בלי שלום לא יהיה צדק חברתי" הכריז "המנהיג החברתי". זו אמירה נוראה. השלום, במקרה הטוב, תלוי ב-50% בצד השני. וכפי שנוכחנו, גם בממשלה שבה כיהן פרץ, גם כאשר מציעים לצד השני הצעות ברוח תכניות מרצ, לא כל כך פשוט לרצות אותו, בלשון המעטה. אז... לא יכול להיות צדק חברתי בישראל? היכולת ליצור בישראל צדק חברתי מותנית ברצונו הטוב של אבו מאזן, סגנו של ערפאת; מי שעמד בעצרת האו"ם, חרף וגידף את ישראל וטפל עליה עלילות שווא של "טיהור אתני", "אפרטהייד", "רצח ילדים ונשים" וכו'? הוא יקבע האם החברה הישראלית תהיה צודקת? זאת אמירה של מנהיג בישראל? אלה דברי הבל ורעות רוח.

 

זכותו של פרץ, כמובן, לדרוש את העלאת הנושא המדיני לראש סדר היום של מפלגתו ולנסות להשפיע בכיוון הזה. אלא שהוא עושה זאת באמצעות תכתיב, אולטימטום בשידור חי בתקשורת, בו הוא מפרט מה ידרוש משלי "כבר ביום ראשון הקרוב". אם שלי תעמוד על שלה, הוא יחבל בקמפיין ויוביל קמפיין אישי חלופי. אם היא תתקפל, הוא יצהיר תחת כל עץ רענן, שהוא מי שקבע את האג'נדה של מפלגת העבודה, על מנת לגמד את יחימוביץ'.

 

בדבריו בראיון הוא לעג לשלי יחימוביץ' על התעקשותה להיקרא מפלגת מרכז ולא שמאל. האמת היא שגם בעיניי יש בכך משהו פאתטי, כמו כל המגירות העבשות של שמאל / ימין. אבל ברור שהמטרה שלה, היא לבדל את מפלגתה מהגישות הקיצונות בנוסח "שלום עכשיו" ומרצ. כאשר פרץ קורא על כך תגר, הוא מנסה להכתיב לה לא רק סדר יום מדיני, אלא דרך מדינית קיצונית.

 

סעיף שני באולטימטום הוא הכרזה מראש שלא להיכנס לממשלה בראשות נתניהו (או בלשונו בראשות ליברמן נתניהו). כאשר מנהיגת המפלגה מסרבת בתוקף להכריז על כך, דרישה אולטימטיבית פומבית בשידור חי להתחייבות כזאת, היא פעולה חתרנית ממדרגה ראשונה. אם היא תיכנע לדרישה, הוא יציג את עצמו כמי שכפה את האג'נדה שלו על המפלגה. שהוא האיש החזק והקובע במפלגה, על מנת לבסס את מעמדו לקראת ההתמודדות הבאה. אם היא תעמוד על שלה – הוא יצא נגדה ויאיים עליה. לאופי האיום עוד אחזור, אך קודם אנתח את הדרישה שלו מבחינה עניינית.

 

מטרתה של מפלגה פוליטית היא להשפיע. ההשפעה האולטימטיבית היא להיות מפלגת השלטון. אך מהי הדרך הנכונה למפלגה שאינה מפלגת השלטון להשפיע? דרך אחת היא בניית אלטרנטיבה באופוזיציה. דרך שניה היא בחברות בממשלה, ליד שולחן קבלת ההחלטות ובמשרדים ביצועיים.

 

שתי הדרכים לגיטימיות. שתי הדרכים כשרות. מפלגה פוליטית חפצת השפעה, צריכה לבחון בכל זמן נתון, מה הדרך האפקטיבית יותר להשפיע. בקואליציה – ניתן להיטמע ולהידחק לשוליים ללא כל השפעה, ואפשר להיות הגורם המאזן, המכריע, המשפיע. ישיבה בממשלה עשויה ליצור את הלגיטימציה הציבורית והניסיון המעשי לעליה עתידית לשלטון. ישיבה באופוזיציה יכולה להיות ישיבה עקרה ומנוונת, והיא עשויה לבנות בדעת הקהל אלטרנטיבה ממשית, חזקה, מהותית, הבונה את עצמה להחלפת השלטון. מנחם בגין נבנה מהנהגה נחושה של אופוזיציה נאמנה ולוחמת, לאורך עשרות שנים, אך גם מישיבה בממשלה לאורך שלוש שנים, שבפירוש הייתה מרכיב ביצירת הלגיטימציה שאפשרה לו לעלות לשלטון.  

 

מפלגה פוליטית אינה צריכה לאמץ לעצמה אידיאולוגיה של שותפות בכל מחיר בשלטון ולא של ישיבה בכל מחיר באופוזיציה. עליה לשקול את הנושא באופן מושכל, לגופו של עניין, בכל שעה נתונה. השיקול האידיאולוגי צריך להיות תפיסת העמדה המשפיעה ביותר האפשרית לאחר הבחירות.

 

השיקול הפוליטי של שלי יחימוביץ' – סירוב להתחייב מראש כיצד לנהוג בסוגיה זו, הוא שיקול נבון ונכון. אין היא יודעת מה תהיינה תוצאות הבחירות ומה תהיה המציאות לאחריהן. אין כל סיבה שתחשק את עצמה. כפוליטיקאית עליה להשאיר לה את כל האופציות פתוחות.

 

האולטימטום של עמיר פרץ ברור – הוא יפלג את המפלגה אם היא תצטרף לקואליציה. הוא לא יכבד הכרעה של אף מוסד מפלגתי במקרה כזה, כפי שלא כיבד את הכרעת ועידת מפלגת העבודה להצטרף לממשלה לפני ארבע שנים.

 

"האם אחרי הבחירות תפלג את מפלגת העבודה ותחבור לציפי לבני?" נשאל פרץ בראיון, והשיב: "כרגע זה לא על הפרק", אבל מיד פצח באיומים על האג'נדה המדינית, על ההתחייבות לא להיכנס לממשלה.

 

פרץ רוצה להביך את שלי יחימוביץ' ולשריין לעצמו מעמד ציבורי של האיש הקובע, האיש החזק, המנהיג בפועל. הוא רוצה למנוע הצטרפות לממשלת נתניהו, כדי ששלי יחימוביץ' לא תהנה ממעמד וניסיון מיניסטריאלי לקראת ההתמודדות הבאה על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה, שהיא היא מערכת הבחירות היחידה המעניינת אותו, שבה יריץ את עצמו כשר ביטחון מנוסה עם הילת ברזל מעל שפמו, לעומת האישה חסרת הניסיון...

 

ולאולטימטום "עד יום ראשון הקרוב" הוסיף שעליו לבחון שאכן יש השפעה לכל צמרת המפלגה, כלומר – יש לבחון שאכן, על פיו של עמיר פרץ יישק דבר.

 

אז נכון, עמיר פרץ כשל בניסיונו להיות המנצח הגדול של הפריימריס, אך הוא עתיד להשביע את שלי יחימוביץ' ואת מפלגת העבודה מרורות.

 

            הפייגלינית

 

התקשורת כולה רעשה וגעשה לנוכח העובדה שפייגלין הצליח להתברג לתחתית רשימת הליכוד לכנסת. אבל גם למפלגת העבודה יש פייגלין משלה, ליתר דיוק – פייגלינית, והיא התברגה לצמרת מפלגתה, למקום החמישי.

 

מה למירב מיכאלי ולדרכה של מפלגת העבודה, של תנועת העבודה. מה למירב מיכאלי ולמפלגתם של בן גוריון ואשכול, גולדה ורבין, אלון וברק, פרס ויחימוביץ'?

 

מירב מיכאלי ממוקמת, אידיאולוגית, בין זהבה גלאון לחנין זועבי, והיא לא קרובה יותר לגלאון. מירב מיכאלי היא פוסט ציונית. מירב מיכאלי היא מסיתה לעריקה ("סרבנות" בכיבוסית) וקוראת לאימהות לא לשלוח את בניהן לצבא ("על האימהות הישראליות והפלשתינאיות להיות קודם נאמנות לאִמהוּת שלהן ולא ללאומיות שלהן").

 

שלי יחימוביץ' מאוד לא רצתה במירב מיכאלי ברשימה, אך לא היה לה העוז למנוע את התמודדותה, אף שהיו לה הכלים לכך. עמיר פרץ דחף בכל הכוח את בחירתה, כאצבע בעינה של יחימוביץ'. מקדם הסֶלֶבִּיוּת של מיכאלי סייע לה להיבחר.

 

בחירתה לצמרת מפלגת העבודה היא חרפה.

 

            המחנה החברתי

 

קיוויתי מאוד שאיציק שמולי יפתיע ויהיה המנצח בפריימריס. הוא רחוק מכך, אבל טוב שהוא נבחר. טוב שסתיו שפיר נבחרה. אלה מנהיגים חברתיים צעירים, שיחד עם שלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן ואחרים יובילו מאבק למען מדינת רווחה צודקת. חבל שחילי טרופר לא נבחר למקום ריאלי, או במקרה הטוב למקום גבולי. טוב שניצב בדימוס מזרחי נבחר לכנסת. הוא מסמל את המאבק בשחיתות ולמען טוהר מידות וניקיון כפיים בציבוריות הישראלית. איך הוא יחיה במפלגה שמספר 2 שלה, הרצוג, ניצל מכתב אישום חמור על שחיתות בזכות השתיקה?

 

הבשורה הטובה של הפריימריס, היא שיריב אופנהיימר נשאר בחוץ. הבשורה הרעה, היא שגם בחוץ יכולת הנזק שלו גדולה.

 

            בני בגין כנייר לקמוס

 

בליל הפריימריס בליכוד, הציג עמית סגל, הכתב הפוליטי המצוין של הערוץ השני, את הודעת "קדימה" עם חזרתו של בני בגין לליכוד, לפני 4 שנים, ואת הודעתה עם הדחתו של בני בגין מרשימת הליכוד כעת. התגובה הייתה זהה – הימין הקיצוני השתלט על הליכוד.

 

המסקנה של סגל – מה שלא יהיה, בכל תוצאות שהן, כך "קדימה" תציג הליכוד. והוא צודק, וזה לא רק "קדימה" – כך גם "העבודה", יאיר לפיד, מרצ. ולהיפך – לא חשוב מה תהיינה התוצאות במפלגת העבודה, למשל, הליכוד יציג אותן כניצחון השמאל הקיצוני. ככה זה בפוליטיקה ובמיוחד ערב בחירות. כל מפלגה תנסה להציג את יריבתה כקיצונית, במאבק על הקולות שבמרכז.

 

אבל המסקנה של עמית סגל היא רק חלק מן התמונה. הרי כשדן מרידור חזר לליכוד אף מפלגה לא הוציאה הודעה שהימין הקיצוני משתלט על הליכוד ואילו דני דנון היה נדחק מן הרשימה, גם אז לא הייתה יוצאת ידיעה כזאת.

 

מדוע, אם כן, דווקא כניסתו ויציאתו של בני בגין עוררה תגובות כאלו. שמא בני בגין הפך את עורו, שינה את דרכו? ודאי שלא. אין פוליטיקאי עקבי יותר מבני בגין במערכת הפוליטית הישראלית.

 

בני בגין הוא איש ארץ ישראל השלמה, השולל מכל וכל כל פשרה טריטוריאלית, להבדיל מרבים מראשי הליכוד ובראשם נתניהו. ולכן, צדקו מי שהציגו את חזרתו לליכוד כהקצנה מדינית.

 

אולם בני בגין הוא ליברל ממלכתי ברוח תנועת החירות המקורית, ולכן הוא נאבק על שלטון החוק, עליונות המשפט, על זכויות המיעוט והתנגד לחקיקה פופוליסטית ולהשתלחות מתלהמת בנושאים הללו. הוא בעד ההתיישבות ביהודה ושומרון בכל לבו, אך הוא מתנגד להפרת חוק בהקמתה. הוא תרם להתיישבות בחיפוש ומציאת דרכים חוקיות לפתרון משברים כמו מגרון, אך בכך העלה את חמתם של מי שבזים לחוק ומצפצפים עליו וסבורים שההתיישבות היא מטרה המקדשת את כל האמצעים.

 

בני בגין לא שינה את דרכו. הליכוד שינה את דרכו. הליכוד לא זז ימינה בדרכו המדינית. להיפך, ממשלת הליכוד בראשות נתניהו מובילה קו של חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, וליברמן מציע נסיגה עמוקה וחילופי שטחים ואוכלוסיות על בסיס קווי 49'. אבל הליכוד זז מאוד ימינה ביחסו לערביי ישראל ולשלטון החוק, עד שאדם כמו בני בגין נבעט ממנו החוצה בשל היותו "סמולני".

 

            מוזר

 

תודו שקצת מוזר לראות את פייגלין על רקע תמונתו של ז'בוטינסקי.

 

            נפגעי ששינסקי

 

שר האוצר יובל שטייניץ הוביל בנחישות ועקשנות מעוררי השתאות את אחת המהפכות החברתיות החשובות ביותר בתולדות המדינה, שאת תוצאותיהן נחוש בעתיד – רפורמת ששינסקי. ברפורמה הזאת, מדינת ישראל חילצה כ-300 מיליארד ₪ מאוצרות הארץ הזאת, השייכת לכולנו, לטובת החינוך, הבריאות, הרווחה והביטחון של כלל אזרחי ישראל, שאמורים היו להשתלשל לכיסו של אדם אחד.

 

אצולת ההון לא בחלה באמצעים כדי לסכל את הרפורמה הזאת. בין השאר, היא איימה לחסל פוליטית את יובל שטייניץ בפריימריס. ללוביסטים של אצולת ההון יש השפעה בשיטת הפריימריס הקלוקלת ובליכוד יש עליה של פופוליזם דמגוגי אנטי חברתי בנוסח "מסיבת התה" של האגף הימני במפלגה הרפובליקאית האמריקאית. הם לא הצליחו לדחוק את שטייניץ החוצה, אולם הם הצליחו לדרדר אותו במורד רשימת הליכוד.

 

הצלחה גדולה יותר הייתה להם בסילוקו של יו"ר ו' הכלכלה של הכנסת, ח"כ שאמה הכהן, שנאבק בנחישות נגד הטייקוניזם ובעד שוק תחרותי הוגן.

 

משהו רע קורה בליכוד.

 

            הקונספירציה

 

ומה יגידו עכשיו אלה שהלעיטו אותנו בתאוריה לפיה אהוד ברק יזם את "עמוד ענן" משיקולי בחירות?

 

            אני מאמין במרצ

 

אני מאמין במרצ. אני מאמין, שאילו ישבו בממשלה, והייתה מוטלת עליהם אחריות, גם הם היו תומכים במבצע "עמוד ענן". באופוזיציה, במיוחד כאשר הם רוצים לבדל עצמם מן ההסכמה הלאומית ולהוכיח שהם "השמאל" האמתי, אפשר לצרוח סיסמאות דמגוגיות, נוסח הצמד גילגלאון. אבל אני מאמין, שאילו נשאו באחריות, גם הם היו מבינים שתפקיד המדינה להגן על אזרחיה. תודו שאני לארג' עם מרצ.

 

            רשימת הקלון

 

ידע כל מצביע "קדימה", שכל מועמדיה נבחרו בידי אולמרט.

 

            הבריז לו 2

 

לאחר ניצחונו של אובמה, אולמרט תכנן הודעה על התמודדות בבחירות, בקייס של ידידותו האישית עם אובמה לעומת העוינות של אובמה לנתניהו, ונקמתו הצפויה בישראל.

 

והנה, מבצע "עמוד ענן" טרף לו את הקלפים. אובמה הבריז לאולמרט ותמך ללא סייג בישראל, בזכותה להגן על אזרחיה ובמבצע שהובילה. לא חלף שבוע, ואובמה הצביע נגד הצעת התכתיב הפלשתינאי בעצרת האו"ם.

 

בהתנגדותו לתכתיב הפלשתינאי, אובמה התגלה כיותר פרו ישראלי מראש ממשלת ישראל לשעבר, שהביע תמיכה במהלך הפלשתינאי.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 30/11/2012 15:14   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, עמוד ענן, תקשורת  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חד צדדיות דו צדדית


אחד ממדרשי חז"ל לפרשת השבוע, פרשת "וישלח", מבקר את התנהלותו של יעקב טרם המפגש עם עשו, באמצעות משל. "ארי כעס על הבהמה ועל החיה. אמרו: מי ילך לפייס אותו? אמר השועל: אני יודע לו [לספר לארי] 300 משלים ואני אפייס אותו. אמרו: יהי כן. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה עמדת? אמר להם: שכחתי מאה משלים. אמרו לו: יש ברכה במאתיים. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה? אמר להם: שכחתי עוד מאה. אמרו לו: יש ברכה במאה. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה? אמר להם: שכחתי את כולם! אלא כל אחד ואחד יפייס על נפשו!" (בראשית רבה, פרשה עח, סימן ז).

 

ישראל אינה שועל, אבו מאזן אינו אריה, אולם ממשלת ישראל ובפרט שר החוץ ליברמן נהגו כמו השועל במשל הזה. נבטל את הסכמי אוסלו! נפיל את אבו מאזן! לא נעביר לרש"פ את כספי המסים! אולם ככל שהתקרב המועד, בכל צעד ליברמן שכח את אחד מאיומיו, וכשהגיע לישורת האחרונה הסביר שבעצם לא קרה שום דבר ולא יהיה כל שינוי בשטח; זאת בסך הכל הכרזה חסרת משמעות על מדינה וירטואלית.

 

אם זהו אקט חסר משמעות, למה איימת? ואם איימת, למה התקפלת? הממשלה מתמחה במדיניות הליכה על הסף – באיומי הפצצה על איראן במטרה לגרום לה להפסיק את פרוייקט הגרעין, באיומי פעולה קרקעית במבצע "עמוד ענן", באיומי ענישה חריפים נגד הרש"פ. הליכה על הסף היא אסטרטגיה לגיטימית, אלא שבשימוש יתר בה, ה"תחזיקו אותי" עלול להצטייר כ"זאב זאב", השוחק את ההרתעה הישראלית.

 

מדיניות הליכה על הסף מוצדקת רק כאשר יש כוונה לבצע את האיום, אם הוא לא ישיג את התוצאות. אין בה טעם אם היא איום סרק.

 

****

 

קבלת הבקשה הפלשתינאית בידי עצרת האו"ם לא הפתיעה אף אחד, שכן באו"ם יש רוב אוטומטי אנטי ישראלי. ההצלחה הפלשתינאית והכישלון הישראלי, היא הצבעתן של מדיניות דמוקרטיות ידידותיות, בעד ההצעה. ברק אובמה, נשיא ארה"ב, שוב הוכיח את ידידותו הרבה לישראל, בניגוד להשמצות המלעיזים, גם כאשר אינו תלוי, כביכול, בקול היהודי. מדינות אירופה שתמכו בהצעה, עשו טעות חמורה – הם נתנו לפלשתינאים פרס על סרבנותם, ובכך הרחיקו את השלום, שגם כך סיכוייו אינם מרקיעי שחקים.

 

ארבע שנים מסרב אבו מאזן לנהל מו"מ עם ישראל, ללא תנאים מוקדמים. גם כאשר ממשלת ישראל, לראשונה בתולדותיה, הקפיאה, כמחווה של רצון טוב, את הבניה בהתנחלויות, הם סירבו לשוב לשולחן המו"מ. טיבו של מו"מ, הוא ששני הצדדים נדרשים להתפשר בו. הפלשתינאים אינם רוצים במו"מ, אלא בתכתיב. אולם רק על שולחן המו"מ ניתן להגיע להסכם. תמיכת מדינות אירופה במדיניות התכתיב, היא פעולה נגד השלום.

 

****

 

על הפלשתינאים לבחור האם הם מעוניינים במו"מ או בצעדים חד צדדיים. אם בחירתם היא בדרך החד צדדית, גם אנו יכולים לנהוג כך.

 

התגובה הראויה לצעדם החד צדדי של הפלשתינאים היא צעד חד צדדי של ישראל - סיפוח חד צדדי של אזורים שהאינטרס הישראלי מחייב את היותם חלק ממדינת ישראל; חלק מגושי היישובים או בקעת הירדן. הרי לנוכח תוצאות הנסיגה לקווי 49' ברצועת עזה, ברור שאיננו יכולים להרשות לעצמנו נסיגה דומה ביהודה ושומרון, שעלולה להניב תוצאות זהות. סיפוח בקעת הירדן יספק גבול בן הגנה למדינת ישראל וימנע את התחמשות הרשות או המדינה הפלשתינאית.

 

איני מציע לעשות זאת כעת, מאחר ואי אפשר לבצע צעד כזה בלי להכשיר את הלבבות בישראל ובעולם, לבטח לא ערב בחירות. אולם על ישראל להיערך לכך כתגובה אפשרית להמשך הצעדים החד צדדיים.

 

****

 

ב-29 בנובמבר מלאו 65 שנים להחלטת האו"ם שהביאה, לצד גורמים רבים נוספים ובראשם המפעל הציוני בא"י, להקמת מדינת ישראל. ביום זה מלאו 65 שנים גם לסירוב הפלשתינאי והערבי, שהמיט עליהם את אסונם הגדול.

 

לכאורה, צעדם הנוכחי הוא תיקון לשגיאתם הגדולה – אז הם דחו הצעה להקמת מדינה פלשתינאית והיום הם דורשים אותה. למעשה, הפלשתינאים דבקים בדרכם הסרבנית – סירובם, כאז כן עתה, לקבל את קיומה של מדינה יהודית בא"י.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 29/11/2012 21:18   בקטגוריות היסטוריה, חוץ וביטחון, מנהיגות, עמוד ענן, פוליטיקה, פרשת השבוע, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)