הבלוג של אורי הייטנר

בראיון ל"קול ישראל", עם פרישתה מ"קדימה" והצטרפותה ל"התנועה" בראשות ציפי לבני, אמרה ח"כ רחל אדטו שהסכם מדיני עם הפלשתינאים הוא תנאי להישרדותה של מדינת ישראל.

עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע דיבורים על הישרדותה של ישראל. האם החזון שלנו הוא הישרדות? האם הקמנו מדינה רק כדי לשרוד? האם המסר של ההנהגה לאזרחי המדינה הוא מסר של הישרדות?

אני מצפה מהנהגה להתוות דרך של תיקון עולם, של חברת מופת, של אור לגויים, של כלכלה עצמאית וחסונה, של חינוך, השכלה ומדע ברמה הגבוהה ביותר, של יצירה תרבותית יהודית מתחדשת, של דמוקרטיה אמתית, של צדק ומשפט. האם האתגר שלנו הוא לשרוד?

אולם מה שחמור יותר, הוא התניית הישרדותנו – לא בעצמיותנו, לא בעוצמתנו, לא באחדותנו אלא בתהליך מדיני, שהצלחתו מותנית בהסכמת אויבינו. האם הסכמת הערבים לקיומנו היא תנאי להישרדותנו?

אם חלילה זו הייתה הגישה של אבות הציונות ושל מייסדי המדינה, לא הייתה קמה המדינה. אילו ביקשנו רשות מהערבים לבוא לכאן, לבנות את הארץ, להגשים את הציונות, להקים את המדינה, לא היינו מקבלים את הרשות הזאת. אם אז, באותם ימים רחוקים, שבהם היינו מיעוט קטן וחלש בא"י, לא העלינו על דעתנו להתנות את הישרדותנו בהסכמת הערבים, היום כמדינה קיימת וחזקה מבחינה ביטחונית וכלכלית, הישרדותנו מותנית בהסכמת הערבים?

איזה מסר אנו מעבירים לשכנינו בגישה הזאת? מסר המחזק את תפיסתם את ישראל כאפיזודה צלבנית חולפת. מסר כזה לעולם לא יקדם את השלום, מאחר והשלום יבוא רק כאשר הערבים ישלימו – אולי לא עם צדקת קיומנו, אבל לפחות עם עובדת קיומנו ויסיקו מכך שטובתם מחייבת אותם להגיע עמנו להסכם שלום. כדי להגיע לכך, נדרשים מאתנו הרתעה וחוסן לאומי. ההרתעה נועדה למנוע מלחמה. החוסן הלאומי יוכל להביא לשלום.

מהו החוסן הלאומי? הנחישות להמשיך לבנות את המדינה, לפתח את הארץ, להצמיח את הכלכלה, לחזק את החברה, לחדש את היהדות לממש את החזון הציוני. הנחישות לעשות את כל אלה בלי לבקש רשות מן הערבים, אלא אף על פי שהתנגדותם לכך נחרצת.

אף על פי כן – זה היה המסר של הסופר יוסף חיים ברנר, מענקי הרוח של הציונות ותנועת העבודה, ממנהיגי העליה השניה, שנרצח במאורעות תרפא ביפו (באחד במאי 1921). לפני 101 שנה, בספרו "מכאן ומכאן", כתב ברנר: "וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!"

ברנר היטיב להבין את הקשיים העצומים בדרך לבניין הארץ, ובין השאר בהתנגדות הערבית שהוא היה מפוכח לגמרי בהבנת עומקה ועוצמתה, ולא טייח את הפגמים הקיימים בנו, היהודים. אלא שהוא טען שאסור להרים ידיים, אלא יש להמשיך להתעקש ולעשות את הדברים הנכונים, אף על פי כן.

איפה היינו אז ואיפה אנו עתה? על אף כל הקשיים וחרף המלחמה הבלתי פוסקת של הערבים נגדנו, התקדמנו במאה השנים הללו אלפי שנות אור. בנינו מדינה, שעם כל כשליה ובעיותיה, היא מדינה לתפארת. ועכשיו, אנחנו נתנה את הישרדותנו בהסכמת הערבים?

אבי תורת הלחימה המודרנית, הוגה הדעות הצבאי והגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ (1789-1831), כתב בספרו "טיבה של המלחמה" את אחת התובנות המשמעותיות של הבנת מהותן של המלחמות: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות". האמת הזאת, שהיא כמעט מוחלטת, אינה תקפה כאשר מדובר במלחמות ישראל. ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שאינה לוחמת להשגת מטרות מדיניות, אלא היא נלחמת על עצם קיומה; שמטרת אויביה היא לשים קץ לקיומה. ואף על פי כן, כשאנו מביטים אחורה ורואים את ההישגים העצומים, בכל התחומים, אליהם הגענו חרף מלחמת הקיום, יש לנו כל הסיבות שבעולם להביט קדימה באמונה שעל אף התנגדות הערבים, וללא צורך בהסכמתם, צפוי לנו עתיד מזהיר.

אז איך מנהיגים בתוכנו נתפסים להלך רוח גלותי ורופס כזה, של הישרדות בחסדי האויב?

* "שישי בגולן"

מיצג כזה של מגלומניה, כמו מסיבת העיתונאים של ציפי לבני, לא נראה כאן כבר הרבה זמן. חמושה בלהקת מעודדות, שאינה מקובלת במסיבות עיתונאים (אם כי, לזכותה יאמר שלהבדיל מנתניהו וליברמן היא השיבה על שאלות עיתונאים ולא רק מסרה הצהרה), הצהירה לבני שהמדינה מתדרדרת, אין אלטרנטיבה, ואין לנו על מי לסמוך אלא על ציפי לבני.

ובדרך היו לה כמה... נגדיר זאת כאי דיוקים קלים.

למשל, סיפור כניסתה לפוליטיקה. לבני ספרה בדרמטיות איך ביום הכיפורים 1995, החליטה להיכנס לפוליטיקה, אחרי שראתה שהמדינה חצויה בין מחנה א"י ומחנה השלום ולא היה במערכת הפוליטית ביטוי לדרך שלה – דרך ציונית לאומית תוך נכונות לפשרה על א"י. לכן, מתוך דאגה לעתידם של ילדיה, נכנסה לפוליטיקה.

זיכרונה של לבני בוגד בה, כנראה. היא נכנסה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו כדי להילחם נגדו, כח"כית ימנית מובהקת, אופוזיציה לוחמת נגד דרך אוסלו. זכותה המלאה לשנות את דעתה, אך עליה להציג דברים כהווייתם, ולהסביר מה גרם לה לשנות את דעתה. אל תנסה לעצב מחדש את העבר, לנוחותה.

יש לציין, שמדיניותה של ממשלת רבין שכיהנה כאשר לבני קיבלה את החלטתה, הייתה הרבה הרבה יותר נצית הרבה פחות ותרנית, מאשר הדרך של לבני היום. רבין נשבע אמונים לירושלים השלמה וסביבותיה, לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", לגושי ההתיישבות. המסר המדיני המרכזי שלו היה "לא ניסוג לקווי 4.6.67". המדיניות של לבני היא ויתור על כל מה שרבין סרב לוותר. אבל היא יצאה להילחם נגד מדיניותו שהייתה ותרנית מידי בעיניה.

אבי מדיניות הנסיגה המלאה לקווי 49' – המדיניות עליה נלחמת ציפי לבני, היה אהוד ברק, בוועידת קמפ-דיוויד. אז היא לחמה נגדו. אני זוכר היטב את ציפי לבני כח"כית צעקנית, משסעת שוב ושוב את דבריו של ברק בקריאות ביניים מתלהמות.

ביום הכיפורים האחרון, סיפרה לבני בדרמטיות, שוב התייעצה עם משפחתה על חזרה לפוליטיקה המאוסה עליה כל כך, כדי להציל את מדינת ישראל מהאסון ומכך שאין אלטרנטיבה אלא ציפי לבני. ושוב, היא מספרת שקיבלה את החלטתה כיוון שאין במערכת הפוליטית ביטוי לדרך שלה. באמת? מה השתנה בדרכה של "קדימה" אחרי שציפי לבני פרשה ממנה? איזו מחלוקת רעיונית הייתה בינה לבין שאול מופז? שום מחלוקת. לבני פרשה מ"קדימה" רק כיוון שלא כיבדה את הכרעת הבוחר.

ואיזה הבדל רעיוני יש בין ציפי לבני לזהבה גלאון? מה בדרכה המדינית של לבני שונה מדרכה המדינית של מרצ? שוב, ציפי לבני, לא לגמרי מדייקת.

וגם התיאורים המדיניים שלה לוקים בחוסר דיוק. היא טוענת שהממשלה מנהלת מו"מ עם חמאס תוך שהיא מתעקשת לא לנהל מו"מ עם הרשות הפלשתינאית בראשות אבו מאזן. זהו שקר וכזב. ממשלת ישראל מנסה כבר ארבע שנים לנהל מו"מ עם אבו מאזן, אלא שאבו מאזן אינו מוכן למו"מ, אלא הוא מתנה אותו בכך שישראל תיכנע לתכתיב מדיני, תקבל מראש את דרישותיו במו"מ, כתנאי למו"מ עצמו. ממשלת נתניהו עשתה צעד שרבין, פרס, ברק, שרון ואולמרט לא העלו אותו על דעתם, והקפיא למשך קרוב לשנה את הבניה בהתנחלויות, כמחווה של רצון טוב לפתיחת המו"מ, וגם זה לא ריצה את אבו מאזן. לבני טוענת שהממשלה מתנגדת לפתרון של שתי מדינות, בעוד נתניהו הכריז בנאום בר אילן, בנאום מדיני בכנסת ובנאום בפני בתי הנבחרים בארה"ב על נכונות לחלוקת א"י לשתי מדינות לאום. לבני מצטרפת לקמפיין הפלשתינאי השקרי נגד ממשלת ישראל, כדי לקדם את קמפיין הבחירות שלה, והופכת מליצת יושר של אבו מאזן, אותו אבו מאזן שדחה בבוז את הצעות הוויתורים מרחיקי הלכת של הממשלה בה שירתה כשרת החוץ.

לבני, שבין השאר נוהגת להתהדר בפוליטיקה נקיה, אמרה שאילו אולמרט היה מתמודד, לא היה צורך בהתמודדותה. כלומר, מורשע בפלילים, העומד לדין על כתב אישום בעבירות של שוחד, שעל סמך דברים קשים ביותר שכתב עליו בית המשפט בסעיפים בהם זוכה מחמת הספק הפרקליטות מערערת על זיכויו, הוא בעבור אבירת הפוליטיקה הנקיה אלטרנטיבה ראויה להנהגת מדינת ישראל. מה פלא שהאיש שהקים את מפלגתה והריץ אותה הוא העבריין המורשע חיים רמון.

אני נלחמת, אני יוצאת להילחם, הכריזה בלוחמנות מי שמציגה עצמה מנהיגת מחנה השלום. ואני חשבתי בעיקר על משפט הסיום המוחץ במערכון האלמותי של מתי כספי "מוריס והיונים": "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום"?

... ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד.

* "חדשות בן עזר"

חזרתה של ציפי לבני לחיים הפוליטיים והתמודדותה בבחירות בראש מפלגה חדשה, נושאת עמה בשורה טובה לחברה הישראלית.

התמהמהות החלטתה של ציפי לבני נבעה מהמתנה להחלטת אולמרט. מאחר ולא היה בכוונתה להיות מספר 2 שלו, לא היה בכוונתו להיות מס' 2 שלה ולא היה בכוונתה להתמודד מולו על אותו אלקטורט – אילו הוא היה מחליט להתמודד, היא הייתה מוותרת. מהחלטתה להתמודד ניתן להסיק שאולמרט החליט שלא להתמודד.

מה זה כל כך משנה? מה ההבדל בין לבני ואולמרט? שניהם חולקים אותה דרך מדינית. שניהם נושאים באותה מידה את המורשת המפוקפקת של "קדימה". שניהם הובילו את הממשלה הקודמת ונושאים באחריות להצלחותיה ולכישלונותיה. המסר הפוליטי של שניהם זהה והם פונים בדיוק לאותו קהל יעד. אז מה זה כל כך משנה?

משנה גם משנה. ההבדל בין ציפי לבני לאהוד אולמרט, הוא בשאלת הלגיטימיות. חזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים פירושה השחתה של הפוליטיקה הישראלית. ציפי לבני, לעומת זאת, היא מועמדת לגיטימית לחלוטין. אפשר להסכים עמה ולחלוק עליה, לתמוך בה ולהתנגד לה, להעריך אותה או לזלזל בה, כמו בכל פוליטיקאי לגיטימי.

בעיניי, ההבדל בין השניים משמעותי מאוד.

החדשות הרעות בחזרתה של ציפי לבני, הן שזולת החדשות הטובות שאולמרט אינו חוזר לפוליטיקה, אין בכך כל חדשות טובות נוספות. לבני אינה נושאת כל בשורה.

45 שנים אנו שבויים ב"שיח הכיבוש" – השיח המתמקד כל כולו במיקומם של גבולות המדינה, תוך דחיקה אל השוליים של שאלות התוכן של המדינה בתוך הגבולות שיקבעו; סוגיות חברה וכלכלה, חינוך ותרבות, זהותה היהודית של המדינה וכו'. זאת, חרף העובדה שהמחלוקת אודות גבול המדינה, אינה רלוונטית מאחר ואין לנו, למרבה הצער, פרטנר אמתי לשלום.

סוף סוף, בשנה שנתיים האחרונות, חל שינוי בשיח הציבורי בישראל, והסוגיות החברתיות תופסות מקום מרכזי בתוכו. גם מבצע "עמוד ענן", שהחזיר את השאלה הביטחונית למרכז הזירה, לא ידחק את הסוגיה החברתית ממרכזיותה, שכן כפי שראינו במהלך המבצע, בשאלות הביטחון קיים קונסנזוס לאומי, בין בני הפלוגתא בשאלה המדינית.

ציפי לבני מנסה להחזיר בכוח את הסוגיה המדינית לראש סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל. התמקדותם של שלי יחימוביץ' ושל יאיר לפיד בסוגיות אזרחיות, והשוליוּת של מרצ בציבור הישראלי, יצרו וואקום אותו מנסה למלא ציפי לבני, כמנהיגת ה"שמאל" המדיני בישראל. ניסיונה להחזיר את השיח המדיני לראש סדר היום של הבחירות, מנוגד לאינטרס הלאומי, ולכן הוא שלילי.

את המסר המדיני שלבני נושאת, אני מגדיר כ"מאזניזם". מהו מאזניזם? אוריינטציה אובססיבית על אבו מאזן. לכאורה, אבו מאזן הנו מנהיג מתון החפץ בשלום. אם לא נזדרז ונחתום עמו על הסכם שלום, אנו עלולים להחמיץ לדורות הזדמנות בלתי חוזרת. לכן, עלינו למהר עכשיו לשולחן המו"מ תוך קבלת התנאים המוקדמים שלו, כלומר על בסיס נסיגה לקווי 49'. העובדה שאבו מאזן, הוא ולא אחר, דחה על הסף את הצעות אולמרט ולבני לפני ארבע שנים בלבד, אינה גורמת למאזניסטים בתוכנו – פרס, אולמרט, לבני ואחרים, לפקפק באמונתם המאזניסטית. גם תוצאות הנסיגה לקווי 49' ברצועת עזה, אינן גורמות להם להרהר שנית ולבחון האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לבצע את הניסוי הזה גם ביהודה ושומרון.

מבחינה פוליטית, ציפי לבני אינה הצלחה גדולה. בבחירות הקודמות, "קדימה" בראשותה, קיבלה את מספר הקולות הרב ביותר. בהנהגתה המפלגה הזאת התרסקה, עד שאין היא עוברת בסקרים את אחוז החסימה. התמזל מזלה, ובבחירות המקדימות על ראשות "קדימה" היא הפסידה לשאול מופז. וכך, הוא ולא היא זכה בכבוד המפוקפק לנעוץ את המסמר האחרון בארון המתים של "קדימה". המותג "קדימה" כה מאוס, עד שדי היה בשמונה חודשי אוורור מחוץ ל"קדימה", כדי שציפי לבני תראה כדמות רעננה וטריה, שאינה מזוהה עם גוויית "קדימה".

אבל התנהגותה של ציפי לבני – אי כיבוד הכרעת הבוחר בפריימריס, פרישה ממפלגתה והתמודדות נגדה במפלגה אחרת, אינה מהווה מופת ל"פוליטיקה הנקיה", בה היא מתהדרת.

ציפי לבני אינה אשת בשורה למדינת ישראל.

* "ישראל היום"