מפלגה לאומית. וליברלית?
הליכוד מגדיר עצמו כתנועה לאומית, ליברלית וממלכתית, ברוחם של ז'בוטינסקי ובגין. ההגדרה הלאומית מכוונת לשלמות הארץ ולגישה ביטחונית נִצית. ההגדרה הליברלית מתייחסת לחירות האדם, זכויות הפרט ובעיקר – זכויות המיעוט. "שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני", שורר ז'בוטינסקי. מנחם בגין, ראש האופוזיציה, נלחם לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. הגישה הממלכתית מתבטאת בעיקר בשלטון החוק ועליונות המשפט, ובעיקר כיבוד החלטות בית המשפט כאשר אנו מתנגדים להן. הרי מותר בהחלט לבקר את בית המשפט, אך לא להתלהם כלפיו, לא להסית נגדו ולא לקרוא להפר את החלטותיו.
הליכוד, כפי שבא לידי ביטוי בתוצאות הבחירות המקדימות, שומר על הגחלת הלאומית. האם הוא שומר גם על הגחלת הליברלית, הממלכתית?
התשובה לשאלה זו מורכבת. העומד בראש, נתניהו, בהחלט ליברלי וממלכתי (אף שהיו לו, בעיקר בקדנציה הראשונה, יציאות אחרות, זכורות לרע). גדעון סער שבמקום השני – ליברלי וממלכתי לעילא ולעילא. גלעד ארדן – ליברלי וממלכתי. כנ"ל סילבן שלום, רובי ריבלין, בוגי יעלון. זאת הצמרת, והיא בהחלט נאמנה לדרכו של הליכוד.
אולם דני דנון, יריב לוין וזאב אלקין שנבחרו אף הם לצמרת, מבטאים גישה המנוגדת, בדרך כלל, למסורת הליברלית והממלכתית של הליכוד.
שלושת הסמלים המובהקים של הליברליות בליכוד – בני בגין, דן מרידור ומיקי איתן, נפלטו מן הרשימה. הם נפלטו, בשל העובדה שהם מבטאים את הגישה הליברלית.
עובדה זו בולטת בעיקר באי בחירתו של בני בגין. בתחום הלאומי, אין בליכוד ח"כ הדבק יותר ממנו בשלמות הארץ (להבדיל ממרידור ואיתן). אם נתניהו ילך לוויתורים טריטוריאליים, לא מן הנמנע שרבים מן הח"כים הקיצונים ילכו עמו. בגין – לעולם לא. מי שלא בחרו בו, ובעצם הצביעו נגדו, יודעים זאת. אולם היה חשוב להם יותר להתנקם בו על גישתו הליברלית, על התנגדותו לחקיקה פופוליסטית ולסגנון מתלהם. בני בגין הוא סמל ההדר הבית"רי, והידחקותו מן הרשימה, היא סמל לדחיקת הליברליזם הליכודי.
בני בגין הוא אדם איכותי מאוד, הוא טוב מן הח"כים שנבחרו. השאלה היא האם הוא לא נבחר למרות שהוא טוב מאלה שנבחרו, או כיוון שהוא טוב מאלה שנבחרו. ושאלה נוספת – האם אבא שלו היה נבחר היום בליכוד?
סיכומו של דבר – הצמרת הבכירה של הליכוד בהחלט נאמנה לדרכו המסורתית של הליכוד. ולכן, תהיה זו טעות להציג את הליכוד כמי שאיבד את דרכו הליברלית. אולם תבוסתו של בגין, הפסדם של מרידור ואיתן והצטרפותם של ח"כים קיצונים ובלתי ליברליים לצמרת, מעידה על כך שהוא פחות ליברלי ופחות ממלכתי מכפי שהיה. עובדה זו מתחזקת כתוצאה מן החיבור של הליכוד עם "ישראל ביתנו".
השחתת הפוליטיקה הישראלית
בחירתו של צחי הנגבי – אדם מושחת, אופורטוניסט מושבע ועבריין מורשע, למקום ריאלי בליכוד, היא חרפה. נכון, הנגבי הוא אדם חכם, בעל כושר ניתוח, אדם רהוט וקר רוח. אולם חזרתו לפוליטיקה, משחיתה אותה. האיש אינו ראוי להיבחר והוא נבחר.
אהוד אולמרט, קרוב לוודאי, לא יהיה בכנסת הבאה וזה מצוין. אבל רע מאוד שדרעי והנגבי יהיו בה.
השתלטות עוינת
גם בחירתו של פייגלין היא מכה. יש הבדל בין קיצוני לרדיקאלי. קיצוני הוא אדם הנמצא באחד הקטבים בקשת העמדות. רדיקאלי, הוא מי שרוצה לשנות מן השורש את השיטה הקיימת. פייגלין הוא פובליציסט מוכשר ורהוט ולאורך שנים אני קורא את מאמריו ב"מקור ראשון" ובעבר ב"נקודה". פייגלין הוא רדיקאלי. הוא בז למשטר הקיים בישראל. הוא בז לדמוקרטיה. הוא בז לממלכתיות. הוא רחוק בהשקפותיו מן הליכוד ודרכו.
פייגלין לא נכנס לליכוד כדי להשתבץ לכנסת. הוא נכנס לליכוד כדי להשתלט עליו ולעמוד בראשו, להיבחר מטעמו לראשות הממשלה ולהוביל מהפכה נגד הדמוקרטיה הישראלית.
פייגלין לא יבחר לעולם לראשות הליכוד. ואם חלילה יצליח לבצע השתלטות עוינת על הליכוד, הליכודניקים לא יצביעו לרשימה בראשותו אלא לליכוד חדש שיוקם מיד בידי ראשי הליכוד, כך שאין סיכוי שהוא ישתלט על המדינה.
אולם מבחינתו, בחירתו לכנסת אינה ויתור על חלום השלטון והמהפכה, אלא שלב בדרך לשם. בחירתו רעה לליכוד ורעה למדינת ישראל.
בשורה חינוכית
העובדה שתפקיד שר החינוך הוא קרש קפיצה למקום הראשון בפריימריס, היא בשורה טובה וחשובה. גדעון סער הוא שר חינוך טוב שקידם את מערכת החינוך ובעיקר את מערכת ההשכלה הגבוהה.
סער יקנה את עולמו, אם יכריז שהתפקיד אליו הוא חותר בממשלה הבאה הוא קדנציה נוספת כשר החינוך.
מארת הפריימריס
מי שיקרא את דברי הכנסת (ספר הפרוטוקול של דיוני הכנסת) של הכנסות הראשונות וישווה אותם לדברי הכנסת של הכנסות האחרונות, ימצא שרמת הכנסת בשנים הראשונות הייתה גבוהה יותר מכפי שהיא היום.
באותם ימים, ועדה מסדרת, או כפי שנקראה אז – ועדת מינויים, בחרה את המועמדים לכנסת. היא היטיבה לבחור אנשים טובים יותר וליצור רשימות מאוזנות יותר מן הרשימות היום. הסיעות היו מלוכדות יותר וח"כים מיעטו לנסות להתבלט באמצעים פופוליסטיים.
המעבר מן הבחירות במרכז המפלגה לפריימריס היה חיובי. גרוע יותר מהבחירות במרכז לא יכול להיות. אבל כל הגישה הקרויה "דמוקרטיזציה" של המפלגות פשטה את הרגל.
הפריימריס מעודד דילים, עסקאות מפוקפקות, פופוליזם ודמגוגיה ומאפשר התארגנויות מושחתות נוסח חיים כץ והתארגנויות להשתלטות עוינת נוסח פייגלין.
מן הראוי להנהיג מחדש סוג של ועדה מסדרת – גוף בוחר שיהיו בו ראשי המפלגה, אנשי ציבור מוכרים מחוץ למערכת הפוליטית ונציגי מגזרים במפלגה. פורום כזה, שיהיו בו כ-25 איש, ישכיל לבחור רשימות טובות יותר, בדרך נקיה יותר ולכן דמוקרטית יותר. הרשימות הללו תתמודדנה באופן דמוקרטי בבחירות הכלליות.
תמונת ראי
הקצנה היא דבר רע לפוליטיקה הישראלית. אני מקווה מאוד, שבפריימריס במפלגת העבודה לא יבחר תמונת הראי של דני דנון – יריב אופנהיימר ולא תמונת הראי של פייגלין – מירב מיכאלי.
מפלגת העבודה זוחלת
הזחילה המתרפסת של מפלגת העבודה לכיוונה של ציפי לבני, וההצעה להציב אותה במקום השני, מעל כל המתמודדים בפריימריס, להיות השר הבכיר של המפלגה בכל ממשלה, להיות מובילת המהלכים המדיניים – הייתה שעתה המכוערת של שלי יחימוביץ'.
המסר של שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, היה שינוי השיח הפוליטי משיח מדיני לשיח חברתי. בתחום החברתי, אין כל הבדל ולו קל שבקלים בין ציפי לבני לבנימין נתניהו. אין כל זיקה שהיא בין ציפי לבני לבין דרכה הסוציאל דמוקרטית של מפלגת העבודה.
כיצד יכולה שלי יחימוביץ' להסביר את הצעת המקום השני ברשימת מפלגתה, ליריבה אידיאולוגית כל כך חריפה, בנושא המרכזי וכמעט היחיד על סדר יומה?
לעומת זאת, יש היגיון רב בפנייתו של יאיר לפיד לציפי לבני והצעתו אליה להצטרף אליו כמספר 2. מאחר ויאיר לפיד חף מאידיאולוגיה, אין מניעה שמישהו לא יוכל לרוץ איתו. מאחר וציפי לבני שווה כמה מנדטים (להערכתי, היא תשיג תוצאה חד ספרתית) שרבים מהם יבואו מ"יש עתיד", נכון היה מבחינתו להציע לה את ההצעה.
אלא שציפי לבני היא מגלומנית, שבשום אופן לא תרוץ לכנסת כמספר 2 של מי שטרם מלאו לו 90.
מדוע הוא שנוא?
אהוד ברק הוא האדם שחולל את המהפכה המדינית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. בוועידת קמפ-דיוויד (2000) הוא שבר את הקונסנזוס הלאומי הבסיסי ביותר בישראל ואימץ כמדיניותה הרשמית של ישראל, את כל מה שעד אותה תקופה היה בבחינת "לא יעלה על הדעת". מאז, הדרך שלו, שבעבר תמכו בה רק אורי אבנרי וחד"ש, הייתה לדרך לגיטימית לחלוטין במיינסטרים הישראלי, עד שהיא מוגדרת היום כ"מרכז שמאל".
בתור שכזה, ניתן להבין את שנאת הימין לברק. וראו זה פלא, ברק הוא הדמות השנואה ביותר דווקא על השמאל הישראלי. למה?
לשאלה הזאת יש תשובה ותאריך בצדה – 26.7.2000. בתאריך הזה הפך ברק לשנוא נפשו של השמאל הקיצוני. ב-26 ביולי 2000 ערפאת דחה את הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד.
15 יום קודם לכן, בפתיחת הוועידה, "התגוששו" ערפאת וברק ביניהם – מי יכנס ראשון לחדר. "תפאדל, הכנס ראשון" אמר הראיס. "תפדאל, תכנס אתה ראשון" השיב ראש הממשלה. זה בשלו וזה בשלו, מצחקקים כגימנזיסטים משועשעים, עד שברק נעמד מאחורי ערפאת, ודחף אותו פנימה. התקשורת חגגה – איזו כימיה! הנה, בניגוד לחמיצות של רבין, שהושיט יד רפה לעבר ערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן, ולאחר מכן הפטיר לעבר פרס "עכשיו תורך", ברק מפגין חום וידידות כלפי ערפאת, כראוי לעושי שלום.
חלפו 15 יום, ואותה סצנה הפכה לסמל לאטימותו וחוסר רגישותו של ברק, לבוז שהוא רוחש לערבים ובעיקר לפלשתינאים, לדורסנות ולאלימות שלו.
מה קרה בין ה-11 ל-26 ביולי, שגרם לאותם כותבים לשנות את טעמם?
האמת היא, שאהוד ברק ראוי להיות יקיר השמאל הקיצוני – מאז קמפ-דיוויד ולתמיד. הוא ראש הממשלה הראשון שאימץ את דרכם וניסה ליישם אותה. יצחק רבין, כפי שהבהיר חד משמעית בנאומו האחרון בכנסת לפני הירצחו, דגל בפשרה טריטוריאלית, התנגד בתוקף לנסיגה לקווי 67', שלל מכל וכל את חלוקת ירושלים, התנגד לנסיגה מבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", התנגד לנסיגה מגושי היישובים. ודאי שאת האופציה של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים במדינת ישראל הריבונית, הוא אפילו לא שלל, כי שלילתה הרי מובנת מאליה. והנה, בא אהוד ברק, שבר את בסיס ההסכמה הלאומית בישראל, הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים" והציע לערפאת מה שמרצ ו"שלום עכשיו" לא העזו להציע.
בבחירות 96', העלבון הגדול ביותר שהוטח בשמעון פרס היה "פרס יחלק את ירושלים". הטענה הזו הוצגה כהסתה שקרית מתועבת. והיא באמת הייתה הסתה שקרית מתועבת, כיוון שברור שפרס וכל חברי מפלגת העבודה לא העלו על דעתם ויתור על שעל בירושלים. בבחירות 99', בהן ניצח ברק, סיכל יו"ר מרצ יוסי שריד את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה את חלוקת ירושלים. כאשר יוסי ביילין חתם על הסכם "ביילין אבו-מאזן" (ממנו אבו מאזן התנער, לאחר שהפיק ממנו את הרווחים להם חתר), הוא עמד על כך שירושלים לא תחולק. בהסכם סוכם שאבו דיס, הסמוכה לירושלים, תהיה בירת המדינה הפלשתינאית, ותקרא אל-קודס. בספרו ובמאמריו ונאומיו התהדר ביילין בהישגו הגדול – הסכמה עם הפלשתינאים על ירושלים המאוחדת בידי ישראל.
לקראת קמפ-דיוויד, חש ביילין שבשלה השעה, והריץ קמפיין בעד ויתור ישראלי על השכונות הפלשתינאיות שסופחו לירושלים ב-67' ולא היו חלק מן העיר בתקופה הירדנית. הוא לא העלה על דעתו, עד כמה ברק עקף אותו. בקמפ-דיוויד לא הסתפק ברק בנסיגה מהשכונות הנ"ל, אלא גם ממזרח העיר (בגבולות שקדמו לסיפוח) ואפילו מהעיר העתיקה (זולת הרובע היהודי).
איך זה שדווקא ברק, מי שאימץ את מצע השמאל הקיצוני ביותר ועשה מאמץ עילאי ליישם אותו ולהביא להסכם שלום על פי עקרונותיו, היה לאיש השנוא ביותר על אותם אנשים?
הסיבה לכך, היא העובדה שערפאת דחה על הסף את ההצעה, והשיב עליה במתקפת הטרור הקשה ביותר לאורך כל שנות המדינה.
איזה תסכול! במשך 33 שנים אנשים שרו כהמנון בכל עצרותיהם והפגנותיהם "רק תצאו מהשטחים! ויהיה טוב, הו, יהיה טוב". והנה, השיר הזה היה לתכנית המדינית הרשמית של ממשלת ישראל, ו... לא היה כל כך טוב, הו, טוב. להיפך, היה רע, הו, רע. בכל יום שמענו על אוטובוס שהתפוצץ, על מחבל מתאבד במסעדה או בקניון. וערפאת, שלוב זרוע עם אחמד טיבי, מנצח על המתקפה בצעקות משולהבות לנוכח האספסוף הפלשתינאי: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".
"הסרתי את המסכה מעל פניו של ערפאת", אמר ברק אחרי קמפ-דיוויד. אבל האמת היא שהוא הסיר את המסכה מעל הגישה של שטחים תמורת שלום. הנה, הצענו את כל השטחים, וקיבלנו מלחמה וטרור. הוא הסיר את המסכה מעל פניהם של נביאי האג'נדה הזאת. מה יעשו האנשים שכל חייהם הטיפו לנסיגה כזאת?
אפשרות אחת היא לומר מילה אחת קטנה, אבל גדולה: "טעינו". אבל המילה הזאת, המבוססת על יושרה, אינה בלקסיקון שלהם. אפשרות שניה היא להאשים את ערפאת. אבל מי שלאורך שנים ביססו על ערפאת את האג'נדה שלהם, לא יודו בטעותם. נותרה אופציה אחת – לשבור את המראה. והמראה היא אהוד ברק. הוא אימץ את משנתם, ולכן הוא היה למושא שנאתם. ואיך שהם יודעים לשנוא!
לא תעזור לברק העובדה שלמרות שהצעתו נדחתה בדם ואש ותמרון עשן, הוא לא הבהיר שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא תחת אש הטרור זחל לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת אפילו יותר. לא תעזור לו העובדה שבטאבה, ימים אחדים לפני הבחירות, הוא התקשר לאנשיו בהיסטריה והאיץ בהם לתת לפלשתינאים כל מה שיבקשו, העיקר שיהיה איזשהו הסכם. לא תעזור לו העובדה, שאחרי שבטאבה שוב דחו הפלשתינאים את הצעותיו ומוחמד דחלן "המתון" הגדיר אותן "חרטא ברטא" הוא הופיע בטלוויזיה ערב הבחירות, הודיע שאנו נמצאים צעד אחד לפני השלום וביקש מנדט לצעוד את הצעד הנוסף. לא תעזור לו העובדה, שב-12 השנים שחלפו הוא לא הודה בטעותו, אלא הוא ממשיך לשווק את הצעתו כדרך היחידה לשלום. לא תעזור לו העובדה שהצעתו הייתה לבסיס המדיניות הישראלית מאז – גם אהוד אולמרט אימץ אותה והציע אותה, בצורה מוקצנת, לפלשתינאים. לא תעזור לו העובדה שגם בקדנציה האחרונה הוא דחף את ראש הממשלה לאותו כיוון.
הוא פסול ושנוא לתמיד, בעיני השונאים משמאל.
אם ברק שנוא על השמאל, מן הסתם הוא יהיה אהוד על הימין. אז זהו, שלא. כשר הביטחון, ברק היה אמון על ביצוע פסקי בית המשפט בנושא הבניה הבלתי חוקית ביו"ש ועל ביצוע החלטות הממשלה וראש הממשלה כמו הקפאת הבניה וכד'. שרים פופוליסטים שלא העזו להתעמת עם נתניהו וחששו משיריון מקום לברק ברשימת הליכוד, הפכו אותו מושא לביקורת שלוחת רסן, על גבול ההסתה.
ובמקביל, אנשי שמאל הסיתו נגדו בשל תמיכתו האחראית, המתחייבת מתפקידו, בהכנת צה"ל לאפשרות מעשית של תקיפת מתקני הגרעין באיראן. ההסתה הגיעה לשיאה בכרוזים של ברק במדי אס.אס. בהפגנת שמאל ליד ביתו.
אם נוסיף לכך את סגנונו היהיר והאטום ואת אורחותיו הנהנתניות, הנובורישיות – התמהיל הזה הפך אותו לדמות שנואה.
וחבל, כיוון שבאמת מדובר באדם שתרם לאורך חייו תרומה משמעותית ביותר לביטחון המדינה. הוא ראוי לביקורת, ואני מעולם לא חסכתי ממנו את שבט ביקורתי, אולם אין כל הצדקה לקיתונות השנאה.
ברק התדרדר מראשות ממשלה לעמידה בראש מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה בסקרים. אחרי שנתיים בהם תוצאת הסקרים הציבו אותו מחוץ לכנסת, הסקרים אחרי "עמוד ענן", בהם זכה ב-3-4 מנדטים, נראו כהישג מרשים. אולם סביר להניח שאפקט "עמוד ענן" היה מחזיק מעמד ימים אחדים. וכך, כאשר הגיע להישג פסיכולוגי מסוים, ניצל ברק את ההזדמנות לפרוש ב... שיא. שיא?!
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
