הבלוג של אורי הייטנר

ביום הבחירות לנשיאות ארה"ב, שהוא גם יום הבחירות לחלק מן המושלים והנציגים לסנאט ולקונגרס ולתפקידים נוספים, הוחלט במדינות וושינגטון וקולורדו על לגליזציה למריחואנה ובמרילנד ומיין – לאפשר נישואין חד מיניים. מי קיבל את ההחלטות הללו? אזרחי המדינות הללו, במשאל עם.

משאל עם? בדמוקרטיה?! משאל עם הוא אקט דמוקרטי?

האמת היא, שכל מי שיגדיר את השאלה הזאת כשאלה מטומטמת יצדק. איך ניתן לפקפק בכך שמשאל עם, שבו העם עצמו מצביע ומחליט, הוא התגלמות הדמוקרטיה?

עובדה, בישראל יש מי שטוענים את הטענה המוזרה הזאת. כאשר הכנסת חוקקה, לפני כשנתיים, את חוק משאל העם, המַתְנֶה ויתור על שטח ריבוני של המדינה, באישור משאל עם – קמפיין ההיסטריה אודות "גל החקיקה האנטי דמוקרטי" מנה את החוק הזה כחלק מהגל הזה.

איך ניתן להגדיר משאל עם כסותר את הדמוקרטיה? אפשר לומר הכל. כל שטות. גם זה חלק מן הדמוקרטיה. והטיעון המוזר הזה נומק, בין השאר, בטענה שמשאלי עם מקובלים במשטרים דיקטטוריים. אכן, במשטרים דמוקרטיים מתקיימים משאלי עם. אך במשטרים דיקטטוריים מתקיימות גם בחירות. אסד, למשל, נבחר בבחירות ברוב של כמעט 100%. האם משמעות הדבר שבחירות הן אקט אנטי דמוקרטי? במשטר דיקטטורי הבחירות הן הצגה וכך גם משאלי עם. בדמוקרטיה, הבחירות ומשאלי העם הן הביטוי העליון של הדמוקרטיה.

קשה להשוות בין ארה"ב וישראל. שיטות הממשל הדמוקרטיות בשתי המדינות הללו שונות מאוד זו מזו. ובאמת, בישראל, איש לא היה מעלה על דעתו ללכת אל העם על נושאים כמו לגליזציה למריחואנה. שיטת הממשל הישראלית היא דמוקרטיה פרלמנטרית בדומה לנהוג במדינות אירופה. גם במדינות הללו נהוגים משאלי עם בסוגיות הנוגעות לריבונות, כמו אישור אמנת מסטריכט, הצטרפות לאיחוד האירופי, שינוי המטבע לאירו וכד'. ב-2014 יתקיים משאל עם בסקוטלנד על היפרדות מבריטניה. מן הראוי שגם בישראל סוגיות בסדר גודל היסטורי הנוגעות לריבונות המדינה, תוכרענה במשאל עם.

לאחר אישור חוק משאל עם בכנסת, הוגשה עתירה לבג"צ נגד החוק. בצל מבצע "עמוד ענן", לא הייתה חשיפה רבה להחלטה שהתקבלה השבוע בבית המשפט, אולם מן המעט שפורסם, עלתה תמונה לפיה בית המשפט יצא נגד החוק ודרש מן הממשלה והכנסת לנמקו, כשלב בדרך לפסילתו.

התמונה הזאת אינה נכונה. בית המשפט לא מתח שמץ של ביקורת על תוכן החוק, על משאל העם. נהפוך הוא, בית המשפט שכנע את העותר לוותר על כל טיעוניו נגד מהות החוק, זולת הטיעון הפרוצדורלי, לפיו החלטה על משאל עם חייבת להתקבל בחוק יסוד ולא בחוק רגיל. החלטת בית המשפט הייתה להורות לכנסת ולממשלה לנמק בתוך שלושה חודשים את עמדתם, האם נכון להוציא צו על תנאי שידרוש מהן להשיב מדוע החוק לא יבוטל מאחר ונושא כזה צריך להיות מוכרע בחוק יסוד.

אכן, מן הראוי שחוק משאל עם יהיה חוק יסוד. מדוע, אם כן, הוא חוקק כחוק רגיל?

ב-1999 התקבל בכנסת החוק שזכה לכינוי "שיריון הגולן". חוק זה התנה נסיגה משטח ריבוני ברוב של 61 ח"כים ובמשאל עם. אלא שנאמר בו, שהסעיף אודות משאל העם יכנס לתוקף משיתקבל חוק יסוד המסדיר את משאל העם. מרגע שהתקבל החוק הזה, היה על הכנסת להפשיל שרוולים ולחוקק את חוק היסוד הזה. מן הראוי היה, שגם מי שהתנגדו לחוק השיריון - משהחוק התקבל, יכבדו את ההכרעה ויהיו שותפים להכנת החוק ולהסדרת תנאי משאל העם. במקום זאת, במשך 12 שנים תמימות החוק מוסמס, מסיבות שונות והתנגדויות שונות. בסיטואציה הזאת, הוחלט להביא את החוק כחוק רגיל, והכנסת חוקקה אותו.

מן הראוי שחוק משאל העם יקבל יתר תוקף, ויחוקק כחוק יסוד, עם או בלי החלטה של בג"צ. אולם עצם התערבות בג"צ במעשה החקיקה של הכנסת, הוא פגיעה בדמוקרטיה. זה האקטיביזם השיפוטי במֵרעו; אותה דרך שפגעה קשות באמון הציבור בבית המשפט העליון ובכך קעקעה את שלטון החוק בישראל.

תפקידו של בית המשפט העליון להגן על אזרחי ישראל מפני פגיעת הרשות ושרירות השלטון. ודאי שמתן אפשרות לאזרח להיות שותף בהחלטות גורליות אינו מהווה פגיעה בזכויותיו. תפקידו של בית המשפט העליון להבטיח שהרשויות תפעלנה על פי חוק, וודאי שהחלטת הכנסת להעביר סוגיות מסוימות למשאל עם אינה בלתי חוקית.

מן הראוי היה שבית המשפט ינהג ענווה ולא יתערב בפעולת הרשות המחוקקת. על בית המשפט היה לדחות על הסף את העתירה הקנטרנית. אז למה בית המשפט התערב?

שאלה אחת השופטות בדיון: אם הכנסת הזמינה שורה של מומחים במהלך הדיון, אין מקום לכך שגם קולו של בית המשפט ישמע?

התשובה לשאלה הזו היא חד משמעית: לא. הכנסת מזמינה מומחים ומתייעצת אתם. בית המשפט אינו גוף מייעץ לכנסת, אלא הרשות השופטת. ככזאת, הסוגיה הזאת, עם כל הכבוד, אינה מעניינה.

* "שישי בגולן"

            החזון של בני בגין

מהו חזונו של בני בגין למדינת ישראל? מהו חזונו המדיני, החברתי, הכלכלי, התרבותי? מישהו מכיר? מישהו יודע?

האמת? אף פעם לא שמעתי מפיו תמונה עתידית אליה יש לחתור. אף פעם לא שמעתי מפיו הצעת פתרון לבעיות המדינה. באין חזון יפרע עם וממנהיג מצופה להציג חזון. יש להודות על האמת, בני בגין אינו עונה בשום אופן על הציפיה הזאת.

מהו חזון? בתפיסה המודרנית המקובלת, החזון הוא התמונה העתידית האופטימלית שאליה הארגון חותר. לכן, החזון תמיד מנוסח בלשון אופטימית.

בשפה היהודית, החזון אינו רק אותה תמונה עתידית. חזון הנביאים המקראי, היה הרבה יותר מורכב. בסיסו היה תוכחה – הצגת המצב הקיים ללא כל ניסיון ליפות אותו, בראיה אכזרית, ללא כחל וסרק. הקומה שמעל התוכחה הינה תמונת העתיד השלילית - התוצאה ההכרחית אם לא יתחולל שינוי דרסטי. הקומה השלישית היא המקבילה למה שמקובל היום כחזון – תמונת העתיד האופטימלית, במידה ויתחולל השינוי לו מטיף הנביא.

בני בגין אינו יודע להציג את הקומה השלישית. אולם בני בגין, אולי יותר מכל אישיות אחרת בציבוריות הישראלית, מיטיב לנתח ביושר, בחוכמה ובהשכל את המציאות, ללא כחל וסרק, ולהציג את התוצאה הצפויה אם לא נחולל שינוי דרסטי. לכן, הוא מכונה לא אחת "נביא זעם".

התואר "נביא זעם" הודבק לבני בגין בתקופת אוסלו. בשורה ארוכה של מאמרים ומסות, שלאחר שנים אחדות כונסו בספר "סיפור עצוב", ניתח בגין באיזמל חד את ההסכם, את האופן שבו אש"ף – הפרטנר, מתייחס להסכם, את האופן בו ערפאת מציג לפלשתינאים, בשפתם, את ההסכם. והוא צפה את העתיד להתרחש על פי ההסכם. התמונה שהציג בגין הייתה קודרת וקשה לעיכול. הניתוח היה חד משמעי – מדובר בהונאה; תהליך אוסלו אינו מוביל לשלום, אלא לטרור שלא ידענו כמותו מעולם, לשפיכות דמים, שכול ויתמות.

הוא נשמע כל כך נלעג, הורס מסיבות קלאסי. באופוריה של ימי אוסלו העליזים, בני בגין, האיש ההזוי הזה, נחשב לאיש האתמול. הוא היה האנטיתזה לשמעון פרס, איש המחר, איש החזון הגדול, איש המעוף, איש המזרח התיכון החדש. כמה פאתטי הוא נשמע, כאשר הזהיר מפני קטיושות באשקלון. הרי בכל פעם שנשמעה ביקורת על ההסכמים, פרס נהג לציין בגיחוך "אמרתם שיפלו קטיושות על אשקלון" וכולם התפקעו מצחוק, זאת הייתה הבדיחה הכי טובה בעיר. חחחחח... קטיושות על אשקלון...

אם נקרא היום את הניתוחים שבני בגין כתב בשעתו על הסכם אוסלו, ניווכח עד כמה הוא דייק בהבנת המציאות. הוא לא נביא ולא בן נביא. אבל הוא אדם מפוכח, בעל יושרה אינטלקטואלית, חרוץ – המכין היטב את שיעורי הבית שלו ונמנע מסיסמאות ומרטוריקה זולה. והוא מיטיב לנתח את המציאות על סמך הנתונים, ולצפות את תוצאות התהליכים אותם הוא מנתח. בני בגין אינו מזרחן, אך אם נקרא את ניתוחיו, ונשווה אותם לניתוחי סוללת המזרחנים שהתגייסו להריע להסכמי אוסלו, ניווכח מי צדק, למרבה הצער.  

אילו הייתי ליכודניק, בבחירות המקדימות הייתי נותן את קולי לבני בגין. חשוב מאוד שהוא ימשיך לשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות, יהיה חשוף למידע המודיעיני ויהיה שותף לעיצוב המדיניות. בני בגין הוא איש ישר, שקול, מתון, צנוע, המגלם את התפיסה המקורית של הליכוד, המשלבת נִצִיוּת מדינית ביטחונית עם גישה ליברלית, כבוד ליריב הפוליטי, יחס הוגן ומכבד למיעוט הערבי, דבקות בערכי הדמוקרטיה והפרלמנטריזם. לעתים הוא לוקה בפורמליזם משפטני דקדקני, לעתים הכבוד לבית המשפט העליון גובר על חוש הביקורת שלו. אולם הוא אחד האישים הטובים במערכת הפוליטית הישראלית, ומן הראוי שיתרום לה גם בארבע השנים הבאות.  

            גָּלְאֶנֶת

פתחתי גל"צ וזהבה גלאון התראיינה שם. כשנמאס לי לשמוע אותה, עברתי לרשת ב'. שם, לעומת זאת, התראיינה באותה שעה זהבה גלאון. אז הדלקתי את הטלוויזיה, בערוץ השני. ומי התראיינה שם? לא טעיתם. לכן עברתי לערוץ הראשון, ושוב – זהבה גלאון. ניסיון אחרון. מי מרואיין לדעתם בערוץ עשר? נכון.

כיביתי את הטלוויזיה והלכתי למקרר. פתחתי את המקרר... סורפרייז! שוב זהבה.

גָּלְאֶנֶת.

אילו לפחות הייתה משמיעה דברים של טעם.

            כאחרון הטוקבקיסטים

התקשורת האינטראקטיבית באינטרנט וברשתות החברתיות יצרה דמוקרטיזציה של השיח הציבורי. הרשת היא היידפארק בלתי מוגבל, שמאות מיליוני אנשים שותפים לו. זוהי תופעה מבורכת וחיובית.

אולם יש לה גם צדדים שליליים. הצד השלילי הוא תרבות הטוקבקים – הלשון הנמוכה, הגסה, המשתלחת וחסרת האחריות, שבה הכל מותר.

המצאה והפצה של תיאוריות קונספירציה מרושעות, שכל תכליתן לפגוע ביריב פוליטי, לערער את אמינותו, ליצור לו דה-קרדיטיזציה, להפיץ שנאה ולהסית, הן לחם חוק במדיה הטוקבקיסטית.

ובשבוע האחרון, במלחמת האין ברירה להגנה על יישובי הדרום, המדיה הזו חוגגת עם תיאוריית הקונספירציה הנקלית, הנפסדת, לפיה נתניהו וברק יזמו את ההסלמה ואת המבצע כחלק מתעמולת הבחירות שלהם, למען צרכים אלקטורליים.

והנה, בראיון ברשת ב', בפריים טיים, בהזדמנות נדירה שבה זהבה גלאון בדיוק התראיינה בערוץ אחר וליהגה שם על "מלחמת שולל", עלה לשידור מס' 2 שלה, אילן גילאון. וכאחרון הטוקבקיסטים השפריץ בשידור את תאוריית הקונספירציה. המראיינת ההמומה לא הייתה בטוחה שהיא שומעת נכון. "אתה רומז ש?!?!" וגילאון, בשחצנות אופיינית: "את לא מכירה אותי? אני לא מדבר ברמזים. אני אומר דברים ברורים" וחזר על תיאוריית הקונספירציה המכוערת הזאת.

יש פוליטיקאים חסרי גבולות, בעיקר בזמן בחירות. מבחינתם הכל מותר, אין קווים אדומים, המעמד אינו מחייב. אילן גילאון הוא מועמד מס' 2 של מרצ. על פי הסקרים, צפויים למרצ 4 מנדטים בבחירות. לכן, סביר להניח שאחרון הטוקבקיסטים הזה יישב גם בכנסת הבאה. אלא אם כן, מרצ לא תעבור את אחוז החסימה, כראוי לה ולנו.   

* "חדשות בן עזר"

(תגובה לגדעון לוי "מה כן?", "הארץ" 18.11.12)

גדעון לוי, כדרכו בקודש, מצדיק גם הפעם את ירי הטילים של חמאס לעבר אזרחי ישראל. לא רק שהטרור מוצדק בעיניו, הוא צעד של אין ברירה. "העם הפלסטיני רוצה להשתחרר מהכיבוש". אין להם ברירה אלא לירות טילים על אזרחי ישראל "בדרך היחידה שבה יכלו לעשות זאת... כשכל הברירות האחרות כבר נתקלו בסרבנות".

רק דבר אחד לא נזכר אפילו ברמז במאמרו של מצדיק הטרור. העובדה שכבר שבע שנים וחצי רצועת עזה עצמאית. ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון ועקרה את יישוביה עד הישראלי האחרון. אין שום עילה לטרור העזתי. הרי אילו רק רצו הפלשתינאים, יכלו לבחור בהפיכת רצועת עזה לגן העדן של המזה"ת. הרי כל העולם היה נרתם ומזרים מיליארדים כדי לסייע להם. הרי ישראל הייתה נרתמת בכל יכולותיה לתמוך בהם. ואילו כך נהגו, הרי ברור שנסיגה מיהודה ושומרון בתמיכת רוב הציבור הישראלי הייתה רק שאלה של זמן.

אבל הם בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור נגד ישראל. הנסיגה עצמה הייתה תחת אש ומיד אחריה הרצועה הייתה לכַּן שיגור טילים. שבע שנים, תחילה תחת הפת"ח ואח"כ תחת חמאס, שימשה רצועת עזה לפשע כפול נגד האנושות – ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית ושימוש באוכלוסיה האזרחית של עזה כמגן אנושי למחבלים.

אבל גדעון לוי כנראה לא קרא עיתונים בשבע וחצי השנים האחרונות. הוא עדיין מדבר על "הכיבוש", ומשתמש בו כצידוק לפשעי המלחמה הטרוריסטיים. תופעה חולנית.

* "הארץ"