מבחן המנהיגות של נפתלי בנט, או: מי בעד חיסול הטרור?
בפרק הקודם של היומן, ביטאתי את אכזבתי ממפלגת "הבית היהודי", לה הצבעתי בבחירות הקודמות, על שלא עמדה בפרץ ולא ביטאה קול צלול, תקיף ורם נגד תופעות הקצנה הרסניות בציבור הדתי לאומי, כמו נוער הגבעות, "תג מחיר" ורבנים קיצוניים ומסיתים.
על מנת להסיר ספק, אשוב ואבהיר שלרגע איני מאשים אותם בכך שהם מקלים ראש בתופעה או חלילה מעלימים ממנה עין בקריצה. טענתי היא, שלא הייתה בהם העוצמה המנהיגותית ואומץ הלב האזרחי להוביל מאבק נחוש נגד עשבי הפרא הללו, בדומה למאבק הנחוש שגילו מנהיגי מפ"ם בשנות ה-50 נגד עשבי הפרא הסטליניסטיים בתוכם ("הסנהאיסטים").
עם בחירתו של נפתלי בנט והאמון הציבורי הרב שקיבל בבחירות רחבות היקף, אני מייחל לכך שהוא ניחן במנהיגות שכה חסרה עד כה, ויוביל מערכה כזאת, למען עתיד הציונות הדתית ולמען החברה הישראלית.
בהרצאה שנשא הרב רונצקי, רב היישוב איתמר ולשעבר הרב הצבאי הראשי, בערב לזכר 17 שנים לרצח רבין, הוא גינה בחריפות את אירועי "תג מחיר", את גזל הזיתים מכרמי פלשתינאים, את האלימות כלפי צה"ל וכד'. והוא סיפר שבשל עמדותיו הוא חטף מכות. הוא, רב של יישוב בשומרון, הוכה כיוון שיצא נגד הקיצונים הללו! כן, מדובר בטרור שאין לו גבול. האומץ להילחם בטרור הוא מבחן של מנהיגות.
מי בעד חיסול הטרור? זה המבחן העליון של נפתלי בנט.
מבחן מנהיגותי נוסף של בנט, חייב להיות אמירה ברורה אודות החובה לכבד את החוק ביו"ש ולהכפיף אליו את ההתיישבות, ללא קריצה וללא עיגול פינות. בפרשת השבוע קראנו על רכישת מערת המכפלה בידי אברהם אבינו. אברהם לא העלה על דעתו, שהעובדה שהארץ הובטחה לו, שהוא אישית שמע את ההבטחה מפי הגבורה, מקנה לו את הזכות לעשות בארץ כבתוך שלו ולהשתלט על קרקעות ועל נדל"ן באופן חופשי. נהפוך הוא, הוא סירב בכל תוקף להצעתו הנדיבה של עפרון החתי לקבל את אחוזת הקבר במתנה, ועמד על כך שירכוש אותה בכסף מלא. קיים ויכוח בחברה הישראלית האם להתיישב ביהודה ושומרון ואם כן – היכן. אולם יש להגיע להסכמה מלאה, שמפעל ההתיישבות אינו עומד מעל החוק ואינו מקדש אמצעים בלתי חוקיים ושחובתה של המדינה לאכוף את החוק ביישובי יו"ש. אין לי ספק שרוב מניינו ובניינו של הציבור הדתי לאומי יתמוך בהנהגה שתוביל להסכמה לאומית כזאת. השאלה היא האם יהיה להנהגת הציונות הדתית העוז לעמוד מול המיעוט הקיצוני, שהנו קולני, מגובש וכוחני ומגובה במספר רבנים מרכזיים. זהו מבחן מנהיגות משמעותי ביותר של בנט.
דרך ארץ
רחמים כלנתר היה חבר מועצת עיריית ירושלים בשנות החמישים מטעם "הפועל המזרחי" (לימים – המפד"ל). הוא ערק, עם המנדט שלו, לקואליציה בראשות ראש העיר גרשון אגרון, תמורת תפקיד ביצועי. מאז הפך ה"כלנתריזם" למושג פוליטי המציג עריקה ממפלגה למפלגה תמורת קידום פוליטי או טובת הנאה כלשהי.
בעבר הדבר היה מקובל בעיקר בפוליטיקה המוניציפלית. החל בשלהי שנות ה-70 הכלנתריזם התפשט גם לפוליטיקה הארצית. את האות נתן משה דיין שנבחר מטעם מפלגת העבודה וערק עם המנדט שלו לקואליציה בראשות בגין תמורת תפקיד שר החוץ. פרס, כיו"ר מפלגת העבודה, השקיע מאמץ רב בציד עריקים מן הליכוד, דוגמת יצחק פרץ ואמנון לין, אברשה שריר, יצחק מודעי וחבריו ועוד. סוחר הסמים גונן שגב וחבריו ערקו מ"צומת" והצטרפו לקואליציה תמורת תפקידי שר וסגן שר בממשלת רבין. "קדימה" קמה על מופזים למיניהם. ואולי הדוגמה הבולטת ביותר היא כבוד הנשיא – מי שהנהיג את מפלגתו עשרות שנים, אך כאשר הפסיד בפריימריס ערק ממנה ל"קדימה".
אבל היו גם פרישות אחרות, על רקע אידיאולוגי מובהק, ופרישות מן הסוג הזה מוצדקות וראויות להערכה. כך, למשל, פרישתם של גאולה כהן ומשה שמיר מהליכוד בעקבות הסכם קמפ דייוויד והקמת תנועת "התחיה". כך פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה והמעבר לר"צ, בעקבות הצטרפות מפלגתו לממשלת האחדות הלאומי. כך פרישתם של אביגדור קהלני וחבריו ממפלגת העבודה והקמת "הדרך השלישית", בעקבות נכונות הממשלה לסגת מן הגולן.
לאלו משתי הקטגוריות הללו ראוי לייחס את פרישתו של הרב חיים אמסלם מש"ס? כדי לבחון את הסוגיה הזאת, יש לצרף פרמטר נוסף. כל הפורשים האידיאולוגיים שהזכרתי, פרשו ממפלגתם מתוך נאמנות לעקרונותיה, לקו המדיני שלה ולהבטחותיה לבוחריה, בעקבות שינוי שחל בדרכה של המפלגה.
מן הבחינה הזאת, פרישת חיים אמסלם מש"ס בלי להחזיר את המנדט, בהחלט בעייתית. הוא נבחר לכנסת מטעם ש"ס, והוא לבטח ידע מהי דרכה. אין ספק שהדרך עליה הוא נאבק היום, מנוגדת לדרכה של ש"ס ולאידיאולוגיה בשמה הוא נבחר לכנסת. לכן, יש טעם לפגם בכך שלא החזיר למפלגתו את המנדט.
אולם מצד שני, אין ספק שהצעד שלו הוא צעד אידיאולוגי מובהק. לא זו בלבד שאמסלם לא פרש למען טובת הנאה כלשהי, אלא להיפך, הוא שילם ומשלם מחיר כבד ביותר על פרישתו – המחיר הכבד ביותר שיהודי חרדי יכול לשלם. הוטל עליו חרם, אין הוא יכול להתפלל בבתי כנסת של אנשי ש"ס, מסרבים לקבל את ילדיו למוסדות החינוך של ש"ס, הוא מכונה בפי אנשי ש"ס "עמלק", שזו ממש התרת דם. הרב אמסלם מתגורר בלב לבה של האליטה הש"סית, בשכונת הר נוף, סמוך לבית הרב עובדיה ולבתיהם של ראשי ש"ס, כאשר הוא מנודה מן הקהילה הזו. כל זאת, מתוך דבקות בעקרונותיו.
עקרונותיו הם: מאבק להבראת החברה החרדית והפיכתה לחברה מועילה, משתלבת בחברה ותורמת לה, משלבת את תלמוד התורה עם שירות צבאי או לאומי ועם עבודה ופרנסה. מאבק נגד אפליית עדות המזרח במוסדות החינוך החרדיים; בעיה שש"ס, משותקת מפחד ורגשי נחיתות, אינה מעזה להתמודד עמה.
מפלגת "עם שלם" מיסודו של הרב אמסלם משדרת יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. יהדות שבה דרך ארץ קדמה לתורה. יהדות שבה יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. יהדות של צדק חברתי, של אחדות ישראל.
מס' 2 של מפלגה זו הוא האלוף (מיל') אלעזר שטרן, קצין איכותי, מחנך בכל הווייתו ואף הוא אדם אמיץ המשלם מחיר כבד על דבקותו באמונתו ובדרכו. הוא לא היסס להתעמת עם הציבור הדתי לאומי שהוא עצם מעצמותיו. הוא לא היסס לצאת נגד ראשי ישיבות הסדר שהסיתו לסרבנות ונלחם נגד תופעת הסרבנות. הוא נאבק למען השתלבות בני ישיבות ההסדר ביחידות הכלל צה"ליות, בעד שירות מלא של בני ישיבות ההסדר. כתוצאה ממאבקו נגד הסרבנות ובעד הממלכתיות, הוא היה לסדין אדום בעבור הימין הקיצוני, וספג עלבונות ואלימות, כולל גירוש אלים מרחבת הכותל. בתקופה שהעולם החרדי, שהשתלט על הרבנות הראשית, עושה כל שלאל ידו כדי לסגור את שערי היהדות בפני העולים מחבר העמים, הוא הנהיג את הגיורים הצבאיים ובזכותו אלפי עולים השלימו את גיורם. הרב אמסלם, נתן הכשר הלכתי מלא לגיורים הצה"ליים, שהחרדים מנסים לפסול אותם.
מפלגת "עם שלם" נאבקת למען תיקון עולם, מייצגת את פניה היפים של היהדות וחשוב מאוד שיהיה לה ביטוי בכנסת. יתכן מאוד שאני אשלשל את הפתק שיסייע לבחירתה לכנסת.
מפלגת המחלישים
"אנחנו מייצגים את העם שאין לו מול העם שיש לו", מצהיר אריה דרעי בהציגו את כרטיס הביקור של ש"ס.
פעם "העם שאין לו" נקרא השכבות החלשות. היום אנו מכנים אותן השכבות המוחלשות. למה מוחלשות? ללמֶדְךָ שאין זו מכת טבע, גזירת גורל, תכונת אופי – להיות חלש. יש אחריות סביבתית לחולשתן של השכבות הללו, ולכן הסביבה מחויבת לסייע להן להיחלץ ממצוקתן. איך לסייע? בראש ובראשונה בחינוך ובהשכלה.
במקום שיש בו מוחלשים, יש גם מחלישים. מיהם המחלישים? מי שמונעים מהמוחלשים את האמצעים לשינוי מצבם ובראשם חינוך והשכלה.
הציבור העני ביותר בישראל הוא הציבור החרדי. מי שנאבק נגד חובת לימודי ליבה בחינוך החרדי, מי שנאבק נגד השתלבות חרדים בחברה, בשוק העבודה ובצה"ל – מנציח את הבערות והעוני, מחליש את החברה החרדית, מעמיק את הפערים בחברה הישראלית ומחליש את החברה והכלכלה הישראלית.
מיהי ומהי ש"ס? מאחורי המסכה הדמגוגית והפופוליסטית של "נציגי העם שאין לו", ש"ס היא מפלגת המחלישים.
מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי
אפרופו אריה דרעי - אימפריות חזקות וגדולות קרסו בשל ריקבון פנימי. עוצמתן הצבאית והמדינית לא עמדה להן, כאשר היסודות היו רקובים ומושחתים.
טוהר מידות וניקיון כפיים הם מרכיבים משמעותיים ביותר בחוסן לאומי של חברה. מדינה אינה יכולה לתפקד כשבראשה מנהיגים מקולקלי מידות שלציבור אין אמון בסיסי בהם.
לכן, גם מי שסבורים שאולמרט הוא גאון מדיני ותומכים בדרכו המדינית, חייבים להתנגד לשובו לחיים הציבוריים בישראל.
האם להמליץ על בני בגין?
אפרופו אהוד אולמרט - לקראת הבחירות המקדימות בליכוד, אני רוצה להמליץ על בני בגין, אבל אני בדילמה. הרי האיש מעולם לא יצא זכאי.
המילה החסרה
אני מצר על נסיבות פרישתו של אורי שגיא מן המרוץ לכנסת בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אך אני שמח על עצם הפרישה. אורי שגיא אובססיבי לנסיגה מהגולן. כראש אמ"ן, לפני 20 שנה, הוא נפל בשבי קונספציה מופרכת על רצונה של סוריה בשלום עם ישראל, המחייבת נסיגה ישראלית מהגולן. מאז, שוב ושוב הוא מהמר על הסוס המדדה הזה.
בחודשים האחרונים הוא מתרוצץ עם בדיחה טיפשית במיוחד: אילו ישראל נסוגה מהגולן בהסכם עם אסד, לא הייתה פורצת מלחמת האזרחים בסוריה...
ויש אנשים הקונים את הסחורה המוזרה הזאת, והיועץ האסטרטגי חיים אסא אפילו לא התבייש לכתוב אותה בעיתון.
אני תמה, מה מביא אנשים אינטיליגנטיים לשכנע את עצמם בתיאוריות הזויות כאלו. ההסבר היחיד שאני מוצא לכך, הוא שפשוט בלקסיקון שלהם חסרה מילה אחת קטנה: טעיתי.
המפ"מניק האחרון
בתקופת המאבק על הגולן, השתתפתי באין ספור עימותים, פאנלים, רבי שיח עם בני פלוגתא, בפני תלמידים, סטודנטים, חיילים ואחרים.
שניים מבני הפלוגתא שמולם הרביתי להתעמת, היו הח"כשים (ח"כים לשעבר) ומועמדים לכהונה נוספת בכנסת בבחירות המקדימות שתתקיימנה השבוע במרצ – אבשלום (אבו) וילן ומוסי רז.
המשותף בין השנים רב – שניהם אנשי מרצ מובהקים, שניהם היו מזכ"לי "שלום עכשיו" ושניהם חולקים אותה תפיסה מדינית הדוגלת בנסיגה מלאה לקווי 49'. בעימותים עמי שניהם תמכו בעמדה הפוכה לחלוטין לשלי – בעוד אני עומד על ריבונות ישראלית מלאה על כל שעל בגולן לצמיתות, שניהם צדדו בנסיגה מלאה מכל הגולן, לקווי 4.6.67 (שאינם חופפים קווי 49', כיוון שמדובר בהם בנסיגה גם מאזורים שהסורים כבשו בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, כמו החוף הצפון מזרחי של הכינרת, אזור הבניאס, חמת גדר ועוד), במסגרת הסכם שלום עם סוריה. לכאורה – תאומים סיאמיים.
ואף על פי כן, כבוגר הרבה שעות אבו והרבה שעות מוסי, אני מזהה הבדל משמעותי בין השניים. בעוד מוסי התאפיין בחדוות נסיגה מהגולן, עד שחשבתי שהוא מוכן לשלום עם סוריה כדי להביא לנסיגה מהגולן, אבו ראה בנסיגה מהגולן מחיר כבד ביותר, שלטעמו על ישראל לשלם תמורת שלום עם סוריה. בעוד אצל מוסי באה לידי ביטוי שנאה קשה ויוקדת להתיישבות בגולן ולתושבי הגולן וכמיהה לסילוק התופעה הפסולה של ההתיישבות מהר ככל האפשר, אבו ביטא הערכה רבה למפעל ההתיישבות ואהבה למתיישבים וצער כבד על המחיר שידרשו לשלם, על פי תפיסתו. בעוד מוסי רז בז לכל טיעון ביטחוני המצדיק השארות בגולן וביטל אותו בגיחוך, אבו הבין את המשמעות של הוויתור, אך האמין שמדובר בסיכון שראוי לשלמו למען השלום.
לכאורה, מה זה משנה? הרי השורה התחתונה זהה.
אני חושב שזה משנה; שההבדל בין מה שמייצגים השניים הוא משמעותי וחורג הרבה מעבר לסוגיית הפתרון המדיני וגבולות המדינה. המשמעות הגדולה של ההבדל בין השניים ובין מה שהם מייצגים הוא בפן החברתי.
המחלוקת שלי עם אבו וילן היא ריב בתוך המשפחה. אני חש שאנו מתעמתים באותה השפה. אני חש שמדובר במחלוקת בין ציונים פטריוטים על השאלה מה טוב למדינת ישראל ולעתידה. עם מוסי רז אין לי שפה משותפת. כל מה שיקר בעיניי נבזה בעיניו. מפעל חיי הוא בעיניו פשע וחורבנו – תיקון של עוול.
אבו וילן ומוסי רז מייצגים שתי מסורות שונות בבסיס הקמתה של מרצ, הממשיכים לפעול בתוכה עד היום. מסורת אחת היא מסורת מפ"ם – מסורת של ציונות מגשימה, של תנועת נוער ציונית – "השומר הצעיר", הפועלת לחינוך יהודי וציוני בארץ ובגולה והמושגים ציונות, עליה, התיישבות וביטחון משמעותיים בעיניה. מסורת אחרת היא מסורת רצ – מסורת של ליברליזם קיצוני, אוניברסליסטי, הבז לכל ערך קולקטיבי, ולכן ערכים לאומיים, קהילתיים והתיישבותיים מוקצים בעיניו מחמת מיאוס. הכוהנת הגדולה של מסורת רצ היא שולמית אלוני, המנהיגה המיתולוגית של מרצ. לפלג המפ"מניקי במרצ לא היה מעולם מנהיג מובהק, אך הוא יוצג בידי אישים כיאיר צבן, רן כהן (אמנם רן כהן הגיע למרצ ממפלגת רצ, אולם מקורותיו הרעיוניים הם בקיבוץ הארצי, בקיבוץ גן שמואל. גם אתו יצא לי להתעמת רבות, והחוויה דומה לעימותים עם אבו וילן) וחיים אורון.
זהבה גלאון היא תלמידתה המובהקת של שולמית אלוני, ואף הקצינה מעבר למורתה. לבה גס לכל ערך ציוני והיא אינה רחוקה מן הפוסט ציונות. אם העמדה כלפי הסרבנות היא אבן בוחן לפטריוטיות ולמינימום אחריות לאומית וסולידריות חברתית – זהבה גלאון מצדדת בסרבנות. ולכן, בימים שבהם זהבה גלאון היא מנהיגת מרצ, מן הראוי לאזן אותה בבחירת מפ"מניק לרשימת מרצ.
אבו וילן הוא בן קיבוץ נגבה וחבר הקיבוץ כל חייו. הוא חונך על האתוס הגדול של קיבוץ נגבה, ועמידת הגבורה וההקרבה שלו מול הפולש המצרי במלחמת העצמאות. אביו המנוח, קובה וילן, היה מפקד כוחות "ההגנה", שהגנו על הקיבוץ בפני הפולש. על הערכים הללו – של התיישבות וביטחון, של נכונות להקרבה, חונך אבו וילן. הוא היה שליח עליה של "השומר הצעיר" בצפון אמריקה והיום הוא מכהן כמזכ"ל ההתאחדות החקלאית, המאגדת את כל המגזר החקלאי בישראל, ובתוכו ההתיישבות החקלאית מעבר ל"קו הירוק".
מרצ היא היום המפלגה היחידה המגדירה עצמה כמפלגת שמאל. השאלה מה תהיה דמותו של השמאל הישראלי, אינה חיונית לאנשי השמאל בלבד, אלא לחברה הישראלית כולה. האם יהיה זה שמאל ציוני, המשוחח באותה שפה עם המיינסטרים הישראלי, או שמאל מתבדל ומנוכר, שהאוריינטציה הבסיסית שלו אינה על אזרחי ישראל, אלא על ארגוני השמאל הגלובלי בעולם? זו שאלה קריטית לחוסנה של החברה הישראלית.
איני חשוד בקרבה כשלהי למרצ, אולם יש לי עניין בזהותם של כל 120 חברי הכנסת, מכל המפלגות. אני מקווה מאוד שרשימתה של מרצ תכלול את אבו וילן.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
