הבלוג של אורי הייטנר

ב-12 בנובמבר 1940 התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל לזכרו של ראש הממשלה לשעבר נוויל צ'מברליין, ששלושה ימים קודם לכן הלך לעולמו. ראש הממשלה צ'רצ'יל, חברו להנהגת המפלגה השמרנית ויריבו המר, שהחליף אותו עקב הכישלון החרוץ של מדיניות הפייסנות שלו כלפי גרמניה, ספד לו ואמר: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי".

דברים אלה מטיבים לסכם את שמונה שנות נשיאותו של ברק אובמה, נשיא ארה"ב היוצא. הם מיטיבים לתאר את אובמה הן מבחינת היסתרות דעותיו על ידי המאורעות והן מבחינת מהות תקוותיו שהנחילו אכזבה.

ברק אובמה הפך מושא להסתה ושק חבטות של הימין הרפובליקאי הקיצוני בארה"ב, שאין עלילה שלא העליל עליו, אין קונספירציה שלא הדביק לו ואין השמצה שלא הטיח בו. ולמרבה הצער, יש בתוכנו, בימין הישראלי, מי שאימצו כל דבר בלע והסתה, הזוי ומטורף ככל שיהיה, והציגו את אובמה כהתגלמות השטן.

במו אוזניי שמעתי את הביטוי המצמרר "הכלב הכושי הזה". לשמוע אמירה כזאת מפי יהודי (!), זה דבר נורא. ומה לא שמענו על המוסלמי, האסלמיסט, האנטישמי, אויב ישראל, איש האחים המוסלמים באראכ חוסיין. להיות מוסלמי זה לא חטא, אולם מי שמלביש איסלם על מי שאינו מוסלמי, הוא מי שכן רואה במושג מוסלמי כשלעצמו פגם וגנאי, וכשהוא מלביש אותו על מי שאינו מוסלמי, הוא נוהג כמו אנטישמים שהלבישו אמא יהודיה על פוליטיקאי שנוא.

כן, קראתי שהוא לא באמת חיסל את בן לאדן – עובדה, אין גופה. כלומר, הוא ביים את חיסולו, כביכול, כדי להגן עליו, הרי הם שותפים. קראתי זאת בעברית. קראתי גם שסמנתה פאוור, שגרירת ארה"ב באו"ם מונתה לתפקידה כיוון שהציעה להפציץ את ישראל. לא פחות. וכל שטות כזאת מופצת ברשת עם "מסמכים" מרשיעים, "ראיות" חותכות, שהסיבה היחידה שאי אפשר להפליל באמצעותם את הנוגעים בדבר היא שהססמולנים שולטים בבתי המשפט, גם בארה"ב והתקשורת מעלימה את הראיות ומשת"פית, גם שם... והמונים המונים מאמינים לזה...

כמובן שהכל הבל ורעות רוח. אובמה הוא פטריוט אמריקאי, המחויב לארצו, הדבק בערכיה. והוא גם ידיד ישראל. הסיוע הביטחוני לישראל בתקופתו היה גדול יותר משל כל אחד מקודמיו. גישתו לישראל היא פרו ציונית מובהקת – תמיכה נחרצת בישראל כמדינת לאום יהודית חזקה ובטוחה, אמירות חיוביות מאוד על הרעיון הציוני וההיסטוריה הציונית. עמדותיו הפוליטיות הן עמדות החלק היוני בשמאל הציוני. מי שטוען שהוא אנטי ישראלי, כמוהו כמי שמגדיר את השמאל הציוני כאנטי ישראלי. מי שמזהה רק את ההזדהות עם עמדות הימין כפטריוטיות.

השקפותיו המדיניות של אובמה אינן עמדותיה של ישראל, אך הן עמדותיה של ארה"ב מאז מלחמת ששת הימים. כל נשיאי ארה"ב בחמישים השנים האחרונות, מג'ונסון ועד אובמה, למעט בוש הבן, דגלו בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 בכל הגזרות, למעט תיקוני גבול מזעריים וכולם התנגדו לחלוטין לכל התיישבות ישראלית באזורים אלה.

אפילו החלטתו השערורייתית של אובמה, להימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון, לא הייתה חריגה. כך נהגו כל הנשיאים זולת בוש הבן וזולת... אובמה עצמו, עד אותה החלטה אומללה. הנשיא רייגן הרפובליקאי, שנחשב אחד הנשיאים הידידותיים לישראל, לא רק שלא הטיל וטו, אלא הצביע בעד החלטות גינוי לישראל, כמו בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות סיפוח הגולן לישראל, החלטה שבעקבותיה הוא אף הטיל סנקציות על ישראל.

אנו הקפדנו כל השנים להסכין עם המצב שבו הברית בין המדינות איתנה חרף חילוקי הדעות. כך היו גם היחסים בין המדינות בעידן אובמה.

ובכל זאת, יש הבדל בינו לבין הנשיאים הקודמים – סוגיית ההתנחלויות. כולם התנגדו להן, חלקם, כמו בוש האב, פגעו בישראל בעטיין, אך איש מהם לא היה אובססיבי לנושא כמו אובמה. אובמה היה הראשון שהעלה דרישה שעד אז אפילו הפלשתינאים כלל לא דרשו – הקפאת הבניה בהתנחלויות כתנאי למו"מ. נתניהו טעה כשהסכים לתביעה. אך הפלשתינאים לא חזרו לשולחן הדיונים. מי שניזוק מהצעד יותר מכל היה תהליך השלום, כיוון שאובמה העלה את הפלשתינאים על עץ שעד היום הם אינם יודעים כיצד לרדת ממנו, ועובדה זו תקעה את התהליך. דומני שהמקרה הזה מעיד על הבעיה העיקרית של אובמה – האיש לא הצליח להבין את מהות המזרח התיכון, כפי שהוא לא הבין את מהות האיום של האסלם הקיצוני על האנושות ועל ארה"ב.

****

הישגו הבסיסי של אובמה הוא עצם היותו האדם השחור הראשון שנבחר לנשיא ארה"ב. קשה להסביר את גודל ההישג. רק אדם שניחן בכושר מנהיגות ובכריזמה נדירים, יכול היה לשבור את תקרת הזכוכית הזאת. בכך הוא היה לסמל ומופת לכל אדם נאור בעולם.

הוא קיבל כלכלה מרוסקת, בשיאו של המשבר הכלכלי החריף ביותר בארה"ב, מאז המשבר של ראשית שנות השלושים של המאה שעברה. הוא הבריא את הכלכלה, צמצם באופן דרמטי את האבטלה והגדיל את הצמיחה. הישגו החשוב ביותר היה ביטוח הבריאות לכל – מהפכה חברתית אדירה, שהוא הצליח להעביר כנגד מלחמה עיקשת של הימין הליברטיאני, השולל כל מדיניות רווחה. וגם יוזמות שלו שכשלו, מעידות יותר על מכשיליהם, כדוגמת ניסיונו לשים קץ לנשק האוטומטי הנקנה כמו לחם וחמאה בחנויות, וגובה חייהם של אזרחים רבים כדרך שגרה.

היו לו הישגים נאים גם במדיניות החוץ, כמו הפשרת היחסים עם קובה, באיחור ניכר, ששמה קץ לחרם אנכרוניסטי שלא היה לו כל טעם וכל הצדקה מאז נפילת בריה"מ. וכמובן – חיסולו של הארכיטרוריסט בן לאדן, האחראי למתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר.

אולם בחשבון הכולל, מדיניות החוץ של אובמה הייתה כישלון חרוץ. הוא לא הבין את העולם ואת סכנותיו, ושבוי בחלומות שלום נפלאים, ניסה לפייס את האיסלם הקיצוני, וגרם בכך לעולם להיות מקום הרבה יותר מסוכן ומאיים מכפי שהיה מאז מלחמת העולם השניה.

****

 ב-11 בספטמבר 2001, העולם הזדעזע ממתקפת הטרור האיומה בהיסטוריה. קומץ מחבלים חמושים בסכינים (!) פוצצו את מטוסיהם על הסמלים המובהקים ביותר של המערב, של העולם החופשי, של הדמוקרטיה, של הליברליזם, של הקפיטליזם; של כל מה שמאפיין, בראש ובראשונה, את ארה"ב. הייתה זו הכרזת מלחמה דוגמת פרל הארבור.

הנשיא הטרי בוש הבן נבחר על נושאי פנים. הוא היה בדלן, גילה בורות מביכה בראיון שבו נשאל על ענייני חוץ והפגין חוסר היכרות עם העולם שמעבר לגבולות ארה"ב. אולם כאשר המגדלים קרסו, הוא הבין בחושיו המחודדים שמה שהיה לא יהיה, שאנו נמצאים בעולם חדש. הוא הבין שמבחן מנהיגותו הוא להוביל את העולם החופשי להשיב מלחמה שערה של בני אור נגד בני חושך.

רבות מההחלטות שהוא קיבל היו שגויות. הוא לא בהכרח היטיב להצביע על הסכנות המדויקות ועל האויבים הנכונים, וחלק מן העוצמה הופנה למקומות הפחות חשובים. לא כל התוצאות של מדיניותו הניבו הישגים, חלקם אף המיטו כישלונות. אך הוא הנהיג וסימן את הדרך המוסרית הראויה בעת כזאת; הנהגה המכירה במציאות הקשה, המזהה את הסכנה לשלום העולם ולשלום ארה"ב, הנהגה שהוליכה את העולם החופשי בדרך המוסרית, של אבחנה בין טוב ורע, בין טובים ורעים, של בחירה בטוב ומלחמת חורמה ברע.

הנשיא אובמה נקט מדיניות הפוכה. מדיניות שכולה נובעת מערכים של שלום וחירות, מהערכים הנעלים ביותר של האנושות, אך היא עיוורת למציאות הקשה, שבה מול העולם החופשי ניצב אויב חדש, חסר עכבות, המקדש את המוות והמוסר שלו הפוך למוסר המערבי.

הנשיא אובמה נכנס לתפקידו נושא חזון משיחי של פיוס העולם האיסלמי, מתוך אמונה כנה שבכך הוא ינחיל לאנושות שלום עולמי, ויביא חופש ושגשוג לסובלים ולמדוכאים. האמונה הזו הנחילה לו הערצת המונים ופרס נובל לשלום - על החשבון. הייתה זו אמונה כנה אך נאיבית. היד המושטת שלו לא פגשה יד אחות.

אובמה ה"מוסלמי" כביכול, ה"איסלמיסט" כביכול, התגלה כחסר הבנה מוחלטת בנוגע לעולם האיסלמי ולמזרח התיכון. כל שיפוטו היה מערבי ליברלי נטו. הוא לא הצליח להבין שיש בעולם חלקים שלמים שאינם חולקים עם המערב אותו סל ערכים. הוא לא הבין שהקריאות "מוות לאמריקה" מבטאות שאיפה אותנטית ותכנית עבודה. הוא התייחס למלחמה עם הקנאות האיסלמית כאל סכסוך אינטרסים בין שני גורמים רציונליים במערב. וכך הוא עשה טעות אחר טעות, וחמור יותר – הוא דבק בדוגמה שלו, גם כאשר במשך שמונה שנים היא התפוצצה שוב ושוב אל סלעי המציאות, מותירה אחריה הררי גוויות, נהרות נחלי דם, הרס ושכול.  

בתקופתו של חתן פרס נובל לשלום בתפקיד החשוב ביותר בעולם, המזרח התיכון קרס למלחמות אחים בין צדדים קנאיים של הפונדמנטליזם האיסלמי על כתותיו השונות. המזרח התיכון הפך לזירת טבח המוני. ארה"ב איבדה מאחז אחר מאחז, ואיבדה את עולמה.

אובמה אינו אשם בקריסת המזרח התיכון. איתרע מזלו, שהקריסה הבלתי נמנעת, הנובעת מזרמי עומק שחתרו תחת מדינות הלאום הערביות המלאכותיות, הייתה במשמרת שלו. ספק אם היה בידיו לשנות זאת. אולם הוא הקפיד לקבל את כל ההחלטות הלא נכונות.

נדגים זאת באמצעות הסוגיה המצרית. אובמה תמך בהפלת מובארק, אח"כ הוא תמך בשלטון האחים המוסלמים בהנהגת מורסי ולאחר מכן הוא יצא נגד שלטון א-סיסי. הפרשה הזאת היא, לכאורה, הראיה הניצחת של חובבי תאוריית אובמה – איש "האחים המוסלמים". אולם האמת היא, שאם בוחנים את מדיניותו, ניתן בהחלט להבין את הגיונה.  

מובארק היה דיקטטור שרדה בעמו במשך 30 שנה. אך טבעי שנשיא הדמוקרטיה הגדולה בעולם ישלול אותו. הוא הופל במהפכה עממית בשם הדמוקרטיה. אך טבעי שנשיא ארה"ב יתמוך בה. מורסי נבחר בידי רוב העם בבחירות דמוקרטיות. אך טבעי שמנהיג העולם החופשי יתמוך בו. הוא הודח בהפיכה צבאית, ומובן מאליו שהוא ישלול אותה. בהיגיון מערבי, כל צעד בפני עצמו הגיוני ונכון, וכך גם הרציונל כולו. אלא שאובמה לא הבין, שמשמעות מדיניותו היא תמיכה בנפילת מצרים, החשובה במדינות ערב, לידי הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאידסטית, החולמת "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" ושעלולה לסכן את שלום העולם. וכך הוא הפנה עורף לידידי ארה"ב ותמך באויביה, מתוך נאיביות ואי הבנת המציאות.

התוצאה הייתה אובדן האמון של ידידותיה של ארה"ב במזה"ת ומי שנבנה מכך היה פוטין. פוטין הוא המרוויח הגדול מחולשתו של אובמה. המדיניות שלו במזה"ת הייתה להוכיח את נאמנותו המוחלטת, ללא גבולות, בבעלי בריתו. הטבח בחלב הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הכישלון הזה.

הטבח הנורא בסוריה, בו נטבחו על פי ההערכות כ-600,000 איש, מיליונים אבדו את בתיהם, מיליונים ברחו מסוריה והסוף אינו נראה באופק, הוא התוצאה החמורה ביותר של קריסת מדינות הלאום המזרח תיכוניות. בפני אובמה עמדה דילמה קשה, ולדעתי בלתי פתירה – במלחמת בני חושך בבני חושך זו, הוא לא יכול היה לתמוך באף צד. אולם האיש החזק בעולם, האמון על ערכים הומניסטיים, יכול היה להתערב כדי למנוע את מעשי הטבח ההמוניים. הוא כמעט עשה זאת כדי לשים קץ ללוחמה הכימית של אסד נגד אויביו. אולם הוא קיבל רגלים קרות, הסכין עם הסכם שהוכח כלא רציני, וכשאסד חזר להשתמש בנשק כימי, הוא אפילו לא הגיב.

מה הסיבה להתנהגותו המוזרה בפרשה זו? יש המסבירים זאת ברפיסותו. יש המסבירים זאת בחששו מהסתבכות אמריקאית רבת נפגעים בבוץ הסורי ומרכבות אוויר של ארונות מתים עטופים בדגל הפסים והכוכבים. אני סבור, שהסיבה לכך הייתה פרויקט-העל שלו – הסכם הגרעין האיראני. אסד הוא בן בריתם של האיראנים, ואובמה הפקיר את העם הסורי והקריב אותו קורבן על מזבח הפיוס עם איראן.

הפיוס עם איראן היה הנזק החמור ביותר שהמיט אובמה על האנושות. כל הדרך הוא אמר את הדברים הנכונים. הוא הפעיל עיצומים כבדים על איראן שליוו את המו"מ, והצהיר שמטרת המו"מ היא אחת – לשים קץ לתכנית הגרעין האיראנית. הוא ביקש וקיבל מן העולם אשראי להגיע לתוצאה המקווה בדרכים דיפלומטיות, והרי זו הדרך העדיפה על הכל. אולם במו"מ הוא התקפל מכל דרישותיו, חתר להסכם בכל מחיר, והגיע להסכם מינכן 2, שאולי דחה בכמה שנים את הפצצה האיראנית, אך הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. כל משטר הסקנציות קרס, בלי להשיג תוצאה. וכפי שכל ילד מבין שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום", כך ברור לשם מה נכנסה הכלה האיראנית לחופה הזאת.

היה זה כישלונו החמור והמהדהד ביותר של אובמה, שהפך אותו לצ'מברליין של המאה ה-21. כמו צ'מברליין, אף הוא פעל מתוך אמונה שהוא מביא "שלום בדורנו". כמו צ'מברליין, גם הוא ריחף באמונה נאיבית, שהתבססה על הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי. כמו צ'מברליין, גם הוא סירב להבין מי ומה עומדים מולו, עד כדי כך שהוא אפילו לא הצליח להוציא מפיו את צירוף המילים "טרור איסלמי" כאשר אותו טרור השתולל בכל העולם ואף בארה"ב.

הספדו של צ'רצ'יל לצ'מברליין הוא הסיכום המדויק ביותר של נשיאות אובמה. וקדם לכך בכמה מאות שנים המכתם, שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

* "שישי בגולן"

* רוקדים על הדם – הוראות הפתיחה באש של צה"ל ברורות וחד משמעיות. במחבל בפיגוע יש לירות. כל חייל שהיה יום אחד בצבא יודע זאת. כל חייל מחונך לחתירה למגע. מי שטוען שהצוערים היססו לירות במחבל בירושלים בשל "אפקט אזריה", משקר ביודעין ורוקד על הדם כדי לשלהב יצרים ולעשות הון. זאת טענה דמגוגית וצינית. חיילים שונים נהגו בצורות שונות באירוע. יש בהם כאלה שגילו גבורה ויוזמה, חתרו למגע והסתערו באש על המחבל. יש שנצרו כדי למנוע דו-צדדי. ויש כאלה שנבהלו וברחו. צריך לזכור שאין המדובר בלוחמים אלא בתומכי לחימה. כמובן שאין בכך כדי להצדיק בשום אופן את הבריחה. נהפוך הוא. כל מי שהסתער ידע שהוא מבצע את הנדרש ממנו והמצופה ממנו. כל מי שפחד להסתער, יודע שהוא נהג בניגוד לנדרש ולמצופה ממנו. גיוס האירוע לצורך פוליטי ציני, הוא מעשה מכוער. כמה נמוך הם יכולים לרדת?

* למה הש"ג ברח? - היו לא אחת בתולדות צה"ל מקרים של חיילים פחדנים, גם בקרב לוחמים. לדוגמה, רוני אלמוג, שברח ממחבלים כאשר שמר בשער מחנה "גיבור", ובשל פחדנותו ובאחריותו נהרגו 6 חיילים ונפצעו 10 ב"ליל הגלשונים" (1987). ואח"כ הוא משפחתו וכל מיני יחצ"נים הדביקו, ללא בושה, לסיפורו את מיתוס "מפקירים את הש"ג" (הוא היה לוחם, שעמדת השמירה שלו הייתה השער). אני משוכנע, שגם הבריחה המבישה שלו הייתה בגלל "אפקט אזריה". אלא מה?

* 269 - 269 מחבלים נהרגו בהסתערות לוחמי צה"ל והמשטרה במתקפת הטרור אשתקד. הם נהרגו בידי לוחמים אמתיים, גיבורים אמתיים, שחתרו למגע וחירפו נפשם בהגנה על אזרחים ישראליים ועל חבריהם. הם הסתערו על מחבלים חיים ומתפקדים. כולם זכו לשבחים מכל הדרגים. לרבים מהם הוענקו צל"שים. הם נהגו על פי ערכי צה"ל ופקודותיו. שאף אחד לא יבלבל את המוח עם האגדה שחיילים מפחדים לירות, למרות שאנו בעידן ה"פוסט אמת".

* גיבורה אמתית - לוחמת אמתית. גיבורה אמתית. גיבורה על פי אמות המידה של צה"ל - של חתירה למגע וירי במחבל בעת אירוע, כשהוא מהווה סכנה. סגן מאיה פלד שהסתערה עם חייליה על המחבל בירושלים וחיסלה אותו, היא התשובה לשקר, להסתה ולריקודים על הדם.

* אפקט שמפקט - מחבל שניסה לדקור חיילים במחנה פרעה נורה ונהרג אתמול מאש חיילים ש... פחדו לירות בלה בלה בלה

* אז למה היה הפיגוע? – הפיגוע היה, כי המחבל ראה קבוצת חיילים עומדת בצפיפות והבין שהוא יכול. מי שרוקד על הדם וקושר את מניעי הפיגוע עם פסק הדין של אזריה, יודע שהוא משקר, ובעצמו לא מאמין למה שהוא מלהג. הרי באותה מידה, ניתן לומר שהמחבל שמע את ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הבין שהחברה הישראלית יוצאת מדעתה, אולי האמין בסיפורי "אפקט אזריה" וניצל זאת לפיגוע. די עם המחול הציני על דמם של ארבעת חללי צה"ל.

* משפחת השכול - ההיסטוריה של גוש עציון, היא מופת ציוני של היאחזות עקשנית באדמת ארץ ישראל, ותשלום מחיר דמים כבד מאוד. לרשימת השכול הארוכה כל כך של גוש עציון, נוסף בפיגוע הדריסה בירושלים ארז אורבך, בן אלון שבות.

סבתא רבתא של ארז, חנה ברי, שכלה את בנה משה במלחמת יום הכיפורים, את נכדה מאיר בדרום לבנון ואת נינה ארז בפיגוע. ארז עצמו סבל מבעיה רפואית שבעטיה צה"ל סירב לגייסו, אפילו כמתנדב. הוא נלחם בעקשנות עד שאושרה התנדבותו. שירת בחיל האוויר ויצא לקורס קצינים.

יהי זכרם של ארז אורבך, שירה צור, יעל יקותיאל ושיר חג'אג' ברוך!

* אויב משותף - על שער ברנבורג בברלין הוקרן דגל ישראל, כהזדהות עם העם בישראל בעקבות הפיגוע בארמון הנציב. דגל ישראל הונף על גג עיריית אמסטרדם, בעקבות אותו פיגוע. ולמחרת, מאותה סיבה - גם על עיריית פריס הונף דגל ישראל.

מה קרה? מה יום מיומיים? איפה הם היו במאות פיגועים בשנה שעברה? אז התגובה באירופה הייתה גינוי רפה לטרור ומיד אמירה "מאזנת" נגד אקיבוש.

מה שקרה הוא גל הטרור האיסלמי המכה באירופה. האירופאים מבינים מפיגוע לפיגוע עם איזו מציאות אנו מתמודדים. הם מתחילים להבין באיזו שכונה אנו חיים. הם מתחילים להבין מי האויב שלנו ושהוא גם האויב שלהם.

יתכן שהדמיון בין הפיגוע בירושלים לפיגועים בניס ובברלין המחישו להם יותר מתמיד את העובדות הללו.

* תמצית השוקניזם – בפשקוויל התורן שלו, גדעון לוי ערך השוואה בין אזריה למחבל שהרג. בין השאר כתב: "הם היו שניהם כמעט מאותו הכפר: גדלו בשתי ערים פלסטיניות כבושות, במרחק כשעת נסיעה זו מזו. אלאור אזריה גדל ברמלה, שהייתה פעם עיר פלסטינית ואינה עוד, עבד אל־פתאח א־שריף גדל בחברון, שנותרה עיר פלסטינית, אבל תחת כיבוש ישראלי אלים". המשפט הזה הוא תמצית השוקניזם. לא רק חברון אלא גם רמלה היא עיר "קבושה". ולכן, גם אם ישראל תיסוג מחברון ומכל השטחים ששחררה במלחמת ששת הימים, עדין תמשך המלחמה ויימשך הטרור, במאבק הצודק נגד "אקיבוש", ברמלה, ביפו, בלוד, בנהריה ובאשדוד. וגדעון לוי וחבר מרעיו, עמיתיו לדבוקת שוקן, ימשיכו לעודד את המאבק הצודק נגד "אקיבוש" ואת הטרור הרצחני שנעשה בשמו.

* לא מצחיק - נכנסתי למכון שמיר למחקר, מקום עבודתי. עמדתי מול פסלו של יצחק שמיר, וניסיתי לדמיין אותו מקבל מחבר טייקון אספקת עתק של סיגרים יוקרתיים וארגזי שמפניה יוקרתית, או מבלה ביאכטה עם מיליארדר נוכל צרפתי מפוקפק. הייתי אמור לצחוק מעצם ההשוואה. אבל לא הצלחתי לצחוק.

* לא היה מסרב – יצחק שמיר לעולם לא היה מסרב ל"מתנות" מפוקפקות בסך מאות אלפי ₪, מהסיבה הפשוטה שאיש לא היה מעלה על דעתו להעז להציע לו.

* פחדן – כאשר נתניהו שולח את ח"כ אמסלם להשתלח בראיונות לתקשורת בראש אגף החקירות, השר לביטחון פנים ארדן ממלא פיו מים ומפחד לגבות את משטרת ישראל.

* יושרה נדירה – ראיינתי לפני ימים אחדים את ירון לונדון לספר שאני כותב. שיחתנו התגלגלה לסוגיית הגולן, והוא אמר דברים שלכאורה הם מובנים מאליהם, אך האמת היא שבשיח הישראלי הם נדירים ביושרתם: "אני התנגדתי להתיישבות בגולן, כי חשבתי שאפשר להגיע להסדר עם סוריה וצריך לשמור את הגולן כקלף למיקוח. לא ראיתי בגולן מולדת. לא חשבתי שההתיישבות בגולן היא דבר נבון. אבל היום, אוי ואבוי אם הסורים היו יושבים בגולן.

כל ראשי הממשלות, כולל נתניהו, היו מוכנים לכך. אני ראיתי במו עיניי את המפה של נתניהו. הוא היה מוכן לסגת עד המצוק. ראיתי את זה. אני יודע בדיוק מה הוא נתן ללאודר. כך שקשה להאשים דווקא אותי בַּטָעוּת. אני מוכרח להודות, שהיום, כשאני עולה לגולן, קשה לי לראות את זה בידיים סוריות. לא מבחינה ביטחונית, לא מבחינת יְפִי הטבע, לא מבחינת איכות ההתיישבות. בדיעבד אני טעיתי. היסטורית, יהודה הראל ואתה צדקתם ואני טעיתי. מה אני יכול לעשות? לא ידענו את זה. מה היה קורה אם היינו בהסדר עם אסד? האם היה שינוי, בסוריה, זאת הייתה סוריה אחרת? אלה משחקים בהיסטוריה אלטרנטיבית. בדיעבד, מי שיישב את הגולן צדק ואני טעיתי".

* מיהו יורד? – אהוד בן עזר נוהג לכנות את סייד קשוע "העיתונאי הערבי היורד". ירידה ועליה, הן אמירות הנוגעות אך ורק להגירה של יהודים מהגולה למולדת, או חלילה מהמולדת לגולה. כאשר מדובר במי שאינו יהודי, אין זו ירידה אלא הגירה.

            * ביד הלשון

עורבא פרח – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "כלום", בהקשר לאמירתו של נתניהו "לא יהיה כלום כי אין כלום". עוד אמר נתניהו, שיתברר שהכל עורבא פרח. מה פירוש עורבא פרח?

הביטוי הוא בארמית. התרגום המילולי הוא "העורב עף". המקור הוא מן התלמוד הבבלי. רב אויא הטריד את רב הונא בשאלות דקדקניות. בשלב כלשהו נמאס לרב הונא והוא אמר לו: "עורבא פרח", כלומר הסב את תשומת לבו לעורב שעף בשמים. מכאן, שבמקור - הביטוי מסמל הסחת דעת, כמו שאומרים לילד "הנה ציפור" ומכניסים לו את הכפית לפה.

אולם בגלגולו של הביטוי השתנתה משמעותו, והיום משתמשים בו כדי לומר על דבר מה שאין לו שחר, שזו טענה מופרכת. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

לפני שבועות אחדים התקשרו אליי מחדשות ערוץ 2. המפיקה ששוחחה אתי ביקשה שאמצא להם משפחה מהגולן, שתספר כמה קשה בפריפריה, כמה הפריפריה מקופחת ודפוקה, כמה אנחנו סובלים. "אנחנו בעדכם. אנחנו רוצים לעזור" היא ניסתה לשכנע אותי. היא אף ניסתה לדובב אותי – תחבורה... חינוך... תעסוקה...

בטרם השיחה הסתיימה, כשבת שיחי העלתה חרס בידה, שכחתי לומר לה שכדאי לה לשמור את מספר הטלפון שלי, למקרה שהם ירצו משפחות שיסבירו שהגולן הוא המקום הטוב ביותר לחיות בו.

האמת? בינינו, כשאף אחד לא שומע... כן, יש בעיות בפריפריה. אבל ב-dna שלי טבועה הסתייגות יסודית מהתבכיינות. ומהשיחה הקצרה היטבתי להבין איך תיראה הסדרה.

לא צפיתי בכל פרקי הסדרה "מאבדים את הצפון", ששודרה בשבוע שעבר בחדשות ערוץ 2, אך מה שראיתי אושש את חששותיי. אמחיש זאת בדוגמה מן הפרק האחרון.

הפרק האחרון הוקדש לתרבות וחינוך. ניצב ראש המועצה האזורית מבואות חרמון בני בן מובחר מול המצלמות, הציג את אולם התרבות בן 90 המושבים, וסיפר שהמועצה שלו משתרעת מהכינרת עד מרגליות בגבול לבנון – ובכל השטח הזה אין אף אולם תרבות אחד, מלבד האולם הזה עם 90 המקומות.

אולם בשטח שבין הכינרת לגבול לבנון יש אולמות גדולים וטובים, בקריית שמונה, בחצור הגלילית, בקצרין, באיילת השחר, בברעם, שני אולמות בכפר בלום, אולם במכללה האקדמית תל-חי, ולבטח לא זכרתי את כולם. ואין כמעט מופע או הצגה שאינה מגיעה לכאן. ויש מקומות נפלאים כמו אמפיגולן, שהוא מעין קיסריה של הצפון, ואמפי קצרין ואמפי צמח ועוד מקומות למופעים גדולים בחוץ. וקצת דרומה משם יש אולם מפואר בבית גבריאל, ואולמות בטבריה, באפיקים ועוד.

מה יוצא לראש המועצה מכך שהוא מספר לעם ישראל את הסיפור הזה, שהוא מציג את מצג השווא הבכייני הזה?

לא הכל ורוד בצפון. יש כאן בעיות. יש דברים שדרוש לתקן. וראוי לעמוד על כך, להציג את הפערים, לדרוש מענה. אבל הצגת השחור משחור הזה היא שקר. ומאבק צודק לא מנהלים בבכיינות ובמסכנות.

הפתרון המרכזי, לא היחיד, לבעיות בצפון, הוא משיכת אוכלוסיה איכותית לצפון, שתחזק את הגליל מן הבחינה הכלכלית, התעסוקתית, התרבותית. האם כך נמשוך לצפון אנשים? במסכנות הזאת?

אני עוסק בקליטה לקיבוצי, קיבוץ אורטל בגולן. בארבע השנים האחרונות קלטנו 19 משפחות חדשות לקיבוץ, כלומר 38 אנשים מבוגרים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, מצאו עבודה בתוך שבועות, לכל היותר. השנה נקלוט עוד כחמש משפחות, ואין לי צל של ספק שזו תהיה התמונה גם השנה. כשאני נפגש עם המשפחות, איני מספר להם סיפורי מעשיות, אך אני מדגיש את החוזקות של הקיבוץ, של הגולן ושל הצפון. וזה עובד. עובדה.

רק אנחנו, תושבי הצפון יכולים לחולל שינוי, אך לא מתוך מסכנות, אלא מתוך גאווה והכרה בערך עצמנו וערך המקום שבו אנו חיים.

אני תושב גאה בצפון, אני בטוח שאני חי במקום הטוב ביותר בארץ, ולא אמיר אותו בשום מקום אחר, תמורת כל סכום שבעולם.

* "ישראל היום"