הבלוג של אורי הייטנר

התנועה הקיבוצית סוערת וסואנת, גועשת ורועשת, שוצפת וקוצפת, סביב סוגיות הרות גורל; שאלות של שיריוּן, מיקוּם, ייצוּג ועוד כהנה וכהנה סוגיות רעיוניות ואידיאולוגיות, ערב הבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. כך, לפחות, קראתי ברדיו ושמעתי בעיתון. כמוני, מן הסתם, רובם הגדול של הקיבוצניקים, שהשאלה "האם ישוריין מקום 13 לנציג התנועה" או משהו כזה, מעניינת אותם כשלג דאשתקד.

ולמה שיעניין? אם מדובר בסידור עבודה לחבר קיבוץ שהכנסת היא השלב הבא בקריירה שלו ... זה באמת לא כל כך מעניין.

אילו לפחות היה מדובר במי שיישא את דגל ההתיישבות.

מאחר ועיקר הסערה קשורה לשאלת מיקומו של ולולה, אני מרשה לעצמי לתהות ביני לביני, האם מדובר במי שנושא ויישא את דגל ההתיישבות. משום מה אני חש, שדגל ההתיישבות שבידיו ממורט ומסמורטט.

אנו נמצאים בעיצומו של ג'יהאד נגד ההתיישבות, נגד עצם רעיון ההתיישבות. גורמים פוסט-ציוניים עושים כל שלאל ידם להבאיש את ריחה ולגרום לה לדה-לגיטימציה. ההתיישבות היא התגלמות הציונות, ופגיעה בהתיישבות היא פגיעה בציונות.

אותם גורמים מצאו נקודת תורפה שבה ניתן לתקוף את ההתיישבות – ועדות הקבלה. ועדות הקבלה, שנועדו לאפשר קיומם של יישובים כפריים קהילתיים, מאחר ויישוב כזה לא ייכון אלא על שותפות בין אנשים המאמינים בדרך ההתיישבות הקהילתית (לגווניה ודרכיה), רוצים ומוכנים להיות פעילים ותורמים – צוירו כמותג של "גזענות"; ועדות שנועדו, כביכול, להבטיח את "טוהר הגזע" של היישובים ולמנוע את קליטתם של אלפי הערבים שרוצים, כביכול, להתגורר בהם. המאבק בוועדות הקבלה, כלומר בהתיישבות, נעשה בדרכי הסתה והשמצה בכלי התקשורת, ובפעולה משפטית. בית המשפט העליון שבוי בשיח זכויות אינדיבידואלי, וכל מה שמריח קולקטיב, קהילתי או לאומי, זר לו. אויבי ההתיישבות מנצלים את האג'נדה המשפטית הזאת, לפגיעה בהתיישבות.

לאורך מאה שנות התיישבות, לא היה צורך בחוק ועדות קבלה. הרי היה מובן מאליו שחברי היישוב בוחרים את המצטרפים אליהם. חוק ועדות הקבלה, היה צעד של ציונות מתגוננת, ניסיון לעגן בחוק דרך מינימליסטית להגן על ההתיישבות, מפני מתקפתם של חורשי רעתה.

החוק הזה הוצג כחוק "גזעני" ו"מפלה" כחלק מ"מתקפת חוקים גזענית אנטי דמוקרטי" ושלל שקרים והפחדות מסוג זה. והנה, ערב ההצבעה על החוק, יצא מזכיר התנועה הקיבוצית בהודעה המתנגדת לו ומגנה אותו.

איזו צביעות! הרי אין חברה שיש בה תהליך מיון כה קשה כמו הקיבוץ – שורה של מפגשים, ביקורי בית, אירוחים בקיבוץ, מפגשים עם חברים עד הקבלה למועמדות ביישוב. ואחרי שהמשפחה עוזבת הכל ובאה לקיבוץ, עוד שנתיים של מועמדות ובסופן הצבעה בקלפי של כל החברים, הדורשת רוב של 2/3! חוק ועדות הקבלה, בסך הכל רצה לאפשר קיומה של ועדה אזורית (!) שתחליט אם לקבל אנשים חדשים למושב, יישוב קהילתי או הרחבה קהילתית, רק בגליל ובנגב, רק ביישובים קטנים. ונגד המינימום הזה יצא ולולה במפגן של הפניית עורף לאחינו המתיישבים הלא קיבוציים, אך ורק מתוך רצון להתייפייף ולשאת חן בעיני החוגים ה"נאורים", עוכרי ההתיישבות.

היה זה צעד נפסד, מכוער, אגואיסטי, לא חברי והוא עוד יתנקם בנו. הרי ברור שכל הטיעונים נגד ועדות קבלה ביישובים קהילתיים יופנו גם לקיבוצים, וקיבוצים המקיימים הרחבות כבר צריכים להתמודד עם הדה-לגיטימציה הזאת.

אך טבעי שאחרי ראשות מועצה אזורית ותפקיד מזכיר התנועה הקיבוצית, התחנה הבאה שולולה חותר אליה היא הכנסת. אולם לאור התנהגותו המחפירה בנושא חוק ועדות הקבלה, ספק אם הוא האיש הראוי לשאת את דגל ההתיישבות.

* "ידיעות הקיבוץ"

אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריס היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי.

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב"דובדבן" וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת "גשר", אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. "גשר" הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת "פנים", מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת "שכן טוב" – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת "במעגלי צדק", ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי. אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, היה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן "פסיפס" - המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת "אחריי!" הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשיה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר "ברנקו וייס" ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.

ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומירב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית.

* "שווים", "ידיעות הקיבוץ"

בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, שטח ראש הממשלה יצחק רבין את השקפת עולמו המדינית ואת תכנית השלום שלו – תכניתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים.

היה זה ב-5 באוקטובר 1995, בעת הצגת הסכם אוסלו ב' והבאתו לאישור הכנסת.

אני בספק האם נתניהו וליברמן היו מתחייבים היום על קווי רבין. לצערי, במהלך השנה יריביו הפוליטיים והאידאולוגים של רבין, אנשי "שלום עכשיו" ומרצ ואלה שאמצו בינתיים את דרכם, מנכסים לעצמם ולעמדותיהם את רבין, תוך שכתוב בוטה של ההיסטוריה.

אפשר לחלוק על דרכו של רבין, אך לשם כך יש להכיר אותה. הנה, זו מורשתו של רבין:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

לנאום המלא:

http://www.knesset.gov.il/rabin/heb/Rab_RabinSpeech6.htm