הבלוג של אורי הייטנר

הנווט העיוור

עד אתמול נטיתי להצביע בעד מפלגת העבודה, בשל תמיכתי בדרכה בנושא החברתי כלכלי ובשל הערכתי האישית לשלי יחימוביץ' ומנהיגותה. הצטרפותו להנהגת מפלגת העבודה של אורי שגיא כ"דמות הביטחונית" המובילה של המפלגה, והתמיכה שקיבל משלי יחימוביץ', הורידו מעל הפרק אפשרות זאת.

בהיותו ראש אמ"ן, רקם אורי שגיא קונספציה הזויה, שאינה נופלת בחומרתה מהקונספציה שרקם אלי זעירא ושגרמה למחדל יום הכיפורים. הקונספציה של שגיא, הייתה שסוריה של חאפז אסד עברה שינוי אסטרטגי וכעת היא חותרת לשלום.

כמו מהמר שהשקיע את הונו בקונספציה הזאת, הוא היה מאז לאובססיבי לנסיגה מהגולן. לכך הוא דוחף בכל חייו האזרחיים, תוך התעלמות עיקשת מכל איתותי המציאות. לעתים הוא נשמע ממש כמו שגריר סוריה בישראל – מעריץ את שושלת אסד ומאשים את ממשלות ישראל בהחמצת השלום עם סוריה.

כשאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה, הוא מינה את אורי שגיא, חרף היריבות ביניהם עוד מזמן השירות הצבאי, לראש צוות המו"מ עם סוריה. בכך אותת ברק על נחישותו להפוך כל אבן כדי להגיע להסכם עם סוריה במחיר נסיגה מכל הגולן.

עם מינויו של שגיא לתפקיד, נפגשנו עמו, חבריי להנהגת ועד יישובי הגולן ואני, בחצר ביתו בכפר ביאליק. הפגישה הייתה, איך לומר, קצת מוזרה (אם לנקוט לשון המעטה). חשנו שאנו משוחחים עם הודעה מוקלטת. על כל שביב אמירה או שאלה מצד מי מאתנו, נאלצנו לשמוע הרצאה "מורכבת" במוזרותה. כל כך היה לו חשוב לספר לנו עד כמה הוא איש התיישבות וחקלאות, המגדל זיתים ומפיק שמן, ומכך שאותו אף אחד לא ילמד מה זאת התיישבות.

בצאתנו מהפגישה עמו, הבטנו איש בעיני רעהו, ולא היה צורך במילים כדי להגדיר את התרשמותנו. אם לנסות לתרגם את המבט לשתי מילים: האיש הזוי.

אכן, ברק ניסה בכל מאודו להגיע להסכם והציע לאסד הצעה מטורפת – נסיגה מכל הגולן לקווי 4.6.67, כלומר כולל שטחים שסוריה השתלטה עליהם בשנים הראשונות של המדינה, תוך הפרת הסכם שביתת הנשק והחוק הבינלאומי. הוא התעקש רק על רצועונת בת כמה עשרות מ' לחוף הכינרת. קלינטון הציע את התכנית לאסד, והוא דחה אותה על הסף. מאז אורי שגיא לא מפסיק להאשים את ... ברק ב"החמצת השלום".

אילו תכניתו של אורי שגיא הייתה מתגשמת, יתכן מאוד שהיום אל-קעידה וחוגים סלפים היו יושבים על חוף הכינרת. אבל שגיא, מוכה בסנוורים, ממשיך לדגול בנסיגה מהגולן. לא ברור אם יש עוד דבר כזה סוריה ואם בשנים הבאות תהיה ישות כזאת. אבל שגיא עדין מטיף למסור לה את הגולן.

את ספרו האוטוביוגרפי הכתיר שגיא "אורות בערפל", ואכן, הוא מצטייר כמי שנוהג באורות גבוהים בערפל. אורי שגיא רוצה להיות הנווט של שלי יחימוביץ'. הנווט העיוור.

פוליטיקה של שנאה

אחת התמורות הרעננות שהכניסה שלי יחימוביץ' למפלגת העבודה, היא ההיפרדות משיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים. היא יצאה נגד השקר לפיו בעיות החברה והכלכלה בישראל הן "בגלל המתנחלים" והתרחקה מרחק רב מגישת "הכו במתנחלים והצלתם את הקיסר". שלי יחימוביץ' אמרה את הדברים באופן מושכל, מחושב ונחוש בראיון לגידי וייץ במוסף "הארץ" במהלך התמודדותה על הנהגת מפלגתה, אף שידעה שדבריה יעוררו התנגדות עזה ועלולים להבריח ממנה בוחרים, מתוך הבנה שאם תבטא את דעתה אחרי שתבחר, תואשם במחטף. מכיוון שאמרה את הדברים בגלוי לפני הבחירות, האמירה הזאת היא חלק מן המנדט שהיא ביקשה וקיבלה מן הבוחר.

שלי יחימוביץ' יצאה נגד גילויי השנאה, גינתה את רעיונות החרם על מוצרי ההתנחלויות ועל מופעי אמנים ביישובי יו"ש, צידדה בסיורים לימודיים למערת המכפלה ובהפיכת המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה.

אבל מפלגת העבודה אינה רק שלי יחימוביץ', אלא גם הרשימה שתיגש לבחירות. השבוע הודיע יריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו", על התמודדותו בפריימריס. אופנהיימר הוא התגלמות שיח השנאה וההסתה. מפעל חייו הוא הסתה נגד ההתנחלויות, מעקב אחריהן והוצאת דיבתן רעה בארץ ובעולם. אופנהיימר אובססיבי לנושא ואין ספק שאם יבחר לכנסת, יכניס לתוכה את האובססיה שלו. אופנהיימר מגלם בדמותו את מה ששלי יחימוביץ' מנסה בכל כוחה להתנער ממנו.

אני מאחל ליריב אופנהיימר בכל לבי כישלון חרוץ בפריימריס.

מוסי, פון הום

אנו בעיצומה של מערכת הבחירות המקדימות למפלגות השונות, ואלו הפריימריס הראשונים בעידן הפייסבוק. המועמדים ותומכיהם מרבים להשתמש במדיה הזאת, וכך הם זוכים לבמה להצגת עמדותיהם.

ח"כ לשעבר ממרצ מוסי רז מתמודד על חזרתו לכנסת. המסרים בדף הפייסבוק שלו, מצביעים על אדם מנותק, שכל קשר בינו לבין המציאות אפילו אינו מקרי.

הנה דוגמית. לא נגענו: "הגיע הזמן להפסיק את המצור על עזה. מאז הוטל המצור התחזק החמאס והתפרנס מהמנהרות, ישראל נחלשה והצליחה לאבד את טורקיה: בת בריתה החשובה ביותר במזרח התיכון. הקסאמים אם שאלתם רק גברו בשנים הללו".

כאשר החוצן הנ"ל כותב שהקסאמים גברו בשנים הללו, למה הוא מתכוון? לִשְׁנוֹת המצור. מתי החל המצור? המצור, מבחינתו, החל כאשר נוצר גבול בין ישראל לרצועת עזה. כלומר, מאז ההתנתקות. רז, שמפלגתו תמכה בהתלהבות אדירה בהתנתקות ואף העניקה רשת ביטחון פוליטית לממשלת הליכוד כדי להבטיח את ביצועה, מגדיר את מימוש מצע מפלגתו – נסיגה לקווי 49' עד המילימטר האחרון ועקירת יישובי גוש קטיף עד היהודי האחרון, כהטלת מצור על עזה. המצור, כמובן, לא היה ולא נברא. יש סגר ימי והגבלות מסוימות בגבול שבו עוברות מידי יום מאות משאיות אספקה מישראל לעזה. הקסאמים גברו? ודאי. לא כתגובה על הסגר, אלא הסגר הוא תגובה על הטילים. ירי הטילים גבר בגלל הנסיגה. אבל במציאות המדומיינת של רז, שבה ארדואן - אחמדיניג'אד התורכי, הוא בן בריתה של ישראל ורק באשמת "המצור" התערערו היחסים אתו, ישראל תמיד אשמה בכל.

כדור הארץ למוסי, עבור.

המחנה של צחי

בראיון לטלוויזיה נשאל צחי הנגבי על סקר שבו רשימה בראשות אולמרט תסכן את מעמדו של נתניהו. בלי למצמץ, השיב הנגבי ש"המחנה הלאומי" "המחנה שלנו" יציב וגדול וכו'. והוסיף, שהציבור יודע שאהוד אולמרט עלול להחזיר את ישראל לקווי 67'.

והכל, בשלווה ובשקט, בקול בוטח, בלי להזכיר ש... הוא היה חבר בממשלתו של אולמרט שניסתה להסיג את ישראל לקווים אלה, והרבה להתראיין ולגבות את אולמרט ואת דרכו, תוך שהוא מדבר על "המחנה שלנו" "מחנה המרכז שמאל" וכו'.

חברי הליכוד שהלכו בעקבות אריק שרון ל"קדימה" היו תומכי ההתנתקות. הנגבי היה ממתנגדי ההתנתקות. אולם כאשר שרון פילג את הליכוד, והסקרים הבהירו היכן מרוחה החמאה, צחי לא היסס לרגע. ומהסיבה הזאת בדיוק, הוא חזר עכשיו ל"מחנה הלאומי".

אל דאגה, האידיוטים יצביעו בעדו. לצד אריה דרעי, הוא יהיה כתם על הממשלה הבאה.

בעקבות מאמרים שכתבתי לאחרונה נגד חזרתם של העבריינים דרעי ואולמרט לפוליטיקה, קיבלתי תגובות רבות, של תמיכה והתנגדות. המתנגדים יצאו נגד ה"טהרנות" שלי, ואמרו שהם מעדיפים לבחור אדם מושחת ועבריין מורשע אם הדבר יקדם את המדינה בדרך שבה הם מאמינים. על צחי הנגבי אפילו את זה אי אפשר לומר. איזה דרך הוא יוביל מחר? ואיזו דרך – מחרתיים?

            בגין על הכוונת

ועוד בפייסבוק – להלן שני טוקבקים של חברי ליכוד:

"בני בגין הוא לא ימין קיצוני אלא שמאל (בשמאל אין קיצונים, כידוע). בגין, כאביו, דאג להחריב יישובים ורצה בכל מאודו להלבין בנייה בלתי חוקית של בדואים. וכן, במקום להיות נאמנים למצע הליכוד עצמו: בגין, מרידור - השרים החשובים (ומיכאל איתן הבלתי נלאה) הם נאמנים למצע השמאל הקיצוני וזה לגרש יהודים מביתם. אני מאמין שמתפקדי הליכוד ילכו לפי השכל הישר ויתנו לנאמני הארץ הזאת את קדמת הבמה".

"אינני יכול להסכים עם תמיכה בבני בגין!!!!! דבקותו במערכת המשפחית [כך במקור, יעני "ויקו למשפט והנה משפח" א.ה.] אשר פגעה בהתיישבות היהודית בחבלי יהודה ושומרון, עד לידי עיוורון מוחלט שמנע ממר בגין ראיית העובדות לאשורן. בזוכרי את שתיקתו, כשנעלם מהחיים הציבוריים לאחר כישלון תנועתו "חירות" בבחירות והשמיע קולו והזדעק רק כאשר היה נדמה שנגרם עוול למשפחת קעדאן, ללא התייחסות למעשי עוול שנעשו ליהודים ע"י המערכות השלטוניות והמשפחיות, עדיף שיפרוש לביתו ולא ימשיך לגרום עוול להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ובנגב, שם הוא מעדיף גזילת אדמות היהודים".

מועמדותו של בני בגין היא מבחן למתפקדי הליכוד, יותר מאשר מבחן לו עצמו. מועמדותו היא נייר לקמוס – האם צלח ניסיון ההשתלטות העוינת של הפייגלינים על הליכוד. אין ספק, שבליכוד פייגליניסטי לא רק בני בגין לא היה נבחר, אלא גם מנחם בגין ולבטח לא ז'בוטינסקי.

                        דרכו הפוליטית של אריק זאבי

בראיון לגל"ץ נשאל אריק זאבי, הג'ודוקא שפרש, אם הוא קיבל הצעות להיכנס לפוליטיקה. הוא השיב שלא קיבל הצעות, והוא לא בטוח שהוא מתאים, אולי עדיף להשפיע בחוץ, אך גם לא שלל את האפשרות הזאת.

דבר אחד הן המראיין והן המרואיין אפילו לא חשבו שראוי להתעכב עליו. להיכנס לפוליטיקה – איפה? מהן עמדותיו הפוליטיות של המרואיין?

יש בכלל קשר בין דעות פוליטיות להליכה לפוליטיקה?

* "ישראל היום"

אדונֵי השלום / קולנשר והיונים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 22.10.12

את השיר שנשמע היום, אין סיכוי שמפקד גלי צה"ל יפסול לשידור. למה? כי הוא בכלל לא ישמע עליו, ויש להניח שהוא לא שמע ואולי גם לא ישמע על המשורר והמוסיקאי שכתב אותו ולא על הלהקה ששרה אותו. לפני חודשים אחדים, במהלך ראיון בגל"צ הזכרתי את היוצר וקראתי שיר שלו. המראיינים לא שמעו מעולם את השם מתן-ארז קולנשר, ושוב ושוב שאלו אותי אם אני בטוח שזה שמו.

הארץ רעשה וגעשה בשל הצנזורה על השיר "עניין של הרגל" של יזהר אשדות, אבל יש בארץ צנזורה הרבה יותר חזקה, סמויה מן העין, צנזורה פנימית של עורכים מוסיקאליים היודעים מה אין משדרים במקומותינו. למשל, שירת מחאה מצדה ה"ימני" (כפי שמקובל להגדיר זאת) של המפה הפוליטית.

הספר והדיסק "תל-אבסורד" הם שירת מחאה פוליטית, מצד "ימין" של המפה. מתן-ארז קולנשר הוא משורר צעיר, שנולד ברמת השרון וגדל בהרצליה. "תל אבסורד" הוא ספר שיריו הראשון. על שיריו, שרובם כונסו בספר זה, הוענק למתן פרס רחל נגב לשירה לשנת תש"ע, מטעם האוניברסיטה העברית.

חלק ניכר משירי הספר עוסקים בביקורת פוליטית ומחאה על הנעשה בארץ – בעיקר על התהליכים המדיניים, שהיו כרוכים בוויתורים מרחיקי לכת במטרה להביא לשלום, אך הם הביאו שכול ויתמות. בשיריו הוא יוצא נגד שטיפת המוח וסתימת הפיות מצד הממסד התרבותי והתקשורתי בישראל, המדכא כל קול ביקורתי, אחר. הוא מותח ביקורת חריפה על מערכת המשפט, על הבירוקרטיה הישראלית. והוא קורא לשיבה למקורות התרבותיים של העם היהודיים.

קראתי את שירי ספרו. הזדהיתי עם רבים מן המסרים, אך הפריעה לי החד מימדיות שבה קורא את מתן את המציאות המורכבת. בכך, הוא מעין תמונת ראי של שירת המחאה מצד "שמאל", הלוקה באותה חד מימדיות, באותה גישה של שחור / לבן. יותר משהתאהבתי בתוכן השירים, התאהבתי בשפה; מתן כותב במשקל וחריזה, בסגנון המודרניסטי שאינו מקובל היום, ועושה זאת בכישרון רב, ביצירתיות לשונית, בשפה עשירה, בשליטה במקורות ישראל ודיאלוג איתם.

מתוך קרוב למאה שירי הספר, 12 הולחנו והוקלטו לדיסק הנושא אף הוא את שם הספר – "תל אבסורד". בניגוד לספר, שיש בו גם שירים אישיים ושירי אהבה, הדיסק הוא יותר פוליטי, זהו דיסק מחאה.

המוסיקה, אף היא של מתן-ארז קולנשר, היא מוסיקת רוק, לעתים אף רוק כבד. שירת-רוק-מחאה-פוליטית מזוהה לרוב עם ה"שמאל", אך מתן הולך נגד הזרם ומשתמש באותה סוגה ספרותית ומוסיקאלית להעברת המסרים שלו, וכבר בכך הוא שובר מסגרות, באמירה חתרנית.

לא בחרתי בשיר היפה באלבום, אלא בחרתי בו בעיקר בשל שמו "אדונֵי השלום". בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, מדריך הגרעין שלי, שהיה אז בעל דעות "שמאלניות" מובהקות, שהיום הוא רחק מהן מאוד, קרא באוזנינו שיר, אותו הקדיש לאריק שרון. השיר היה "אדוני המלחמה", של בוב דילן, בתרגומו של יהונתן גפן. השיר הפונה בגוף שני אל "אדוני המלחמה שרוצים להרוס את העולם", מסתיים בייחול למותם, ובהבטחה של הכותב שהוא ילווה אותם לקבר ויישאר לידו שעה ארוכה כדי להיות בטוח שהם לא יקומו ממנו.

מתן כותב על "אדוני השלום", בזעם ובלעג, ומגדיר אותם "אמני תבוסתנות במסווה של יונים". הוא מציג אותם כשוטפי מוח, המפתים בחלומות שווא את הציבור, אך בסופו של דבר זורעים מוות וממיטים אסון. כמו ב"אדוני המלחמה", גם השיר "אדוני השלום" מסתיים במותם של מושאי השיר. אולם המוות המצפה להם, הוא מיד האויב שהם פועלים למענו, אך בעבורם הם יהודים בני מוות, ככל בני עמם.

השיר קיצוני, איני מקבל את ראיית השחור / לבן שלו, אך אני שמח שיש משקל נגד לשירת המחאה של השמאל, ומצטער מאוד שבניגוד אליה, השירה הזאת נחסמת מאוזני הציבור, ולכן בחרתי לנצל את הבמה הזאת, כדי לחשוף אותה.

נשמע את להקת "קול נשר והיונים" – מתן הוא הסולן ומלווים אותו בנגינה עמרי שפגט, עופר אשד, בוריס רסינסקי לוי וארי קטורזה, שגם עיבד והפיק את האלבום.

אֲדוֹנֵי הַשָּׁלוֹם / סַפְסָרֵי נְפָשׁוֹת / סַרְסוּרֵי הַחֲלוֹם / - - רוֹקְחֵי הֲזָיוֹת // נְסִיכֵי גִּזְעָנוּת / זִקִּיּוֹת וּשְׁפָנִים / אָמָנֵי תְּבוּסְתָנוּת / בְּמַסְוֶה שֶׁל יוֹנִים // צִדְקָנוּת רְקוּבָה / יַצְרָנֵי הַחוֹמוֹת / בְּמַבָּט מְיֻסָּר, /  מְקִימִים גֵטָאוֹת // רְדִידוּת מְדוּדָה / שְׁנֵי דּוֹרוֹת שֶׁל שְׁקָרִים / עַם שָׁלֵם יָדַע / רַק תִּקְווֹת וּקְבָרִים / זְמַן-אֲוִיר בְּמִמּוּן / לְטַמְטֵם הֲמוֹנִים / כְּשֶׁסּוֹחֲרִים בְּמַצְפּוּן / מְשַׁלְּמִים בְּבָנִים // מְדַכְּאֵי-מַחֲשָׁבָה / חֲלָקֵי הַלָּשׁוֹן / כְּמוֹ נָחָשׁ לְחַוָּה / כְּמוֹ דְּלִילָה לְשִׁמְשׁוֹן / מְנַפְּחֵי אַשְׁלָיוֹת / מְשָׁרְתֵי הָאוֹיֵב / אַשָּׁפֵי הַבְטָחוֹת - - / יוֹמְכֶם מִתְקָרֵב // שׁוּם גָּדֵר לֹא תַּצִּיל / גַּם לֹא שַׁעַר נָעוּל / אַרְנָקְךָ לֹא יוֹעִיל / כְּשֶׁיֶּחְצוּ אֶת הַגְּבוּל / בְּלִי טִפַּת רַחֲמִים / מִשְׁפָּחָה מִשְׁפָּחָה / לֹא יִהְיוּ נִצּוֹלִים / בְּסָלוֹן בֵּיתְךָ.

            מיהו דתי?

נניח, רק נניח, שחטאו של אריה דרעי היה, בל אחטא בשפתיי, אכילת שרימפס במסעדת טריפה, רחמנא לצלן. האם יש סיכוי כלשהו שהוא היה עומד בראש ש"ס (או משתלב בטרויקה של הנהגת ש"ס, כפי שמוגדר המהלך באופן שישפיל פחות את אלי ישי)?

ודאי שלא. הרי ש"ס היא מפלגה דתית ולא יעלה על הדעת שבראשה יעמוד אדם שאינו דתי. יהודי דתי הוא אדם ירא שמים, המקבל על עצמו עול תורה ומצוות ומשתדל לחיות על פי תרי"ג מצוות. אם הוא אכל מזון שאינו כשר ודאי שאינו דתי, לכן ודאי שאינו יכול להיות רב וודאי שאינו יכול להנהיג ציבור דתי.

אל דאגה. אריה דרעי לא אכל שרימפס. הוא רק לקח שוחד והפר אמונים.

האם יכול להיות ש"מרן" הפסיד את השיעור בו נלמד "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִיקַּח שֹׁחַד כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט)?

העמדת עבריינים פליליים בהנהגה הציבורית היא פגיעה קשה באמות המידה של הציבוריות הישראלית, שראויה למנהיגים ישרים, הגונים ונקיי כפים. אולם במקרה של ש"ס נוספת על הפגיעה בטוהר המידות, פגיעה נוספת – חילול השם.

            מילא את חובו לחברה

אל מול הביקורת המוטחת בשיבתו של דרעי להנהגה הציבורית, נשמעת הטענה ש"האיש כבר מילא את חובו לחברה". אכן, האיש מילא את חובו – הוא נענש וריצה את עונשו. לכן, הוא היום אדם חופשי ואין הוא נדרש להיענש עוד.

אין משמעות הדבר, שהאיש ראוי להנהגה ציבורית. האם נסכים שעבריין משוחרר יהיה המורה או מנהל בית הספר של ילדינו? גם הוא מילא את חובו לחברה.

אריה דרעי נענש ומילא את חובו לחברה. אין זאת סיבה שעכשיו החברה תיענש בכך שעבריין מורשע ינהיג אותה.

            עיתון הבית

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון שחשף את פרשיות דרעי, לפני למעלה מעשרים שנה, באמצעות העיתונאי החוקר מרדכי גילת. בנחישות רבה, באומץ לב, ללא מורא וללא משוא פנים, גילת לא ויתר, חקר, חשף, לא השאיר אבן על אבן. ועיתונו, "ידיעות אחרונות", העניק לו גיבוי מוחלט. העיתון עמד מול לחצים אדירים של תשלובת הון שלטון – ועמד בהם בגבורה, בלי להתכופף, בלי למצמץ. הייתה זו אחת השעות היפות של העיתונות בישראל.

והנה, היום העיתון "ידיעות אחרונות" מקבל את פניו של דרעי בברכה ובשמחה, כקבל פני בנים אהובים. אירוע ההשקה של קמפיין החזרה של דרעי, היה ראיון ענק ומפרגן של אמירה לם ב"7 ימים" וברוח אותו ראיון ממשיך העיתון לפרוס שטיח אדום בפני אריה דרעי, בדרכו אל לב הקונסנזוס.

מה קרה ל"ידיעות אחרונות"? העיתון היה לעיתון הבית של אהוד אולמרט. קבלת הפנים האוהדת לאריה דרעי נועדה לרפד את מימוש זכות השיבה של אולמרט.

            המחליף של כחלון

הליכוד מחפש יורש לכחלון ולמה שהוא מייצג, אנו קוראים את פרשני העיתונים. בינתיים, ממקום אחר נמצא לכחלון מחליף ראוי.

יום לאחר הודעתו של כחלון על פרישתו מן החיים הפוליטיים, הודיע יעקב פרי על הצטרפותו אליהם. עם פרישתו של מי שהצליח לפרק את אחד המוקדים המרכזיים של הג'ונגל החזירי – שוק הסלולר, הצטרף אחד הסמלים של הג'ונגל הזה.

אין מחלוקת בישראל בין מצדדי הכלכלה החופשית למתנגדיה. יש מחלוקת על מדינת הרווחה, על הפרטת השירות הציבורי, אך כל חלקי הציבוריות הישראלית, גם מצדדי הסוציאל דמוקרטיה, הסולידריות החברתית ומדינת הרווחה, דוגלים בשוק חופשי.

המחלוקת היא בין שוק תחרותי, המבוסס על שוויון הזדמנויות אמתי, המחייב רגולציה חזקה שתבטיח תחרות הוגנת, שפירותיה יניעו צמיחה לטובת כלל אזרחי ישראל, לבין שוק פרוע, חזירי, שבו כל דאלים גבר וקומץ חזקים מנצחים ולוקחים את כל הקופה; שבו החזק טורף את החלש, שבו מעטים קובעים את העדר כללי המשחק. השוק הפרוע, הדרוויניסטי, יוצר מציאות הפוכה לרעיונות התחרות החופשית וההוגנת; מייצרים כלכלה מונופוליסטית, קרטליסטית, בלתי יצרנית, בלתי יעילה, מדכאת צמיחה, סוחטת את לשד הכלכלה. כלכלת השוק הפרוע היא הגורם למשבר העולמי, אך מחולליה הם היחידים שאינם משלמים את מחירו.

הבנקאות הישראלית היא דוגמה לכלכלה כזאת ויעקב פרי הוא אחד מראשיה. עד לרפורמה של כחלון, שוק הסלולר היה כזה, ויעקב פרי היה אחד מראשיו.

וכאשר למחרת עזיבתו של האיש המסמל את המאבק בכלכלה הטייקוניסטית, מצטרף אחד מסמליה, יש מקום לדאגה.

הטייקוניזם – קלקלת השוק הדרוויניסטי, הייתה אחד ממוקדי הביקורת של המחאה החברתית. יאיר לפיד, קודם כעיתונאי ואח"כ כפוליטיקאי, ניסה למצב את עצמו כשופרה של המחאה. זכורה לרע הכותרת הפופוליסטית של מאמרו, שהיה לכותרת הראשית של עיתונו, בשיאה של מחאת קיץ 2011 – "מרד העבדים". והנה, התגלה פרצופו האמתי של יאיר לפיד, כאשר הפך את מפלגתו למפלגת מרד הטייקונים.

איפה הכסף? שאל יאיר לפיד, ויצא למסע חיפושים. הנה, הוא מצא את מבוקשו.

            מילה טובה על יאיר לפיד

לצד הביקורת החריפה על יאיר לפיד, אני רואה לנכון לשבח אותו על שבחר להשיק את קמפיין הבחירות שלו באריאל ולהציג דווקא שם את מצעו המדיני.

אריאל הייתה לסמל החרם על ההתיישבות ביהודה ושומרון – הניסיון להטיל חרם אמנים על היכל התרבות בעיר והמאבק נגד ההכרה במרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטה השמינית של ישראל.

איני יודע מה המצע המדיני שלפיד יציג בעיר, אך בעצם הבחירה הזאת הוא מנער את חוצנו מה"שמאל" הקיצוני ומשיח השנאה שהוא מייצג. זו אמירה חשובה הראויה לשבח.

            הצעיר האחראי

בכנס שדרות לחברה, שנערך לפני קרוב לשנה, הוקדש מושב מרכזי לדיון במחאת קיץ 2011. מול הדוברים במושב, התמקמה חבורת בריונים, חמושים במגפונים, שניסו לפוצץ את המושב בהפרעה מתמשכת ובאלימות מילולית בוטה. הביריונות הגיעה לשיאה, כאשר איציק שמולי, ממנהיגי המחאה, עלה לדבר. חבורת הביריונים הפעילה את המגפונים בכל העוצמה, בגידופים אישיים נגד שמוליק, אותו הם כינו "משת"פ של נתניהו". הוא בעבורם בוגד, ונדמה לי שאילו היה נופל לידיהם, היו נוהגים בו כפי שמהפכנים נוהגים בבוגדים.

בראש חבורת הביריונים עמד צעיר מעונב וחמום מוח. הוא התקרב בצעדים מאיימים אל הבמה, ולתדהמתו, מנחת המושב, מנהיגת ארגון העובדים הסוציאלים אתי פרץ, הזמינה אותו לומר את דבריו מעל הבמה. מסתבר שהאיש הוא עו"ד ברק כהן, פעיל מרכזי של המחאה. בצרחות מתלהמות ובליווי ידיים מתנופפות בתנועה מאיימת, צעק העו"ד המעונב סיסמאות קרב, נגד מאבק מנומס, ובעד התנגדות טוטאלית למשטר האנטי דמוקרטי בישראל. הוא התחייב לייצג בהתנדבות כל מי שיעשה פעולות פליליות במסגרת המחאה.

איציק שמולי, לעומתו, דיבר בשקט וברהיטות, ללא התלהמות ולא בסיסמאות, וכבש את הקהל. הציג פרוגרמה חברתית של ממש וגישה קונסטרוקטיבית. הוא העלה על נס את הצביון הבלתי אלים של המאבק ודיבר על הצורך לא להתאהב במחאה לשמה, אלא לפעול בתוך המערכת הפרלמנטרית כדי להשיג הישגים. הוא דיבר על הצורך בסולידריות חברתית, וציין את ההטבות האדירות שהממשלה הציעה לסטודנטים, ושאותן הם דחו, כי לא רצו פתרון לעצמם בלבד. בעיניי, היה זה הרגע היפה ביותר של המחאה.

בקו הרצף של מובילי המחאה, ברק כהן ואיציק שמולי הם שני הקצוות. ברק כהן הוא הפנים המכוערות של מחאה. איציק שמולי בלט מראשיתה של המחאה כצעיר האחראי. ברק כהן הוא המחאה מן הסוג של התלהמות והקצנה, של חסימת כבישים, של מיצג הגיליוטינה, של הפגנות פרועות, של הפרת חוק, של פיצוץ ישיבת מועצת עיריית ת"א, של הניסיון להפוך את משה סילמן למופת, של "כולנו יפה אדרעי", של היגררות למחוזות השמאל הרדיקאלי, של סירוב לשיר את "התקווה" בהפגנות. איציק שמולי הוא המחאה הבוגרת, האחראית, הממלכתית, הקונסטרוקטיבית, שאינה מחפשת להחריב עדי היסוד עולם ישן אלא מאמינה בתיקון עולם ומחויבת לו. שמולי שונה גם מהרדידות, העילגות והילדותיות של דפני ליף.

הצטרפותו של איציק שמולי לחיים הפוליטיים והחלטתו להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, היא בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית. הוא הצטרף לפוליטיקה יום אחרי יעקב פרי, כסמל לנחישות להוביל מאבק פרלמנטרי נגד הכלכלה הדרוויניסטית שפרי מייצג.

אני מאחל לאיציק שמולי הצלחה.

            מפלגת הישראלי המכוער

לפני כשנתיים התפרסם בקול תרועה רמה מניפסט של "השמאל הלאומי". שמחתי מאוד על כך – הגיע הזמן לשמאל לאומי, לנוכח המדרון החלקלק של חלקים מן השמאל הישראלי אל העבר הלא לאומי ואף האנטי לאומי.

קראתי את המניפסט, והוא גרם לי לאכזבה עמוקה. מה שאִפיין אותו יותר מכל הוא שפת ביבים, התלהמות ובעיקר – שנאה. חלקו הראשון – ביטויים מתלהמים כלפי תופעות הקיימות בשמאל שאף אני סולד מהם, כמו השתמטות, נהנתנות, בריחה מסולידריות לאומי. יכולתי להזדהות עם התוכן, אף שמאוד לא אהבתי את הסגנון הנמוך. אולם היה זה רק המבוא לטרקלין של המניפסט – מניפסט של שנאה והסתה כלפי המתנחלים. ומרגע זה, "השמאל הלאומי", שלא היה שמאל ולא היה לאומי, היה למפלגת השנאה למתנחלים. בראש המפלגה הזאת, בראש המסיתים, עמד עו"ד אלדד יניב. עו"ד יניב ניסה למצב את מפלגתו כ"דבר הבא" של השמאל הישראלי, כשובר השוויון, כפלטפורמה להפיכתו למנהיג.

כשהחלה המחאה החברתית, "השמאל הלאומי" עשה הסבה מהירה וניסה לתפוס טרמפ על המחאה, אך ראשיה היו נבונים דיים כדי לנפנף אותו לכל הרוחות.

יניב הבין שמיזם "השמאל הלאומי" נחל כישלון, והוא פנה לדרך חדשה, והקים את מפלגת "ארץ חדשה", שמה שמאפיין אותה הוא פוליטיקה ישנה של שנאה והסתה. הוא מוביל קמפיין של הסתה אישית, רוויה רכילות רעה, נגד נתניהו.

עו"ד יניב הוא הסטריאוטיפ של הבדיחות על עורכי הדין. אלדד יניב הוא התגלמות הישראלי המכוער. "ארץ חדשה" – מפלגת הישראלי המכוער.

* "חדשות בן עזר"