הבלוג של אורי הייטנר

לצד שלוש הדתות המונתאיסטיות, פועלת בישראל דת נוספת, דת פגאנית – דת "הקו הירוק". דת, שמאמיניה וכוהניה מטיפים לחזרת ישראל לקווי 49'. כל הצרות של ישראל, מאמינים בני הדת, נובעות מ"אקיבוש" (או "הכיבוש" כפי שהם נוהגים לאיית זאת בטעות) והמזור לכל מכאובינו – נסיגה לקווי 49'. נסיגה - עד המילימטר האחרון או ב"חילופי שטחים" זהים, שעל תמורת שעל. ואם לא ניסוג לקווי 49', תתגשמנה עלינו כל נבואות הזעם של הנביא ישעיהו (ליבוביץ').

יש לדת הזאת קדושה. בראש ובראשונה – קדושת "הקו הירוק". יש לדת הזאת גם יום קדוש – 4.6.67.

ויש לדת הזאת גם מרטיר – יצחק רבין. מאמיני הדת מאמינים, שיצחק רבין הוא האיש שנשלח בידי ההשגחה העליונה להחזיר את ישראל לגבולות 49', וכיוון שהוא נרצח, אקיבוש נמשך.

אבל הוא, רבין, לא ידע שהוא כזה. להיפך, עד יומו האחרון, התנגד רבין בכל תוקף לרעיונותיה של הדת הזאת. "לא נחזור לקו הירוק" – זו הייתה ליבת תפיסתו הטריטוריאלית. זאת הייתה התשתית לתפיסת השלום, תפיסת הסדר הקבע שהוא דגל בה ושאותה ניסה ליישם בתהליך אוסלו.

ומי היטיב להגדיר זאת טוב יותר מרבין עצמו? בנאומו האחרון בכנסת, נאומו הפרוגרמטי בדיון על אישור הסכם אוסלו ב', חודש ימים טרם הירצחו, ב-5 באוקטובר 1995, פרש רבין את עקרונות הסדר הקבע אותם הוביל. אמנם העובדות הללו אינן מתיישבות עם ספרי הקודש של דת "הקו הירוק", אך אני, כופר שכמותי, מאמין יותר לכתוב ב"דברי הכנסת".

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

אלה דברי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. זה לא ציטוט של "הימין המשיחי הסיפוחיסטי ההזוי". זה היה יצחק רבין. אלו היו עיקרי אמונתו. אלה לא דברים שאמר רבין הנץ, מנהיג הזרם המרכזי במפלגת העבודה, ראש האופוזיציה לפרס במפלגה. אלה דברים של רבין של אחרי אוסלו. אלה דברים של יצחק רבין שנרצח. זה היה הקו שלו. אין זה ציטוט מקרי, סלקטיבי - זאת הצגת תכניתו להסדר הקבע.

הצגת ההתיישבות מעבר ל"קו הירוק" כ"השתלטות המשיחיזם של הרב קוק" היא טיעון א-היסטורי מובהק. תנועת העבודה, כביטוי מובהק לדרכה, מחקה את "הקו הירוק", בתפיסת הפשרה הטריטוריאלית שלה. תכנית אלון לא התקבלה בידי ממשלות המערך ובידי מפלגת העבודה, כי הייתה יונית (!) מידי. אבל ממשלות המערך ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה התיישבו על פי עקרונות תכנית אלון ומחקו את "הקו הירוק". אפילו מפ"ם, המרכיב היוני ביותר במערך, שלימים היה לאחד ממרכיבי מרצ, שלל את "הקו הירוק". בכל המערכת הפוליטית, בשנים שאחרי ששת הימים, רק רק"ח (המפלגה הקומוניסטית החדשה – היום חד"ש) ואורי אבנרי קידשו את "הקו הירוק".

מטיפי דת "הקו הירוק", טוענים שבניגוד לגבולותיה הנוכחיים של ישראל, "הקו הירוק" הוא גבול של לגיטימיות בינלאומית. אין זה נכון. אין זה קו של לגיטימיות בינלאומית. זהו הקו

אליו הגיעה מדינת ישראל במלחמת העצמאות. העולם הכיר דה-פקטו ב"קו הירוק" רק אחרי מלחמת ששת הימים. לפני מלחמת ששת הימים, אפילו ארה"ב לחצה על ישראל לוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום, כלומר לנסיגה מ"הקו הירוק".

"הקו הירוק" הוא הקו של סירובה של ישראל לסגת לקווי החלוקה, ושל סיפוח השטחים ששחררה בתש"ח מחוץ לגבולות החלוקה ויישובם ביהודים. התנועה הציונית ומדינת ישראל קיבלו את החלוקה, כיוון שהברירה הייתה הקמת מדינה בחלק מא"י, או אי הקמת מדינה וציפיה שאי פעם תהיה הזדמנות חוזרת. בצדק ובחכמה, הרוב הגדול ביישוב העדיף ציפור אחת ביד. לא היה זה ויתור על מה שהיה בידינו.

אולם התנועה הציונית לא התנכרה לזכותנו על א"י. המסמך הציוני החשוב ביותר, שלצערי לא מלמדים אותו בבתי הספר (כשאני מלמד אותו במכינות קדם צבאיות, אני פוגש חניכים שלא נתקלו בו מעולם), הוא מגילת העצמאות. מגילת העצמאות היא מניפסט הנפתח במילים "בא"י קם העם היהודי" ועיקרו – זכות העם היהודי על ארץ ישראל, כהצדקת קיומה של מדינת ישראל. משפט ההכרזה על המדינה הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית". הזכות הטבעית היא הזכות למדינת לאום ריבונית כמו כל עם (ונגד הזכות הזאת נלחמים הערבים עד היום, נגדה מתנהל קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, נגדה פועלים הפוסט-ציונים בתוכנו ואלה הנאבקים לביטול יהדותה של המדינה תחת השם השקרי "מדינת כל אזרחיה"). הזכות ההיסטורית, היא זכותנו על ארץ ישראל. בלי הזכות הזאת, אנו פולשים קולוניאליסטים, לא ליהודה ושומרון, אלא לכל מקום בארץ.

אם נקרא את נאומיהם של ויצמן, ב"ג ושרת לפני ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה, ניווכח שהטיעון המרכזי שלהם לא היה הביטחון, לא האנטישמיות ולא השואה, אף שהיה זה מיד לאחר השואה. הטיעון המרכזי שהוצג לאומות, היה זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל. זאת הלגיטימציה של המדינה; זאת גם הלגיטימציה הבינלאומית של הקמתה.

הנכונות לקבל את החלוקה הייתה מוצדקת. אילו הערבים קיבלו אותה, המדינה הייתה קמה בגבולות החלוקה. משהם לא קיבלו אותה ויצאו למלחמה - שטחי א"י שצה"ל שחרר מחוץ לגבולות החלוקה סופחו ויושבו, היו לחלק אינטגרלי של מדינת ישראל, למרות שאף מדינה בעולם לא הכירה בכך. תזכורת – מדובר ביפו, בלוד, ברמלה, בגליל המערבי, בחלקים רחבים של הנגב, במערב ירושלים.

אילו הערבים קיבלו את גבולות "הקו הירוק", קווי שביתת הנשק, והשלימו עם קיומה של ישראל, זה היה גבולה של ישראל עד היום. בשל סרבנותם, המשך לסרבנותם לחלוקה - משהם לא קיבלו אותה והמשיכו בתוקפנותם שהובילה למלחמת המגן, מלחמת ששת הימים, כל שטחי א"י ששוחררו במלחמת ששת הימים, ראויים לסיפוח והתיישבות בדיוק כמו השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות, למרות שאף מדינה בעולם לא הכירה בכך.

אני תומך בפשרה טריטוריאלית. הסיבה היחידה לתמיכתי בוויתור על חלק מן השטחים, היא דמוגרפית. למרות שהמציאות הדמוגרפית הרבה טובה יותר מנבואות הזעם של נביאי דת "הקו הירוק", אני עדין סבור שלמעט ערביי ירושלים, רצוי ששאר הפלשתינאים לא יהיו חלק מן המדינה, ולכן אני מוכן לוויתור כואב על שטחים בא"י. אך בשום אופן אין מקום לכל ויתור על שטחים שאינם מהווים איום דמוגרפי. זאת תפיסתה הציונית של תנועת העבודה, תפיסת הפשרה הטריטוריאלית. בכל ההצגות של תכנית אלון, שכאמור – לא התקבלה כיוון שהנִצים במפלגת העבודה ראו בה תכנית פשרנית מידי, פסקת הפתיחה קובעת שזכותנו על א"י ישראל היא הבסיס המוסרי של רעיון הפשרה. כלומר, יש לנו זכות על כל א"י, יש לנו זכות להחזיק בשטחים ששוחררו במלחמת מגן מידי התוקפן ואין לתת לתוקפן פרס על תוקפנותו. ומתוך נקודת מוצא זאת, אנו מוכנים לוותר על חלקים מארצנו, בתנאים מסויימים ומסיבות מסוימות. אך בשום אופן איננו מוכנים לנסיגה לקווי 49'.

זאת גם הייתה דרכו של רבין, עד נשמת אפו האחרונה. זאת הייתה השקפתו בוורסיה היונית ביותר שלו – ורסיית אוסלו. זאת הייתה השקפתה של מפלגת העבודה, עד ימי אהוד ברק, שברגל גסה עקף משמאל את מרצ (יש לזכור, בבחירות 99' יוסי שריד עמד על כך שוועידת מרצ תדחה את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה קריאה לפשרה בירושלים, ועמדתו התקבלה). ברק הפך באחת את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים".

מה הוביל את ברק לוויתור הזה? אני מניח שהיה כאן גם שיקול של אגו – להיות האיש שיביא את השלום. היה זה גם לקח אוסלו – ההבנה שהסדרי ביניים משאירים את הסכסוך ומגבירים את הטרור, ומוטב אחת ולתמיד להגיע להסכם שלום, סוף הסכסוך, סוף התביעות. לשם כך הציע ברק נסיגה מלאה. אבל הסיבה העיקרית, להערכתי, היא ההבנה שאין לנו פרטנר לפשרה טריטוריאלית וההנחה שלשלום יש תג מחיר, שברגע שישראל תהיה מוכנה לשלם אותו, יבוא השלום. ותג המחיר הזה הוא נסיגה ל"קו הירוק" (עם אי אלו "חילופי שטחים" – רעיון עוועים כשלעצמו).

המציאות הוכיחה את ההיפך – הצעתו של ברק נדחתה על הסף בידי ערפאת; נדחתה בדם ואש ותמרות עשן, בגל הטרור הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אהוד אולמרט אימץ את דרכו של ברק ושב והציע אותה, כולל פתח לוויתור בנושא טענת "זכות" השיבה, וגם הצעתו נדחתה על הסף.

אז מה הדבקות האווילית הזאת ב"קו הירוק"? מה הקדושה הזאת בקו הזה; קו בלתי אפשרי מבחינה ביטחונית, שאילו ישראל הייתה מופתעת ממנו במלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, היא לא הייתה מחזיקה מעמד 24 שעות?

הקדושה של הקו הירוק, היא קדושה של כלום, של הבל. והפיכת רבין למרטיר של הדת הזאת, היא עיוות דרכו והשקפתו של רבין. לקראת יום השנה לרצח ראש הממשלה, נשמע שוב ושוב את כוהני דת "הקו הירוק" נשבעים בשמו של רבין. כדאי שנדע ונזכור, שזאת שבועת שקר.

* "שישי בגולן"

"איננו נלחמים בעד זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לנו. היא זכות טבעית וצודקת, היא זכות קיימת שאינה ניתנת לערעור. אנחנו נלחמים בעד מימושה בפועל של הזכות הזאת. בעד שיבתם של מיליוני הפליטים הפלשתינאים".

כך פתח מייסד עמותת "זוכרות" איתן ברנשטיין את דבריו, ברב שיח שהתקיים בינואר שנה זו במוזיאון הצילום בתל-חי.

מסתבר, אם כן, שאנשי "זוכרות" מבינים משהו בענייני זכויות טבעיות. האם מקובלת עליהם גם אותה זכות טבעית, המצויה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

הייתי בר הפלוגתא של ברנשטיין באותו רב שיח. "האם יש זכות קיום למדינה יהודית"? שאלתי אותו. "אין זכות קיום למדינה ליהודים בלבד". הוא השיב. "מדינה ליהודים בלבד", כך הוא מכנה את המדינה ש1/5 מאזרחיה הם ערבים, הנהנים משוויון זכויות אזרחי מלא. "מדינה ליהודים בלבד" – לא היה כמעט משפט באותו ערב, שבו הוא לא חזר עד לזרא על מנטרת השקר הזה. שוב ושוב ניסיתי לחלץ ממנו "הן" רפוי, לשאלה האם יש זכות קיום למדינה לאום יהודית. אפילו בעינויים לא הייתי מחלץ ממנו אמירה כזאת.

זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית, המוכרת ככזאת בידי החוק הבינלאומי. לדעת אנשי "זוכרות", זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם ועם. כמעט. זולת עם אחד – העם היהודי. העם היהודי הוא העם היחיד בעולם, אליבא דאנשי "זוכרות", שאין לו זכות לקיים מדינת לאום ריבונית. למה? יש לכך תשובה אחת ויחידה. קוראים לה – אוטואנטישמיות. אנטישמיות עצמית.

לאחר לחצים כבדים, הסכמתי להשתתף באותו רב שיח. היה זה לאחר שבהתערבותי, כמה מוסדות חינוך בגליל העליון סגרו את שעריהם בפני עמותת "זוכרות", ששכרו את המקום לסדנה בת ששה מפגשים, כארבעים שעות. מסתבר, שמי שהשכירו להם את המקום, לא היו מודעים למה שעומד מאחורי השם התמים "זוכרות". הרי זה נשמע כמו שם של סדנה העוסקת באלצהיימר ומגדר. הסדנאות הללו הן ללא תשלום. כסף, כנראה, אינו בעיה אצלם. יש מי שמממן אותם. כך פועל המיסיון האנטי ציוני. סדנאות בחינם - עשרות שעות של שטיפת מוח, לתמימים הנלכדים ברשת.

הסערה שפעילותי עוררה באזור, היתה הגורם לזימון הרב שיח. לא רציתי להשתתף בערב. "אסור לך להפקיר את הבמה, אתה חייב להשתתף", לחצו עליי ולבסוף שכנעו אותי. לאחר מעשה, התחרטתי על שברגע של חולשה נתתי את הסכמתי. אמנם, המשוב שקיבלתי מהקהל שנכח באירוע, באותו ערב וימים רבים לאחר מכן, מצדיק לכאורה את החלטתי להשתתף. אולם חשתי, שבעצם השתתפותי נתתי לגיטימציה למי שאינו לגיטימי, באירוע המציג את השקר שהוא מייצג ואת האמת שאני מייצג, כשני "נראטיבים" שווים בערכם.

את הפלמ"ח הציג נציג "זוכרות" בדיון, ככנופיה של רוצחים, אנסים ושודדים, שביצעה באכזריות את הטיהור האתני שעליו החליט בן גוריון. למי שמתפלא מדוע הרביתי לכתוב בחודשים האחרונים על החובה הלאומית לשאת את מורשת הפלמ"ח, שאחרוני חבריו מסתלקים מאתנו בשיבה טובה, הסיבה לכך היא הערב הזה. הבנתי שיש צורך במתקפת אמת מול מתקפת השקר הזאת.

שקר נוסף של אותה חבורה, הוא "הציונות הקולוניאליסטית", על פי ההגדרה במבוא לספר "אומרים ישנה ארץ", בהוצאת "זוכרות", שעליו כתב ערן שחר את כתבתו "סיור בהיסטוריה אחרת".

מהו קולוניאליזם? ויקיפדיה: "קוֹלוֹניאליזם הוא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה".

מהי המעצמה הציונית באירופה שהשתלטה על הטריטוריה במזה"ת ונישלה את תושביה?

המעצמה האירופית הציונית, הייתה הגלות בה היה מפוזר העם היהודי לאורך דורות, חסר עצמאות, חסר ריבונות, נרדף ולבסוף כמעט מושמד. הציונות גאלה את העם היהודי מהסבל והעוול האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית, ולכן הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית. ההתנגדות לציונות והמלחמה בה, היא מלחמה בהתגלמות הטוב והצודק.

היום מתנהל בעולם קמפיין אנטישמי של דה-לגיטימציה למדינת ישראל וזכות קיומה, שיריית הפתיחה שלו הייתה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, ספטמבר 2001. הקמפיין הזה מובל בידי השילוש הבלתי קדוש: השמאל הרדיקאלי, האסלאם הג'יהאדיסטי והימין הנאו נאצי. חוד החנית של הקואליציה הזאת, היא ישראלים יהודים, מן הסוג של אנשי "זוכרות".

מי שהיטיב להגדיר את אנשי "זוכרות", 70 שנה לפני הקמת ארגונם, אך גם אז היו בתוכנו  "זוכרות" אלו או אחרות, הוא מורנו ורבנו ברל כצנלסון. בהפגנת 1 במאי 1936, התייחס ברל לתופעה. שלושה ימים לאחר מכן, הוא פרסם את נאומו ב"דבר". וכך הוא אמר: "... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".

* "ידיעות הקיבוץ"

            שליחותו הציבורית של כחלון

כשישאלו אותי חבריי הליכודניקים בעד אני ממליץ להם להצביע בפריימריס, השם הראשון, ללא היסוס, יהיה משה כחלון. אופס... כבר לא.

דווקא הוא? מכל הגלריה של סיעת הליכוד, דווקא הוא, מכולם, היה צריך לפרוש? דווקא הטוב שבהם? חשוב שאדם ככחלון יישאר בפוליטיקה הישראלית. הוא ראוי להיות שר האוצר ובעתיד אולי אף ראש הממשלה.

כחלון הוא שר מצטיין, שקבע יעדים מרחיקי לכת ועמד בהם. הוא גם מנהיג נושא בשורה חברתית שונה מדרכו של הליכוד בעידן נתניהו. כחלון מאמין בסודלידריות חברתית ודוגל במדינת הרווחה.

כחלון הליכודניק הוא סוציאליסט, רחמנא לצלן? לא. אבל הגישה המסורתית של תנועתו, הייתה שונה מן הקפיטליזם הקיצוני שהיא מקדשת היום. הגותו החברתית של זאב ז'בוטינסקי, דגלה במדינת רווחה מתקדמת ומרחיקת לכת מאוד. הלוגו שהתנוסס בראש עיתונה של תנועת החירות, העיתון "חירות", שיצא לאור עד אמצע שנות השישים, היה: "לשלמות המולדת * לקיבוץ גלויות * לצדק סוציאלי * לחירות האדם". לאן נעלמה המחויבות של הליכוד לצדק חברתי? משה כחלון הוא אולי היחיד בליכוד שעוד נאמן לדרך זו. והנה, גם הוא הולך.

הישגו הגדול ביותר הוא הרפורמה בענף הסלולר. בנחישות רבה הוא הלך ראש בראש נגד הטייקונים, בעלי ההון הגדולים, ובהתערבות של המדינה הבטיח את האינטרס הציבורי, האינטרס של אזרחי ישראל.

בנאומו בכנסת השתבח ראש הממשלה, בצדק, בהישג הזה של ממשלתו, אך הוא הוסיף שזאת הוכחה שהדרך להיטיב עם החברה ועם האזרחים היא הדרך הקפיטליסטית, דרך התחרות החופשית. הוא צודק, אך גם טועה ומטעה.

הוא צודק, כיוון שבאמת הרפורמה שהנהיג כחלון מבטאת את דרך התחרות המיטיבה עם הצרכנים. אולם הוא טועה ומטעה, כיוון שרק התערבות המדינה אפשרה את קיומה של תחרות הוגנת, לטובת האזרחים. כל עוד המדינה לא התערבה, לא הייתה תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל פרוע שבו קומץ החזקים ביותר שולטים וקובעים את כללי המשחק, או ליתר דיוק את העדר כללי משחק, על גבם של הצרכנים ובמימונם. בג'ונגל החזירי, שבו רדיפת הבצע היא שם המשחק, האזרח הוא כלי להעשרת החזקים שבחזקים.

אין סתירה בין מדינת רווחה לבין משק חופשי ותחרותי. המחלוקת אינה על עצם התחרות, אלא על השאלה את מי נועדה התחרות לשרת, את הכלל (בעלים, מנהלים, עובדים, ספקים וצרכנים) או את בעלי ההון בלבד. זה לב המחלוקת בדיון החברתי כלכלי בישראל, ובמחלוקת הזאת כחלון מייצג קו שונה בתכלית מן הקו של נתניהו ושטייניץ.

מדוע החליט כחלון לפרוש, או לקחת פסק זמן, מן החיים הפוליטיים? תלי תלים של פרשנויות נשמעו ביומיים האחרונים. אולם אם לקבל כפשוטו את ההסבר של כחלון, שפשוט נמאס לו, זהו הסבר מאכזב מאוד.

"לא דבקתי בכיסא", צוטט כחלון. אכן, איננו אוהבים את הדבקים בכיסא. מיהם הדבקים בכיסא? מי שמשנים את עמדותיהם ואת עורם כשבשבת בהתאם לשיקולים כיסאולוגיים. מי שכשלו אך אוחזים בשררה כבקרנות המזבח. מי שמילאו שנים רבות מאוד תפקידים מרכזיים, ואינם מוכנים לפנות את המקום לחילוף משמרות בין דורי. כחלון עקבי ונאמן לדרכו, מצליח בתפקידו, צעיר שעוד נכונו לו עלילות. ניתן לצפות מאדם ככחלון לדבוק – לא בכיסא, אלא בשליחותו הציבורית.

כיצד ינצל כחלון את פסק הזמן שנטל מן הפוליטיקה? אם ינצל את קשריו ואת המוניטין שלו כדי לעשות לביתו ולהתעשר, כפי שעשו לפניו נתניהו וברק, הוא יאבד את עולמו. הוא הדין, אם ינסה לנחות בג'וב מפנק, כפי שניסה לעשות שלום שמחון. יש לקוות, שעם פרישתו מן החיים הפוליטיים, ימצא כחלון דרכים אחרות להמשך שליחותו הציבורית למען החברה הישראלית.

            אפשר לפטר את הקופירייטר

אם יחליט אולמרט לחזור לחיים הפוליטיים כדי להתמודד על הנהגת המדינה, אין ליריביו כל צורך בקופירייטרים, להובלת קמפיין נגדו. יש להם תעמולת בחירות מעולה ואפקטיבית, מן המוכן.

הקופירייטרים של הקמפיין שלהם מלומדים ביותר – חבר השופטים בראשות השופטת מוסיה ארד. תעמולת הבחירות שלהם מצויה במאות עמודי פסק הדין וגזר הדין של אולמרט. ואף שזכה אולמרט כבפיס בהרכב קל ומקל באופן קיצוני, די בכתוב בפסק הדין שכתבו, כדי להבהיר מדוע האיש פסול לכהונה ציבורית.

אם ירוץ אולמרט לבחירות, ניתן יהיה לקרוא בכל יום פסקה אחרת מפסק הדין. ניתן לקרוא מפסק הדין שהרשיע את אולמרט בעבירה פלילית חמורה. אפשר לקרוא מגזר הדין, בו הסבירו השופטים מדוע בחרו להקל עליו ושהעבירה עליה הורשע מצדיקה, בעצם, עונש של עבודות שירות. אבל כתב האשמה הציבורי הקשה ביותר, מצוי דווקא בסעיפים עליהם זוכה אולמרט מחמת הספק, בעיקר בפרשת טלנסקי.

יש לקוות שאולמרט יחסוך זאת מעצמו ומאיתנו.

            אצבע על ההדק

בנאומו בכנסת השתבח נתניהו במצב הביטחוני של ישראל ובשקט היחסי ב-7 שנות כהונתו, בשתי הקדנציות, והדגיש שאצבעו אינה קלה על ההדק. בכך, ניסה להתמודד עם ההפחדות מפני הרפתקנות צבאית שלו, כביכול, בנושא האיראני, ובהזדמנות חגיגית זאת גם לרדת על אהוד אולמרט, המאיים להתמודד נגדו, ולרמוז שאצבעו הייתה קלה על ההדק והוא הוציא את ישראל למלחמות מיותרות.

דבריו אלה של נתניהו בלתי הוגנים, כפויי טובה ואינם נכונים.

הם בלתי הוגנים, כיוון שנתניהו כראש האופוזיציה תמך בהתלהבות בצעדיו המלחמתיים של אולמרט – מלחמת לבנון השניה, הפצצת הכור הסורי ומבצע "עופרת יצוקה".

הם כפויי טובה, כיוון שהפעולות הללו הן הגורם להרתעה, לשיפור המצב הביטחוני ולשקט הביטחוני בתקופתו של נתניהו. נתניהו ראוי לשבח על ששמר על ההישגים הללו, אך ללא פעולות הממשלה הקודמת, הוא היה יורש מצב ביטחוני אחר לגמרי, שהיה מחייב אותו להחלטות שנחסכו ממנו.

הם אינם נכונים, כיוון שהאצבע לא הייתה קלה על ההדק. מבצע "עופרת יצוקה" בוצע אחרי 8 שנות הבלגה על ירי של אלפי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, ובעיקר - שלוש שנים של מטווח בלתי פוסק לאחר ההתנתקות. הוא בא אחרי כישלון של הפסקות אש, תהאדיות והודנות למיניהן. ההחלטה על מלחמת לבנון השניה הייתה מחויבת המציאות, כיוון שאף מדינה אינה יכולה להשלים עם התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה ופגיעה באזרחיה ובצבאה. הבעיה במלחמת לבנון הייתה באופן התנהלותה, אך זו לא ביטאה אצבע קלה על ההדק, אלא להיפך – הססנות, בִּרְבּוּר, גרירת רגליים, העדר חתירה למגע, ובשל כך המלחמה התמשכה והתארכה.

אין לי עניין ללמד סנגוריה על אולמרט. אני רואה בו אדם מושחת ומדינאי כושל ובדרכו המדינית – סכנה. אבל יש מקום להגינות, וראוי לשבֵּחַ גם את המרים ביריבינו הפוליטיים, על מה שראוי לשבח. עצם היציאה למלחמת לבנון, על כל הבעייתיות שבהתנהלותה, והמכה הקשה שספג חיזבאללה, הביאו ללמעלה משש שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שדימם כמעט ארבעה עשורים. תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" פחות טובות, אך הן צמצמו באופן משמעותי את ירי הטילים. והשמדת הכור הסורי היא תרומה אסטרטגית אדירה לביטחון ישראל.

* "חדשות בן עזר"