הבלוג של אורי הייטנר

מה משותף לשירים "הסלע האדום", "שיר לשלום", "יחזקאל", ו"בלדה לחובש"? כולם שירים שנפסלו, בזמן זה או אחר, לשידור ברדיו, מטעמים שונים. מה שעוד משותף להם, הוא שהפסילה לא פגעה באף אחד מהם, ואולי אף נטתה להם חסד וסייעה להם למצוא מקום של כבוד בפנתיאון הזמר העברי.

אין זה מן הנמנע, שהחלטתו של ירון דקל לפסול לשידור את שירם של אלונה קמחי ויזהר אשדות "עניין של הרגל", ייטיב עם השיר. וחבל. שכן השיר הזה ממש אינו ראוי להיות בגלריה המכובדת של השירים שהזכרתי. לא, השיר הזה אינו ראוי אפילו לפסילה.

אפילו הלהיט "את אחלה חמודה" מורכב יותר מהפלקט הזה. השיר עוסק בסוגיה כל כך מורכבת וכל כך מסובכת - מקומו של החייל בתוך הסיטואציה הגדולה של המלחמה על הארץ הזאת, בין הרצון והחובה להגן על המדינה ועל חייהם ושלומם של אזרחיה, לבין הדילמות המוסריות הכרוכות בכך. בין התובנה שהצבא הוא רע הכרחי כיוון שהוא מבטיח את הקיום, לבין הקושי העצום שבהכרח להרוג והלבטים המוסריים הכרוכים בכך. ואיך הדילמות הכבדות והמורכבות הללו מתורגמות לשיר? בתיאור חד מימדי, בלתי אמין, רדוד ושטחי, ססמאתי להחריד – על החייל שהופכים אותו למכונת רצח, שהורג מתוך הרגל, כי כך אולף.

כל כך עלוב. באמת לא ראוי לפסילה. אילו אני עורך מוסיקלי, תמיד הייתי מוצא שירים טובים ממנו וראויים יותר להשמעה. אולם אני מתנגד להחלטה מנהלית גורפת לפסול את השיר.

אני מתנגד לפסילה, כיוון שאני מתנגד עקרונית לפסילת שירים. אני סבור שהחברה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל שירים המבטאים דעות מקוממות, ואפילו שירים המבטאים עמדות נואלות, כמו השיר הזה. אם הם ראויים לשידור מבחינת רמתם, להבדיל מהפלקט הזה, מן הראוי לאפשר למאזינים להתמודד עמם ולשפוט.

אני מסכים עקרונית עם המוחים נגד הפסילה, אך אין להתעלם מכך שהיא נגועה בצביעות. מדוע? כיוון שהם מיטיבים לדעת שיש בתקשורת הישראלית צנזורה בלתי פורמלית, ואין היא בדיוק מן הצד שלהם במפה הפוליטית. כמה ממאזיני הרדיו זכו לשמוע הרכב ששמו "קולנשר והיונים"? סביר להניח שבסביבות האפס. מדובר בהרכב רוק השר שירי מחאה פוליטיים, באיכות העולה לאין ערוך על איכות השיר "עניין של הרגל", אלא שמחאתם היא מן העבר האחר של המפה הפוליטית. אין ספק שמפקד גל"צ לא פסל אף שיר שלהם. הוא לבטח לא שמע על קיומם. קראתי פעם שיר שלהם בראיון לגל"צ. מראייניי בעיקר תהו על השם המוזר שלהם, בו נתקלו לראשונה.

וכמה פעמים הושמע מעל גלי האתר שירה של נעמי שמר "הכריש", אף הוא שיר מחאה פוליטי מן הכיוון "הלא נכון"? גם השיר הזה לא נפסל בהחלטה מנהלתית של "קול ישראל" או של גל"צ. פשוט, לא היה צורך בהחלטה כזאת, כדי שהיא תתבצע בעצמה.

אם זמר כלשהו, נניח אריאל זילבר, יכתוב שיר נגד הערבים ויציג אותם כמי שהרצח הוא להם טבע שני. נניח שהפזמון של השיר הזה יהיה: "ללמוד להרוג / זה עניין של תנופה / מתחיל בקטן / ואחר כך זה בא / הם לא איש, לא אישה, / הם רק חפץ, רק צל / ללמוד להרוג / זה עניין של הרגל". יש סיכוי ששיר כזה יושמע ברדיו הישראלי? יהיה צורך בהחלטת מפקד תחנה כדי למנוע את שידורו? והמוחים על פסילת השיר שציטטתי, המדבר על חיילי צה"ל, היו מוחים אילו נפסל, או שמא היו מוחים אילו שודר? שאלות רטוריות.

* "ישראל היום"

יציבות מבורכת

אחד החוקים הבסיסיים בפוליטיקה הפרלמנטרית הוא שהשלטון תמיד ירצה למלא את מלוא תקופת כהונתו והאופוזיציה תמיד תרצה לקצר אותה ולהפיל את הממשלה מיד עם הקמתה. ולפיכך, האינטרס של הציבור המתנגד לממשלה, הוא בחירות מוקדמות ככל האפשר.

אבל שיקולי המשחק הפוליטי אינם זהים, בהכרח, לאינטרס הלאומי. האינטרס הלאומי הוא יציבות שלטונית. המצב המקובל בישראל כבר שנים רבות, הוא ששר בקושי מצליח לתכנן תכניות וכבר מחליף אותו שר שמתחיל לתכנן את התכניות החדשות אותן לא יספיק ליישם.

לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הצליח למלא כמעט ארבע שנים בשלטון, ביציבות מלאה. יתר על כן, לא הייתה באמת סיבה להקדמת הבחירות, והן הוקדמו מסיבותיו של נתניהו, שכנראה סבור שהעיתוי הנוכחי מתאים לו.

אין ספק שהיציבות השלטונית היא הישג של נתניהו. אבל לא פחות מכך היא הישג של ... אריאל שרון.

שרון, כראש הממשלה, יזם חוק, לכאורה שולי, אך למעשה רפורמה משמעותית ביותר – אי אמון קונסטרוקטיבי. על פי החוק החדש, הכנסת אינה יכולה להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, אלא אם כן היא מציבה מולו מועמד הנהנה מתמיכה של רוב הח"כים. מרגע שהתקבל החוק הזה, באה לסיומה הנורמה הקלוקלת, של מו"מ קואליציוני סחטני עם השותפים ולעתים עם ח"כים בודדים, לקראת הצבעות האי אמון מידי יום ב'. הצעות האי אמון היו לריטואל בעל משמעות הצהרתית, אך לא מעשית. בכך, תרם שרון תרומה משמעותית ליציבות השלטונית ולחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

            מפלגת השנאה

המפלגה הראשונה שיצאה בקמפיין, עוד טרם ההחלטה על הקדמת הבחירות, היא מרצ; קמפיין "השמאל בלב שלך" ובהמשך – "השמאל של ישראל" (סיסמה הרבה יותר מוצלחת). האסטרטגיה של הקמפיין הגיונית מאוד – יצירת בידול מהמפלגות המתחרות על האלקטורט.

מחוז החפץ של מרצ הוא בחירות 92' בהן קיבלה 12 מנדטים. מאז מצבה רק הלך והתדרדר, עד שקטנה לכדי רבע מן המספר הזה. אחת ממודעות הבחירות הפופולאריות של מפלגת העבודה בראשות רבין, שזכתה בשלטון באותה שנה, הציגה שלט הכוונה ירוק של מע"צ, ועליו חץ הפונה ימינה – הליכוד, חץ הפונה שמאלה – מרצ, חץ ישר ומרכזי – העבודה בראשות רבין. מפלגת העבודה רצתה לבדל את עצמה ממרצ, והבידול הזה שיחק לטובת שתי המפלגות. מצביעי מרצ ראו ברבין נץ, ביטחוניסט, "ליכוד ב'" וראו במרצ אלטרנטיבה המתאימה להשקפותיהם.

רבין, שהתנגד להכרה באש"ף ולמו"מ עמו, שינה את דעתו וחתם עם ערפאת על הסכם אוסלו. בכך, החל להתערער הבידול של מרצ. בוועידת קמפ-דיוויד, בשנת 2000, אהוד ברק עקף את מרצ והציע לערפאת הצעה מרחיקת לכת יותר ממצע מרצ והצעותיה. בכך, איבדה מרצ את ייחודה, בתחום המרכזי של פעילותה, התחום המדיני. שרון הקים את "קדימה" כמפלגת מרכז, מפלגה הנמצאת בתווך בין מפלגת העבודה והליכוד, ועמדותיה – בהתאם. אולם בתקופת אהוד אולמרט, גם "קדימה" אימצה את הדרך של מרצ ואולמרט הציע אותה לאבו מאזן. ציפי לבני הלכה בעקבותיו. וכך, גוש שלם אימץ את דרך ה"שמאל" הקיצוני, ורק שינה את שמו ל"מחנה המרכז שמאל". מרכז? מה פתאום מרכז? כי שיווקית זה נשמע טוב. וכך, בבחירות "ציפי או ביבי", היה זה אך הגיוני שמצביעי מרצ יתמכו במועמדת המובילה של המחנה.

חוסר היצירתיות והדמיון, הפך את כל מחנה ה"מרכז שמאל" למדקלמי מצע מרצ. העובדה שהדרך שאמורה הייתה להביא לשלום נוסתה פעמיים והשיגה את ההיפך, אינה גורמת, לעת עתה, לחיפוש פתרונות חלופיים, מחוץ לקופסה. נוח יותר לדקלם את הישן והמוכר. אולם כאשר הדקלום הוא אחיד, למה להצביע למרצ?

האסטרטגיה השיווקית, היא המילה "שמאל". בכל ראיון עם זהבה גלאון, המילים "שמאל" ו"שמאלנים", בהטיות שונות, חוזרות פעמים אחדות בכל משפט, וכך יהיה עד הבחירות. המסר הוא בידול – אנחנו לא "מרכז", אנחנו לא "מרכז שמאל", אנחנו "שמאל". המסר הזה נועד לנגן על האמוציות של "השמאלנים", על הערגה לימים שלא התביישו להיות "שמאל" ולא התחפשו ל"מרכז". האם האסטרטגיה הזאת תצליח, נדע רק ביום הבחירות, אולם אין ספק שהיא הגיונית.

ובכל זאת, אין די במסר ססמאתי ליצירת בידול. צריך גם בידול תוכני. זאת עושה מרצ בשני אופנים. האחד, הוא ההתחייבות לא להצטרף בשום אופן לממשלה של נתניהו. זהו אכן בידול, כיוון ששאר מפלגות ה"מרכז שמאל" אינן מתחייבות לכך, ואינן פוסלות הצטרפות כזאת. לדעתי, בצדק הן אינן מתחייבות. מפלגה צריכה להיות במקום בו השפעתה היא הגדולה ביותר. לעתים המקום הנכון הוא גיבוש אלטרנטיבה באופוזיציה ולעתים – ישיבה בממשלה. אבל למפלגות קצה אידיאולוגיות, אין מה לחפש בממשלה שמורכבת בידי המחנה האחר, ולכן הבידול הזה מוצדק מבחינה של מרצ.  

אילו הסתפקה מרצ בכך, היא הייתה ראויה לשבחים על הקמפיין. אלא שמרצ הקצינה את המסר של שנאת מתנחלים, של חרם על המתנחלים, של האשמתם בבעיות הכלכליות של ישראל וכו'. תמיד מרצ הייתה מפלגה של שנאה, אבל לאחרונה השנאה הזו שוברת שיאים. אולי זהו משקל נגד לשלי יחימוביץ', שבהנהגתה מפלגת העבודה חדלה לחלוטין את שיח השנאה. אולם השנאה הזאת, כלפי מאות אלפי אזרחים נאמנים, היא חולי המשחית את הפוליטיקה הישראלית. על כך, ראויה מרצ לבוז.

* "חדשות בן עזר"

כלת פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה הישראלית, להקת "הגבעטרון", עברה חוויה לא כל כך נעימה, כאשר כנופיית חוליגנים אנטישמיים (ובכיבוסית מצויה – "אנטי ציונים", "פרו פלשתינאים" ושאר מילים מכובסות המטהרות את השרץ) התפרצו להופעתה בברלין והתפרעו.

לחוויה דומה זוכים ישראלים רבים המופיעים ומרצים בחו"ל, כמו התזמורת הפילהרמונית, שביריונים אנטישמים התפרעו בקונצרט שלה בלונדון, תיאטרון "הבימה" שאותם ביריונים השתוללו בהצגת "הסוחר מוונציה" שהעלתה בלונדון ועוד.

לנוכח כישלונות הניסיון להביס את ישראל בשדה הקרב ובפיגועי טרור, חוד החנית במאבק נגד זכות קיומה של מדינת ישראל הוא היום מתקפת הדה-לגיטימציה נגד המדינה. יריית הפתיחה של המאבק הזה הייתה הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, ספטמבר 2001, בה עוצבה האסטרטגיה של המאבק הזה. במאבק הזה, משלבים ידיים האדום, הירוק והשחור – השמאל הרדיקאלי, האסלאם הג'יהאדיסטי והימין הנאו נאצי. ובין מובילי התועבה הזאת, אוי לחרפה, לא מעט יהודים וישראלים.

כפי שנכתב בכתבתו של שובל גבע "ים השיבולים והמפגינים", בין המתפרעים היו גם ישראלים. בטורו ב"מעריב" באותו יום, כתב גם אראל סג"ל על אותה התפרעות ועל חלקם של ישראלים בתוכה. "קבוצת אנשי שמאל פרצה לחדר הצנוע שבו התארחה הלהקה בצעקות שבר. רובם ישראלים החיים בברלין. אחת מהם, בחורה צעירה, הייתה דומיננטית במיוחד. היא צעקה ללא הרף את הסיסמה 'פלסטין תשוחרר, מהנהר עד הים' (Palestine will be free, from the river to the sea). שמה סתווית סיני, עורכת לשון, בוגרת החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שאף ערכה את ספרו של פרופ' שלמה זנד, 'כיצד ואיך הומצא העם היהודי'. לא מפתיע".

ממש לא מפתיע. התופעה החולנית הזאת, תופעת האוטו-אנטישמיות, של ישראלים יהודים ששנאת עמם ומדינתם העבירה אותם על דעתם, והפכה אותם לגרועים ביותר בין הנלחמים נגד קיומה של המדינה, אינה חדשה והיא הולכת ומתעצמת.

לאחרונה הרביתי לכתוב על הצורך לשאת את מורשת הפלמ"ח. אל התובנה הזאת הגעתי בעקבות חוויה שחוויתי לפני חודשים אחדים. בראשית ינואר 2012 השתתפתי ברב שיח, במוזיאון הצילום בתל-חי, בו התעמתתי עם איתן ברונשטיין, מייסד ארגון "זוכרות" ותועמלן קיצוני בשירות שקר ה"נכבה". בדיעבד, התחרטתי על הסכמתי להשתתף בפאנל; חשתי שבעצם השתתפותי נתתי את ידי למתן הבמה לתעמולה הזאת, באופן המציג את השקר שהוא מייצג ואת האמת שאני מייצג כשני "נראטיבים" שווים בערכם.

בדבריו, הציג ברונשטיין את הפלמ"ח ככנופיה של רוצחים, אנסים ובוזזים, שמפעלם היה ביצוע מדיניות הטיהור האתני של ב"ג. בעקבות דברים קשים שכתבתי אחרי האירוע, העירו לי אנשים: מה אתה מתרגש? מיהו בכלל? מי בכלל מקשיב לדברים ההזויים הללו? אז הוא אמר...

לא, איני מסכים עם הגישה הזאת. המתקפה האנטי ציונית, שהיא בעצם מתקפה אנטישמית לכל דבר, בארץ ובעולם, מחלחלת לתודעה, סודקת את האמונה בצדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל, והינה סכנה לאומית של ממש. אסור להפקיר לה את שדה המערכה על התודעה של החברה הישראלית ובעיקר של הדור הצעיר.

החוויה שחוו חברי "הגבעטרון" לא היה נעימה. אבל חברי הלהקה יכולים להיות גאים על כך שייצגו את ישראל, את הישראליות, את הציונות, את ההתיישבות, את התנועה הקיבוצית בכל תפארתם, אל מול הרוע האנטישמי הזה. אהבתי את דבריו הנכוחים של יואל פרנס, מנהל הלהקה: "לשמחתי, המנהל המוזיקלי אילן גלבוע לא התבלבל, ובמקום להפסיק הוא נכנס לשוונג והמשיך, מה שהוסיף להתלהבות. ... אנחנו לא מפחדים. באביב הקרוב צפוי לנו מסע הופעות נוסף בחו"ל". חזקו ואמצו!

* "ידיעות הקיבוץ"