מה הנושאים העומדים על סדר יומה של מדינת ישראל בשנים הקרובות, בשנות כהונתן של הכנסת והממשלה שייכונו אחרי הבחירות?

א. סוגיית איראן. ב. המחלוקת המדינית ביטחונית. ג. הדמוקרטיה בישראל. ד. הסוגיה החברתית כלכלית.

התגרענות איראן היא האיום החמור ביותר על ביטחון ישראל, גם אם היא לא תשתמש בפועל בנשק הגרעיני. בחודשים האחרונים, המחלוקת על סוגיית התקיפה באיראן, הייתה הנושא החם בסדר היום הציבורי בישראל, רווי יצרים, השמצות והפחדות.

אולם באמת ובתמים, אין מחלוקת אמתית בחברה הישראלית בנושא. זולת שוליים הרוצים באיום גרעיני איראני כדי לאלץ את ישראל לסגת מהשטחים, הרוב המכריע, ללא הבדל השקפה, מודע לגודל הסכנה ומבין שחובתה של ישראל למנוע את התגרענות איראן. יש קונסנזוס מלא שפעולה ישראלית היא הפתרון הפחות מוצלח, ויש לנקוט בו רק אם לא תוותר ברירה אחרת. יש הסכמה מלאה, שרצוי ככל האפשר להגיע להסכמות עם האמריקאים בנדון. המחלוקות הן טקטיות, לא מהותיות.

כל הוויכוח הציבורי בנושא מבוסס על שקר, על שנאה לנתניהו שגבלה בהסתה ולעתים חצתה את גבול ההסתה. אני מאמין שכל ממשלה שתבחר תנהג באחריות, ברוח ההסכמה הלאומית.

בסוגיות הגבולות, השלום והביטחון המחלוקת בציבור אמתית ועמוקה. הפער האידיאולוגי בין מצדדי שלמות הארץ, לבין המצדדים בנסיגה מלאה ובין הגישות הקיצוניות לבין האפשרויות השונות שבאמצע, גדול ואמתי. אולם המחלוקת הזו היא ברמה האידיאולוגית, התיאורטית. נתניהו וצמרת הליכוד קיבלו על עצמם את תפיסת חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אם כי לא הצביעו על מיקום הגבול בין המדינות על פי תפיסתם. אולם אין לישראל פרטנר להסכם, בעתיד הנראה לעין. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים את חלוקת הארץ בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" מזעריים) והצעתם נדחתה על הסף, באלימות ובטרור. סביר מאוד להניח שכל הצעה דומה תתקל בתגובה דומה. איני רואה ממשלה ישראלית שתציע הצעה קבילה על הפלשתינאים, כמו קבלת "זכות" השיבה.

סוגיה נוספת שהייתה במחלוקת ציבורית חריפה – סוגיית עתיד הגולן, אינה קיימת עוד. הגולן ישראלי, ודבר לא ישנה זאת עוד.

ובכלל, כל עוד המזרח התיכון רוחש, רועש וגועש, וכך הוא יהיה בשנים הקרובות, לא צפויות התרחשויות מדיניות משמעותיות.

סוגיית הדמוקרטיה בישראל, היא סוגיה מומצאת. סביר להניח שלקראת הבחירות, מצג השווא של "חוקים המאיימים על הדמוקרטיה" וכו' יחזור על עצמו, אבל כל בר דעת יודע שאין כל איום על הדמוקרטיה, ושבסך הכל מדובר בטרנד של יצירת היסטריה מלאכותית.

הנושא שבו באמת קיימת מחלוקת אידיאולוגית ופרקטית שראוי להכריע בה, הוא הנושא החברתי – כלכלי. בעשרות השנים האחרונות, לא הייתה מחלוקת בנושא. כל המערכת הפוליטית בישראל התיישרה עם הקו הניאו ליברלי, שנתפס כאמת מדעית, וההבדלים בין המפלגות היו שוליים. המחלוקת הייתה בעיקר סביב הסוגיה מי מוכשר יותר לממש את הדרך הזאת.

לא עוד. השינוי החל במשבר הקפיטליזם ב-2008, שגרם למחשבה מחדש בכל העולם, כולל בקרב הבכירים שבכלכלנים, בעלי פרס נובל ואף מי שהיו ממובילי הדרך הזו, והגיעו למסקנה שהרחיקו לכת. ניצחונה של שלי יחימוביץ', נושאת דגל האג'נדה החברתית כלכלית והתפיסה הסוציאל דמוקרטית, בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, ועליית מפלגתה בסקרים כתוצאה מכך, העלתה את הנושא על סדר יום הפוליטי. המחאה ההמונית בקיץ 2011, עת מאות אלפי אזרחים יצאו להיאבק למען צדק חברתי, העלתה את הנושא לסדר היום הציבורי.

המחלוקת בין הגישה השמרנית-ליברלית לבין הגישה הסוציאל-דמוקרטית היא אידיאולוגית ומעשית והיא בתחום שתלוי בהחלטות ישראליות.

האם הבחירות תסובנה סביב הסוגיה החברתית כלכלית? אין לדעת. ברור שכל מפלגה תנסה לקבוע את סדר היום על פי חוזקותיה. אולם מן הראוי, שהמחלוקת החברתית כלכלית תהיה לב הבחירות.

* "ישראל היום"

(תגובה ליוסי שריד, "בנעלי גולדה", 5.10.12)

יוסי שריד משתלח, כדרכו. ובמי משלח שריד את חרצובות לשונו במאמרו "בנעלי גולדה"?

ראשית, כמובן, בגולדה מאיר. הרי הוא היה בין הראשונים לרקום את העלילה, על פיה ישראל אשמה בתוקפנותם של מצרים וסוריה שפלשו אליה ביום הכיפורים תשל"ד 1973. הפלישה נבעה, בעצם, מכמיהת התוקפים לשלום, והמותקפת, היא היא התוקפנית, מאחר וגולדה סירבה להיכנע לתכתיב של התוקפים. כעת, בשיאו של טרנד ההאשמה הזאת, יוסי שריד לא יישב ביציע. את גולדה מאיר הוא מגדיר "סיוט", "מחרחרת מלחמה", "שיכורת כוח" ושיא השיאים: "דמם של 2,650 ההרוגים בראשה". כן, אפשר להסית גם נגד אדם מת. ואלמלא נפטרה לפני 34 שנים, ראוי היה להגדיר את דברי ההסתה של שריד כהתרת דם.

הבאה בתור היא שלי יחימוביץ'. את שלי מכניס שריד לנעלי גולדה. לא לנעליה של גולדה האמתית, אלא לנעליה של גולדה המדומיינת, פרי הדמוניזציה שהוא וחבריו עשו ועושים לה. כלומר, דמם של הרוגי המלחמה הבאה הם בראשה של שלי יחימוביץ', "שאותה [את המלחמה הבאה] לא ניסתה למנוע במילה".

שריד משתלח גם בחברי תנועת "דרור ישראל", אותם הוא מגדיר "תלמידיה וחסידיה" של שלי. וזאת – על מה ולמה? בשל עצרת לזכר רבין שהם יזמו בנפרד מן העצרת המרכזית. כלומר, הם העזו לסטות מן התלם, ומי שסוטה, ולו סטיה קלה, ראוי לבליסטראותיו של שריד.

רק יצחק רבין חסין מחציו המורעלים של יוסי שריד. הרי רבין "ניסה לעשות ולא זכה". מה הוא ניסה לעשות? האם הוא ניסה להגשים את תפיסת עולמו של יוסי שריד?

את התשובה לשאלה זו, נתן רבין עצמו. בנאומו האחרון בכנסת, טרם הירצחו, בדיוק 17 שנים לפני פרסום מאמרו של שריד (5 באוקטובר 1995), הציג רבין את קווי המתאר של מדיניותו, לקראת המו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

זאת הייתה דרכו של רבין בסוף ימיו, ובה דבק עד שכדוריו של יגאל עמיר פילחו את לבו. האם זו דרכו של יוסי שריד? האם הוא חותם על הפרוגרמה המדינית של רבין? היום מנסה שריד להפוך את רבין למרטיר של דרכו המדינית, שמעולם לא הייתה דרכו של רבין, אך אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך היה משתלח ברבין, כאשר היה מיישם את דרכו.

דרכו של יוסי שריד, מאז ומתמיד, הייתה להשתלח ביריביו ולבצע בהם רצח אופי. כאשר ראה ביצחק רבין יריב פוליטי ואידיאולוגי, הוא המציא את הבדיה על פיה רבין היה אלכהוליסט, ודאג להפיץ אותה עד שחלחלה היטב בציבוריות הישראלית.

בספר "שיחות עם יוסי שריד", שאל אותו שייקה בן פורת על כך, וזו הייתה תשובתו: "זאת הייתה שגיאה, ואני מצטער על כך. לא רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי. אני מצטער על כל פעם שהשתמשתי בביטויים בוטים, והנחתי לוויכוח, היה באמת לשם שמים, לגלוש לפסים אישיים. על כל הביטויים האלה אני מצטער. זה לא הוסיף לי, זה לא הועיל לי, זה לא תרם להשקפותיי, וזה לא עזר לי להשפיע, ורק קלקל את השורה. לו יכולתי למחוק את הדבר הזה, הייתי מוחק אותו". – "אז למה זה קרה לך?" שאל בן פורת. "כשאתה צעיר, אתה משלה את עצמך שפרובוקציה תועיל לך בדרך כלשהי. אדם מבוגר יודע שפרובוקציה עושה את ההיפך. ... הסיפור על רבין היה פשוט מיותר. זה היה יצר שהייתי צריך להתגבר עליו. חשבתי שאם יש ויכוח ויש מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום אני יודע שזה לא נכון".

"רבין שיכור" צרחו מפגיני הימין הקיצוני כלפי ראש הממשלה, בימים הפרועים ערב הרצח, תוך שהם מצטטים את יוסי שריד, האחראי לרצח האופי ליצחק רבין. לאחר מעשה הביע שריד חרטה, בעיקר על כך שהסגנון הזה פגע בו עצמו. אבל זה האיש וזה סגנונו. נער היה וגם זקן, אך הוא טרם נגמל מתחביבו – השתלחויות שלוחות רסן ביריביו.

הלקח המרכזי מרצח רבין, הוא חיזוק הדמוקרטיה, המבוססת על לגיטימציה לדעות השונות ועל הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת לממש את מדיניותה, גם אם אנו מתנגדים לה. מי שקורא את מאמריו של יוסי שריד, יתקשה לזהות אצלו לגיטימיות כזו כלפי הממשלה הנבחרת. מאמריו רוויי שנאה כלפי יריביו. רק בשבוע שעבר כתב מאמר תחת הכותרת: "אכן, חצי העם", בו כרת גט כריתות מהציבור שאינו בדעתו. ומידי תשעה באב הוא מפרסם את המאמר הסדרתי שלו בזכות שנאת יריביו, "שאינה חינם", כמובן.  

****

 במאמרו, סיפר יוסי שריד שביום הכיפורים האחרון קרא את ספרו של יגאל קיפניס "1973, הדרך למלחמה". "ושוב אחז החרון בגרוני. התהלכתי בביתי כבתוך סוגר, צעקתי וקיללתי".

כשקראתי זאת, נזכרתי בדיון על סיפוח הגולן לריבונות ישראל, לפני 31 שנים. יוסי שריד התהלך במליאת הכנסת כבתוך סוגר, צעק וקילל, וסינן בין שיניו: "מטורפים, מטורפים. הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה". בשלושת העשורים שלאחר מכן, הגבול עם סוריה היה הגבול השקט ביותר של ישראל, אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. והיום ניתן רק לדמיין, איזה סיוט עלול היה להתרגש עלינו, אם חלילה היה מתגשם חלום הנסיגה מהגולן, ששריד עמד בראש התומכים בה.

* "הארץ"

קשה מאוד לחשוד בי באהדת יתר לאהוד ברק. אני רחוק מאוד מלהיות חסיד שלו. לא אחת הבעתי את הסתייגותי החריפה מן האיש, מדרכו, מהתנהלותו האישית והפוליטית ובעיקר מן הנזקים של תקופת כהונתו כראש הממשלה, שעד היום אנו משלמים את מחירם. בראש ובראשונה, שבירת הקונסנזוס הלאומי הבסיסי בסוגיית הגבולות ואימוץ רעיון הנסיגה לקווי 49' (+רעיון העוועים של "חילופי שטחים"), נסיגה מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים. באופן עקרוני, אין לי עניין ללמד עליו סניגוריה.

ואף על פי כן, אין לי ספק שהאשמת ברק בניסיון לסכסך בין ראש ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקאי היא השמצה מרושעת. מסע ההכפשה הזה – כל כולו אינטרסנטי פוליטי, שנועד לשרת אינטרס פוליטי, אמִתי או מדומה, של ראש הממשלה, בניגוד לאינטרס הלאומי. מצעד שרי הליכוד, שעלו לרגל, בהנחיית ראש הממשלה, להתחרות ביניהם בהכפשת שר הביטחון של ממשלתם בתקשורת, היה מעשה מכוער ומביך. הוא לא כיבד אותם, את מפלגתם, את ממשלתם ואת מדינת ישראל.

ראש הממשלה ושר הביטחון היטיבו להוביל מדיניות חכמה ומוצלחת בסוגיית הגרעין האיראני, להעלות את הנושא לראש סדר היום הבינלאומי ולהביא להחרפה משמעותית של העיצומים על איראן, שמתחילים לשאת פרי. הנחישות השקטה ששניהם הפגינו, לסכל את התגרענות איראן, גם אם הדבר יהיה כרוך בפעולה צבאית ישראלית, הניבה הישגים משמעותיים.

בחודשים האחרונים, התבשיל החל להקדיח. הסיבה העיקרית לכך הייתה ההסתה המופקרת והדה-לגיטימציה לממשלה, מצד גורמים בציבוריות הישראלית, אולם גם התגובה שלהם, ששידרה היסטריה, הוסיפה שמן למדורה.

השגיאה החמורה ביותר, הייתה העימות הפומבי המיותר של ראש הממשלה עם הנשיא האמריקאי, ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב, באופן שאינו יכול שלא להתפרש כהתערבות בוטה במערכת הבחירות. בכך פגע נתניהו, ללא כל הצדקה, בנכס האסטרטגי החשוב ביחסי ישראל ארה"ב – התמיכה הדו מפלגתית בישראל. השגיאה הזו תזיק לישראל גם אם רומני ינצח, ויותר מכך אם אובמה ינצח, כפי שמנבאים הסקרים.

ברק לא היה שותף לשגיאה הזאת והוא ראוי לשבחים על כך. נתניהו הבין, כנראה, את טעותו. זוהי שגיאה הפיכה, אך במקום להשקיע את מלוא המאמץ בתיקונה, הוא העדיף לטפול על ברק האשמות שווא, וליזום משבר מיותר, הפוגע מאוד בתדמית ישראל.

תרגילים למיניהם הנם חלק מן המשחק הפוליטי, אולם הם אינם לגיטימיים כאשר הם פוגעים באינטרס הלאומי. ... ואם כבר תרגיל פוליטי – למה כה מגושם ובלתי אלגנטי?

* "חדשות בן עזר"