* כשהפסקתי, לפני שלושה חודשים, את כתיבת סקירת עיתוני סופשבוע, השארתי פתח לגיחה, מפעם לפעם, וזאת אני עושה הפעם – במתכונת מצומצמת.

* מזה מספר חודשים, הנושא העומד בראש סדר היום הציבורי והתקשורתי, הוא שאלת התקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן. הדיון נגוע בפטפטת יתר, הכל בשם זכות הציבור לדעת. אלא, שאבירי זכות הציבור לדעת, יודעים היטב למנוע מהציבור את זכותו לדעת, את מה שהם רוצים שלא יֵדע. ומה הם רוצים שלא ידע? מה שלא מתאים לסדר היום שהם מנסים להכתיב.

מהו סדר היום שהם מנסים להכתיב? התעלמות מוחלטת מסוגיית הגרעין האיראני, והפיכת הדיון למחלוקת בעד או נגד "תקיפה באיראן", "מלחמה עם איראן", ולכן כל הדיון נסוב אך ורק במחיר הצפוי כתוצאה מההתקפה, תוך השתקת כל דיון על המחיר הצפוי כתוצאה מהימנעות מהתקפה, מהמחיר הצפוי כתוצאה מנשק גרעיני בידי איראן ואפשרות זליגתו לארגוני הטרור הפועלים בשליחותה. ולכן, כל מידע העוסק בסוגיית הגרעין האיראני, הוא משני, לא חשוב ומן הראוי להשתיקו או לכל הפחות למזערו. זכות הציבור לדעת, הופכת, כאשר מדובר במידע אודות התקדמות תכנית הגרעין האיראנית, לזכות אדוני התקשורת להשתיק את הדיון ולהעלים מידע מן הקוראים.

אתמול התפרסם מידע חיוני ביותר מפי גורמים דיפלומטיים במערב, אודות הוספת מאות צנטריפוגות בהתפתחות תכנית הגרעין האיראנית. ללא כל קשר לעמדה – בעד או נגד תקיפה, אין כל ספק שמדובר במידע חיוני ביותר לדיון, שתקשורת רצינית, מקצועית והוגנת חייבת להעמיד אותו במרכז הדיון. דומני שבחינת התייחסות עיתוני סופשבוע למידע הזה, היא אבן בוחן למידת אחריותו ורצינותו של העיתון, בדיון הציבורי סביב סוגיית הגרעין האיראני.

הבה נבחן את ארבעת העיתונים: "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום".

הכותרת הראשית ב"מעריב": "התשובה של איראן: עוד מאות צנטריפוגות". כותרת המשנה: "התפתחות דרמטית במרוץ של טהרן אחרי הגרעין * על פי גורמים דיפלומטיים בווינה מאות מתקנים להעשרת אורניום הועברו לבונקר המוגן מפני הפצצות בפורדו * הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי: עוד לא הגיע הזמן לתקוף".

כותרת ענק בעמוד השני, מתחת תמונה גדולה של אחמדיניג'אד בביקור במתקן גרעיני ליד טהרן, לפני חצי שנה: "בישראל מתווכחים, באיראן מוסיפים מאות צנטריפוגות". כותרת המשנה: "על רקע הדיון המתעצם בישראל בדבר האפשרות לתקיפה צבאית, הוסיפה איראן מתקנים להעשרת אורניום באתר התת-קרקעי בפורדו – כך דיווחו מקורות דיפלומטיים בווינה" ועוד.

הכותרת בראש עמוד 3: "מידע מודיעיני חדש: טהרן לוחצת על אסד להעביר נשק כימי ללבנון".

העיתון "מעריב" מקבל ציון גבוה על סיקור הנושא – סיקור אחראי, מקצועי, המוסר לציבור הקוראים את המידע הרלוונטי.

נעבור ל"ישראל היום". הכותרת הראשית: "ערב השיחות על הגרעין, נחשף מידע מדאיג חדש 'איראן הוסיפה מאות צנטריפוגות'". כותרת המשנה: "דיווח: הצנטריפוגות הותקנו באתר התת-קרקעי פורדו * הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי: 'למי שחושב שמחר תהיה לאיראן פצצה, אנחנו עדיין לא שם' * יועץ אמריקני בכיר לשעבר: אל תבנו על חיל הפרשים של ארה"ב * אלוף (מיל') עוזי דיין: עלינו לסמוך רק על עצמנו".

גם "ישראל היום" ראוי לשבח על סיקור אחראי ומקצועי, המאפשר לציבור את זכותו לדעת, ולקבל מידע שיסייע לו לגבש דעה מבוססת.

נעבור ל"הארץ". בעמוד 1 אין זכר למידע הזניח והלא חשוב הזה. כנ"ל ע' 2 (אך הוא עמוד של מאמרי דעה). כנ"ל ע' 3. כנ"ל ע' 4. רק בע' 5 יש התייחסות לנושא. וזאת הכותרת של הכתבה: "אשכנזי: לא צריך עדיין לתקוף באיראן". ורק כותרת המשנה: "דיפלומטים בווינה מסרו לרויטרס כי האיראנים מגבירים פעילות במתקן התת קרקעי פורדו, והוסיפו מאות צנטריפוגות חדשות".

חלקה הראשון של הידיעה עוסק בדברי אשכנזי, ורק לאחר מכן בסוגיה הזניחה, כנראה, של האצת תכנית הגרעין האיראנית. אגב, דבריו של אשכנזי רחוקים מאוד מקמפיין ההפחדה והדמורליזציה מפני תקיפה באיראן. גבי אשכנזי אינו שולל את התקיפה כלל וכלל. להיפך, הוא טוען שמתקפה ישראלית היא "אמינה וריאלית". הוא בסך הכל טוען שטרם הגיע הזמן ושעדיין יש להמשיך בעיצומים כלכליים ובפעולות חשאיות. לא זכור לי שנתניהו וברק אמרו שהגיעה שעת התקיפה. הערכתו אודות מצב תכנית הגרעין: "יש תחושה שמישהו מוריד איזו מזוודה מהמדף ואנחנו עם פצצת גרעין איראנית. נכון, אנחנו עוד לא שם, אבל כנראה בדרך לשם".

לצד הידיעה הזאת, מופיעה ידיעה על ביקורת שמתח יו"ר הכנסת על דבריו של הנשיא פרס בנדון. רוב הידיעה היא מִחזור דבריו של פרס בשבוע שעבר, שכבר נטחנו עד לזרא. בעברית קוראים לזה שטיפת מוח.

ובכן – "הארץ" ראוי לציון לגנאי, על סיקור חסר אחריות, בלתי אמין המסתיר מן הציבור מידע חיוני, מתוך חשש שהמידע יחזק עמדה שהעיתון אינו רוצה לקדם.

בניגוד ל"הארץ", הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" דווקא עוסקת בסוגיה האיראנית. ומה הכותרת? כותרת ענק: "מחדל ערכות המגן". לצד הכותרת, תקציר מאמר של נחום ברנע המופיע בשלמותו בע' 3, וכותרתו מדברת בעד עצמה: "המהמרים". לא, המהמרים אינם מי שמציעים להמתין, אולי יהיה בסדר, או "להכיל" את הפצצה הגרעינית האיראנית, ונקווה שיהיה בסדר. המהמרים הם כמובן ... נתניהו וברק. מתחת, כותרת שניה: "אשכנזי נגד תקיפה ישראלית עכשיו: לאיראן עוד אין פצצה". רק כותרת שלישית, מוצנעת: "איראן התקינה מתחת לאדמה עוד מאות צנטריפוגות".

גם ע' 3 מוקדש לסוגיה האיראנית. ואף בו – הכותרת הראשית היא מאמרו של ברנע. השניה – "נתניהו ופרס בנתק". ורק אי שם בתחתית העמוד, מוצנע המידע החשוב באמת: "איראן מאיצה את תוכנית הגרעין".

יש להבהיר – דיון במוכנות העורף, כמו למשל בסוגיית ערכות המגן, הוא חיוני ביותר. הבעיה היא, שכאשר הדיון הזה הוא מסווה לקמפיין של זריעת דמורליזציה ופאניקה בציבור, מתוך רצון לכבול את ידי הממשלה בהחלטותיה, קשה להתייחס למידע כאמין.

גם "ידיעות אחרונות" ראוי לגנאי, על השתקה ופגיעה קשה בדיון הציבורי.

* השבוע התפרסם שיו"ר המועצה לביטחון לאומי יעקב עמידרור נפגש עם הרב עובדיה יוסף, ועדכן אותו, בין השאר, בסוגיית הגרעין האיראני.

וכך כותב על הנושא נחום ברנע: "ממשלות זרות שומעות שראש ממשלת ישראל משגר את ראש המועצה לביטחון לאומי שלו לרב עובדיה בן ה-90, כדי שיסביר לו את התועלת מול העלות בהפצצת כורים גרעיניים. בעולם יודעים שבאיראן הפוסקים העליונים הם חכמי דת. האם גם בישראל? ... מצד אחד מדברים על שואה, מצד אחר משחקים בקומדיה בתיאטרון יידישפיל. יעקב בודו מסתער על איראן".

ובן כספית כותב על כך ב"מעריב": "עכשיו הם מנסים לשכנע את הרב עובדיה יוסף. או, לחלופין, הם עושים כאילו הם מנסים לשכנע את הרב עובדיה יוסף. הטרגדיה היא, שזה נראה ונשמע הגיוני. ישראל 2012 הפכה, בלי ששמנו לב, למדינה שאף אחד לא מרים גבה כשמצעד של ביטחוניסטים צועד בסך לחצרו של רב בן למעלה מ-90, כדי להסביר לו את הדקויות האסטרטגיות בין פצצה להפצצה, את ההשלכות של הבערת המפרץ הפרסי והמזרח התיכון וערבובם זה בזה ... כן, כן, זה נשמע לגמרי הגיוני גם לנו וגם לעולם המתבונן בנו בפליאה משועשעת. לך תדע, אולי בסוף ההכרעה על הפצצת איראן תתקבל במועצת חכמי התורה, במקום בקבינט. חבל ש'פוסק הדור' כבר לא אִתנו. היה יכול להיות לו חיבור טוב עם 'מקבל ההחלטות'".

ואלון עידן, במאמר במוסף "הארץ", שכותרותיו הן "חושך" ו"מבוא לשלטון האייתוללות": "מעניין אם במהלך ההסבר, שאמור להיות מושתת על מצע רציונלי, לקח עמידרור בחשבון את תפיסת עולמו של הרב יוסף ביחס לאסונות פוטנציאליים. למשל, האם עמידרור – ושולחו, ראש ממשלת ישראל – מקבלים את ליבת הסבריו לאסון שאירע לתושבי ניו אורליאנס ב-2005, כשסופת ההוריקן קתרינה החריבה את המדינה. 'כל זה ממיעוט התורה', קבע גדול הדור. 'שמה יש שם כושים. כושים ילמדו תורה? יאללה נביא להם צונאמי, נטביע אותם'".

יש הרבה אמת והיגיון בדברים אלה, אלא שאיני זוכר את הביקורת הזאת, כאשר פרס ורבין, ביילין ורמון, עלו לרגל לרב עובדיה ולרב ש"ך בשנות ה-90 כדי לגייס אותם למען הסכם אוסלו או המו"מ על נסיגה מהגולן. להיפך, אז זה נראה צעד חכם ומחוכם, כולל התרגיל המסריח שנרקם בין פרס ואנשיו לאריה דרעי ורבניו.

זאת, ועוד. על פי ההדלפות, שרי ש"ס מתנגדים נחרצות לתקיפה באיראן. יתכן, שעמדתם היא שתכריע נגד תקיפה. זאת תהיה עמדתם, אם זאת ההוראה שיקבלו מהרב עובדיה. האם גם אז ברנע, כספית ועידן יבוזו כך לרב, או שמא יציגו אותו כאיש החכם וההומאני שהציל את מדינת ישראל מהרפתקה הרת אסון?

* המלצת השבוע שלי היא לכתבה של נדב שרגאי ב"ישראל היום": "טעינו? העיקר ששכחתם". על רקע עצומות הביטחוניסטים ואנשי הרוח, נדב ציטט מה הם אמרו בתקופת המו"מ על נסיגה מהגולן. היום, זה נשמע מביך, ממש מביך. הוא מצטט את אלון ליאל, יולי תמיר, יוסי ביילין, פרופ' משה מעוז, האלוף אורי שגיא ואחרים, שהטילו את כל יהבם על אסד האב והבן ולחמו בחירוף נפש כדי שיקבלו את הגולן ואת חוף הכינרת.

שרגאי מצטט מאמרים אמיצים של סבר פלוצקר וארי שביט שהודו בגלוי ובפומבי בטעותם והכו על חטא. שניהם השתמשו בשתי מילים נדירות בשיח הציבורי הישראלי, כלומר – שכיחות כקריאה לאחרים אך נדירות כשאדם מדבר על עצמו: "חשבון נפש".

לעומת זאת, מרבית המרואיינים לכתבה, התפתלו בכל מיני נוסחאות מביכות, והתעקשו להודות בטעותם. כשקראתי, הבנתי למה התכוון משה דיין כאשר אמר שרק חמורים אינם משנים את דעתם. מי שעומד מול מציאות שהפריכה לחלוטין את כל תחזיותיו ונבואותיו, ומתעקש לדבוק בעמדתו המופרכת, בהחלט לוקה בחמוֹרוּת.

למשל, אורי שגיא, אולי הדוחף הראשי לנסיגה מהגולן עוד מימיו כראש אמ"ן, עת יצר את הקונספציה ההזויה אודות ה"שינוי האסטרטגי" שחל בסוריה. כך מגיב שגיא על שאלותיו של שרגאי: "גם בירדן הכל יכול להתהפך בן לילה. יש שם זרמים תת-קרקעיים חזקים מאוד. האם בשל כך לא היה ראוי לחתום עמה על חוזה שלום?"

הנה, זו החמוֹרוּת בהתגלמותה. השלום עם ירדן לא נשא עמו כל סיכונים. הגבול בין ישראל לירדן עם חתימת הסכם השלום, נותר הירדן. אף יישוב ישראלי לא נעקר תמורת הסכם השלום הזה. אילו אורי שגיא, שניהל מטעם ברק את המו"מ עם סוריה (ואח"כ האשים את ... ברק, כמובן, בכישלון המו"מ, שכזכור הסתיים בסירוב של אסד לקבל את כל הגולן ויותר, בגלל כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת), היה מביא הסכם עם סוריה במתכונת הסכם השלום עם ירדן – על בסיס הגבול הקיים, תוך השארות הגולן בריבונות ישראל וכל ההתיישבות הישראלית ניצבת על כנה, איש לא היה מתנגד לו. ההשוואה הזו מעידה על אדם מנותק מן המציאות.

מי שבכל זאת אמר דברים מעניינים, והיה לו אומץ לבחון את טעויותיו, היה אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, שהקים ב-2007 תנועה למען נסיגה מהגולן, או כפי שכינה אותה בכיבוסית מצויה: "התנועה למען שלום עם סוריה". ליאל ותנועתו הפגינו בגולן נגד ממשלת אולמרט (!) המחמיצה את השלום עם בשאר אסד.

אומר ליאל, בראיון לשרגאי: "כשקיימנו את השיחות עם סוריה, אסד עדיין היה בר שיח, ולא פושע מלחמה. היום האיש הפך לפושע מלחמה ואין שום סיכוי שהוא ושכמותו יקבלו מאתנו את הגולן".

- מה נשתנה? גם אסד האב, שטבח בחמה ברבבות סונים ב-1982, היה פושע מלחמה.

ליאל: "היום העולם מתייחס לדברים הללו אחרת, וטוב שכך. בעבר מדינת ישראל לא בחנה את האופי ואת המוסריות של המשטרים שמולה, כתנאי למו"מ ולהידברות עמם. הגישה הייתה שמדברים עם כולם. ... באופן כללי אני חושב שאם יש כזה מקצוע 'דיפלומטיה' ו'מומחיות למזרח התיכון', אני קרוב למקצוען".

מקצוען לא צריך להעריך גם את הסיכויים והסיכונים העתידיים?

"כולנו נכשלנו בזה".

במבט לאחור, היית מתנהל אחרת?

"זו שאלה תיאורטית שאין לי עליה תשובה. יכול להיות שאם היינו מגיעים להסדר וסוריה היתה נפתחת לארה"ב ולמערב ומנתקת את קשריה עם חיזבאללה ועם איראן והולכת לליברליזציה, היא לא היתה מגיעה למציאות של היום. נכון לרגע זה ולאופק הנראה לעין, ברור לי שאין עם מי לדבר בדמשק".

מי שחסרו לי בכתבה, היו בן כספית, אורי משגב ואמיר אורן, שלושה מטיפים סדרתיים,  כרוניים ואובססיביים לנסיגה מהגולן. מעניין מה הם אומרים היום. לפחות, ראוי היה להביך אותם במה שכתבו לאורך השנים.

נסיים באקורד, שאלמלא היה מדובר בחיים שלנו, הוא בהחלט יכול היה להיות סיום קומי לסקירה. ציטוט ישן של יוסי ביילין: "שאלת שכשוך הרגליים של הסורים בכנרת היא ילדותית. היתרון האסטרטגי העצום, שלום עם סוריה, אינו בר השוואה עם התחושה הלא נוחה שהסורים יוכלו להגיע לאגם כפי שעשו לפני מלחמת ששת הימים". ועל כך כותב בחשבון הנפש שלו ארי שביט: "אם השקפת העולם שבה האמנתי היתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב ומחנות של אל-קאעידה היו שוכנים על שפת הכנרת".

שלום בלהות.

* "חדשות בן עזר"

דרשה בקבלת שבת באורטל 24.8.12

 רגע טרם כניסתם לא"י, לחיים עצמאיים וריבוניים, מקבלים בני ישראל ממשה מערכת של ציוויים והלכות הנוגעות לחיים ממלכתיים: מינוים ותפקידם של שופטים ושוטרים, הלכות מלכים, כוהנים ונביאים, הלכות מלחמה ומצור, פרשת עגלה ערופה, העוסקת באחריות יישוב על מעשה פשע הנעשה בקרבתו, הקמת ערי מקלט להגנה על מי שהרגו בשוגג, מפני נקמת הדם.

הפרשה נפתחת בהלכות שופטים, באמירה ברורה אודות המצופה מהם: "וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק. יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

סוגיית מינוי מלך נפתחת בפסוק הבא: " כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". הפרשנים חלוקים ביניהם, האם התורה מצווה מינוי מלך: "שום תשים עליך מלך", או מתייחסת למינוי מלך בשלילה, כהיענות בלית ברירה לדרישת העם: "ואמרת, אשימה עליי מלך ככל הגויים". הרמב"ם עומד בראש האסכולה הרואה במינוי המלך ציווי. אני נוטה יותר לגישתם של אברבנאל ואחרים, הרואים במינוי מלך ברירת מחדל. כך או כך, אין ספק שעיקר עניינה של התורה בהלכות מלכים, היא בהגבלת כוחו של המלך, על מנת שלא יהיה "מלך ככל הגויים" – מלך אבסולוטי, העומד מעל החוק, משליט עריצות ומשתמש בעוצמתו לצבירת עושר בלתי מוגבל.

המעניין בסוגיה, הוא המתח בתנ"ך בין מונרכיה לאנרכיה. מצד אחד, כל העולם היה מלוכני, והתורה הבינה שזאת דרישת העם וכנראה אין טעם להילחם בה. מצד שני, היהדות מאוד לא אוהבת שלטון של אדם על אדם. הפתרון הוא הגבלת השלטון – כפיפות לחוק (לתורה, במקרה זה) ואיסור גורף על המלך לנצל לרעה את מעמדו כדי לרכוש נכסים, ובאופן מפורט ומפורש – לא להרבות זהב, סוסים ונשים ולא להתנשא על נתיניו.

ובלשון הכתוב: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.  יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.  יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.  יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.  כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.  {ס}

בחלוף השנים – אכן, העם דורש מלך ככל העמים, לאחר דורות שהתנהל ללא מלוכה, כאשר שופטים הנהיגו אותו מפעם לפעם, ולאחר מכן שמואל הנביא עמד בראש העם. כאשר פנו בנדון לשמואל, הוא התייחס לדרישתם בשלילה.

בניו של שמואל הנביא סרחו, בדומה לבניו של עלי לפניו, מה שכבר מרמז לנו על הבעייתיות במונרכיה, שבה עובר השלטון מאב לבנו ולא תמיד הבנים ראויים. משום מה, הלקח של העם מכך שבניו של שמואל לא הלכו בדרכו, היה – דרישה למלך. שמואל אינו אוהב את הרעיון. אלוהים אומר לו שאין מנוס ואי אפשר לעמוד מול דרישת העם. אולם הוא מטיל עליו ללמד את העם את "משפט המלך" – כלומר את המגבלות המופיעות בפרשת השבוע שלנו.

ניתן היה לצפות משמואל שיקרא לעם, יסביר להם שהוא נענה לבקשתם, בכפוף למשפט המלך. שמואל כינס את נציגי העם ואת משפט המלך הציג על דרך השלילה – לא אמר להם מה נאסר על המלך, אלא הזהיר אותם מפני המשמעות של מלוכה: המלך ינהג בניגוד למשפט המלך – ייקח את בנותיכם וכו' וכו'. לבסוף, משלא שכנע את העם חזר לאלוהים ואז קיבל שוב את ההוראה להיכנע לרצון העם.

שאול נבחר למלך, ואח"כ עברה המלוכה לבית דוד. שלמה מוצג בראשית דרכו כמופת של מלוכה על פי דרישות התורה. הוא החכם באדם, מי שאלוהים האציל עליו מחכמתו, מי שזכה לבנות את בית המקדש ולעמוד בראש הממלכה בשיאה. ולפתע, בשיא עוצמתו ותהילתו – מהפך. השררה עלתה לראשו והשתלטה עליו. התיאור מצג את שלמה כמי שחטא בכך שעבר בדיוק על האיסורים במשפט המלך שבפרשתנו – אחת לאחת. בעקבות ריבוי הנשים הוא התדרדר בהשפעתן לעבודה זרה. בסופו של דבר נענש בקריעת ממלכתו. ללמדך עד כמה הרסני יצר השררה ומעוור ומשחית אפילו את החכם באדם.

ומכאן הלקח לימינו – יצר השררה הוא הרסני ויש לרסנו. השלטון משחית ויש לפקח עליו. הפרשה המביכה של הנסיך הבריטי הארי, מעידה על הבעייתיות ברעיון המלוכני – בכך שהכישורים ההופכים אדם לראוי לשלטון, כביכול, הם העובדה שנולד להורים מסוימים. כל עוד מדובר במלוכה ייצוגית, ניחא. כאשר המלוכה היא השלטון בפועל, זו כבר סכנה גדולה. הלקח הגדול שהאנושות הפיקה מכך, היא הדמוקרטיה הרפובליקאית. בדמוקרטיה, תקופת השלטון מוגבלת, קיימת תחרות על השלטון והשליט נבחר בידי העם. השליט כפוף לחוק, בית המשפט בלתי תלוי, השלטון חייב להעמיד עצמו למשפט העם. החיים הדמוקרטיים מקדשים ערכים כחופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש היצירה ומוסדות כמבקר המדינה, אופוזיציה וכו'.

עלינו, האזרחים, לפקוח עין ביקורתית וחשדנית על השלטון, ולדרוש ממנו דבקות בטובת הציבור והעדפתה על טובתו הפרטית. כאשר אנו מבקרים בצריף של בן גוריון בשדה בוקר או רואים את דירתו הסגפנית של בגין המוצגת במרכז מורשת בגין בירושלים, קשה שלא להרהר במנהיגים שעשו ועושים לביתם, החיים אורח חיים ראוותני במגדלי אקירוב, בקיסריה, בחוות שקמים או בשורת דירות ברחבי הארץ. לא בכדי, ריח של שחיתות מלווה כל העת את ראשי הממשלה האחרונים, כשאחד מהם אף הורשע בפלילים ועומד לדין באשמת שוחד.

התורה עוסקת במינוי מלכים. אנו התקדמנו מאז לשלטון דמוקרטי, שהוא בהכרח טוב יותר, אולם יצר לב האדם והתאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד עדיין מאתגרת אותנו כפרטים, ומחייבת אותנו כחברה לפקוח עין על המנהיגים ולוודא שאינם עבדים לתאוותיהם.

אחת החידות המסקרנות ביותר בנוגע לאירוע ה"אביב הערבי" בכלל ומלחמת האזרחים בסוריה בפרט, היא התנהגותו של פוטין, נשיא רוסיה. לא רבים מתפלאים על הפן המוסרי – תמיכתו ברוצח המונים, במי שטבח באזרחי מדינתו לאלפיהם, במי ששולח את מרצחי ה"שאביחה" לשחוט ולאנוס משפחות שלמות של אזרחים סורים. מה שמתמיה יותר הוא מה שנראה כאיוולת פוליטית ומדינית – דבקות בנשיא ההולך ומאבד את שלטונו, השנוא על עמו ועל מדינות ערב. מניותיו של אסד איבדו מזמן כל ערך, קץ שלטונו קרב, ותמיכתו של פוטין משניאה את רוסיה על העם הסורי ועל מדינות ערב, ותפגע פגיעה קשה במעמדה של רוסיה באזור.

ניתן לומר על פוטין דברים רבים – הוא אינו חשוד בעיני איש כטיפש. מה גורם לו לנקוט במדיניות זו, שעל פניה מנוגדת לאינטרס שלו? האם כמו מנהיגים חכמים לא מעטים בהיסטוריה, פוטין צועד במצעד האיוולת[1] ומוליך את רוסיה למפלה אסטרטגית? או שמא יש איזה היגיון בשיגעון? אין ספק שפוטין מודע לאיומים שבמדיניותו, ולפיכך ניתן להגדירה כהימור אסטרטגי, של מדינאי המאמין שיש בדרכו יותר הזדמנויות מאשר הימורים.

פוליטיקה, כולל פוליטיקה בינלאומית, אינה רק משחק ציני של אינטרסים; אני מאמין שיש בה גם מרכיבים מוסריים. ובכל זאת, קשה לי לראות דיקטטור למחצה כפוטין, שעלה לגדולה במלחמה בצ'צ'ניה שבה לא בלט בצמחונות ובמוסר לחימה, נרתע מרצחנותו של אסד. הוא גם יודע, שמלחמת האזרחים בסוריה אינה בין דיקטטור לשוחרי דמוקרטיה, אלא בין מספר גורמים, שהמנצח ביניהם יהיה הדיקטטור הסורי הבא, שלא יהיה עדין יותר כלפי יריביו, כולל כלפי אוכלוסיה אזרחית, מאסד (אם בכלל סוריה תתקיים כמדינה אחת בתום המלחמה, ולא תתפצל למספר מדינות קטנות, כולן דיקטטורות, כמובן). לכן, יש לראות באסטרטגיה שלו – פוליטיקה של אינטרסים בלבד. מה האינטרס הרוסי?

רוסיה של פוטין שואפת לחזור למעמד של מעצמת על עולמית. פוטין רואה במזרח התיכון אזור חשוב ביותר לביסוס השפעתה של רוסיה בעולם. מדיניותו המזרח תיכונית מיועדת לחזק את מעמד רוסיה באזור. לפיכך, המדיניות הנראית כפוגעת במעמדה של רוסיה, וללא ספק היא פוגעת בה לטווח הקצר, נועדה לחזק את מעמד רוסיה לטווח הארוך.

בדבקותו של פוטין בשלטונו של אסד, מאותת פוטין למדינות ערב וגם לגורמים אחרים בעולם, את נאמנותו לבני בריתו. זאת, בניגוד לארה"ב ובפרט לנשיא אובמה, שהפקירו את בן בריתם המרכזי באזור, חוסני מובארק, הפנו לו עורף וסייעו להפלתו. לדעתי, אגב, גם אילו רצה בכך, לא היה בכוחו של אובמה למנוע את נפילת מובארק. אולם אין ספק שהוא הפנה עורף לבן בריתו, לנוכח העולם כולו. המסר שמשדר פוטין למדינות ערב, הוא: אינכם יכולים לסמוך על ארה"ב, היא משענת קנה רצוץ. על רוסיה אתם יכולים לסמוך, כיוון שהיא נאמנה לבנות בריתה, ותומכת בהם עד הסוף. מנהיגי מדינות ערב בעלות האוריינטציה המערבית, כמו מלכי סעודיה וירדן, ראו את מה שמתפרש בעיניהם כבגידת ארה"ב במובארק ורשמו זאת לפניהם. למבוכה הזאת התפרץ פוטין באמירה – אני נוהג אחרת, אני היפוכו של אובמה.

כבר שנה וחצי אנו שומעים שנפילתו של אסד היא עניין של ימים או שבועות, ובינתיים התחזיות הללו לא התאמתו. אם בסופו של דבר אסד ינצח ויישאר בשלטון, אין ספק שההימור של פוטין הצליח. ואם שלטונו של אסד ייפול (והסבירות לכך גבוהה יותר משל הישארותו בשלטון)? האם במקרה כזה פוטין יאבד את סוריה ואת מדינות ערב? פוטין מאמין, שעצם הוכחת נאמנותו לבן בריתו, תירשם לזכותו הן בסוריה והן במדינות ערב. לממשל הסורי החדש, או לממשלים של המדינות שתקומנה על חורבות סוריה, יוכלו הרוסים להסביר את התמיכה באסד כתמיכה בסוריה כמדינה ובשלטונה החוקי. משהתחלף השלטון, התמיכה העקבית בסוריה נשארת בעינה. למדינות ערב הוא ישדר את היתרונות באוריינטציה על רוסיה, שאינה נוטשת את בעלות בריתה.

האם ההימור של פוטין יצליח?

****

ואל הנקודה הישראלית – היחסים בין ישראל לבין רוסיה טובים מכפי שהיו אי פעם. יש לישראל אינטרס מובהק בחיזוק הקשרים, כמובן בפן הכלכלי, אך גם בפן המדיני – מיכסום ההשפעה הישראלית על מדיניותה של רוסיה במזה"ת. אולם אל לנו להשלות את עצמנו – האוריינטציה הרוסית במזה"ת היא פרו ערבית, ולפיכך היא אנטי ישראלית, למעשה. יתכן שמדיניות ישראל יכולה למתן את המדיניות הזאת, אך לא לשנות את הכיוון. המציאות לאורך עשרות השנים האחרונות, אינה עומדת להשתנות – ישראל היא ידידתה ובת בריתה של ארה"ב ורוסיה היא הפטרון המרכזי של מדינות ערב.

* "שישי בגולן"

[1]  מצעד האיוולת - ביטוי המבוסס על ספרה רב המוניטין של ההיסטוריונית ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" ("The March of Folly") המתאר את חוסר ההיגיון מאחורי מדיניות שהותוותה בידי מנהיגי מדינות, שהייתה מנוגדת לאינטרס של ארצם, אך הם דבקו בה, התעלמו מן המציאות והנחילו לארצותיהם כישלונות ותבוסות.