מקובל לומר, שהאופק הרחוק ביותר של פוליטיקאי הוא הבחירות הקרובות. השיקול היחיד המניע אותו הוא אלקטורלי, אישי. שלעולם – כאשר הוא יעמיד זה מול זה אינטרס פוליטי קצר מועד, שתשואתו האלקטורלית בבחירות הקרובות, מול האינטרס הלאומי רחוק הטווח, שאולי יניב פרי בעתיד הבלתי נודע, הוא יבחר בטווח הקצר.
באשר לתקיפת תכנית הגרעין האיראני – יש הסכמה אחת ויחידה בין תומכים, מתנגדים וכל מה שבאמצע, והיא שבטווח הקצר ישראל תשלם מחיר כבד על התקיפה. המחלוקת היא האם המחיר הזה יניב את התמורה המצופה ממנו בטווח הרחוק, והתשובה על השאלה הזאת תיוודע עוד שנים רבות.
לפיכך, אין ספק שהשיקול האלקטורלי הרציונלי היחיד הוא לא לתקוף. אין ספק, שהחלטה לתקוף את הגרעין האיראני, היא החלטה מוטעית בעליל מבחינת השיקול הפוליטי האישי של מקבלי ההחלטות. אין ספק, שכל יועץ פוליטי ילחש לאוזניו של נתניהו, שמוטב לו לדחות את ההכרעה למשמרת של הבא בתור, או למצער לקדנציה הבאה.
אז למה, לכל הרוחות, מאמרי ההסתה נגד נתניהו וברק מאשימים אותם שהם "מסכנים את קיומה של מדינת ישראל ומסבכים אותה בתסבוכת נוראה ויגרמו לאלפי אבדות בהרפתקה המטורפת" וכו', אך ורק מ"שיקולים אלקטורליים אישיים"? איזה שיקולים אלקטורליים בדיוק?
ואפרופו הסתה. אחרי המאמרים בעיתונים, כבר הגיע השלב של תמונת אהוד ברק במדי אס.אס. אני מקווה מאוד שיחידת האבטחה של השב"כ מהדקת את חגורת האבטחה סביב ראש הממשלה ושר הביטחון.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
