הבלוג של אורי הייטנר

אם היה באולימפיאדה ענף קיטש, היה לנו סיכוי לחזור עם מדליה. היינו שולחים את כבוד הנשיא. לכבוד יום הולדתו השמונים ותשע, כתב פרס ב"7 ימים" שמונים ותשעה הגיגים על החיים. גיבוב מביך של שמלץ, בנאליות, סיסמאות ריקות, פילוסופיה בגרוש ומשחקי מילים שהאיש כה מאוהב בהן. מביך להיווכח עד כמה הוא לוקח את עצמו ברצינות. אני הצלחתי לשרוד 13 הגיגים.

* "דעות בששים"

במלאת שבע שנים לעקירת גוש קטיף, הנחיתי מפגש בנושא באל-רום, ביוזמת המרכז למורשת גוש קטיף בגולן ומתנ"ס הגולן. המפגש עם עקורי גוש קטיף שהתיישבו בגולן, היה מרומם נפש – אנשים שחרף החורבן שחלפו, לא נסדקה ואולי אף התעצמה, לא רק אמונתם הדתית, אלא גם אמונתם ברעיון הציוני ודבקותם במדינת ישראל ובדמוקרטיה הישראלית, שבגדה בהם.

בשובי לביתי מן המפגש, כתבתי את רשמיי בפייסבוק. וכרגיל, התפתח דין ודברים של מגיבים מכאן ומכאן. לא חלפו דקות ספורות, עד שהטייס האוטומטי הטיל את הפצצה האוטומטית – "קולוניאליזם".

לכאורה, למה להתעכב על אמירה שנועדה לברוח מדיון אמתי לשיח של גידופים. ובכל זאת, מן הראוי להתמודד עם הטענה הנפוצה הזאת, המתארת את מפעל ההתיישבות הציוני כקולוניאליזם, כביכול.

****

מיהי "הקולוניה המערבית האחרונה"? רבים ישיבו על השאלה הזאת ללא היסוס, ישראל. ב"שיח הפוסט קולוניאליסטי" מקובל להציג כך את ישראל. הכוונה אינה להתנחלויות ביו"ש, אלא למדינת ישראל. על פי אותה תיאוריה, הציונות הייתה חלק מן האידיאולוגיה הקולוניאליסטית, האידיאולוגיה השלטת במדינות המערב במאה ה-19, שהביאה אותן להתפשט למדינות מעבר לים, להקים מושבות באסיה ואפריקה ולהשליט עליהן את תרבות המערב. התנועה הציונית שקמה באירופה, היא תנועה אירופית ששאפה אף היא להקים קולוניה כזאת במזרח התיכון, בפלסטינה. ואכן, הציונים הקימו בפלסטינה מושבות = קולוניות, נישלו וניצלו את המקומיים וכו'.

סיפור מוכר, נדוש וידוע, שתכליתו להציג את מדינת ישראל כמדינה שנולדה בחטא – חטא הקולוניאליזם, את הציונות כתנועה גזענית ואת כל ההיסטוריה הישראלית כהיסטוריה של דיכוי, כיבוש ונישול. סיפור, שמטרתו אחת – דה לגיטימציה של מדינת ישראל, מתוך שלילת זכות קיומה.

התיאוריה הזו היא שקר גס מתחילתה ועד סופה. הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה היא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת משאבי הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מהי מדינת האם שלנו ואילו ארצות כבשנו מעבר לים? מי שמציג את הציונות כקולוניאליזם, מסלף ביודעין את ההיסטוריה.

הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים, מצביעים על העובדה, שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה כמו-קולוניאליסטית, לתיאור מפעל ההתיישבות הציונית. הם נוהגים להשתמש בעובדה זו כדי להציג את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, על מנת להבאיש את ריחה. אכן, אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. הסיבה לכך הייתה פוליטית. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקדמה האירופית, ונתמך בהתלהבות בידי הפוליטיקה הליברלית והסוציאליסטית האירופית. הציונות המדינית, שרצתה בתמיכת מעצמות המערב וסיוען, יצרה מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. גם אבות תנועת העבודה, לצד המילים התיישבות והתנחלות, דיברו על "המהלך הקולוניזטורי" של א"י. אולם האמת ההיסטורית היא, שאין שמץ של דמיון בין תנועת השחרור הציונית לבין הקולוניאליזם.

הציונות היא ההצלחה הגדולה ביותר של המאה ה-20. מכל האידיאולוגיות של המאה ה-20, היא זו שהצליחה יותר מכל. הצהרת בלפור ניתנה באותם ימים שבהם התחוללה המהפכה הבולשביקית וקמה בריה"מ. איפה בריה"מ ואיפה אנחנו? אך הציונות אינה רק התנועה המצליחה ביותר, היא גם התנועה הצודקת ביותר. היא הצודקת ביותר, כיוון שהיא שמה קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה – היות העם היהודי מפוזר בעולם, רחוק ממולדתו, מיעוט בין האומות, שסבל מרדיפות, עלילות ופרעות ולבסוף – השואה. הציונות תיקנה את העוול הזה, בהחזירה את העם היהודי למולדתו, ומימשה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית ככל עם ועם ואת זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל.

מי ששולל את הציונות, שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות בארצו, שולל אך ורק מן העם היהודי את הזכות הטבעית המוקנית לכל עם. זוהי אנטישמיות לשמה. כבר לפני קרוב לחמישים שנה היטיב לוחם החירות מרטין לותר קינג להגדיר את האנטי ציונות כמסווה לאנטישמיות. מן הראוי שנשכיל לאמץ את הגדרתו – אין אנטי ציונות שאינה אנטישמיות. בימינו, המושג אנטישמיות אינו פוליטיקלי קורקט, ולכן האנטישמים מעדיפים את המותג ה"לגיטימי" אנטי ציונים או אנטי ישראלים. יש לקרוע את המסווה מעל פרצופם הגזעני.

אם בציונות וקולוניאליזם עסקינן, ראוי לנפץ עוד משוואת שווא – הטענה שההתיישבות הישראלית ביו"ש היא קולוניאליזם. איני רוצה לבטא במאמר זה עמדה בוויכוח על עתיד השטחים. סוגיה זו נוגעת לשאלות של שלום, ביטחון ודמוגרפיה אליהן לא אכנס. ניתן להצדיק בנימוקים פטריוטיים וציוניים כל עמדה, מריבונות ישראלית על כל השטחים, דרך פשרה טריטוריאלית או פתרון פונקציונלי ועד נסיגה מלאה. אולם הצגת ההתנחלות כקולוניאליסטית היא פשוט שקר.

גם כאן, אין המדובר במעצמה הכובשת ארצות מעבר לים כדי לנצל את הילידים החיים בהם ואת אוצרות הטבע שלהן. מדובר באזורים שמדינת ישראל כבשה במלחמת מגן שאין צודקת ממנה, מול תוקפנות של אויב שלא השלים עם עצם קיומה. האזורים שכבשה, הם חלק מרכזי וחשוב מארץ ישראל. מי שמתנכר לזיקה שיש לנו לחלק כלשהו בארץ ישראל, ובוודאי לערש האומה – למקומות כמו חברון, בית לחם, ענתות, שילה ושכם, שומט את צדקת ישיבתנו בכל חלק אחר בא"י, כלומר את עצם קיומה של המדינה. איננו כובשים ארץ זרה, ואת חלקי ארצנו אותם שחררנו ובהם התיישבנו, כבשנו בהגנה על קיום המדינה בגבולותיה המינימליסטיים, שלא הוכרו בידי הערבים, שלא קיבלו ואינם מקבלים עד היום את זכות קיומנו.

אין זה אומר שעלינו להישאר בכל השטחים. אין זה אומר שאסור לסגת מחלקם או מכולם כדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה או כדי להביא לשלום. אך הצגת ישיבתנו ביהודה ובשומרון כמעשה קולוניאליסטי, היא מצג של שקר, המשרת את השקר האנטישמי הגדול, לפיו המפעל הציוני כולו הוא קולוניאליסטי.

* "שישי בגולן"

הנה תרחיש דמיוני: הדרג המדיני מחליט שלא לתקוף את הכור האיראני, משיקולים מדיניים. הרמטכ"ל, המצדד בתקיפה, סבור שזו החלטה מופקרת שעלולה להמיט אסון על מדינת ישראל, ועל דעת עצמו, מפר את החלטת הממשלה ושולח את חיל האוויר לתקוף באיראן.

במקרה כזה, ברור שהרמטכ"ל – לא זו בלבד שלא היה נשאר דקה בתפקידו, הוא היה נכנס מיד לכלא, ובצדק.

דמיוני? יש לתסריט הזה תשליל זהה. תמונת הראי שלו היא רמטכ"ל המסרב להחלטת הדרג המדיני לתקוף או מנסה להכשיל החלטה כזו של הדרג המדיני. החומרה היא אותה חומרה.

והנה, בימים ובשבועות האחרונים גובר הטרנד החדש, המבוסס על הדלפה, שאולי היא נכונה ואולי לא, על פי הרמטכ"ל גנץ מתנגד לתקיפה באיראן – ומצפה ממנו להכשיל את המהלך. וכך כתב ב"הארץ" הסופר דוד גרוסמן (3.8.12): "נשאלת השאלה מדוע שרים ובעלי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון – בהווה, לא רק כאלה שסיימו את תפקידם – אינם קמים ואומרים את דברם? ... מדוע אין הם קמים כעת, כשעדיין אפשר, ואומרים – אנחנו  לא נשתף פעולה עם ההזיה המגלומנית הזאת? ... האם הנאמנות ל'מערכת' חשובה יותר מהנאמנות לדברים שלמענם הקדישו את חייהם?"

אלה דברי הסתה חמורים ביותר, של אדם שלא הפנים את מהות הדמוקרטיה. האם אותם "בעלי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון" מקבלים את הוראותיהם מן הממשלה הנבחרת של מדינת ישראל או מ"סמכות רבנית" חיצונית, דוגמת דוד גרוסמן?

הוויכוח על דרך ההתמודדות עם האיום הגרעיני האיראני, שהוא אולי האיום המסוכן ביותר בתולדות מדינת ישראל, הוא לגיטימי. גם ביקורת על עמדת ראש הממשלה לגיטימית. אבל במקום דיון רציני, מתקיים כאן קמפיין של דה-לגיטימציה לראש הממשלה ולסמכותו להנהיג ולהוביל החלטה בנדון בממשלת ישראל. במקום דיון רציני – מי שאינם מציעים כל חלופה רצינית ואינם מסבירים כיצד לדעתם על ישראל למנוע את גירעון איראן, משתמשים בביטויים כמו "הזיה מגלומנית", "השקפת עולם משיחית אסונית" וכו', כדי ליצור דה-לגיטימציה לצעדים לגיטימיים של הממשלה הלגיטימית של ישראל – לגיטימית, כיוון שהציבור בישראל בחר בה בבחירות דמוקרטיות.

דברים מן הסוג של "אנחנו לא נשתף פעולה" ... נאמנות ל'מערכת' מול נאמנות ל"דברים שלמענם הם הקדישו את חייהם – ביטחון ישראל ועתיד ישראל. התחושה המשיחית הזאת, של "מעשה המשמעותי ביותר שהם יוכלו לעשות כיום למען ישראל, לביטחונה ולעתידה", "חוששים מהתוצאות מרחיקות הלכת שיהיו לתקיפה כזאת על מצבה של ישראל, ואפילו על עצם קיומה" כבר הביאו לרציחתו של ראש ממשלה בישראל. כאשר מעמידים צעד לגיטימי, גם אם שנוי במחלוקת, של ראש הממשלה כ"הזיה" המסכנת את עצם קיומה של ישראל, מעודדים את האיש שיקום לעשות מעשה ולגאול את ישראל מהמנהיג המסוכן. 17 שנים אחרי רצח רבין, וכנראה שיש בתוכנו מי שלא למדו.

איראן גרעינית היא אסון. רק עיוור ומי שלא למד היסטוריה, יכול לבנות על כך שמשטר מן הסוג של משטר האייתולות האיראני לא יעשה שימוש בנשק גרעיני, אם יהיה בידיו. די לראות מה מנהיגי השכונה שלנו מוכנים לעשות לבני עמם כדי לשרוד, כדי להבין זאת.

אולם גם אם אותו משטר, שנשבע להשמיד את ישראל, לא יעשה שימוש בנשק הגרעיני שבידיו – ברור שהמזה"ת תחת איום גרעיני איראני יהיה מזרח תיכון אחר לגמרי. לעולם לא יהיה שלום במזרח תיכון שיש בו נשק השמדה המוני בידי איראן, כיוון שהתנאי ההכרחי לשלום הוא ייאוש של הערבים מיכולתם להשמיד את ישראל. נשק כזה בידי איראן, עלול לעודד את הערבים לצאת למלחמה כוללת נגד ישראל, צעד שנמנעו ממנו מאז תבוסתם במלחמת יום הכיפורים. יכולת ההרתעה שלנו נגד טרור תפגע קשות, כאשר לארגוני הטרור תהיה מטריה גרעינית איראנית, ואיראן תבהיר שתפגע במלוא העוצמה בישראל אם תגיב על הטרור.

מי שאינו תומך בכך שיעשה הכל כדי למנוע זאת, אינו יכול להיקרא "מחנה השלום", כיוון שאין סתירה גדולה יותר מזו, שבין הגרעין האיראני והשלום במזרח התיכון.

אם יקרה האסון הזה, ואיראן תהיה גרעינית, יהיה זה מחדל ישראלי, המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה. לא דוד גרוסמן יישא באחריות לאסון הזה, גם לא מאיר דגן. רק אדם אחד – בנימין נתניהו. למה הוא? כיוון שכך קבע הציבור בבחירות דמוקרטיות. הוא האיש שיידרש לתת דין וחשבון בפני אזרחי ישראל ובפני ההיסטוריה, אם לא ימנע את גירעון איראן.

הדה לגיטימציה לראש הממשלה וההסתה לסרבנות של מפקדי צה"ל, היא אנטי דמוקרטית. אסור לנו לוותר על הדמוקרטיה. אמנם הדמוקרטיה אינה מושלמת, אך צדק צ'רצ'יל כשאמר, שהדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, מלבד שאר האלטרנטיבות.

 * "ישראל היום"