הבלוג של אורי הייטנר

האם התקשורת בישראל מוּטה? בהחלט. האם "קול ישראל" מוטֶה? ללא ספק. האם יש צורך באיזון, לשם תיקון? בוודאי. ובוודאי כאשר מדובר בשידור הציבורי.

ועם זאת, כפיית מראיינים "מאזנים" דווקא בתכניתה של קרן נויבך "סדר יום" היא טעות חמורה. כיוון שהתכנית הזאת היא עצמה האיזון. נשמע מוזר? אסביר.

על פי הגישה הדיכוטומית, הפרימיטיבית, הפשטנית, של "אנחנו והם", "ימין / שמאל" וכו', תכניתה של קרן נויבך מבטאת בהחלט אופוזיציה לשלטון, ולכן היא בהכרח שייכת ל"הם" או ל"אנחנו" – תלוי מאיזה צד בוחנים אותה. אולם בניתוח עמוק יותר, התמונה הרבה יותר מורכבת.

התקשורת היא בהחלט "שמאלנית", כפי שמכנים זאת בטעות, בגישתה לסוגיות החוץ והביטחון. היא אינה מאוזנת ומן הראוי לאזן אותה. גם במחלוקת על סוגיית האקטיביזם השיפוטי, התקשורת ממש מגויסת לצד האקטיביזם, ובוודאי שראוי לאזן אותה.

אולם תכניתה של קרן נויבך, כלל אינה עוסקת בסוגיות החוץ והביטחון. להיפך, היא מציעה סדר יום חלופי לזה, השם במרכז את נושאי החוץ והביטחון. כבר בכך, היא תכנית חתרנית כלפי סדר היום התקשורתי – שכבר 45 שנה שבוי במיתוס אקיבוש, ב"תהליך השלום" וכד', תוך הזנחה פושעת של השיח הציבורי והביקורת התקשורתית על הסוגיות הכלכליות והחברתיות. תכניתה של קרן נויבך, אינה "יומן הכלכלה" – תכנית המדווחת בפינתה על הנעשה בכלכלה, כפי שיש תכניות על ספורט או על משפט, אלא תכנית שנועדה לעצב את סדר היום הציבורי והתקשורתי ולהעלות את הסוגיות החברתיות כלכליות על ראש שמחתנו.

בסוגיות המשפטיות – התכנית מייצגת קו אמצע, רחוק למדי מהקו המצדד במשפטיזציה של המדינה. קרן נויבך עצמה וביתר שאת – עודד שחר, הפרשן הכלכלי של התכנית, יוצאים חוצץ נגד המשפטיזציה הזאת, נגד שלטון היועצים המשפטיים, הפוגע ביכולת קבלת ההחלטות של נבחרי הציבור, מסרס את העשיה והופך את הנושאים באחריות הציבורית לראשים קטנים. עצם העובדה שתכנית המזוהה כ"שמאל" מבטאת קו שונה מהקו של ה"שמאל האוטומטי", מבטאת את הייחודיות של התכנית ואת הקו העצמאי שלה.

נושא נוסף בו הקו של התכנית שונה מהקו של ה"שמאל האוטומטי", הוא יציאתה העקבית של קרן נויבך נגד שיח השנאה המופנה בחוגים האוטומטיים כלפי המתנחלים והחרדים. קרן נויבך מבינה, שהגישה של "הכו במתנחלים ובחרדים והצלתם את המדינה" - מעבר לכך שאינה מוסרית, היא כלי להסחת דעת מהתמודדות עם הבעיות האמתיות של החברה הישראלית. כמו בכל מקום בעולם, קל יותר להסית נגד האחר ובכך לפתור את עצמנו מחשבון נפש ומתיקון חברתי.

תכניתה של קרן נויבך עוסקת, כאמור, בעיקר בנושאי חברה וכלכלה, בניסיון להעמיד אותם במרכז סדר היום. בתור שכזאת, יש לה שלושה אפיונים ייחודיים:

א. אי הפרדה בין חברה וכלכלה. בדרך כלל, יש בתקשורת תכניות חברה ותכניות כלכלה. לכאורה, הכלכלה פונה לראש, החברה ללב. הכלכלה היא נושא של מקצוענים, החברה היא נושא לחמלה. תכניות החברה עוסקות ברווחה ובחינוך, תוך ניתוק מדיון כלכלי לעומק, הבוחן בעין ביקורתית את מה שגורם לפערים ולעוני.  תכניות הכלכלה, לעומת זאת, עוסקות בדרך לחיזוק הכלכלה, תוך התעלמות מהחברה, שלמענה קיימת הכלכלה. "סדר יום" של קרן נויבך, מחבר בין הסוגיות, וכך הוא מפתח שיח ציבורי ביקורתי המנתח את החברה הישראלית לעומקה ומתמודד עם פגעיה.

ב. שיח ביקורתי, אלטרנטיבי. במשך שנים, עד המחאה של קיץ 2011, התקשורת – רובה ככולה, יישרה קו עם המערכת הפוליטית על כל אגפיה ועם האקדמיה, והתנבאה בסגנון אחד: ניאו ליברלי, שמרני, קפיטליסטי. הגישה הזאת הוצגה כאמת מדעית, שכלל אינה ניצבת לבחינה ולדיון, והדיון הכלכלי היה רק על הפרטים – כיצד לבצע אותה ביעילות יתר, והדיון הפוליטי התמקד בשאלה איזו מפלגה מבצעת זאת טוב יותר.

תכניתה של קרן נויבך היוותה איזון, אם לא עלה תאנה, לקו החד-חד ערכי הזה. נכון שהחל בקיץ שעבר גם אחרים החלו לדבר ברוח זו, אך עדין לא ברור עד כמה השיח הזה היה אמתי ועמוק, ולא טרנד, שהתחלף השנה בטרנד של לעג למחאה. בתכניתה של קרן נויבך, הדיון על המחאה ועל הסוגיות שהיא העלתה, היה ונשאר אמתי יותר, עמוק יותר ורציני יותר; לא טרנדי.

ג. חיבור בין מיקרו כלכלה ומקרו כלכלה. אפיון נוסף של התכנית, הוא העיסוק בכלכלה הן מצד המקרו – המדיניות הכלכלית, והן מצד המיקרו – הסיפור הפרטי. גם בכך יש חידוש – שילוב בין סוג התכניות שבהן "האזרח הקטן" מתלונן על תלאותיו מול הבירוקרטיה לבין התכניות הכלכליות העוסקות ב"עניינים הרציניים". החיבור בין השניים, בתכניתה של קרן נויבך, מציב לעוולות עמהן האזרח נאלץ להתמודד פרספקטיבה של שיטה כלכלית, ומצביע על כשלי השיטה דרך הסיפור האישי של נפגעיה.

כל האפיונים הללו הופכים את "סדר יום" של קרן נויבך לפנינה תקשורתית, אחת התכניות החשובות בתקשורת הישראלית, אחת התכניות הטובות והמקצועיות ואחת התכניות הפופולאריות. מן הראוי להגן על התכנית הזו, ולא לפגוע בה.

הצורך לאזן דווקא את התכנית המציגה אלטרנטיבה לקו השליט בתקשורת, בתחום הכלכלי, היא לעג לרש. היא מבטאת את הפחד מפני הצגת האלטרנטיבה, מה שמעיד על חשיבותה ועוצמתה של התכנית.

יתר על כן, דווקא בתכנית זו, יותר מאשר בתוכניות אחרות, ניתן מקום רב למי שמסומנים כצד הפוליטי האחר לזה שעמו מזוהה קרן נויבך; אנשים כמו בן דרור ימיני, אמילי אמרוסי מיש"ע, יהושע מור יוסף מיש"ע, אבישי עברי מאתר "לאטמה" ואחרים. וראה זה פלא, לא אחת ישנן הסכמות בין קרן נויבך לדוברים הללו, בעיקר בביקורת העצמית על התקשורת, כולל על חוסר האיזון בתוכה, בין "ימין" ו"שמאל". אז דווקא התכנית הזו זקוקה ל"איזון"?

יש מקום לאיזון בתקשורת, כולל ב"קול ישראל", אך ממש לא בתכניתה של קרן נויבך. בוודאי שאין מקום לאופן הכוחני בו נכפו עליה מגישים "מאזנים", ובעיקר הניסיון הראשוני לכפות עליה דווקא את הפרובוקטור מנחם בן.

יש מקום לאיזון בתקשורת, כולל ב"קול ישראל". איך לאזן? למשל, בתכנית אישית, בשעת האזנת שיא, לאיש תקשורת מוכשר וכריזמטי, המזוהה עם ה"ימין".

אם להצביע על תכנית שבה באמת יש מקום לשינוי ולאיזון, זהו יומן הבוקר בהגשת אריה גולן. בניגוד ל"סדר יום" שהנה תכנית אישית, יומן הבוקר אמור להיות תכנית המציגה לציבור את העובדות, על בסיסן יש לקיים את הדיון הציבורי. מן הראוי שהיא תוגש באופן אובייקטיבי, מקצועי, מכובד וממלכתי, כפי שמגיש אותה מפעם לפעם יעקב אחימאיר. כבר קרוב לעשרים שנה, שאריה גולן הופך את יומן הבוקר לנחלתו הפרטית. בניגוד לכל כללי האתיקה, הוא הופך אותה במה להטפה ולשיווק עמדותיו האישיות. כאשר הוא מראיין מי שמייצגים עמדות שונות משלו, הוא ציניקן, העושה כל מאמץ להגחיך אותם ואת עמדותיהם. כאשר הוא מראיין מי שמייצגים את עמדותיו, ה"ראיון" הופך לדרבון הדדי של השניים, איך להיכנס חזק יותר ביריב. אני חייב לציין, שאני חש סלידה מהתנהגותו, גם במקרים שבהם עמדתי קרובה לשלו, כמו בנושא השתמטות החרדים משירות בצה"ל. אריה גולן הוא מגיש מנוסה, סמכותי וכריזמטי, המנצח ביד רמה על תכניתו, אולם הציניות שלו, הדעתניות שלו, הרדידות הפשטנית והפופוליזם הזול והדמגוגי שלו, מנוגדים לשידור מקצועי ולאתיקה של שידור ממלכתי. במקום להיטפל לתכניתה המצוינת של קרן נויבך, מן הראוי לשנות מן היסוד את יומן הבוקר.

קשה לי להיות שותף למאבק למען קרן נויבך, לא רק בשל אופיו האלים, אלא גם כיוון שזהו מאבק של "השמאל האוטומטי" שלא נועד להגן על הפנינה התקשורתית של קרן נויבך, אלא דווקא על חוסר האיזון של התקשורת. סביר להניח שמובילי המאבק הזה היו נאבקים באותה מידה, בניסיון לתקן את קלקולי יומן הבוקר.

אולם במקרה הספציפי הזה, גם אני סבור שהפגיעה בתכניתה של קרן נויבך שגויה; היא מנוגדת לאינטרס הציבורי.

* BSH

על מנהיגי ישראל לקבל בכל הכבוד את מיט רומני, ליצור עמו יחסי קרבה, להשפיע על עמדותיו ולהביא אותו להתבטאויות פרו ישראליות. יש לכך חשיבות מתוקף מעמדו הציבורי של רומני כמועמד לנשיאות ובעיקר מאחר ויתכן מאוד שבעוד חצי שנה הוא יהיה נשיא ארה"ב.

אולם עלינו להיזהר שלא לשבות עצמנו בכיס של רומני, לא להיתפס כתומכים בו ולא להצטייר כמתערבים במערכת הבחירות האמריקאית. כל התערבות כזו תפגע במעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית, אך הנזק החמור ביותר הצפוי כתוצאה ממעורבות כזו, עלולה להיות במערכת היחסים עם אובמה, שיתכן מאוד שבבחירות הקרובות הוא יבחר לתקופת כהונה נוספת.

רומני הוא ידיד ישראל, אין ספק בכך ויש לטפח את הידידות הזאת. עם זאת, אין ערובה לכך שהדברים שהוא אומר טרם בחירתו מנבאים את דרכו אם יבחר. כמה נשיאים התחייבו להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים, ולאחר מכן הפרו את התחייבותם?

מצד שני, מיתוס העוינות של אובמה לישראל מוגזם מאוד. בכל הקשור לשיתוף הפעולה הביטחוני, אובמה לא נפל בתמיכתו בישראל מאף נשיא אחר. ובמבחן המדיני העיקרי – הניסיון הפלשתינאי לקדם בעצרת האו"ם פתרון כפוי לסכסוך, אובמה עמד בראש המערכה לסיכול היוזמה וסחף אחריו את העולם החופשי כולו. נאומו בעצרת האו"ם היה נאום ציוני לעילא ולעילא.

תדמיתו האנטי ישראלית נובעת מדרכו בשנה הראשונה לכהונתו. אובמה נכנס לתפקידו, שבוי ביומרה משיחית להביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב לאסלאם. בניסיונו זה פגע בישראל – דילג על ישראל בביקורו במזה"ת ותבע מישראל להקפיא את הבניה בהתנחלויות כתנאי מוקדם למו"מ, תביעה שעד אז אפילו הפלשתינאים לא העלו.

במהרה הבין אובמה את טעותו. מדיניותו הפייסנית כלפי האסלאם נתפסה כחולשה והגבירה את העוינות והבוז כלפי ארה"ב. איראן הקצינה את דרכה. אובמה הבין שבתביעתו בנושא הבניה בהתנחלויות הוא העלה את הפלשתינאים על עץ גבוה ונתן להם תירוץ להשתמט ממו"מ עם ישראל. הוא גם שילם מחיר פוליטי על מדיניותו – בשיא העימות שלו עם ראש הממשלה נתניהו, קיבלו חברי הקונגרס, כולל נציגי המפלגה הדמוקרטית, את ראש הממשלה בכבוד מלכים. הייתה זו התייצבות חד משמעית של בתי הנבחרים נגד מדיניות הנשיא.

סביר להניח שאובמה לא יחזור על טעותו ויטפח את הידידות בין המדינות.

האינטרס המובהק של ישראל, הוא להמשיך ולתחזק את התמיכה הדו מפלגתית בה. לכן, על ישראל להימנע מלתמוך במועמד מסוים. רוב יהודי ארה"ב תומכים באופן מסורתי במפלגה הדמוקרטית, והתייצבות ישראלית לצד המועמד הרפובליקאי תפגע בהם.

יש לזכור שהתמיכה בישראל הייתה משותפת לנשיאים משתי המפלגות. גם הנשיאים העוינים היו משתי המפלגות – קרטר הדמוקרטי ובוש (האב) הרפובליקאי. כל הנשיאים, משתי המפלגות, לא תמכו באינטרסים הטריטוריאליים של ישראל וצידדו בנסיגה לקווי 49', ולמרות המחלוקת העקרונית הם המשיכו להעניק לישראל תמיכה ביטחונית, כלכלית, דיפלומטית וניהלו עמה מערכת יחסים ידידותית וקרובה. הנשיא היחיד שחרג מן העמדה האמריקאית המסורתית בנושא השטחים היה בוש הבן, שבמסמך בוש הביע תמיכה בעמדות הטריטוריאליות של ישראל. מסמך בוש היה הישגו המדיני הגדול ביותר של אריאל שרון, והתמורה היחידה שישראל השיגה תמורת ההתנתקות. מי שהפר את עקרונות המסמך, לא היה אובמה, אלא דווקא אולמרט, שבמדיניות הוויתורים הנמהרת וההרפתקנית שלו, הציע, עוד בימי בוש, הצעות מרחיקות לכת שמחקו את הישגי המסמך והפכו אותו לאות מתה (ואת השלום, כמובן, הוא לא קרב בכך במאומה).

הידידות בין ישראל וארה"ב היא נכס אסטרטגי שחובתה של ישראל לטפח. לעתים, יש מחלוקת בין המדינות ומפעם לפעם אפילו עימותים, אך יחסי הידידות הבסיסיים בעינם עומדים. תהיה זו איוולת מדינית חמורה, לסכן את היחסים הללו, בהתערבות בוטה בבחירות לנשיאות ארה"ב.

יש לקוות שנתניהו ישכיל להימנע מחיבוק יתר למיט רומני, שעלול לשמש כבומרנג מדיני ולפגוע ביחסים בין המדינות, דווקא בתקופה כה קריטית לביטחונה של ישראל.

* "ישראל היום"

פרח טיס עף מקורס טיס. הוא ביקש להתקבל לנ"מ. למה לנ"מ? נשאל. "אם אני לא טס – אף אחד לא יטוס!"

מצחיק? עצוב. כיוון שפרח הטיס הזה היה פעם רמטכ"ל ושר ביטחון, לגמרי לא רע, והיום הוא ראש האופוזיציה בכנסת.

שאול מופז חצה השבוע את כל הקווים האדומים, כאשר הצהיר באוזני כל העולם, ש"לא ניתן את ידינו להרפתקאות מבצעיות שעלולות לסכן את בנינו ובנותינו". במילים אחרות, הוא אמר: שמע אחמדיניג'אד, שמעי איראן, שמע העולם – כדי להתנקם בביבי, אנו לא ניתן ידינו למניעת התחמשותה הגרעינית של איראן. שמעי סוריה, שמעו חיזבאללה – כדי להתנקם בנתניהו וכדי להמציא לעצמנו אג'נדה לשבועות הקרובים, אנו נאבק נגד מניעת העברת נשק כימי לחיזבאללה.

דבריו אלה של מופז הם הפקרות פושעת והקרבה מודעת של האינטרס הלאומי הבסיסי ביותר, קודש הקודשים של ביטחון ישראל, על מזבח רגש נקמה קטן, של פוליטיקאי קטן.

שאול מופז עשה שריר, כינס מסיבת עיתונאים כדי להודיע שהוא מסלק ארבעה ח"כים מסיעתו. היה זה ניסיון נואש לשכנע, לפחות את עצמו, שהוא ראש מפלגה, ובסך הכל יש בעיה עם ארבעה ח"כים סוררים. אבל הרי מופז עצמו יודע היטב, שספק אם ארבעה ח"כים מ"קדימה" לא ניסו או אינם מנסים לרפד את נחיתתם במגרש אחר.

מופז צדק בכל מילה שאמר על "חרפת ביבי הנגבי", כלשונו. אכן, כל מי שהיה שותף לקנוניה, יתקשה להסביר אותה לילדיו. אך מה מופז יסביר לילדיו? את "בית לא עוזבים"? את העריקה מן הליכוד למחנה העריקים האופורטוניסטים "קדימה"? את המגעים שקיים לאורך זמן עם נתניהו על עריקה מ"קדימה" בהנהגת ציפי לבני? את ההצטרפות הלילית ההזויה לממשלה בראשות מי ששבועות קודם כינה "שקרן" ושעות קודם הבהיר שבשום אופן לא ידון עמו? או את הפרישה ההזויה מן הממשלה בניסיון להפיק הון פוליטי מהעמדת פני טריבון המתגייסים לצה"ל, המסרב להתפשר על פרטי החוק שנועד לצמצם את ממדי ההשתמטות? הוא צודק בכל דבריו על התרגיל המסריח שכשל, אך אין לו כל זכות מוסרית לומר את הדברים, שכן בכל דבר מסריח הכרוך בתרגיל, הוא כבר התנסה.

יומו השחור של מופז, הוא היום בו נבחר לראשות "קדימה". מופז לא הרג את "קדימה". הוא ניצח בהתמודדות על הובלת מפלגה מתה. הוא ניצח בהתמודדות על הכבוד המפוקפק הזה. במשך ארבעה חודשים התעלל בגוויה ובסופו של דבר הוא יהיה חתום על תעודת פטירתה. האמת היא, שזה לא הפסד גדול – זאת מפלגה שהורתה בחטא ושרדה שבע שנים יותר מידי.

קשה להאמין שעוד ניתן להיות מופתעים משאול מופז. אבל אני מודה, שלא הייתי מצפה ממנו שירד לשפל, של דבריו המופקרים בנושא הביטחוני. חשבתי שיש לו קווים אדומים.

* "חדשות בן עזר"