הבלוג של אורי הייטנר

חמש מחשבות החולפות בראשי לנוכח הטרגדיה הנוראית - ניסיון ההתאבדות של משה סילמן. א. צורך בחשבון נפש של החברה הישראלית, על היחס הבלתי אנושי של הממסד לאנשים החלשים שהמר גורלם. כאשר אנו נאבקים למען מדינת רווחה ולמען צדק חברתי - אנו נאבקים לשינוי המצב המביא אנשים לייאוש כזה. מי שמתנגד לרעיונות הצדק החברתי ומדינת הרווחה, כביכול בשם "הכלכלה החופשית", צריך להבין מה התוצאות הרות האסון של דרוויניזם חזירי חסר רסן. ב. הידיעות על כך שהאיש הודיע מראש על כוונתו לבצע את המעשה, ו"חבריו" ידעו על כך ולא מנעו זאת, מזעזעות. לא תעמוד על דם רעך! צדק חברתי אינו רק דרישה מהממשלה, אלא קודם כל דרישה של כל אדם מעצמו. מי שידע ונתן לכך לקרות הוא פושע. ג. יש להזהר מגלוריפיקציה של סילמן. האמונה בערך החיים מחייבת אותנו לשלול מכל וכל מעשי ייאוש כאלה. ד. עוד לא פוזר העשן, וכבר קראתי בפייסבוק ש"המתנחבלים" אשמים. וזה הזכיר לי תקופות אפלות בתולדות עמנו. ה. שאט נפש מגל הטוקבקים והפוסטים הבזויים בפייסבוק של אנשי ימין קיצוני, ערלי לב, המתגוללים בסילמן "הסמרטוט הסמולני", וכבר רוקמים, כדרכם, תיאוריות קונספירציה על מנהיגי המחאה והקרן החדשה שארגנו את ההתאבדות כדי להציל את המחאה, כולל פרסום תמונה של סילמן אחרי ההצתה עם קרטיב ביד ועוד. כמה רוע...

* "חדשות בן עזר"

בשבוע שעבר התדרדרה הפוליטיקה הישראלית לאחת מנקודות השפל שלה.

ראש ממשלת ישראל לשעבר הורשע בפלילים.

עובדה זאת כשלעצמה, אמורה להיות יום שחור בתולדות החברה הישראלית. מצד שני, ניתן היה לראות ביום זה ביטוי לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, שבה מתקיים שוויון בפני החוק, ראש הממשלה נשפט ומורשע ככל אזרח. החברה הישראלית נאבקת בשחיתות.

והנה, האיש שהורשע בפלילים – תחת שיחפש דרך מילוט מבית המשפט כדי לגלוש למכונית מבלי שיידרש להציג את פניו המבוישות מפני התקשורת והציבור, חוגג כמנצח ועמו עדת התקשורת והפוליטיקה בישראל. תחת להלל את רשויות אכיפת החוק שבנחישות הביאו לכך שהעבריין עמד לדין – רשויות אלו היו למִרְמס ויעד לשיסוי, התלהמות והסתה, כשהדיון מתמקד בשאלה האם ניתן להסתפק בהתפטרותו של פרקליט המדינה, או שמא יש לתבוע את התאבדותו.

חגיגת הניצחון של המורשע בפלילים, נובעת מכך שבסעיפים אחרים בכתב האישום, שאף בהם הוכחה שחיתות ואף שחיתות פלילית שהביאה להרשעת המגן האנושי של אולמרט, שולה זקן, זוכה אולמרט מחמת הספק, כיוון שלא ניתן היה להוכיח מעבר לספק סביר, שהוא  אישית ידע על מעשי השחיתות שנעשו בלשכתו, בידי הקרובים לו ביותר, למענו ולמען בני משפחתו. חגיגת הניצחון הזאת ועוד יותר מכך – הלינץ' לפרקליטות המדינה, הם אות קלון לציבוריות הישראלית.

המערכת הפוליטית הישראלית התגלתה, סביב פרשה זו, במלוא כיעורה. הפוליטיקאים התחרו ביניהם בדברי חנופה למורשע "המנצח" וביידוי אבני בליסטראות בפרקליטות.

הדברים המכוערים, הנלוזים, הנפסדים ביותר, היו של חיים רמון, בעל עבר פלילי כשלעצמו, עם רקורד של לוחם בגורמי אכיפת החוק ומי שעסוק היום בהקמת מפלגת "מרכז" (כביכול) חדשה, שחרטה על דגלה "פוליטיקה נקיה". רמון הרשה לעצמו להציג את כתב האישום כתפירת תיק בידי הפרקליטות בשליחות הימין הקיצוני, כדי לעצור את התהליך המדיני שהוביל אולמרט. אין לו גבולות, לאיש הזה, שאינו משלים עם מיתת הנשיקה של הקריירה הפוליטית שלו.

אך לא פחות חמורה מההתלהמות הקיצונית ביותר, היא דווקא השתיקה וחוסר התגובה של שר המשפטים. השר נאמן לא מצא ולו מילה אחת להגנת הפרקליטות, תחת מתקפת השיסוי נגדה. בכך הוא מעל בתפקידו.

לזכותו של ראש הממשלה יאמר שהוא דווקא יצא להגנת הפרקליטות, אך הוא ברך את ראש הממשלה המורשע על זיכויו... ונשיא המדינה, חברו של אולמרט, לא עשה את הנדרש ממעמדו הממלכתי – לא גינה את ראש הממשלה לשעבר ולא את מסע הניצחון שלו לאחר הרשעתו.

כל מפלגתו של אולמרט, "קדימה", שהוקמה בחטא וכמה מראשיה כבר הורשעו בפלילים ואף נשלחו למאסר בכלא, חגגה את ניצחון המורשע. כך נהגה גם ש"ס – בעלת הפטנט על פוליטיקאים עבריינים המייללים על המשטרה והפרקליטות שרודפים אותם. אנשי הימין, המתעבים את הפרקליטות בשל מדיניותה בסוגיות אזרחיות, הצטרפו לחגיגת העליהום על הפרקליטות. אנשי הליכוד, שחלקם גנבו סוסים יחד עם אולמרט והנגבי במרכז הליכוד, אף הם הוסיפו קיסם למדורה. וכך, כמובן, נהגו אנשי "ישראל ביתנו", בתקווה שההתנפלות על הפרקליטות תרתיע את היועץ המשפטי מהגשת כתב אישום נגד ליברמן.

חברי הכנסת נהגו כגילדה מקצועית, של חשודים בפוטנציה החותרים להחליש את מערכת אכיפת החוק.

ברגעים המכוערים הללו של המערכת הפוליטית בישראל, בלטה שלי יחימוביץ', יו"ר האופוזיציה ומפלגת העבודה, כצדיקה בסדום; היא אמרה את מה שנדרש ממנהיג לומר ברגעים האלה – גינוי לראש הממשלה לשעבר שהורשע בפלילים, הצבעה על מלוא החומרה של תופעת השחיתות שבאה לידי ביטוי בהרשעתו והגנה חד משמעית על הפרקליטות מפני המתנכלים לה.

על כך ראויה שלי יחימוביץ' לכל שבח.

* "ידיעות הקיבוץ"

מלחמת לבנון השניה נוהלה באופן שערורייתי, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי, הן בניהול המלחמה והן בניהול העורף. קולמוסין רבים כבר נשברו על כך וועדת וינוגרד הציגה את הדברים באופן המקיף ביותר. אני מקווה מאוד (ולא משוכנע) שכל הדרגים הפיקו את הלקחים, והיה כי תקראנה מלחמה, התפקוד יהיה שונה.

עצם היציאה למלחמה הייתה הכרח. מדינה אינה יכולה להפוך את ריבונותה מרמס ואת אזרחיה - בני ערובה של ארגון טרור רצחני החותר להשמידה.

חרף כל הכשלים בה - במרחק של שש שנים, ניתן לבחון את המלחמה במבחן התוצאה. והתוצאה היא הצלחה גדולה, ניצחון ישראלי מובהק. אמנם היה זה ניצחון בנקודות, כפי שהגדיר זאת בשעתו הרמטכ"ל חלוץ, בעוד מלחמה כזאת, אילו נוהלה כראוי, הייתה חייבת ויכולה להסתיים בנוק-אאוט בתוך ימים ספורים, ואף על פי כן, בחשבון הסופי, הניצחון הישראלי הוא חד משמעי.

מבחן התוצאה הוא – שש שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שלא ידע שקט במשך 40 שנה.

מי שאחראים לניהול הכושל של המלחמה, הם גם האחראים להחלטה האמיצה והנכונה לפתוח בה והם גם האחראים למבחן התוצאה – ניצחון. וחרף ביקורתי החריפה, מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, על שלישיית הצמרת – אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ, ובמקרה של אולמרט גם ביקורתי החריפה עליו מן הבחינה המוסרית, בכל הקשור לנקיון כפיים, אני סבור שההגינות מחייבת את החברה הישראלית לשבח אותם על ההצלחה הגדולה שהם האחראים המרכזיים לה.

יתר על כן – עם כל שלילתי את אולמרט, מבחינה אישית ואידיאולוגית, אני סבור שאף אחד מן האישים האחרים שהנהיגו את המדינה ב-15 השנים האחרונות לא היה מקבל את ההחלטה הנכונה לצאת למלחמה. אריק שרון, שצל מלחמת לבנון הראשונה רדף אותו, לא היה יכול מבחינה רגשית ומבחינת הקונסנזוס הלאומי, להחליט על מלחמה נוספת בלבנון. אהוד ברק, שהדבר היחיד שהצליח לעשות כראש הממשלה היה הנסיגה מלבנון, לא היה מעז להחליט על המלחמה, והיה מנסה למשוך עוד כמה שנים של "שקט יחסי". בנימין נתניהו, הוא המנהיג הזהיר ביותר מבחינה ביטחונית שהיה כאן בעשרות השנים האחרונות. יש בזהירות זאת מן החיוב, אך זהירות היתר היא מגרעת חמורה. נתניהו אינו איש שהיה מחליט לצאת למלחמת לבנון השניה. אולמרט הוא האיש שקיבל את ההחלטה הנכונה, שהביאה להישג חשוב.

אין בדברי השבח הללו כדי לגרוע מביקורתי החריפה על אולמרט ועל דרכו ואף לא על אופן ניהול המלחמה. אולם אין בביקורתי עליו כדי לגרוע מדברי השבח להם הוא ראוי, על הדברים החיוביים שעשה כראש הממשלה ובראשם מלחמת לבנון השניה ו"לפי מקורות זרים" – הפצצת הכור הסורי.

* "חדשות בן עזר"