הבלוג של אורי הייטנר

כנס חוקרי הקיבוץ שנערך בשבוע שעבר ב"יד טבנקין" באפעל, נפתח ברב שיח מעניין על המחאה החברתית והתנועה הקיבוצית. בין המשתתפים ברב שיח, היה המשפטן ד"ר אמיר פז פוקס, מהמרכז ע"ש חזן במכון ואן ליר. לאחר האמירה המתבקשת שהוא אוהב ומעריך את התנועה הקיבוצית, ומשהו בסגנון של אחדים מחבריי הטובים הם קיבוצניקים, החל לסנוט בתנועה הקיבוצית. אין צדק חברתי ללא צדק, הוא אמר, ואי אפשר לדבר על צדק בלי לעשות צדק, הוא הוסיף ואמר, ואז סיפר שלמרבה הבושה קיבוץ פלוני סרב לקבל ערבי לשורותיו ועל כך בנה תיאוריה – צדק פירושו שכל האנשים שווים, ומה זה האפליה הזאת, נזף בתנועה הקיבוצית. ואז הוא שאל בתמיהה – יש מישהו כאן באולם שיכול להצדיק את העובדה שהקיבוצים אינם מוכנים לקבל ערבי?

אף אחד לא קם. כי מה אפשר להשיב לו? הרי כל מי שהיה שם באולם, יודע שכלל אין אישו כזה. זאת סוגיה מומצאת, חלק מן הספין הטרנדי של חיפוש גזענות אמתית ובעיקר מדומיינת במדינת ישראל, ואם אפשר בתנועה הקיבוצית – מה טוב.

אף אחד לא קם, ואז, מבויש ונזוף, קם ראש מחלקת החינוך בתק"צ אבי אהרונסון להציל את כבודה הרמוס של התנועה הקיבוצית ובקול ענות חלושה הפטיר: "התנועה הקיבוצית גינתה את חוק ועדות הקבלה".

היציאה של הנהגת התנועה נגד חוק ועדות הקבלה, הייתה רגע שאין מה להתפאר בו; יש רק מה להתבייש בו. היה זה רגע מביש של התחסדות וצביעות. הרי אצלנו, בקיבוצים, קבלת חבר חדש אינה כרוכה רק בוועדת קבלה. הליך ועדת הקבלה, שהוא פנימי של הקיבוץ וחסר שמץ של ההגבלות שבחוק ועדות הקבלה, נועד לאפשר למבקש להצטרף לקיבוץ, להתקבל לשנתיים מועמדות ולאחר מכן עליו לעבור משוכה קשה – רוב של  2/3 בקלפי. איזו זכות מוסרית יש לנו לבקר חוק, המאפשר ליישובים קהילתיים מינימום שבמינימום של שליטה על זהותם של המצרפים אליה (ועוד כשהחוק אוסר אי קבלת אדם ליישוב על רקע לאומיותו)?

אין כל פסול בוועדת קבלה. אין קהילה בלי יכולת לבחור את חבריה. הגישה הליברלית האינדיבידואלית המשפטניסטית הקיצונית, הבזה לכל מה שמריח קהילה וקולקטיב, מתייחסת להתיישבות כמקום מגורים לפרטים. אם יש לי כסף לרכוש מגרש ולבנות עליו, מה זה הקהילה שמקהילה הזאת, שתחליט אם היא רוצה אותי. קהילה? התיישבות? זהות? תרבות? הכל חרטא. מדובר בנדל"ן ובזכות הפרט לרכוש נדל"ן.

את הגישה הזאת של מערכת המשפט, מנצלים לרעה גורמים אנטי ציוניים, כדי ליצור דה-לגיטימציה להתיישבות היהודית, הציונית. התיישבות יהודית ציונית, היא בעיניהם "גזענות". וכך, כאשר יישובים קהילתיים בגליל הגדירו את עצמם בחזונם יישובים ציוניים, "הארץ", שופרם של החוגים הפוסט ציונים, יצא בכותרות ענק על התיישבות גזענית. הגולם קם על יוצרו – במדינת ישראל הציונות היא מילה גסה.

אין שום אישו של סירוב קיבוצים לקבל לשורותיהם ערבי. ד"ר פז פוקס העלה את מצג השווא הזה, כחלק מאותו קמפיין, להפיכת ההתיישבות היהודית למילה גסה. באופן מתוחכם, הוא לא שאל האם יש כאן באולם מי שמוכן להצדיק באוזניו את זכות הקיום של יישובים יהודיים. בתרגיל דמגוגי זול, הוא הפך את השאלה על פיה, וביקש שמישהו יצדיק באוזניו את הפִּרְכה של סירוב לקלוט ערבי לקיבוץ.

אבל הקיבוץ הוא יישוב יהודי ציוני, כזה היה, זאת מהותו וזאת זכות קיומו. מיד בתום אירוע הפתיחה, התחלקנו למושבים מקבילים. באולם הסמוך, נערך מושב רב משתתפים בנושא: יהדות וקיבוץ. בין השאר, נשמעה שם הרצאה מאלפת על החג בקיבוץ בכלל, ובקיבוץ רמת יוחנן בפרט, עם דגש על חגיגת העומר בפסח. ונשאלת השאלה, האם קהילה יהודית, המתחברת למהותה היהודית ולשורשיה היהודיים, חוגגת בצוותא את חגי ישראל היא דבר פסול? לגיטימי? או שמא יישוב יהודי הוא, מעצם טבעו, יישוב גזעני "שמסרב לקלוט ערבי", ולכן אין הוא לגיטימי? נושא המהות והתרבות היהודית של הקיבוץ עלה במושבים נוספים, כמו למשל במושב בנושא משימתיות, שבו גם אני הרציתי על קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל – שאף היא קהילה יהודית, רחמנא לצלן.

היום הראשון של הכנס הסתיים בערב חגיגי ומרגש – "סדר פסח בנוסח יגור", מופע של מקהלת הגליל העליון המשחזר את סדר הפסח פרי יצירתו של יהודה שרת. אין זה מקרה. הרי היהדות והציונות – זאת המהות, זאת הזהות, זאת התרבות של הקיבוץ, מיומו הראשון ועד היום. אם יחדל להיות ישוב יהודי, חלילה, יאבד את צדקת קיומו.  

יש חוגים במדינת ישראל, הנלחמים בציונות. הם נאבקים נגד זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בטענה השקרית אודות סתירה, כביכול, בין מדינת לאום ודמוקרטיה (סתירה המופנית אך ורק כלפי מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, בעולם שיש בו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות), ובהמצאת ג'יבריש שקרי עם מילים כמו "אתנוקרטיה" וכד'. מרכיב מרכזי במאבק של אותם חוגים נגד הציונות, הוא הדה-לגיטימציה  להתיישבות היהודית, הציונית.

אחדים מחבריו של ד"ר פז פוקס הם קיבוצניקים, אבל הוא ניצל את הבמה המכובדת שקיבל מן התנועה הקיבוצית, כדי לחתור תחת מהות קיומה, ועשה זאת בצורה מתוחכמת ודמגוגית.

על אחד מקירות "יד טבנקין", שם התקיים הכנס, תלוי מיצג פסיפס גדול, ובו דיוקנו של יצחק טבנקין ומתחתיו ציטוט מדבריו: "כדאי וראוי לחיות כיהודי". הוא לא התכוון רק לפרט, אלא בראש ובראשונה לקהילה – הוא התכוון לקיבוץ.

ואל מול מתקפת הדה-לגיטימציה להתיישבות היהודית הציונית והניסיון להפוך את המושג התיישבות יהודית למילה גסה, עלינו לשוב ולהתחזק באמונתו של טבנקין: כדאי וראוי לקיבוץ לחיות כקהילה יהודית.

* "ידיעות הקיבוץ"

המלצות ועדת פלסנר הן המלצות רעות. הן המלצות רעות, כיוון שהן אינן שמות קץ למאֵרת ההשתמטות מצה"ל ואף נותנות לה גושפנקה. הן רעות, מאחר והן אין יוצרות שוויון בנשיאה בנטל הביטחון. הן רעות, מאחר ועל פיהן 20% מן החרדים ימשיכו להשתמט. הן רעות, כיוון שהחרדים שבכל זאת יתגייסו, ישרתו רק 2/3 מן הנדרש. הן רעות, כיוון שהמשרתים שירות אזרחי, ועוד לא ברור מהו ועד כמה הוא רציני, ידרשו לשרת רק מחצית זמן השירות.

ולמרות שהן המלצות רעות, אני תומך בהן ומקווה מאוד שהן תאומצנה ותיושמנה. במקרה זה אני מאמץ שתי קלישאות שאיני אוהב. איני אוהב את הקלישאה שהמצוין הוא אויבו של הטוב, כיוון שהיא מעודדת בינוניות. איני אוהב את הקלישאה שיש להיות חכם ולא צודק, כיוון שיש בה ויתור על השאיפה לצדק. אבל במקרה זה, ניסיון להגשים את הפתרון הצודק והמוסרי האחד והיחיד, אינו ישים ועלול לגרום לשבר בחברה הישראלית.

יש רק פתרון ראוי אחד לבעיה – גיוס מלא של כל החרדים לצה"ל, כמו כל אזרח יהודי, או לחלופין שירות לאומי משמעותי לאורך שלוש שנים. הפתרון הזה ראוי לא רק בשל השוויון בין האזרחים, אלא בראש ובראשונה כיוון שההשתמטות הינה תופעה שלילית כשלעצמה, ועל החברה להילחם בתופעות שליליות בתוכה. היהדות אינה תרבות המעמידה במרכז את הזכויות, אלא דווקא את המחויבות, את החובות, את המצוות. השתמטות של שבט שלם בעם ישראל מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל, היא תופעה שלילית, מכוערת ורעה מבחינה מוסרית וערכית, אף ללא קשר לפגיעה הקשה בשוויון. וכמובן, הפגיעה בשוויון, כתוצאה מההשתמטות, חמורה ביותר, כיוון שאין המדובר כאן בזכויות יתר אלה או אחרות, אלא במצב שבו צעירים רבים מוסרים את נפשם, ועוד רבים אחרים נפצעים ורבים מאוד מאוד מתגייסים מתוך נכונות למסור את נפשם, ואילו המשתמטים חיים בזכות ההקרבה של אחרים, ואפילו אינם מוכנים לתרום לחברה בהתנדבות לשירות אזרחי או לכלכלה. המלחמה על קיום המדינה והגנתה היא מלחמת מצווה מובהקת, המחייבת אף להוציא חתן מחופתו. והנה, מגזר שלם בחברה היהודית בישראל משתמט מן המלחמה, ועוד עושה זאת בשם ה... יהדות, כביכול, ואין חילול השם גדול מזה.

חשוב לומר בגלוי ובבירור, שהפתרון הראוי היחיד הוא גיוס מלא. גם אם המציאות מחייבת אותנו להתפשר על האידיאל, אין להציג את הפשרה כאידיאל. החרדים חייבים לדעת שנקודת המוצא למו"מ עמם, אינה הפשרה, אלא הדרישה לגיוס מלא.

אחרי 64 שנים שבהן הציבור החרדי הפנים את תרבות ההשתמטות (אף שיש לציין שיפור מסוים בנושא בשנים האחרונות – הנח"ל החרדי, תכנית שח"ר) עד שהייתה למרכיב מרכזי בזהותו, אי אפשר לתקן זאת באבחת חרב. אין מנוס מפשרה ומשיפור הדרגתי.

המלצות ועדת פלסנר אינן טובות, אבל כפשרה – זו בהחלט פשרה סבירה ומניחה את הדעת. הבשורה הגדולה של הוועדה, היא בכך שהיא מסמנת שינוי כיוון אמִתי ומשמעותי לעומת המצב הקיים. היא רחוקה משלמות, אך היא מקדמת מאוד את החברה הישראלית; היא עשויה להקטין את הקיטוב בחברה הישראלית, להנמיך את השנאה, להגדיל את הסולידריות היהודית. היא עשויה לרפא את החברה החרדית החולה. היא עשויה לתרום באופן משמעותי לביטחון המדינה ולכלכלתה.

עוד שתי הערות – אני שותף למאבק נגד השתמטות החרדים, אך סולד מהביטוי "פראיירים". התנגדותי להשתמטות של אחרים מצה"ל, מעולם לא סדקה כהוא זה את המוטיבציה שלי כחייל בסדיר ובמילואים. אני רואה בשירות העם והמדינה ערך העומד בפני עצמו, וגם את ילדיי אני מחנך להתנדב לשירות צבאי קרבי משמעותי ולהתנדב לשנת שירות לפני הצבא. כפי שהעובדה שיש גנבים אינה הופכת את הישרים ל"פראיירים", כך העובדה שיש משתמטים אינה הופכת את המשרתים ל"פראיירים". בעיניי, סיסמת ה"פראיירים" מכתימה את המאבק הצודק.

וההערה השניה – אין כל סיבה לצפות מערביי ישראל להתגייס לצה"ל, הנמצא במלחמה עם עמם. וכל עוד מגזר שלם של בני עמנו משתמט מכל חובה, אין לנו זכות מוסרית לדרוש מן הערבים שירות לאומי בכפיה. קודם נהיה אנו, כולנו, אזרחים תורמים, ואח"כ נבוא בטענות ודרישות לערבים. בינתיים, יש לפעול, בדרכי נועם, בחינוך והסברה, להגדלת ההתנדבות של הנוער הערבי לשירות אזרחי.

* "ישראל היום"

אתם באמת מופתעים?! שאל / נזף את המאזינים אריה גולן, האורקל מ"קול ישראל". "הרי אתם יודעים שזה יקרה". ואז הוא שלף את המערכון של רמי הויברגר, המגלם את דמותו של יגאל עמיר, מתוך "החמישיה הקאמרית" (1995). ולכבוד מה החגיגה? לכבוד ההחלטה להעביר את רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר מתאו המבודד, לתא עם אסירים נוספים. וזה הזמן, סבור אריה גולן, לשלוף את המערכון, שבו מספר יגאל עמיר איך בעוד עשרים שנה יקבל חנינה, הציבור יבין אותו ועם שחרורו יהפוך למלך השכונה ולמגה-סלב. וכל כמה משפטים הוא הוסיף: "אתם יודעים שזה מה שיהיה". ובאמת, הרבה אנשים "ידעו" שזה מה שיהיה. או לפחות ניסו מאוד לדעת שזה מה שיהיה. כי זה התאים לאג'נדה שלהם, להציג את יגאל עמיר כמיצגם של כל מי שחושב אחרת, כלומר כבא כוחו של כל מי שהעז להיות אופוזיציה למדיניות אוסלו.

"אתם יודעים שזה מה שיהיה", ואנשים רבים הנהנו בצער וצקצקו בלשונם. הרי ברור שהוא צודק. הרי ברור ש"הם" תומכים ברוצח ו"הם" ישחררו אותו והוא יהיה מלך ישראל.

וכמובן שמעולם לא היה שחר למסר של המערכון הזה. הנה, חלפו 17 שנים, ואיש אינו מעלה על דעתו את האפשרות שיגאל עמיר ישוחרר בעוד שלוש שנים. וכל מי שעיניו בראשו וישר עם עצמו יודע שגם בעוד שלושים שנה הוא לא ישוחרר. יש מעט דברים שאני יכול לקבוע בוודאות מוחלטת כל כך, כמו שיגאל עמיר יישב בכלא עד אחרון ימיו.

 יש חוק האוסר את קציבת עונשו של רוצח ראש הממשלה ושולל את זכותו לחנינה. אבל לא בגלל החוק הוא לא ישוחרר. החוק מיותר ואינו צודק. הוא אינו צודק כי אין מקום לחוקים פרסונליים. הוא אינו צודק, כיוון שאין זה ראוי שבחוק יהיה הבדל בין דם לדם, כאילו דמו של ראש הממשלה סמוק יותר מדמו של כל נרצח אחר. סוגיית החנינה אינה שייכת לדין אלא לחסד, ודיון על חנינה, שחרור מוקדם, קציבת עונש – הוא ולא החוק הפלילי, הנו המקום לבטא את המשמעות הציבורית של רצח ראש הממשלה, השונה מרצח של אזרח מן השורה. אבל בראש ובראשונה החוק הזה מיותר, כיוון שהוא חוק קנטרני, שנועד להתריס ולטעון כאילו מישהו יעלה אי פעם על דעתו לחון את יגאל עמיר. גם ללא החוק, יגאל עמיר לא היה זוכה לעולם לחנינה, ולעולם לא היה נקצב עונשו.

אריה גולן השמיע את המערכון, כדי להציג את הוצאתו של יגאל עמיר מן הבידוד כצעד הראשון לשחרורו וכביטוי לסלחנות הציבור הישראלי כלפי רוצח ראש הממשלה. אבל האמת היא שדווקא פרשת הבידוד מוכיחה את ההיפך הגמור.

יגאל עמיר נדון למאסר עולם. הוא לא נדון לבידוד. 17 שנות בידוד אינן עונש מקובל כלפי רוצחים ומחבלים. זהו עונש ספציפי ליגאל עמיר, שניתן לו בנוסף לעונש שקיבל בבית המשפט וזהו עונש כבד מאוד. העובדה שבמשך 17 שנים ישב יגאל עמיר בבידוד, מעידה על החומרה שבה מתייחסת החברה הישראלית לו ולפשעו. האירוע החריג, אינו העברתו מן הבידוד אחרי שנים רבות כל כך, אלא ישיבתו שנים רבות כל כך בבידוד. ולכן, הטענה שהעברתו לתנאי מאסר של רוצח "רגיל" מבטאת סלחנות של הציבור ואפילו אהדה, כפי שהמערכון מספר, הינה משוללת יסוד.

יגאל עמיר יעבור מבידוד למאסר עם שותפים, בשל החלטת בית המשפט. לאורך כל שנות מאסרו, את כל זכויות האסיר המקובלות הוא קיבל בעקבות מאבקים משפטיים, בזכות החלטות בית המשפט.

בית המשפט מגן על האסירים, כולל על הפושעים מן הזן הבזוי ביותר; רוצחים, אנסים, סוחרי סמים וכד', מתוך התפיסה הליברלית שגם האסיר הוא אדם והוא זכאי לזכויות האדם. לאורך כל שנות מאסרו, היחס ליגאל עמיר נע בין אפליה לרעה והענשה חמורה ביותר בידי מדינת ישראל, באמצעות זרועותיה: השב"ס, השב"כ והמשטרה, לבין הגנה על זכויותיו בידי בית המשפט. גישתן של זרועות השלטון הייתה זהה לחלוטין, בממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. גישה זו מבטאת את דעת הקהל הישראלית, השונה בתכלית מזו המתוארת במערכון של רמי הויברגר. ובית המשפט ממלא את חובתו ואת תפקידו, כראוי בחברה דמוקרטית.

אז למה הושמע המערכון? כי הוא נמצא ב"שלוף", מתוך מטרה להשמיע אותו, ולהנציח את רוח ההסתה והשקר שבו. הוא נמצא ב"שלוף" בהמתנה להזדמנות לשוב למים העכורים האלה, של הכפשת ציבור שלם. הרי לא במקרה השחקן במערכון חובש כיפה סרוגה, בעוד הכיפה על ראשו של יגאל עמיר שחורה. זהות הכיפה היא חלק מן המגמה המתוחכמת.

המציאות הוכיחה עד כמה המערכון הזה מופרך וחסר שחר. אבל המציאות אינה שיקול, בידי מי שמצאו הזדמנות לעוד סיבוב של הסתה.

* BSH