ערב ועידת מדריד – ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב, שנערכה בספרד בספטמבר 1991, משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.
כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים. חוץ מסמי, כמובן) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.
הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.
מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.
****
קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. יצחק שמיר היה שר החוץ באותם ימים, אך כמו כל שאר השרים הוא לא היה בסוד העניין, ושמע על כך לראשונה בישיבת בוקר דחופה שכינס בגין בבית החולים, משם עמד להשתחרר באותו בוקר, ומשם הגיע ישירות לכנסת, על כיסא גלגלים וברגל מגובסת, והעביר במהלך בזק את חוק הגולן.
עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.
ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.
אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, מליאות המועצות של הגולן וקצרין התכנסו לישיבת חירום, החליטו להקים מחדש את ועד יישובי הגולן ובחרו את אלי מלכה ליו"ר הוועד. במקביל, הקמנו את לובי הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל, איש מפלגת העבודה, לשעבר יו"ר הכנסת ושר בממשלת רבין הראשונה, שנענה מיוקרה והערכה רבה בציבור ובכנסת. רוב חברי הכנסת הצטרפו ללובי, ובהם ח"כים רבים ממפלגת העבודה (כולל בכירים כחיים בר לב ומוטה גור), מן הליכוד, מן הסיעות הדתיות ומן "התחיה" – פריסה אידיאולוגית רחבה מאוד, מחגי מרום ועד אליקים העצני.
ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן - סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.
טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.
חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.
צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.
לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.
****
ב-10 ביוני 1992, עשרה חודשים אחרי ועידת מדריד, חגגנו ברוב עם, באמפי שבפארק קצרין העתיקה, 25 שנים להתיישבות בגולן. היה זה 13 יום לפני הבחירות לכנסת ה-13. שני אורחי הכבוד של האירוע, היו יצחק ויצחק, שני המתמודדים על ראשות הממשלה. יצחק רבין נשא בכנס את הנאום המפורסם בו התחייב לשמור על הגולן. "מי שיעלה על הדעת", אמר, "לסגת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". יצחק שמיר שנאם אף הוא, אמר דברים חד משמעיים לא פחות, בדבר מחויבותו המוחלטת לשמירה על הגולן הישראלי. יצחק רבין תקף את ממשלת שמיר שאינה עושה די לפיתוח הגולן ולחיזוק ההתיישבות. "לא די לשאת דברים על רמת הגולן", הוא אמר. "יש לממש אותם במעשים". הוא התחייב לחזק את הגולן ואת פיתוחה, במסגרת שינוי סדר העדיפויות הלאומי.
על פי כל הסקרים והאווירה הציבורית, ריח המהפך היה באוויר. הרוח הציבורית נטתה באופן חד משמעי לתמיכה ברבין. גם הקהל הגולני נטה יותר לכיוונו של רבין וכך הוא גם הצביע בבחירות.
גם אני הצבעתי בבחירות למפלגת העבודה בראשות רבין. כעבור שבועות אחדים, כאשר רבין החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, התחרטתי על הצבעתי, אולם חלפו עוד שנים לא מעטות, עד ששיניתי את עמדתי בנוגע ליצחק שמיר. היום אני רואה בו את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
****
ליצחק שמיר זכויות רבות כראש הממשלה. גולת הכותרת של תקופת כהונתו היא, לדעתי, העליה הגדולה מבריה"מ והעליה מאתיופיה. אני משוכנע, שאלמלא הוא, מדיניותו ומאבקו נגד הענקת מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, אף יהודי בעולם אינו פליט - הרוב הגדול של יהודי בריה"מ היו מהגרים לארה"ב ולא עולים לישראל. אף ראש ממשלה אחר לא היה עושה זאת. אני בספק אם עוד ראש ממשלה היה מכפיף את כל סדר העדיפויות הממשלתי לקליטת עליה ויוצר מצב שבו מדינה בת פחות מחמישה מיליון איש תקלוט בתוך שנים ספורות מיליון איש, ולכולם תהיה קורת גג, בית ספר לילדים ולרובם הגדול מקומות עבודה. אני בספק רב אם עוד ראש ממשלה היה מחליט על "מבצע שלמה" ומעלה ביממה וחצי כמעט 15,000 יהודים מאתיופיה. העליה הגדולה הזאת, היא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל בדור האחרון. קיבוץ הגלויות הוא ייעודה המרכזי של ישראל כמדינה יהודית, ואחרי ב"ג אין עוד מנהיג שתרם להגשמת ייעוד זה כיצחק שמיר.
קובעי הטעם התקשורתי והאקדמי מגמדים את דמותו של שמיר, ומכנים בחוצפה את עשייתו הענפה "שב ואל תעשה" (כיוון שבעיניהם "עשיה" היא נסיגה משטחים). העובדה ששמיר לא ניחן בכריזמה שופעת וסלד מברקים ורעמים מקלה על יצירת הדימוי הזה. אבל אין לי ספק, שההיסטוריה תשפוט את יצחק שמיר כראש ממשלה מצוין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
