לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ·׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲŸ.

בין חרדים לערבים


לקראת גיבוש המלצות ועדת פלסנר, שנועדה להציע חלופה לחוק טל, העוסק בגיוס חרדים לצה"ל או לשירות לאומי, יצרה מפלגת "ישראל ביתנו" משבר מלאכותי סביב הנושא הפופולארי – גיוס ערבים; נושא המתאים לאג'נדת "אזרחות / נאמנות".

 

יש מן המשותף בין סוגיית גיוס החרדים לסוגיית גיוס הערבים – בשני המקרים מדובר במגזר שלם במדינת ישראל, שאינו נושא בנטל הביטחון ואינו מבצע שירות לאומי אזרחי חלופי. אולם השונה בין שתי הסוגיות רב מן המשותף.

 

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לכן, מן הראוי שכל יהודי יראה בשירות בצה"ל לא רק חובה מובנת מאליה, אלא גם זכות גדולה. העובדה ששבט שלם בעם ישראל משתמט לאורך עשרות שנים מהשתתפות בהגנה על קיומה וביטחונה של מדינת היהודים, הגובה חיי אלפי ישראלים, היא חרפה לאומית. העובדה שלא רק משירות צבאי הם משתמטים, אלא מכל שירות לאומי שהוא, מגדילה שבעתיים את עומק החרפה. והעובדה שהם עושים זאת בשם היהדות, כביכול, היא התגלמות המושג חילול השם.

 

יש רק פתרון צודק ומוסרי אחד לסוגיית גיוס החרדים – גיוס מלא של כולם לצה"ל. אני יודע שהדבר אינו מעשי, ואיני סבור שיש לנסות בכוח להביא לפתרון הזה. יש למצוא את הדרך החכמה והפרגמטית להתקדם בהדרגה לעבר המטרה, ואני מקווה שו' פלסנר תניב תוצאות טובות יותר משל ו' טל. אולם חשוב מאוד לזכור שלטווח ארוך, המטרה היא אחת – גיוס מלא של כולם.

 

שונה לחלוטין סוגיית גיוסם של ערביי ישראל. לא זו בלבד שערביי ישראל הנם מיעוט לאומי במדינת הלאום היהודית – מדינת ישראל נמצאת בסכסוך ומלחמה עם עמם, מלחמה על עצם קיום המדינה. בסיטואציה הזאת, דרישה מהם להתגייס לצה"ל הנלחם בבני עמם – אינה הוגנת ואינה מוצדקת. היא גם איוולת מבחינה ביטחונית.

 

מן הראוי שערביי ישראל יבצעו שירות אזרחי חלופי, אולם אין החברה הערבית בישראל בשלה לכך, וניסיון לכפות זאת עליה עכשיו, יביא לעימות קשה וחריף עמה, שיפגע פגיעה תדמיתית קשה בישראל. התועלת האפשרית של צעד זה, תתגמד לעומת הנזק.

 

ובכלל, כל עוד איננו מצליחים להביא את בני עמנו החרדים לשירות לאומי, מה לנו כי נלין על הערבים? הרי החוק אינו מחייב שירות לאומי אף לבנות דתיות לאומיות, אם כי יש לציין שרובן מתנדבות לשירות כזה. מן הראוי שנפתור קודם את הבעיה בקרב היהודים, בטרם נרוץ לעימות עם הערבים.

 

על המדינה לעודד את ההתנדבות של הנוער הערבי לשירות אזרחי. יש לעשות זאת בדרכי נועם, בדרכי הסברה וחינוך, בדרכי עידוד והעדפה, למשל בקבלה לעבודה בשירות הציבורי. יש למצוא נתיבים להנהגה חינוכית ומוניציפלית בקרב הערבים, שגישתה עשויה להיות חיובית יותר משל ההנהגה הפוליטית הקיצונית, המסיתה את הערבים נגד התנדבות.

 

סוגיית ערביי ישראל סבוכה ומורכבת מאוד, ואין כל סיבה להחריף אותה ולגרור את המדינה לעימותים מיותרים.

 

עם זאת, מן הראוי לשים קץ לשקרים אודות חוסר שוויון של ערביי ישראל, כביכול. האמת היא שהם נהנים משוויון זכויות (בעצם, הם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות אדם ואזרח), ופטורים משוויון חובות.

 

* "שווים"

נכתב על ידי הייטנר , 1/7/2012 00:37   בקטגוריות דת ומדינה, חברה, חוץ וביטחון, פוליטיקה, משפט  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האסטניסים


ביקורת חריפה נמתחה על הממשלה והעומד בראשה, על הכבוד הממלכתי שהוערף על נשיא רוסיה פוטין, בביקורו בישראל. המבקרים הזכירו את דיכוי זכויות האדם בארצו, את תמיכתו באסד ובאיראן.

 

קל לי להתחבר לתוכן הדברים. אני עצמי שרוי בדילמה, בין תחושת המיאוס ממה שמייצג פוטין ורצון שישראל , תשמיע מולו קול מחאה מוסרית, לבין ההבנה שמדינה קטנה כישראל, המצויה במאבק קיומי, אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על האפשרות להתקרב למעצמת על, ולנסות להשפיע על מדיניותה.

 

קל לי להתחבר לתוכן הביקורת, אך זהותם של מותחי הביקורת מעוררת בי קבס. אין דבר שאני סולד ממנו יותר מצביעות והתחסדות.

 

אני קורא את יוסי שריד תוקף בשצף קצף את הממשלה על קבלת הפנים לפוטין, לועג לראש הממשלה בסרקאזם מר. אני קורא את ח"כ ניצן הורביץ, איש מרצ, הכותב: "ראש הממשלה מנצח על הפסטיבל לכבודו של הצאר הרוסי, כאשר באותו זמן, אותו פוטין מזרים את החמצן למכונת הרצח של בן-בריתו הסורי ולוחץ את ארגוני זכויות האדם בארצו שלו. אתה מתייפייף, תגידו לי. אגב, לא מעט בזמן האחרון מטיחים בי שאני מתייפייף. מה אכפת לנו מהטבח בסוריה?"

 

ממש אִסטניסים. יחסים עם מי שתומך ברוצח?!

 

תזכורת – אותו רוצח, בשאר אסד, ויותר מכך, הרוצח הגדול ממנו, אביו חאפז אל אסד, שטבח ב-1982 40,000 איש בעיר חמה, היו "אנשי שלום". לא זכור לי שיוסי שריד וניצן הורביץ מחו, כאשר ממשלות ישראליות ניסו באובססיה בלתי רגילה למסור להם את הגולן, להרוס את מפעל ההתיישבות הישראלי הנפלא בגולן תוך הימור על ביטחון ישראל. נהפוך הוא, יוסי שריד היה גדול התומכים במהלך הזה, ולא חסך את שבט לשונו מממשלות ישראל על שלא עשו די כדי למסור את הגולן לאסד.

 

אני זוכר שיחה עם יוסי שריד, השר לאיכות הסביבה, בעת ביקור בגולן בתקופת המו"מ על מסירת הגולן לרוצח ההמונים חאפז אל אסד. בשיחה שקיימנו עמו, ראשי ההתיישבות בגולן, במועדון קיבוץ אורטל, אמר שריד: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאני לא פלשתיניסט. האמת היא שאני סוריסט. ולמה אני סוריסט? כי אני חושב שהשלום עם סוריה הוא המטרה העליונה של ישראל. ולמה אני חושב שהשלום עם סוריה הוא המטרה העליונה של ישראל? כי סוריה היא המפתח לשלום במזה"ת. וכדי להגיע לשלום עמה, עלינו לשלם את המחיר, והמחיר הוא נקוב" וכו' וכו'. מילת ביקורת על הטבח בחמה? מילת הסתייגות מן הרוצח? חלילה. שקט, מוסרים את הגולן.  

 

ואם היום מנהיג המסייע לאסד הבן, שטרם הגיע לקרסולי הרצחנות של אביו, פסול לקשר, איפה איזו ביקורת עצמית של מי שסגדו לאסד האב וניסו למסור לו את הגולן? ... איזה חשבון נפש?

 

נכון, פוטין הוא מנהיג בעייתי. אין הוא התגלמות המוסר, החופש והדמוקרטיה. אין הוא אביר ערך חיי אדם. הביקורת עליו מוצדקת.

 

אבל לשמוע ביקורת כזאת מפיהם של מי שממש יצאו מגדרם כדי להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס את רב המרצחים יאסר ערפאת?

 

אמר המלך ינאי לאשתו שלומציון טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים ... העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 30/6/2012 21:41   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חוץ וביטחון, פוליטיקה, עולם  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מהטובים בראשי הממשלה


24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

 

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

 

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר (בשתי הקדנציות) לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים בראשי הממשלה בישראל.

 

אך לא רק את יהודי אתיופיה שמיר העלה. בימיו החלה העליה ההמונית הגדולה מברית המועצות. שמיר אינו אחראי לפתיחת שערי בריה"מ – מדובר בשינויים עולמיים; הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל נשיא בריה"מ גורבצ'וב, נפילת החומות בין מזרח אירופה למערבה וקריסת בריה"מ. אולם העובדה שהעליה הזאת זרמה לישראל ולא לארה"ב היא בפירוש בזכותו של יצחק שמיר.

 

שמיר ניהל מאבק עיקש ולא פופולארי, כנגד כל הסיכויים, נגד מתן מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בראשית גל העליה. טענתו הייתה, שכאשר לעם היהודי יש מדינה עצמאית, יהודי אינו פליט. שמיר שכנע את הממשל האמריקאי, והחלטתם הסיטה את הזרם ההמוני של יהודי בריה"מ מהגירה לארה"ב לעליה רבתי של למעלה מיליון יהודים (כן, אני סופר כיהודים גם את אלה שלחרפתנו אינם מוכרים כיהודים) למדינת ישראל.

 

שמיר זיהה את ההזדמנות והעלה על ראש שמחתו ועל ראש שמחתנו את הפעולה בבריה"מ לעליית היהודים לארץ, ובארץ – לקליטתם. היכולת של מדינה קטנה, שמנתה ארבעה וחצי מיליון אזרחים, לקלוט מיליון עולים בתוך שנים מעטות, כאשר לכולם יש קורת גג, לרובם המכריע – עבודה, כל ילדיהם נקלטו במוסדות חינוך – זו תופעה שמעטות כמותה בעולם. יצחק שמיר, ראש הממשלה, ניצח על המלאכה, קבע את סדר העדיפויות, העמיד את ההיערכות לקליטה מעל כל צורך אחר ומשימה אחרת, וההצלחה היתה גדולה. עליה זו היא הברכה הגדולה ביותר למדינה בדור האחרון, והישגיה הכבירים משפיעים לטובה על כל תחומי חיינו, ועוד טרם נהנינו מאפס קצה של תרומה זו. מנהיג המוביל אומה למאמץ כזה ומצליח – הוא מנהיג גדול.

 

יצחק שמיר היה מנהיג חסר כריזמה. לא היה לו ברק, הוא לא שפע קסם אישי, ואף שהוא היה רהוט והעברית בפיו היתה משובחת, הוא לא היה נואם גדול, לא מרואיין מבריק, לא אדם הממגנט את הציבור וגורם לו ללכת אחריו. אבל הוא היה אדם חזק, ידע בדיוק מה הוא רוצה, ידע לתבוע מעצמו ומהכפופים לו להתמסר לנושאים שהעמיד בראש סדר היום, היה איש ביצוע מעולה, והתוצאות היו בהתאם.

 

אדם שהצליח במשימות כאלו מורכבות, הוא בראש ובראשונה אקטיביסט – אדם הרוצה לשנות את המציאות, יודע לקבל החלטות ולעמוד אחריהן ולבצע אותן. אז למה ואיך 20 שנים אחרי תום כהונתו, תדמיתו של יצחק שמיר היא עדין של ראש ממשלה פאסיבי, שלא עשה דבר ובזבז את שנות כהונתו ב"שב ואל תעשה"?

 

הערכה אובייקטיבית של כהונתו, תהיה שונה לחלוטין מהתדמית הזאת. מניין התדמית? היא נובעת מכך, שהאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה, בוחנת את ראשי הממשלות על פי קריטריון צר אחד – קידום התהליכים המדיניים שנועדו להביא להסכמי שלום עם השכנים ועם הפלשתינאים תמורת נסיגה מן השטחים. ואכן, אם זאת אמת המידה לבחינת כהונתו של שמיר, הוא לא היה פעלתן במיוחד.

 

אולם מאחר וכל ראשי הממשלה שבאו אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט היו פעילים מאוד בקידום התהליכים הללו, יש לנו פרספקטיבה לראות עד כמה התהליכים האלה קידמו את מדינת ישראל בכלל, ואת השלום בין ישראל לשכנותיה בפרט. האם התהליכים הללו קידמו שלום, הבטיחו ביטחון, המעיטו בהרג ישראלים, עצרו או צמצמו את הטרור הערבי, קידמו את השלמת הערבים עם קיומה של ישראל? היום אנו יודעים שהתשובה על השאלות הללו שלילית.

 

וכאשר אנו מנתחים על רקע עובדה זאת את כהונתו של שמיר כראש הממשלה, שאכן, לא היה אקטיבי במיוחד בקידום התהליכים המדיניים אך היה אקטיבי מאוד, כמעט היפר אקטיבי, בקידום האג'נדה הציונית של מדינת ישראל, ניתן לומר ששמיר היה ראש ממשלה מוצלח יותר מכל אלה שבאו אחריו, ותרומתו לעתיד המדינה היתה גדולה יותר משלהם.

 

מן האקטיביות שלו בנושאים בהם התמקד, ניתן להבין שדרכו המדינית לא נבעה מאופי פאסיבי. ראוי לתת לו את הקרדיט, שמאחורי אותה דרך עמדה גישה אסטרטגית מוצקה, שראויה אף היא לבחינה מחדש.

 

"הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו ים", אמר פעם שמיר, בהתבטאות מאוד לא דיפלומטית, מאוד לא ראויה לראש ממשלה ומאוד לא מוצלחת. אבל היה זה ביטוי פשטני מאוד, לאמת עמוקה שראוי לנסחה בצורה אחרת. האמת הזאת, היא הכרה בכך שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בלתי פתיר בעתיד הנראה לעין, כיון שהערבים אינם מוכנים להשלים עם זכות קיומה וצדקת קיומה של מדינת ישראל. כל עוד זה המצב, אין תכלית לניסיון להגיע לשלום כולל שיפתור את הסכסוך, וכל ויתור ישראלי במהלך הניסיון הזה, יהיה ללא תמורה מעשית. ואכן, אלה התוצאות של שני עשורים בהם ששה ראשי ממשלות ויתרו, ולא קיבלנו כל תמורה בעבור הוויתורים האלה.

 

גישתו של שמיר היתה, שהסכסוך הוא עובדה קיימת, ולכן ראוי לנהל אותו בחכמה, לא להתגרות באויב, לא לעשות צעדים שעלולים להביא למלחמה, לנסות להנמיך ככל הניתן את הלהבות כאשר הן מתעוררות, לנסות באופן חשאי לשמור על קשר עם השכנים, ובמקביל לחזק את ישראל ולבצר אותה כמדינה יהודית וציונית חזקה, כך שבסופו של דבר האזור יקבל את קיומה כעובדה קיימת ומוגמרת.

 

דוגמה לכך היא ההבנות וההסכמות החשאיות עם המלך חוסיין לפני מלחמת המפרץ, וההבלגה על ירי הטילים מעיראק על ישראל. שמיר לא היה איש של דרמות גדולות. כיוון שהוא החליף את בגין, שהיה בראש ובראשונה איש של דרמות גדולות, הוא נראה חיוור ואפור לידו.

 

בשש שנות כהונתו של בגין, הוא חתם על הסכם השלום עם מצרים, נסוג מכל סיני ועקר את היישובים. הוא הגה ויזם את תכנית האוטונומיה לפלשתינאים ביש"ע. הוא הפציץ את הכור העיראקי. הוא יצא למבצע ליטני. הוא החיל את הריבונות הישראלית על הגולן. הוא יצא למלחמת לבנון הראשונה.

 

שמיר לא היה איש של רעמים וברקים. אחרי הרעמים והברקים של שלטון בגין, נראית הקדנציה שלו כשגרתית ומשעממת. אך כיוון ששמיר התייחס לסכסוך הישראלי ערבי כאל עובדה שיש לנהל אותה במתינות ובתבונה, הוא אכן ניהל את הסכסוך במתינות ובתבונה. הוא שמר את הסכסוך על אש קטנה. הוא יזם יחד עם רבין תכנית מדינית ב-1989, שתכליתה העיקרית היתה מניעת ועידת בינלאומית שתסכן את ישראל, באמצעות הנעת תהליך שעיקר תכליתו היא עצם קיומו. על כך התעמת עם שרי החישוקים – שרון, לוי ומודעי שניסו להדיח אותו בשל כך. הוא הסכים ללכת לוועידת מדריד, כאשר הבין שאין מנוס מכך, אף שלא ציפה שהוועידה תביא לשלום ובוודאי שלא היה נכון לוויתורים מרחיקי לכת. פעולתו המדינית נועדה לשמור על אש קטנה של הידברות עם שכנינו, כדי למנוע הסלמה, אך ללא צעדים שעלולים להחליש את ישראל.

 

לצד המהלכים הללו, הוא קידם את סדר היום המרכזי בעיניו – חיזוקה של המדינה, חיזוק הכלכלה ובעיקר קידום סדר היום הציוני; עליה וקליטתה והתיישבות. ואת סדר היום הזה הוא קידם בהצלחה יתרה.

 

מבין ראשי הממשלה בישראל, שמיר מזכיר במיוחד את לוי אשכול. כמו אשכול, גם הוא לא איש של כריזמה, של ברק ושל דרמות, שהחליף מנהיג כריזמטי דגול (אשכול את ב"ג, שמיר את בגין), ולכן נראה אפור ומשעמם. אך כמו אשכול, גם הוא איש שידע להחליט, ידע לנהל, ידע לעבוד וידע לקדם את העניינים החשובים בעיניו, וכמו אשכול הוא חיזק מאוד את מדינת ישראל. אשכול, שהיה בזמנו מושא ללעג ולבדיחות, מוערך היום, בפרספקטיבה של כמעט 50 שנה, כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אני מאמין, שכך תשפוט ההיסטוריה גם את יצחק שמיר.

 

* "ישראל היום" 

נכתב על ידי הייטנר , 30/6/2012 21:02   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, הספדים, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קליטה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ£ ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ§׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ    ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ£ ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ»׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ
דפים:   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  14  15  16  17  18  19  20  21  22  23  24  25  26  27  28  29  30  31  32  33  34  35  36  37  38  39  40  41  42  43  44  45  46  47  48  49  50  51  52  53  54  55  56  57  58  59  60  61  62  63  64  65  66  67  68  69  70  71  72  73  74  75  76  77  78  79  80  81  82  83  84  85  86  87  88  89  90  91  92  93  94  95  96  97  98  99  100  101  102  103  104  105  106  107  108  109  110  111  112  113  114  115  116  117  118  119  120  121  122  123  124  125  126  127  128  129  130  131  132  133  134  135  136  137  138  139  140  141  142  143  144  145  146  147  148  149  150  151  152  153  154  155  156  157  158  159  160  161  162  163  164  165  166  167  168  169  170  171  172  173  174  175  176  177  178  179  180  181  182  183  184  185  186  187  188  189  190  191  192  193  194  195  196  197  198  199  200  201  202  203  204  205  206  207  208  209  210  211  212  213  214  215  216  217  218  219  220  221  222  223  224  225  226  227  228  229  230  231  232  233  234  235  236  237  238  239  240  241  242  243  244  245  246  247  248  249  250  251  252  253  254  255  256  257  258  259  260  261  262  263  264  265  266  267  268  269  270  271  272  273  274  275  276  277  278  279  280  281  282  283  284  285  286  287  288  289  290  291  292  293  294  295  296  297  298  299  300  301  302  303  304  305  306  307  308  309  310  311  312  313  314  315  316  317  318  319  320  321  322  323  324  325  326  327  328  329  330  331  332  333  334  335  336  337  338  339  340  341  342  343  344  345  346  347  348  349  350  351  352  353  354  355  356  357  358  359  360  361  362  363  364  365  366  367  368  369  370  371  372  373  374  375  376  377  378  379  380  381  382 383  384  385  386  387  388  389  390  391  392  393  394  395  396  397  398  399  400  401  402  403  404  405  406  407  408  409  410  411  412  413  414  415  416  417  418  419  420  421  422  423  424  425  426  427  428  429  430  431  432  433  434  435  436  437  438  439  440  441  442  443  444  445  446  447  448  449  450  451  452  453  454  455  456  457  458  459  460  461  462  463  464  465  466  467  468  469  470  471  472  473  474  475  476  477  478  479  480  481  482  483  484  485  486  487  488  489  490  491  492  493  494  495  496  497  498  499  500  501  502  503  504  505  506  507  508  509  510  511  512  513  514  515  516  517  518  519  520  521  522  523  524  525  526  527  528  529  530  531  532  533  534  535  536  537  538  539  540  541  542  543  544  545  546  547  548  549  550  551  552  553  554  555  556  557  558  559  560  561  562  563  564  565  566  567  568  569  570  571  572  573  574  575  576  577  578  579  580  581  582  583  584  585  586  587  588  589  590  591  592  593  594  595  596  597  598  599  600  601  602  603  604  605  606  607  608  609  610  611  612  613  614  615  616  617  618  619  620  621  622  623  624  625  626  627  628  629  630  631  632  633  634  635  636  637  638  639  640  641  642  643  644  645  646  647  648  649  650  651  652  653  654  655  656  657  658  659  660  661  662  663  664  665  666  667  668  669  670  671  672  673  674  675  676  677  678  679  680  681  682  683  684  685  686  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)