הבלוג של אורי הייטנר

החלטת בית המשפט בקלן, על פיה ברית מילה אינה חוקית, תבוטל ולא יהיה לה זכר בחוק הגרמני. יתכן שהיא תפסל בערכאה גבוהה יותר. מה שבטוח – הפרלמנט הגרמני לא יאפשר להכרעת הדין הזו להישאר על כנה.

ההחלטה תבוטל כיוון שגרמניה אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה קשה כל כך בחופש הפולחן וחופש הדת. היא תבוטל כיוון שגרמניה אינה יכולה להרשות לעצמה לפגוע כך במיליוני המוסלמים החיים בקרבה ולהתסיס אותם. היא תבוטל, כיוון שגרמניה, גרמניה (!), אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה קשה כל כך ביהודים, נוסח גזירות אדריאנוס.  מול הטיעונים הללו יעמוד הנימוק של החלטת בית המשפט – הפגיעה בגופו של הילד במעשה אכזרי בלתי הפיך וכו'. והנימוקים נגד החלטת בית המשפט יכריעו את הכף. אני מעריך, שטיעון אחד אפילו לא יוצג: אבל בית המשפט החליט והחלטה שתבטל את פסיקתו היא "עוקפת בית המשפט" ולכן היא פסולה. הטענה הזאת פשוט אינה הגיונית ומבוססת על אי הבנת תפקיד הרשות המחוקקת בדמוקרטיה ועל אי הבנת תפקיד הרשות השופטת.

תפקיד הפרלמנט הוא לחוקק. בית המשפט פוסק על פי החוקים שחוקקו בפרלמנט. החוקים אינם אמת נצחית שירדה מן השמים, אלא הכרעה פוליטית שזכתה לרוב ביום החקיקה. חוקים, מעצם טבעם משתנים, לאור הנסיבות המשתנות או לנוכח שינויים במערך הכוחות הפוליטי. שינויי חקיקה הם לחם חוקה של הרשות המחוקקת. החקיקה חייבת להיות דינאמית.

האם מותר לפרלמנט לשנות או להחליף חוק שהוא חוקק, ואסור לו לעשות כן אם בית המשפט פסק על פי אותו חוק? זו הרי טענה בלתי הגיונית. אם רוב חברי הפרלמנט חושבים שחוק מסוים אינו הגיוני, אין הם יכולים לבטלו או לשנותו, אחרי שבית המשפט פסק על פיו?

אני תומך בחקיקה "עוקפת בג"ץ". אני תומך עקרונית בחוקים "עוקפי בג"ץ", לאו דווקא בחוק זה או אחר. אם אני תומך בשינוי חוק, העובדה שבג"ץ פסק על פי החוק הישן, לא תהיה אפילו שיקול להתנגד לשינויו – הרי אם אני חושב שחוק שגוי או מנוסח באופן שגוי, העובדה שבית המשפט פסק על פיו אמורה לדרבן את התמיכה בשינויו. לעומת זאת, אם אני מתנגד לשינוי חוק, העובדה שהוא "עוקף בג"ץ", כלל אינה נימוק רלוונטי לעמדתי.

מנין צץ המושג "חוק עוקף בג"ץ", כצעד בלתי דמוקרטי, כביכול? מהגישה הרואה בבית המשפט העליון נציג של איזו אמת קוסמית העומדת מעל ליחסיות של הפוליטיקה. זוהי גישה בלתי דמוקרטית.

השתמשתי בהחלטה הזויה של בית משפט בגרמניה, שלבטח אינה מייצגת בטמטומה את הכרעות בתי המשפט בישראל, אך היא ממחישה את האבסורד בעצם המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואת חוסר ההיגיון בהתנגדות לשינויי חקיקה בעקבות החלטות בית המשפט העליון.

בעיניי, חוקים "עוקפי בג"ץ" הם פעולת חקיקה ראויה ורצויה המבטאת את מהות הדמוקרטיה, הפרלמנטריזם ושלטון החוק.

* "ישראל היום"

וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד, לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל

שמואל א', ד, יט

שאלה לחבריי הקצרינאים:

אתם גאים? חשתם גאווה, התרוממות רוח, מכך ששר הפנים אלי ישי הוא אזרח הכבוד של קצרין?

איני תושב קצרין, אולם קצרין היא בירת הגולן וכתושב הגולן אני חש שותפות. לא, לא חשתי גאווה. חשתי... אני מנסה לברור את מילותיי בזהירות... נקרא לכך "אי כבוד".

כאשר הוחלט להעניק לשר הפנים את עיטור הכבוד, איש לא צפה שהעיתוי יהיה שבוע לאחר שתוטל עליו אחריות מיוחדת לשריפה בכרמל, ושהוא ייצא בקמפיין ציני של התנערות מכל אחריות וגלגולהּ לכל העומד מלפניו, מאחוריו, מעליו, מתחתיו ומשני צדדיו. והרי גם הספין הציני הזול סביב גירוש מהגרים לדרום סודן, כולל תצלום הניצחון שלו עם מגורשים בנתב"ג, הוא חלק מקמפיין הסטת האש, תרתי משמע. בדיוק כפי שאיש לא העלה על דעתו שזמן קצר אחרי הענקת אזרחות הכבוד של הגולן לשר האוצר הירשזון, תפתח נגדו חקירה פלילית, שתסתיים במאסר בכלא. אבל היא הנותנת – אין מקום להענקת עיטורים מן הסוג הזה לפוליטיקאים מכהנים.

איני אומר זאת מתוך גישה של אנטי פוליטיקה. אין דמוקרטיה ללא פוליטיקה, אין פוליטיקה ללא פוליטיקאים, אין פוליטיקאים ללא יצרים פוליטיים, ואין מערכת נטולת יצרים פוליטיים, מאבקי כוח ואגו – גם באקדמיה, גם בבית המשפט, גם במערכות כלכליות וגם בצבא, כפי שנוכחנו באופן בוטה וקיצוני בשנה האחרונה.

ההתנגדות שלי להענקת עיטורים לפוליטיקאים מכהנים, היא התחושה הלא נעימה של משחק תן וקח, של חנופה לשררה, של הענקת עיטורים כשלח לחמך. אני שולל את שלילת הפוליטיקה והפוליטיקאים (אף שגם אני חוטא בה, לעתים), ומבכר מאבק על התרבות הפוליטית של מדינת ישראל. בתרבות הפוליטית הראויה, אין מקום למפגני החנופה הללו. אני יודע שזו נורמה נפוצה, ולאחרונה היא התדרדרה לקריאת שמות רחובות על שם אנשי שררה בעודם בחיים ובשיא פעילותם (גדעון סער, גבי אשכנזי). אין זה אומר שאנחנו צריכים להעתיק את כל השלילה בחברה הישראלית. אין זה מתאים כלל וכלל לרוח הגולנית.

ניתן ורצוי להוקיר בעיטורי כבוד פוליטיקאי בדימוס, שתרומתו לגולן באה לידי ביטוי באופן מיוחד. הענקת אזרחות הכבוד לקהלני, ראויה בהחלט, לא רק כיוון שהוא כבר מזמן אינו בתפקיד פוליטי, אלא כיוון שהזיקה שלו לגולן היא מעבר למילוי תפקידו הפוליטי. היא החלה בהיותו איש צבא בקרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים, עליהם קיבל את עיטור הגבורה. ועם כניסתו לחיים הפוליטיים ב-1992, לפני עשרים שנה בדיוק, הוא גילה גבורה אזרחית עילאית, כאשר סירב לבצע סיבוב פרסה אידיאולוגי יחד עם מנהיגו הנערץ יצחק רבין, לא נרתע מפני האוטוריטה, ההפחדות והאיומים, ויצא למאבק נגד ניסיונו לסגת מהגולן. קהלני הקים את לובי הגולן בכנסת ועמד בראשו, היה שותף פעיל מאוד במאבק הציבורי והפרלמנטרי למען הגולן. כאשר חלק משותפיו נבהלו והשתפנו הוא עמד כצוק איתן ועל רקע זה אף פרש ממפלגתו ועמד בראש מפלגת "הדרך השלישית" שהעמידה את המאבק על הגולן על ראש שמחתה. על כך, הוא ראוי בהחלט להיות יקיר הגולן.

אבל אלי ישי?!

* "שישי בגולן"

אזרחיות ואזרחים יקרים!

בדו"ח ביקורת עמוק ויסודי, חשף מבקר המדינה ליקויים חמורים ביותר ומחדלים כבדים ביותר במערך כיבוי האש בישראל, שבעטיים נגרם אסון השריפה בכרמל. המבקר הטיל עליי אחריות מיוחדת לכשלים ולתוצאתם.

איני מסכים עם כל משפט ועם כל הערה בדו"ח, אך איני מתנער מאחריותי המיוחדת, לכישלוני כשר הפנים, שבא לידי ביטוי בשריפה הגדולה.

נטילת אחריות אינה בהכרח התפטרות. אני מאמין שנטילת אחריות פירושה – אחריות לתיקון הליקויים. דווקא מתוך תחושת כבדה של אחריות ואשמה, אני רואה את עצמי אחראי לתיקון.

אני מבין את הקריאות להתפטרותי, ומבקש מן הציבור הזדמנות נוספת. אני מתחייב להסיק את המסקנות מן האסון, להפיק את לקחי דו"ח הביקורת וליישם את מלוא ההמלצות. אני מזמין היום דו"ח מקיף של מבקר המדינה על מערך הכבאות בעוד שנה מהיום. אני מתחייב שהדו"ח יהיה שונה לגמרי. אם לא – אני מתחייב להתפטר בעקבות הדו"ח הבא.

****

איך הייתה מתקבלת הצהרה כזו של שר הפנים? מן הסתם, יש שהיו מקבלים אותה בספקנות. יש שהיו מנצלים אותה כדי לסנוט בשר, מתוך עוינות פוליטית. אולם אני משוכנע שרוב הציבור, רוב המערכת הפוליטית ואפילו רוב התקשורת, היו מכבדים מאוד הצהרה כזו ורואים בה נטילת אחריות באופן הנכון, הראוי והמכובד ביותר.

אולם לא כך נהג שר הפנים. הוא נהג באופן הציני ביותר. דחה מכל וכל אחריות כלשהי, ולו הקטנה ביותר, לשבר. הוא יצא במסע יחצנות שניסה להציג אותו באור הפוך לחלוטין מן המציאות שהתגלתה בדו"ח. וגם הקרנבל התקשורתי של גירוש המהגרים הדרום סודאניים, כולל צילום הניצחון הציני עם המגורשים בנתב"ג, היה חלק מהקמפיין היחצני הזה. הוא הוסיף חטא על פשע, התחמק מכל אחריות, ולכן אין הוא ראוי להישאר בתפקידו.

****

איני חסיד עריפת הראשים. איני רואה בה פתרון. הפרסונליזציה המוגזמת של הציבוריות הישראלית, ממקדת את הדיון הציבורי רק בצד האישי, על חשבון עיסוק בתוכן. אפשר לפטר שר ולא לתקן את הליקויים. אפשר לתקן את הליקויים בלי לפטר את השר. תיקון הליקויים חשוב הרבה יותר מהמסקנות האישיות. יתר על כן, פיטורי שר עלולים לרצות את הציבור ולהיות תחליף לתיקון הליקויים.

לא תמיד "מסקנות אישיות" הן הפתרון לבעיה. לדוגמה, חקירה שתמצא מחדל חמור בפעולתו של קצין בכיר, עלולה לדרוש את פיטוריו. אולם ראיה רחבה, עשויה להעיד על כך שבעשרה מקרים אחרים, אותו קצין נהג באופן מופתי, ומנע מחדלים ואסונות. לכן, הדרישה התקשורתית להקריב קורבנות למולך המסקנות האישיות, כאילו פיטורין הם הדרך היחידה לנטילת אחריות, לעתים סותרת את הצורך הציבורי, הענייני, המקצועי.

אחריות אישית אינה בהכרח פיטורין או התפטרות. לעתים היא דווקא הישארות בתפקיד ותיקון הליקויים. אולם כאשר האחראי בורח מאחריותו, מגלגל אותה אל כל העומד מלפניו, מאחוריו, מעליו, מתחתיו ומשני צדדיו, רק הוא נקי מכל רבב, חף מכל אשמה ופטור מכל אחריות – אין הוא ראוי לתפקידו, אין הוא ראוי לאחריותו וחזקה עליו שלא יתקן דבר.

לכן, על אלי ישי ללכת הביתה.

****

לא כן שר האוצר.

בעיניי, הטלת האחריות המיוחדת על השר שטייניץ אינה מוצדקת. הטענה שעליו להיות אחראי אישית על מחדלי משרד הפנים, הופכת אותו אוטומטית לאחראי על כל הנעשה בכל המשרדים. זוהי דרישה בלתי אפשרית.

שר האוצר לא כשל באחריות ביצועית, אלא יישם את תפקידו, על פי הבנתו, על פי הבנת פקידי משרדו היום ובעשרות השנים האחרונות, על פי הבנת הממשלה, על פי הבנת כל הממשלות בשלושים השנים האחרונות. מדובר כאן בהכרעה אידיאולוגית.

זו אידיאולוגיה שאני שולל אותה מכל וכל – התנערות המדינה מאחריותה לאזרחיה, הפרטת כל מה שזז, קיצוץ תקציבים דרסטי וייבוש שירותים ככלי לכפיית הפרטה ("רפורמות"). זו אידיאולוגיה שראוי לנהל עליה ויכוח ציבורי, שראוי להיאבק בה ולהציב לה אלטרנטיבה.

אולם אין זה מתפקידו של מבקר המדינה לעסוק באידיאולוגיה, במדיניות, בפוליטיקה. כפי שדו"ח המבקר בנושא המשט התורכי עסק בתהליכי קבלת ההחלטות ובמחדלי ההסברה, אך לא היה זה מעניינו לדון בצדקת מדיניות הסגר הימי ובצדקת ההחלטה למנוע מהמשט להגיע ליעדו, כך אין זה מעניינו לדון באידיאולוגיה הכלכלית של הממשלה. זה עניין לציבור ולמערכת הפוליטית.

****

אמירה חשובה של מבקר המדינה, הייתה הימנעותו מהתייחסות לסוגיית המסקנות האישיות כלפי האישים שהוא הטיל עליהם "אחריות מיוחדת" וחשוב יותר הוא הנימוק לכך – זהו נושא ציבורי ופוליטי, והוא עניין לציבור ולמערכת הפוליטית. העובדה שדווקא המבקר האקטיביסטי ביותר בתולדות המדינה אמר זאת, חשובה במיוחד.

אני מקווה מאוד, שכך בדיוק יפסוק בית המשפט העליון, אם אכן תוגש עתירה נגד ראש הממשלה, בדרישה שיפטר את השרים. בית משפט אינו מפטר שרים, ואם הוא יעשה כן, יהיה זה פוטש של בית המשפט כלפי השיטה הדמוקרטית הפרלמנטרית הנהוגה בישראל.

באותה מידה, אני מקווה שבית המשפט ידחה את העתירה, אם אכן תוגש, לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת השריפה. על פי החוק, הקמת ועדה כזאת היא בסמכותה המלאה של הממשלה או של ועדת הכנסת לביקורת המדינה. ובכל מקרה, אין כל הצדקה לוועדה כזאת. מבקר המדינה חקר את האסון לפניי ולפנים ואף ועדה לא תגיע טוב ממנו לחקר האמת. הסיבה לעתירה, היא הנוהג שהשתרש, על פיו ועדת חקירה ממלכתית פירושה "מסקנות אישיות" כלומר הדחה, וכאילו מסקנות הוועדה מחייבות את הממשלה. מטרת הדרישה הזאת, היא ליצור מצב שיחייב משפטית פיטורי שרים.

החקירוקרטיה הזאת לא קידמה במאומה את הדמוקרטיה הישראלית ואת המשילות בישראל, ואין לה מקום.

ובכלל, הגיע הזמן שנבין, שלא מלוא כל הארץ משפט, ושיש להוציא את המערכת המשפטית ממקומות שאינם מעניינה.

* BSH