הבלוג של אורי הייטנר

אחת האמירות החשובות ביותר בדו"ח מבקר המדינה, היא שסוגיית המסקנות האישיות היא פוליטית, היא בסמכות הכנסת והציבור, ואינה מעניינו כמבקר המדינה. יש לקוות שכך ישיב בית המשפט העליון לעתירה של משה שחל הקוראת לפיטורי שרים. אם בית המשפט יורה לפטר שר, לא בשל עניין פלילי, תהיה זו מכה קשה ביותר לדמוקרטיה. על בית המשפט לדחות על הסף את העתירה.

* "דעות בשישים"

המערכה הקשה והכבדה ביותר שישראל מצויה בעיצומה, היא המערכה הבינלאומית לדה-לגיטימציה של ישראל, של זכות קיומה ושל עובדת קיומה. מערכה מתואמת, מתוזמרת היטב, שמושקעים בה מיליארדים רבים ומובילה אותה קואליציה עולמית רבת זרועות.

למערכה הזאת תאריך לידה. לפני 11 שנה, בספטמבר 2001, שבוע לפני מתקפת הטרור על ארה"ב, נערכה בדֶרְבֶּן שבדרום אפריקה "ועידת האו"ם נגד הגזענות". שמה של הוועידה, הוא התגלמות האורווליאניות, כיוון שהוועידה הזאת הייתה הכנס הבינלאומי הגזעני והאנטישמי ביותר מאז מלחמת העולם השניה.

היה זה כנס שכל כולו ממוקד במטרה אחת – דה לגיטימציה למדינת ישראל ולזכות קיומה. כנס שנועד להיות יריית הפתיחה במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל ברחבי העולם, לנסח את האידיאולוגיה שלה, לקבוע את קווי הפעולה שלה.

את המתקפה הובילה קואליציה של מדינות עוינות וארגונים חוץ ממשלתיים עוינים. בראש החץ המדיני עמדה מצרים של מובארק. חשוב לזכור זאת דווקא עתה. נכון, שלנוכח הסכנה של עליית האסלאם הרדיקאלי לשלטון במצרים (מה שקורה בפועל, אלא אם כן הצבא יבלום זאת), מובארק הוא בהחלט הרע במיעוטו. אולם אין מקום לאידיאליזציה בדיעבד של שלטונו. הוא לא היה איש שלום. רחוק מזה. הוא הוביל לאורך כל שנות שלטונו מלחמה קרה נגד ישראל. ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן הייתה נקודת השפל שלה.

הוועידה נועדה להוציא כתב אישום חריף ביותר נגד ישראל, שיהווה תשתית למתקפה. פורמאלית, זה לא קרה. ארה"ב ומדינות העולם החופשי, שאיימו לנטוש את הוועידה, מנעו את קבלת כתב האישום כהחלטה פורמאלית. משלחת ישראל, בראשות סגן שר החוץ הרב מיכאל מלכיאור, הובילה פעולה מדינית והסברתית מעולה, שהצליחה לסכל את המזימה.

אבל המשמעות המעשית של הוועידה אינה בהחלטות הפורמליות שלה. הרי בלאו הכי אין לוועידות מסוג זה שיניים והחלטותיהן הן הצהרתיות מעיקרן. המשמעות המעשית האמתית של הוועידה, היא דווקא "כתב האישום" שלא עלה להצבעה, מאחר והוא שהוביל למעשים, המתקיימים עד היום והולכים ומסלימים. לכן, כדאי מאוד שנכיר אותו ונלמד אותו.

זאת הצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן, אך בסופו של דבר לא עלתה להצבעה:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלסטינים.

7. מדינת ישראל - קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

את המסמך הזה הגיש, באופן רשמי, ארגון המדינות המוסלמיות, אך סוכניו ואלה שניסו לעשות את העבודה המעשית לקבלתו בידי הוועידה, היו הארגונים החוץ ממשלתיים, שהיו שותפים פעילים בוועידה ובהכנות לה.

אי אפשר להגזים בחשיבות המסמך, כיוון שדרכו ניתן להבין את רוח השנאה וההתנגדות לישראל וכיוון שדרכו ניתן להבין מה עומד מאחורי הקמפיין, שגם קווי הפעולה המעשיים שלו מצויים בהחלטה, ועיקרה – חרמות על ישראל. חשוב שנבין, שכאשר אנו שומעים על החלטה של ארגון אקדמי בבריטניה להחרים את האקדמיה הישראלית, על הלחץ על אמנים בינלאומיים לבטל את הופעותיהם בישראל, על הפרעות בעת ההצגה "הסוחר מוונציה" של "הבימה" ובקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בלונדון, על "שבוע האפרטהייד הישראלי" בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובארה"ב, על איגוד פועלי המספנות בשוודיה המסרב לפרוק מטענים ישראליים, על ניסיונות להעמיד לדין קצינים ומדינאים ישראליים באירופה וכד' – מה שעומד מאחורי המעשה הוא מצע דרבן.

אין אלו פעולות נגד "אקיבוש". האזכור במצע לכיבוש הוא בסעיף אחד מתוך שבעה, וגם הוא אינו טוען שישראל כובשת ביהודה ושומרון, אלא שישראל היא מדינת כיבוש, כלומר עצם קיומה הוא כיבוש.

המצע הזה מעיד על כך שהקמפיין אינו נגד מדיניות ישראל, אלא נגד קיומה של ישראל. המצע הזה מעיד על האנטישמיות הבוטה המוסווית ב"אנטי ציונות" כביכול. המצע הזה מצביע על הקשר ההדוק בין אנטי ציונות להכחשת השואה.

הדרבניזם – קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא מלחמה לכל דבר. למרבה הצער, ממשלת ישראל אינה מייחסת לו את החשיבות הראויה ואינה מובילה מתקפת נגד רבתי. ממשלת ישראל אינה מתגייסת למאבק הזה, כפי שהייתה מתגייסת למלחמה קונבנציונלית. אין היא מגייסת את העם היהודי בתפוצות הגולה ואת הישראלים החיים, לומדים ועובדים באותן ארצות, להיות חיל החלוץ של מתקפת הנגד. אין היא מעוררת את מצפון העולם החופשי, לבלום את המתקפה. כמי שמאמין בכוחו של הצדק לנצח, אין לי ספק שאם נשיב מלחמה שערה, ננצח את האויב. אני משוכנע שרוב האנשים טובים מיסודם, אינם גזענים ואינם אנטישמים, ואם ישראל תצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר האנטישמית הזאת, רוב האנשים ישתכנעו, שהרי ניכרים דברי אמת. אבל איננו עושים זאת. זהו מחדל חמור של ממשלת ישראל.

הדרבניזם הוביל לעלילת הדם של גולדסטון. הדרבניזם הוביל לפיגוע המרמרה. ואנחנו עוד לא התעוררנו.

הנקודה הכואבת ביותר, בעיניי, במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, היא מעורבותם של גורמים ישראליים ויהודיים בהובלתו. רק לאחרונה, למשל, שמעתי ראיון עם הפזמונאי דן אלמגור, בו התגאה בבתו שירדה לאנגליה ומלונדון היא מנהלת את המערכה להעמדה לדין של חיילים, קצינים ומדינאים ישראלים על "פשעי מלחמה", כביכול. מרצים באוניברסיטאות בישראל, ששכרם משולם מכספי המסים שאנו משלמים, מביעים תמיכה בחרם על האקדמיה הישראלית, המעסיקה אותם. מידי שנה יוצאות משלחות מישראל ליטול חלק באירועי "שבוע האפרטהייד הישראלי". עיתון "הארץ" מעמיד במה קבועה למאמרי ההסתה האנטי ישראליים הנוראיים של גדעון לוי, עמירה הס ויצחק לאור.

ארגונים ישראלים כ"עדאללה" ומרכז "מינרווה" לזכויות האדם של האוניברסיטה העברית בירושלים, השתתפו בוועידת דרבן והיו בין הפעילים ביותר בין הארגונים הבלתי ממשלתיים שהובילו את המתקפה נגד ישראל. לאורך כל ימי הוועידה, הייתה בה נוכחות בולטת של חרדים אנטי ציונים קיצוניים, בעיקר חסידי סאטמר. חרדים יכולים להיות אנטישמים? עובדה! לא בכדי, משלחת של נטורי קרתא השתתפה בוועידת הכחשת השואה שזימן אחמדיניג'אד בטהראן. מי שקצת מכיר את החומר, לא התפלא כלל לנוכח מעשי הוונדליזם וכתובות הנאצה האנטי ציוניות, שכתבו חרדים קיצונים ב"יד ושם".

את מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל מובילה קואליציית הירוק-אדום-שחור: ארגוני שמאל רדיקאלי, ארגוני אסלאם רדיקאלי וארגוני ימין רדיקאלי ניאו-נאצי. השתלבותם של ארגוני שמאל רדיקאלי ישראליים ויהודיים ושל חרדים קיצוניים למערכה הזאת, היא ביטוי קיצוני למחלת השנאה העצמית, הקיימת בתוכנו.

* "שישי בגולן"

במלאת שנה למאבק החברתי, המאבק למען תקומתה של מדינת הרווחה הישראלית ולמען צדק חברתי, הטרנד השכיח הוא להספיד את המחאה, לטעון שנכשלה, להציגה כאפיזודה חולפת. הטרנד עלול להיות לנבואה שמגשימה את עצמה, אולם הוא כה מנותק מן המציאות, שהיא לבטח תטפח על פניו.

תשתית הטרנד היא הטענה שהמחאה נכשלה. אולם המחאה הצליחה מאוד. מי שסבור שהצלחה היא שינוי מיידי של 180 מעלות בדרכה החברתית כלכלית של המדינה, הוא חולם בהקיץ, או מנסה במזיד להציג את הצלחת המאבק ככישלון. הצלחות המאבק רבות. המאבק העלה לראשונה אחרי עשרות שנים את הדרישה לצדק חברתי לראש סדר היום הציבורי. המאבק שינה את השפה הערכית בישראל, והעמיד ערכים של צדק, שוויון, ערבות הדדית, חברות ושותפות במקום מרכזי, לאחר שנים רבות של הגמוניה לערכי האינדיבידואליזם הקיצוני, האגואיזם, החומרנות, המרוץ למיליון, התחרות הפרועה, הצרכנות וההישרדות. המאבק ערער, לראשונה לאחר שנות דור, את האקסיומה, לפיה מדיניות השוק הפרוע וחסר העכבות הינה מדע מדויק ואמת מוחלטת, והעביר מסר שאזרחי ישראל אינם מקבלים אותו עוד ודורשים שינוי כיוון. המאבק הביא לשינוי תודעתי של הישראלים, מצרכנים לאזרחים, התובעים שותפות בניהולה של כלכלת ישראל והשפעה אמתית על דרכה החברתית של המדינה. בכך תרם המאבק תרומה משמעותית לדמוקרטיה הישראלית.

הישגים מסוג זה אינם הישגי ספרינט אלא הישגי מרתון. שינוי תודעתי מחלחל לאורך זמן, בוודאי לאחר עשרות שנים של מונופול תודעתי של דרך אחרת. אי אפשר למדוד את ההצלחה במדדים של שנים ספורות, לבטח לא של חודשים ספורים. אולם אחרי שנה ניתן לומר בוודאות, שהמונופול נסדק באופן משמעותי.

הישגי המחאה חורגים מן המגרש התודעתי – יש בהחלט הישגים מעשיים משמעותיים. ההישג הגדול הוא ועדת טרכטנברג. העובדה שבנימין נתניהו, האישיות המגלמת יותר מכל דמות בפוליטיקה הישראלית את רעיונות השוק הפרוע, בחר דווקא בטרכטנברג, המייצג דרך שונה בתכלית מדרכו, לעמוד בראש הוועדה לשינוי חברתי כלכלי, ביטאה תובנה שלו, שאין מנוס משינוי כיוון ועליה על דרך אחרת. ואכן, הוועדה הציעה לגנוז את מהפכת המיסוי שהייתה אמורה להיות גולת הכותרת הכלכלית של נתניהו בכהונתו כראש הממשלה ולהעביר עשרות מיליארדים, בעיקר דרך המסים מהשכבות החזקות במשק, לחיזוק החברה, החינוך והרווחה. המלצות הוועדה מנוגדות לנראטיב "האיש הרזה הסוחב את האיש השמן" האהוב על נתניהו, ומאמצות מרכיבים רבים של מדינת רווחה, שנתניהו עצמו, בעיקר כשר האוצר, לחם לריסוקה. והנה, עם פרסום ההחלטות, החליטה הממשלה עקרונית לאמץ אותן במלואן. ובאופן חלקי, היא אף קיבלה החלטות מעשיות על אימוץ חלקים מתוכה, ובראשם – חינוך חינם בגיל 3-4.

נכון, המלצות הוועדה רחוקות מלספק, אך הן מצביעות על שינוי כיוון ועליה על הדרך הנכונה. נכון, יישום מלוא ההמלצות מוטל בספק והממשלה עושה מאמץ למסמס אותן ולמרוח את הציבור. ומכאן, שיש הישגים גדולים למאבק החברתי, אך הוא רחוק מסיום ומניצחון, ולכן חשוב מאוד להמשיכו.

אז מה גרם לטרנד הכישלון? בראש ובראשונה, זהו טרנד שיצרה התקשורת. התקשורת הישראלית הינה בבעלות משפחות ההון הגדולות בישראל, הנהנות העיקריות מהסדר הכלכלי הקיים ומי שעלולות להיפגע משינויו. לכן, האינטרס שלהן הוא כישלון המאבק. שעה שהמאבק היה בשיאו והציבור הישראלי נסחף לתוכו, העיתונות, מטעמי רייטינג, הייתה חייבת לרכב על הגל, ולתת לו רוח גבית. אולם ברגע שהסופה שככה, ניצלה התקשורת את ההזדמנות כדי להלעיג למאבק, להציג אותו ככישלון ולייצג ספין של גוויעתו.

הגורם השני הוא שגיאות של ראשי המאבק, ובראש ובראשונה מאבקם נגד ו' טרכטנברג. במקום לתת גיבוי רבתי לוועדה ולמסקנותיה ולהיאבק למען יישומן, תוך הבהרה שזהו רק צעד ראשון בדרך לשינוי חברתי כלכלי משמעותי, נהגו ראשי המאבק כשיכורי כוח, אימצו תפיסה של "הכל מיד או לא כלום", לעגו לטרכטנברג ולמסקנות הוועדה שלו ובכך פגעו באמינות המאבק והרחיקו ממנו את הציבור. על כך ניתן להוסיף את מאבקי הכוח והאגו של ראשי המחאה, שהם אולי טבעיים, בוודאי בתנועה עממית ספונטנית שקמה ללא הנהגה נבחרת ומסודרת, אך הם גרמו לנזק.

הגורם השלישי הוא הצלחת היתר של המאבק בקיץ שעבר. הוצאת מאות אלפים להפגין שוב ושוב ושוב, באופן שאין לו תקדים באף מאבק ציבורי בתולדות המדינה, יצר ציפיה בלתי ריאלית להמשך רצוף של התנופה הזאת. וברגע שהיא נעצרה, והיא הייתה חייבת להיעצר, נוצרה תחושה של ריקנות, שנוצלה בידי יוצרי טרנד הכישלון לקדם את האג'נדה שלהם.

ואף על פי כן, ולמרות השגיאות – הטרנד הוא שקרי. המאבק הוא רק בראשיתו. על בסיס הצלחות העבר, ניתן לבנות את המשכו.

ההצלחה הגדולה של המאבק בקיץ 2011, שהייתה הגורם להצלחות שהזכרתי, היא כמותית – גיוס הציבור בהמוניו. בדמוקרטיה, אין דבר המשפיע על השלטון יותר מהמספרים – המספרים בסקרים והמספרים ברחוב. כמו בכל מאבק, גם במאבק החברתי תהיינה עליות וירידות, אולם אסור להנהגתו לוותר על גיוס ההמונים. אין תחליף לעוצמה הכמותית הזאת. לשם כך, על המחאה להקפיד על מספר עקרונות.

א. התמקדות אך ורק בסוגיה החברתית והכלכלית. המאבק הוא פוליטי – אין דבר פוליטי יותר ממאבק ציבורי על דמותה של החברה ועל דרכה של המדינה. מדוע, אם כן, ראשיו ניסו להציגו כא-פוליטי? מאחר ובשיח הציבורי בישראל, בעשרות השנים האחרונות, הפוליטיקה התמקדה בסוגיות החוץ והביטחון, עד שהייתה למזוהה עמן. לכאורה, הייתה אמת כלכלית מדעית אחת, שהייתה משותפת לשני הגושים הפוליטיים הגדולים, שהתחרו על דעת הקהל מי מוכשר יותר לנהל אותה. מי שהיה באופוזיציה ניסה להציג דרך "חברתית" יותר, שכונתה בידי השלטון כ"פופוליסטית". מה שהגדיר את המחלוקת הפוליטית בישראל, את הגושים והמפלגות, את ה"ימין" וה"שמאל", היה העמדות בנושא הגבולות, ארץ ישראל, השלום, ההתיישבות, הביטחון וכד'. כך, למשל, הסמן הקיצוני ביותר של הימין החברתי – כלכלי בישראל, העיתונאי נחמיה שטרסלר, נחשב לאיש "שמאל" בשל עמדותיו היוניות בתחום המדיני.

הצלחת המאבק לגייס המונים, נבעה מהימנעות מנהיגיו (למעט אי אלו החלקות, פה ושם) מגלישה לסוגיות המדיניות. כך, אנשים בעלי עמדות "ימניות", "שמאלניות" ומה שביניהן, בנושאים המדיניים, יכלו להתאחד במאבק לשינוי חברתי. אם יאמץ המאבק צד במאבק המדיני, הוא יאבד רבים מתומכיו, המזדהים עם הצד האחר, והדבר יביא לכישלונו ולנפילתו. בדרך כלל, הצליחו ראשי המאבק לנופף טרמפיסטים, מסוגו של אלדד יניב, שניסו להשתלט עליו ולהסיט אותו מדרכו. מן הראוי שימשיכו בדרך זו.

ב. התרחקות מהפוליטיקה של השנאה, ההסתה והפלגנות. במהלך המאבק בקיץ 2011, היו שניסו להסיט את המאבק להסתה נגד המתנחלים והחרדים. שיאה של התופעה, היה כשעיתון "הארץ" הפקיד את הכותרת הראשית שלו למאמר של עמוס עוז, שנשא את הכותרת הצינית "אנשים אחים אנחנו", והמסר שלו, היה הסתה פרועה נגד המתנחלים והחרדים. בדרך כלל הצליחו מנהיגי המחאה, חרף חוסר ניסיונם הציבורי, לשמור עליה מפני הרוח הרעה הזאת. מן הראוי שיקפידו על כך גם להבא.

ג. הפרלמנטריזם והמפלגות הם יסוד מוסד של הדמוקרטיה, אולם הדמוקרטיה החוץ פרלמנטרית חשובה לא פחות. על המאבק החברתי להתרחק מן הפוליטיקה המפלגתית, לא מתוך שלילתה, אלא מתוך תובנה שהתפקיד שלו הוא שונה. מאבק מוצלח, ובעיקר – מאבק המוני, ישפיע בהכרח על המערכת הפוליטית, ועל עמדת כל המפלגות. הזדהות עם מפלגות אלו או אחרות, תרחיק ציבור רחב מן המאבק ותוציא את הרוח ממפרשיו.

ד. אל לה לתנועה החברתית להסתפק בדרישות מן המדינה; עליה לעסוק באופן אקטיבי בעשיה חברתית, בהתנדבות חברתית ובחינוך.

אם ראשי המאבק יקפידו על ארבעת העקרונות הללו, המאבק ימשך וילך מחיל אל חיל. הוא לא יוכל להיות אינטנסיבי לאורך זמן כפי שהיה בקיץ שעבר; תהיינה לו תקופות של רגיעה ותקופות סוערות, הוא מחייב נשימה ארוכה והרבה סבלנות.

הידיעות על מותו של המאבק החברתי היו מוקדמות מידי. המאבק חי ובועט והוא יצליח לחולל שינוי מהותי ומשמעותי בחברה הישראלית.

* BSH