הבלוג של אורי הייטנר

ביום מסה / מתי כספי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 18.6.12

היום אשמיע שיר של משורר נשכח, שנדחק לשולי התודעה הספרותית, אך בעיניי הוא משורר נפלא ואני מקווה שעוד תהיה עדנה לשירתו. נשמע שיר של משה טבנקין, המשורר והמחנך, חבר קיבוץ עין חרוד ומראשי התנועה למען א"י השלמה, בנו של אבי תנועת הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין ואחיו של יוסף טבנקין, ממפקדי הפלמ"ח, מפקד חטיבת "הראל".

השיר הוא "ביום מסה", שבו המשורר מתעמת עם מי שבגדו בדרכם. אני מעריך שכוונתו היא לתנועתו, הקיבוץ המאוחד, שסטתה מהדרך שהטווה מייסד התנועה, אביו – הדבקות בשלמות הארץ. ראשי התנועה, אלון וגלילי, שהיו תלמידי טבנקין, הנהיגו את הקיבוץ המאוחד, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, לתמיכה ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, נוסח תכנית אלון, אף שגלילי הצליח למנוע קבלת החלטה רשמית של התנועה המאמצת את תכנית אלון, מפאת כבודו של טבנקין וכדי למנוע פילוג ופרישת תומכי טבנקין.

יתכן, שכוונתו של משה טבנקין היא לקיבוצים שסטו מן הדרך הקיבוצית. אמנם השיר נכתב בתחילת שנות ה-70, כעשור וחצי לפני משבר התנועה הקיבוצית ותחילת תהליך ההפרטה, אך כבר אז בנושאים שונים, הקיבוצים סטו מן האידיאולוגיה המקורית, כמו למשל בנושא העבודה השכירה. טבנקין האב נלחם ללא הצלחה בתופעה וראה בה סכנה לקיבוץ. יתכן שמשה טבנקין ראה בכך סטיה של הקיבוץ מדרכו, הדרך שנועדה להביאו אל מחוז חפצו – הגשמת רעיונותיו, ועליה על דרך המובילה אל מחוז אין בו חפץ. השיר מתאר את ה"מחוז אין בו חפץ", כמקום חלול, חסר תוחלת, חסר חיוּת. כאל מקום של מוות – "שבו יש מלוא חופניים רק אפר".

כדי להזדהות עם השיר, אין צורך להזדהות דווקא עם האידיאולוגיה של כותבו. באופן המהותי, יש בו ביטוי לתחושה הקשה של מי שחש נבגד בידי אנשים שראה בהם שותפים לדרך, והוא רואה בהם אובדי דרך. אני ראיתי כך בראשי תנועת העבודה, שהקימו את ההתיישבות בגולן, ובראשית שנות ה-90 חל מהפך בדרכם והם ניסו להוביל לנסיגה מהגולן. לא פעם השתמשתי בשיר הזה, בביקורתי על אותם אנשים בשנות המאבק. אגב, בנו, נכדיו וניניו של משה טבנקין חיים בגולן, וניניו מתחנכים בבתי הילדים של קיבוץ אורטל. השתמשתי בשיר גם בביקורת כלפי חברים לקיבוצי, שאיבדו את אמונתם ברעיון השיתופי.

מתי כספי הצעיר, בשנות העשרים לחייו, שהיו שנות פסגת גאוניותו ויצירתיותו, כתב לחן נפלא לשיר והקליט אותו לאלבומו הראשון, שיצא בשנת 1974.

בבגוד באדם דרכו - / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל - / אל מחוז אין בו חפץ // מערה יער - אטום. / שחללו - בלוי / שעיגולו - חתום. / שעפרו - קלוי. // שאין בו אבן על אבן / שאין בו ענף לקושש. / שאין בו פחמי כירים. / אין בו לחם. / אין אש / אין מים. // שבו יש / מלוא חופנים / רק אפר.

לפני כשבועיים הלך לעולמו יוסק'ה אחיטוב, ממעצבי דרכו ומורי דרכו של הקיבוץ הדתי. יוסק'ה היה מחנך דגול, שהעמיד דורות של תלמידים בעשרות שנות פעלו החינוכי. הוא היה אחד מהוגי הדעות החשובים של הציונות הדתית, שהציב אלטרנטיבה להקצנה החרד"לית; ציונות דתית שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בשני הגיליונות של "ידיעות הקיבוץ" שיצאו אחרי מותו, לא נכתבה מילה אודותיו. ברור לי שאין בכך זדון כלשהו או כוונת מכוון. זהו פשוט ביטוי לנתק הקיים בין התק"צ לבין הקיבוץ הדתי.

אין מקום לנתק הזה. הגיעה השעה לאיחוד התנועה הקיבוצית כולה. לאחר שני האיחודים הקודמים, נותר השלב האחרון – איחוד התק"צ והקיבוץ הדתי לתנועה קיבוצית אחת.  

* "ידיעות הקיבוץ"

בעוד שנתיים יסיים שמעון פרס את תפקידו כנשיא המדינה, ובורסת המועמדים להחליפו כבר רוחשת שמות. כל השמות שעל הפרק הם של פוליטיקאים, ראויים יותר או פחות – רובי ריבלין, דליה איציק, בנימין בן אליעזר, דוד לוי. מי אמר שהנשיא חייב לבוא מן השדה הפוליטי? מדוע שלא יהיה לנו נשיא משדה המדע או החינוך, האקדמיה או המשפט, התרבות או העיתונות, הכלכלה או הצבא?

בעיניי, המועמדת המתאימה ביותר לתפקיד, היא כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון. רות גביזון היא ענק משפטי, בעלת שם בינלאומי. היא ייסדה את האגודה לזכויות האזרח, עמדה בראשה תקופה ארוכה, ואין מומחה מובהק ומחויב ממנה לזכויות האדם והאזרח. היא משפטנית מבריקה, מקורית, יצירתית ובלתי שגרתית. היא מופת של יושרה אינטלקטואלית – לעולם תהיה נאמנה לצו מצפונה, ולא תהסס לומר את ההיפך ממה שמצפה הברנז'ה המשפטנית, שלא אחת מדקלמת דקלום פופוליסטי אחיד, ונוהגת כאספסוף לכל דבר.  

תפקידו של הנשיא הוא לסמל את המשותף והמאחד, ופרופ' גביזון היא האדם הראוי לכך. בכמה מן הנושאים המפלגים את הציבור הישראלי, עמדתה הינה אי של שפיות ויציבות בין העמדות הקיצוניות והמתלהמות.

רות גביזון מחויבת לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולמציאת דרכים להבטיח את יהדותה של מדינת ישראל. היא מתחה פעמים רבות ביקורת על מדיניותו הבלתי מאוזנת של בית המשפט, שנטה לא אחת להתעלם מצרכיה היהודיים של המדינה. אולם היא לעולם לא תהסס לצאת נגד רוח לאומנית וגזענית, נגד רוח אנטי דמוקרטית, כביכול בשם יהדותה של המדינה. היא מחויבת לדמוקרטיה וכנשיאה תחנך את הציבור לדמוקרטיה אמתית, מהותית. אולם היא לא תסחף אחרי טרנדים של היסטריה פופוליסטית, של גורמים פוליטיים המציגים מצג שווא של "סכנה לדמוקרטיה" כביכול,  ומציגים חוקים שהם מתנגדים להם כחוקים "אנטי דמוקרטיים" כביכול. גביזון, כנשיאת המדינה, תהיה אוטוריטה שתסמן את הדרך היהודית והדמוקרטית האמתית.

רות גביזון מחויבת לשלטון החוק ולעליונות המשפט בישראל. היא לעולם לא תיתן ידה להנפת יד גסה על שלטון החוק, להסתה להפרת חוק ולהפרת פסקי בית המשפט. אולם היא מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, ומצדדת בהימנעות ממעורבות משפטית בסוגיות פוליטיות, שמקומן במגרש הפוליטי. היא מודעת לכך ששופטי בית המשפט לא נבחרו בידי הציבור, ולדעתה אין בסמכותם להיות הפוסקים העליונים בסוגיות אידאולוגיות. את השאלות הפוליטיות יש להשאיר לנבחרי העם. המערכת הפוליטית מייצגת את מגוון הערכים בציבור, ולא רק את "הציבור הנאור", כפי שברק נהג לכנות את שותפיו לדעה הפוליטית. המערכת הפוליטית עומדת למבחן הציבור והציבור יכול להחליפה בבחירות, אם פעלה בניגוד לדעתו. אם בית המשפט הוא הערכאה הפוליטית העליונה, ולציבור אין יכולת להשפיע על החלטותיו, זוהי דמוקרטיה מעוותת.

רות גביזון מתנגדת למשפטיזציה של מדינת ישראל. היא מבינה, שגישתו של ברק לפיה "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", פוגעת במרקם החברתי ובנורמות הציבוריות. ברגע שסוגיות של מהוגנות פוליטית, של תקינות פוליטית, של התנהגות נבחרי הציבור, של נורמות פסולות ומושחתות של נבחרי הציבור, אינן נשפטות במגרש הציבורי אלא המשפטי, נוצר מצב שכל מה שאינו פלילי, או כל מה שלא הוכח כפלילי – כשר. וכך, האופנה של בחינת כל התנהגות במשקפיים משפטיות, שחררה את הנבחרים ממשפט מוסרי ונורמטיבי של הציבור, והכשירה את השחיתות והנורמות הפסולות. גביזון היא מופת של ישרות דרך והצנע לכת, וותוכל להיות, בראש ובראשונה בזכות הדוגמה האישית, ראש החץ במאבק ציבורי נגד השחיתות.

מול מתקפת הפוסט ציונות, האנטי ציונות, הדה-לגיטימציה נגד ישראל מחוץ ומבית, רות גביזון תעמוד כציונית מובהקת, שהרעיון הציוני מנומק ומנוסח מפיה באופן היסודי, העמוק והמשכנע ביותר. מול טענות השווא המציגות סתירה, כביכול, בין הציונות לבין הליברליזם וההומאניזם, מציגה גביזון משנה של ציונות ליברלית והומאניסטית, הנותנת מענה הולם למי ששולל את הציונות בשם הליברליזם וההומניזם ולמי ששולל את הליברליזם וההומאניזם בשם הציונות.  

רות גביזון היא אחד האנשים המזוהים ביותר, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, עם זכויות האדם והאזרח. היא תגן על זכויות האדם והאזרח ולא תיתן את ידה לפגיעה בזכויות אלו, אולם לעולם לא תיתן ידה לשימוש הציני ב"זכויות האדם", כביכול, ככלי למאבק אנטי ישראלי ואנטי ציוני. כמי שמבינה דבר בתחום זכויות האדם וכאוטוריטה שאין כדוגמתה בתחום, היא לא תיבהל ולא תתרגש מהצווחות של "ארגוני זכויות האדם", העושים בזכויות האדם קרדום לחפור בו, בקמפיינים של דה-לגיטימציה למדינת ישראל.

מול הקיצוניות הדתית והחילונית המטלטלת את החברה הישראלית ודוחפת אותה לעימות פנימי מיותר, רות גביזון, שניסחה יחד עם הרב מדן את אמנת גביזון – מדן, עשויה להוביל מהלך לאומי של אמנה, המבטאת הסכמה רחבה אודות צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה (שלבטח לא יספק את הקצוות הפנאטיים, אך יבטא את הרוב הציוני והדמוקרטי השפוי).

אחרי שתשעה גברים מילאו את התפקיד הבכיר היחיד שטרם כיהנה בו אישה, מן הראוי שתהיה לנו נשיאה.

פרופ' רות גביזון היא האדם המתאים ביותר היום לתפקיד.

* BSH