לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ביקור היסטורי


היום [המאמר יפורסם ב-22 ביוני] לפני שנה, נערך באורטל ביקור היסטורי. ביקור של ראש ממשלה.

 

בעצם, לא בדיוק. מחר ימלאו עשרים שנה לבחירתו של יצחק רבין לראש הממשלה. אבל כאשר הוא ביקר באורטל, יום קודם לכן, היה ברור לכל שזהו ראש הממשלה הבא. הסקרים היו חד משמעיים וכך גם האווירה הציבורית. גם אנו, רובנו הגדול, תמכנו בו. קיבלנו אותו בשמחה רבה, כידיד אמת.

 

עצם הביקור הזה, מעורר שאלות. מה יש למועמד לראשות הממשלה, יום לפני הבחירות, לבזבז את זמנו על יישוב קטן, עם כמה עשרות חברים, שבלאו הכי רובם הגדול יצביעו בעדו? אין זה בזבוז זמן ומרץ? זאת ועוד, 11 יום קודם לכן ביקר רבין בגולן, לשם מה הוא חוזר לכאן שוב?

 

הביקור הזה לא היה מקרי. את היומיים האחרונים לפני הבחירות, החליט רבין להקדיש למסלול סמלי – ביקור במקומות המסמלים את רעיונותיו, את המסרים למענם הוא מבקש מן הציבור מנדט להנהיג ולהוביל את המדינה. המקום הראשון, ולא בכדי, היה קיבוץ אורטל. היה זה מסר – אני פותח את הסיור בגולן, כדי לחזק את הבטחתי לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

 

11 ימים קודם לכן, בעצרת לציון 25 שנים להתיישבות בגולן, אמר: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל". הוא תקף את ממשלת הליכוד שאינה משקיעה די בגולן, אינה בונה תשתיות, אינה מחזקת את היישובים, אינה מאכלסת את הגולן. "לא די לשאת דברים על רמת הגולן, יש לחזק אותם במעשים". הוא הבטיח לעשות.

 

****

 

רבין הגיע לאורטל, מלווה בעוזרו שמעון שבס, לשעבר איש הגולן, חבר קיבוץ אפיק, יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, וראש המועצה האזורית גולן יהודה וולמן, מהפעילים המרכזיים במחנה רבין במפלגת העבודה.

 

קיבלנו אותו בכבוד מלכים. ילדי אורטל, מנופפים בדגלונים, שרו לו את שיר ה-25 לגולן: "רמת הגולן היא הבית שלי". לאחר מכן אירחנו אותו לשיחה בחדר האוכל. בשיחה, הוא חזר על דבריו בעצרת, שב והבטיח לשמור על הגולן ולחזק אותה.

 

על משפט אחד, אותו נהג לומר, התווכחתי אתו: "אין זה אומר, שבכל מקרה, נשאר בכל סנטימטר ברמת הגולן". תקפתי אותו על דבריו אלה והוא הסביר, בתגובה, את כוונתו: "כאשר אני אומר שלא נרד מרמת הגולן, כוונתי היא שגם אם הדבר יביא למלחמה, לא נרד מהגולן, ואני אוכל להביט בעיניהן של אמהות שכולות ולומר להן שלא הייתה ברירה. איני יכול לומר זאת על כל ס"מ בגולן".

 

לא אהבתי את האמירה הזאת, אולם כיוון שידעתי שבכל מקרה אין פרטנר לפשרה בגולן, בוודאי לא ל"וויתורים קוסמטיים" כפי שהוא כינה זאת, סמכתי על אמינותו ונחישותו לא לרדת מהגולן. כמו רוב חברי אורטל ורוב אזרחי ישראל, בחרתי בו.

 

****

 

ארבעה חודשים וחצי לאחר מכן, שב ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לאורטל. הפעם היה זה ביקור מסוג אחר לגמרי. לאורך כל כביש הגישה לאורטל, ניצבו מאות רבות של תושבי הגולן, והפגינו נגדו בזעם. בחדר האוכל, ישבנו – חברי מליאת ועד יישובי הגולן, מליאות המועצות בגולן ומזכירי היישובים. מולנו, ישבו ראש הממשלה, שר הפנים אריה דרעי, שבס ושני ראשי המועצות, וולמן וסמי בר לב.

 

רבין אמר ששינה את דעתו, הוא מנהל מו"מ לשלום עם סוריה, ותמורת שלום הוא מוכן "לנסיגה בגולן, לא מהגולן". אנו תקפנו אותו בחריפות רבה, במילים קשות ביותר.

 

לאחר רצח רבין, נשאל מזכירו, איתן הבר, בראיון טלוויזיוני, מה היה הרגע הקשה ביותר בכל הקדנציה שלו. הבר השיב: הביקור באורטל. הוא סיפר שכל הדרך חזרה רבין שתק, ישב מכונס בתוך עצמו, ידע עד כמה אכזב את האנשים שהאמינו בו.

 

****

 

מה קרה לרבין? מה השתבש?

 

המשורר חיים גורי מצטט את רבין, שבשיחה עם חבריו הפלמ"חניקים שהתנגדו לדרכו החדשה ונפגשו עמו כדי לשכנע אותו לחזור בו (גורי, והאלופים במיל' יצחק חופי, עמוס חורב וצביקה זמיר) הוא האשים את בגין, שבהסכם השלום עם מצרים יצר תקדים הכובל את ידיו.

 

איני מקבל זאת. תפקידו של מנהיג לסלול דרכים חדשות ולא ללכת בדרך שהוא רואה אותה כשגויה. ובכל מקרה, רבין ויתר יותר מבגין, בהסכימו לנסיגה לא רק לגבול הבינלאומי, אלא לקווי 4.6.67.

 

באורטל הוא עוד דיבר על נסיגה בגולן, לא מהגולן. אח"כ היה מוכן לנסיגה לגבול הבינלאומי. בפגישה עם וורן כריסטופר, מזכיר המדינה האמריקאי, ב-3.8.93, הפקיד רבין בידיו "פיקדון". במקרה היפותטי של תשובה חיובית של אסד על דרישותיו בנושא הסדרי הביטחון ועומק השלום, הוא יהיה מוכן לנסיגה מוחלטת, לקווי 4.6. כריסטופר אמור היה להשתמש בפיקדון רק במקרה שאסד ישיב בחיוב. כריסטופר מעל באמון, ולמחרת העביר את הסכמתו של רבין, בטרם קיבל את תשובותיו של אסד. מיותר לציין, שאסד לא קיבל את דרישותיו של רבין.

 

איך ניתן להסביר את גלישתו של רבין במדרון החלקלק הזה? אני רואה זאת כהתמכרות של מהמר. ככל שנכונותו לוותר הייתה גדולה יותר ולא הניבה את התוצאות, הוא כבר היה במצב הנפשי של הוויתור, ולנוכח התשובה השלילית, הגדיל את מינון הוויתור. עוד צעד קטן, ואביא את השלום המיוחל. לעומתו, אסד לא זז מעמדת הפתיחה שלו בכל הנושאים כמלוא הנימה, ולכן המו"מ לא הניב כל תוצאה.

 

הפיקדון שנתן רבין היה סודי. אף שר בממשלה לא ידע עליו, אף לא שר החוץ.  אפרופו דו"ח מבקר המדינה על פרשת המשט – נוהל קבלת ההחלטות השערורייתי שנחשף בו, טוב לאין ערוך מתהליכי קבלת ההחלטות הן בהסכמי אוסלו והן במו"מ עם סוריה.

 

פרס שמע על הפיקדון לראשונה מקלינטון, בהלוויית רבין (שנתיים ורבע מאוחר יותר). פרס נדהם, אך אמר שהוא מחויב להתחייבות הזאת. פרס, נתניהו (במו"מ חשאי), ברק (שהיה האובססיבי והנחוש מכולם להגיע להסכם ולסגת מהגולן) ואולמרט (באמצעות ה"מתווך ההוגן" ארדואן) ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן ונכשלו. ויתוריהם אף פעם לא סיפקו את אסד. האמת היא, שהם תמיד הציעו הצעות, שידעו שלא יספקו את אסד. רבין התחייב למשאל עם במקרה של נסיגה וממשיכיו חזרו על אותה מחויבות. המאבק שניהלנו והתמיכה הציבורית האדירה במאבקנו, הבהירו להם שהסכם על נסיגה מהגולן יכשל במשאל. ולכן, בכל הצעותיהם לסורים, הם נעצרו צעד אחד לפני ההסכמה של הסורים, שעלול היה להיות צעד אחד לפני התהום.

 

****

 

כעסנו מאוד על רבין, שהיה מוכן לסגת מהגולן, אולם במבחן התוצאה, לא יצא מכך דבר. לעומת זאת, נזכור לו לטובה את העובדה שבקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, הוא יישב את הגולן יותר מכל ראש ממשלה לפניו או אחריו. הוא החליט על ההתיישבות במרכז הגולן, על הקמת קצרין, ועל הקמת מספר היישובים הגדול ביותר בכל שנות ההתיישבות בגולן. אחרי החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות כגזענות, הוא כינס את הממשלה לישיבת חירום, בה הוחלט שתגובתנו היא המשך העשיה הציונית – הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן. ממשלת רבין גם החליטה על הקמת אורטל (בפועל, ההחלטה יצאה לפועל בתקופת ממשלת בגין).

 

נזכור את רבין, כרמטכ"ל שפיקד על שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 15/6/2012 16:26   בקטגוריות אורטל, אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, רצח רבין  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מילה טובה על אסד


סליחה. יורשה לי לומר מילה טובה על אסד?

?!?!?!

פניה זו מזמינה שתי תגובות של תימהון.

 

ראשית, מילה טובה? על אסד?!?! על הקצב מדמשק? על רוצח ההמונים הזה? על האיש שרצח אלפים רבים מבני עמו? האיש ששולח כנופיות בריונים לבצע מעשי טבח מחרידים בערי סוריה – לרצוח ילדים לעיני הוריהם מטווח אפס, להצית בתים על יושביהם, לאנוס ילדים לעיני אמהותיהם ואמהות לעיני ילדיהן? - לירות על רופאים בדרכם לטפל בפצועים? - להתעלל בפצועים בבתי חולים ולענות אותם עד מוות? לירות על אנשים המלווים את בני משפחותיהם לדרכם האחרונה? איזו מילה טובה ניתן לומר על אסד, אויב מושבע של ישראל, מרכיב מרכזי בציר הרשע, בן בריתם של איראן וחיזבאללה?

 

והתמיהה השניה שתופנה אליי, בצדק, היא – אתה?!?!

אכן, תחת שטיפת המוח והאופוריה של "מסיבת אסד" – האב והבן, עמדתי בפרץ במשך שנים והסברתי שהמלך עירום. נכון, איני בר סמכא כמליצי היושר של משטר רבי הטבחים, דוגמת המזרחן והביוגרף של חאפז אסד פרופ' משה מעוז וגם לא כמו ד"ר אלון ליאל, איש יחסי הציבור בהתנדבות של האסדים ומי שייסד את התנועה למסירת הגולן לסוריה, או באיזה שם מכובס שהוא כינה את תנועתו. ובכל זאת, נאבקתי נגד שטיפת המוח שלהם ושל שכמותם. והנה, דווקא היום, כאשר הכל מבינים שצדקתי, לפתע אני מבקש לומר מילה טובה על אסד?

 

הבהרה – נכון שלכל אורך השנים טענתי שאסד ומשטרו אינם אנשי שלום, אלא דיקטטורים רצחניים ואויבים מושבעים, שאי אפשר יהיה לסמוך על הסכם שלום עמם. אולם מעולם לא טענתי שזאת הסיבה המרכזית להתנגדותי לנסיגה מהגולן. הגולן הוא חלק מא"י, שאין בו איום דמוגרפי כלשהו, שטח ריבוני של מדינת ישראל, חבל התיישבות למופת ואזור בעל חשיבות אדירה לביטחון ישראל. גם אילו נהנתה סוריה משלטון דמוקרטי ושוחר שלום לא הייתי מוכן לנסיגה. מצד שני, אילו היה בסוריה שלטון דמוקרטי ושוחר שלום, ניתן היה להגיע עמו לשלום אמת על בסיס הגבול הנוכחי, תוך כיבוד הדדי של ריבונות שתי המדינות.

 

לא בשל אופיו של הממשל הסורי טענתי נגד רעיון העוועים של נסיגה מהגולן, אבל בהחלט התרעתי שמדובר במשטר שאינו יכול להיות פרטנר לשלום. וכל מי שטען כלפיי, שאני מצייר תמונה כוזבת אודות המשטר הסורי, כיוון שהיא משרתת את השקפתי – חייב להודות היום, שאת התמונה הכוזבת ציירו מי שטייחו את רצחנותו של משטר הטרור של שושלת אסד, והציגו מצג שווא אודותיו, שישרת את שטיפת המוח למען הנסיגה.

 

היום אנשים רבים מתפכחים, לנוכח המציאות הנגלית להם בדיכוי האכזרי שנוקט אסד במדינתו. אולם כדאי לזכור שקוטנו הרצחנית של חאפז אסד עבה ממותניו הרצחניות של בנו. במשך למעלה משנה רצח בשאר אסד כ-13,500 איש (בעצם פחות, כיוון שחלק מן ההרוגים הם אנשיו שנהרגו בקרבות). לעומת זאת, חאפז אסד טבח בין 20,000 ל-30,000 איש בתוך שבועות בודדים, בעיר חמאת ב-1982. את מי זה עניין? אם כדי לנגב חומוס בחומס ניתן להחריב מפעל התיישבות ולגרש אלפי ישראלים נאמנים מאדמתם, מיישוביהם, מבתיהם, אז רבבות סורים טבוחים יהיו מעצור בדרך הנסיגה? ומה בטבח של רבבות הפריע לראש הממשלה ברק, בניסיונו האובססיבי להגיע עם סוריה להסכם על נסיגה מהגולן, לדקלם השכם והערב את המנטרה השחוקה אודות "אסד, מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית"?

 

אז איזו מילה טובה יש לי לומר על אסד?

ובכן, אין זה מן הנמנע, שהוא עדיף על מי שיחליף אותו.

 

שכן, זאת לדעת – המלחמה בסוריה אינה בין טובים לרעים, אלא בין רעים לרעים. היא אינה בין דיקטטורה לדמוקרטיה, אלא בין דיקטטורה לדיקטטורה. אינה בין שוחרי שלום למחרחרי מלחמה, אלא בין מחרחרי מלחמה למחרחרי מלחמה. זאת האמת.

 

לזכותם של חאפז ובשאר אסד ייאמר, שההרתעה הישראלית השפיעה עליהם. הפלישה הסורית לישראל במלחמת יום הכיפורים הסתיימה בתבוסה קשה וכואבת לסורים. בתוך עשרה ימים לא נותר זכר בישראל לצבא הפולש, וכעבור עוד ימים אחדים צה"ל עצר בפאתי דמשק. אסד לא שכח את הלקח הזה כל ימיו. גם לא את לקח הקרבות עם צה"ל בלבנון, במלחמת של"ג, שבהם צבאו הוכה שוק על ירך. כתוצאה מכך, הגבול בין ישראל לסוריה הינו, כבר קרוב ל-40 שנה, הגבול השקט ביותר של ישראל, יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. לא זו בלבד שסוריה לא יצאה למלחמה בישראל, היא גם מנעה טרור משטחה.

 

האם ההרתעה הזאת תצליח גם מול משטר שיחליף את אסד? או שמא יהיה זה משטר אסלאמיסטי  בלתי רציונלי, שיחמם את הגבול?

 

שני לקחים מן המצב. האחד, להבין שהשכונה שבה אנו חיים אינה חולקת עמנו את עולם הערכים ההומניסטי שלנו. להפסיק להיות מופתעים בכל פעם, כאשר אנו עדים למהותה. למשל, לא להאמין למי שאומר שניתן לסמוך על כך שאיראן לא תעז לעשות שימוש בנשק גרעיני, אם יהיה ברשותה.

 

השני, להסיר סופית וחד משמעית מעל סדר יומנו, את הסכנה, מעוררת הפלצות, של נסיגה מהגולן, חלילה.

 

* "על הצפון"

נכתב על ידי הייטנר , 11/6/2012 00:36   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, המלחמה בלבנון, התיישבות, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דמוקרטיה או "סרבנות"


אחד מכוכבי הכתבות על 30 שנים למלחמת שלום הגליל, הוא אל"מ אלי גבע, המח"ט שערק מן הקרב. האם מדובר בפחדן שנמלט, כפי שטוענים פקודיו וחבריו לנשק, או ב"סרבן אידיאולוגי" כפי שהוא טוען? איני יודע. אולם בעיניי, עדיפה פחדנות על פני עריקה פוליטית. הוא פחדן? הפחד הוא רגש טבעי, ואף שמצופה מחייל ובוודאי מקצין בכיר להתגבר על הפחד ... קורה שמישהו אינו מסוגל. כל הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו. אבל אם מדובר, כפי שטוען גבע עצמו, ואני נוטה להאמין לו, בעריקה מקרב נוכח פני האויב, של קצין בכיר בתפקיד מח"ט, כיוון שהוא אינו מוכן לקבל את החלטות הדרג המדיני, הנבחר, במדינה דמוקרטית, מדובר במעשה חמור ביותר, אנטי דמוקרטי, בלתי נסלח.

 

אבישי גרוסמן מעלה במאמרו על נס את ה"סרבנות" וחוגג 30 שנה להיווסדה. אולם ה"סרבנות" היא הנפת יד גסה על הדמוקרטיה.

 

בדמוקרטיה, הממשלה הנבחרת מוסמכת לקבוע מדיניות ולקבל החלטות, בין השאר בסוגיות ביטחוניות כיציאה למלחמה. הממשלה כפופה לפרלמנט הרשאי להביע בה אי אמון או להקדים את הבחירות. הצבא כפוף לממשלה ומחויב למלא את החלטותיה. הצבא הוא גוף היררכי והחיילים מחויבים למלא את פקודות מפקדיהם, אלא אם הן פקודות בלתי חוקיות בעליל, עליהן מתנוסס דגל שחור. ודאי שהחלטה לצאת למלחמה בלבנון, או לפעול ביו"ש אינה עונה על הגדרת הדגל השחור, ועובדה שמעולם אף בית משפט בישראל לא קיבל טענה מופרכת כזאת.

 

ה"סרבנות" הינה שבירת הכלים הדמוקרטיים. זהו ניסיון לסכל את מדיניות הממשלה הנבחרת באמצעות קציני הצבא וחייליו, שלא יסורו למרותה. מעשה כזה הוא פוטש.

 

לא בכדי הכנסתי את המושג "סרבנות" למרכאות. השימוש במושג המכובס הזה, נועד ליצור חיבור בין הפוטש הזה לבין התנגדות דיסידנטית למשטר, במדינות דיקטטוריות. במדינה שבה יש לאזרח יכולת להחליף את השלטון בקלפי, להפגין נגדו, למחות נגדו, לכתוב נגדו, להצטרף לתנועת מחאה או להקים תנועה כזו, לשבות שביתות שבת ורעב – השימוש בעולם המושגים הדיסידנטי הוא פאתטי ומופרך. למעשה מדובר בעריקה ממלחמה, לא פחות ולא יותר, וכך יש לשפוט את המעשה ואת העושים אותו. זהו מעשה חמור ביותר, שהדמוקרטיה חייבת להתגונן מפניו בענישה חמורה. ובראש ובראשונה – כל קצין שערק, יש לשלול ממנו את דרגותיו, לא כעונש אלא כתוצאה מובנת מאליו של מעשיו. בעריקתו הוא הוכיח בעליל שאין הוא ראוי לדרגותיו.

 

מארת העריקה הפוליטית החלה בלבנון, נמשכה באינתיפאדות ולאחר מכן בהתנתקות.

האידיאולוג של הסרבנות היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. מסיבה זו, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין החליט להחרים את טקס הענקת פרסי ישראל ב-1993, כדי שלא ללחוץ את ידיו של ליבוביץ', שזכה בשנה זו בפרס. בתגובה, ויתר ליבוביץ' על הפרס. והנה, ליבוביץ' עצמו הצהיר, לאחר הסכמי אוסלו, שמעתה ואילך אין עוד מקום לסרבנות, כיוון שאם אחרי ההסכם הפלשתינאים ימשיכו בטרור ובמאבק המזוין, יש לישראל כל ההצדקה להגן על עצמה. והנה, ככל שההסכם הופר והטרור גבר, כך גברה ההסתה לעריקה, שהגיעה לשיאה בעיצומה של מתקפת הטרור ופיגועי ההתאבדות, אחרי שערפאת דחה את הצעתו של ברק למדינה עצמאית בגבולות 49' (עם "חילופי שטחים") – מכתבי הקצינים, הטייסים וכו'.

 

ליבוביץ', שהיה מודע לסתירה בין העריקה לדמוקרטיה, מצא לכך הצדקה מעניינת: "מאחר שרוב בני האדם הם טיפשים ורשעים, הרי שגם שלטון הרוב הוא שלטון הטיפשים והרשעים". אסונות רבים ידעה האנושות במאה ה-20, מצד אנשים שהיו בטוחים שהם יותר חכמים ויותר צודקים מחכמת הדמוקרטיה, ולכן הם רשאים לצפצף עליה. ראש ממשלתנו נרצח בידי אדם כזה.

 

אני מעדיף לאמץ כמוטו את אמירתו האלמותית של וינסטון צ'רצ'יל: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו".   

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 10/6/2012 15:11   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חוץ וביטחון, חברה, פוליטיקה, המלחמה בלבנון, סרבנות, צבא  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)