הבלוג של אורי הייטנר

החברה הישראלית אינה גזענית. הצגתה כגזענית, היא חלק מקמפיין הדה-לגיטימציה נגדה, שנועד לקעקע את יסודותיה ולטפול עליה עלילות שווא. אולם יש בחברה הישראלית גזענות, שראוי להיאבק בה ולהוקיע אותה.

גזענות הינה התייחסות לקבוצה מסומנת בחברה בשנאה, בבוז, ולרוב בשילוב המוכר של הצגתה בעת ובעונה אחת כנחותה וכשולטת בנו. חשוב להבחין בין ביקורת ואף ביקורת חריפה על קבוצה לבין יחס גזעני אליה.

במדינת ישראל מופנית הגזענות למספר קבוצות: ערבים, מהגרים זרים, חרדים, מתנחלים, עולים מאתיופיה, הומואים ולסביות. יש לציין שגילויי הגזענות כלפי עדות כמעט ונעלמו, למעט כלפי עולי אתיופיה. עם זאת, בתוך החברה החרדית, קיימת תופעה של גזענות כלפי חרדים מזרחיים.

אחד המרכיבים המכוערים ביותר של הגזענות, הוא הדה-הומאניזציה של מושאיה. קשה לנו לשנוא בני אדם כמונו, בני אדם שנבראו בצלם, ולכן הגזענות נוטה לנטרל את מושאי הגזענות מאנושיותם ולהציגם כפחות מבני אדם. הם לא כמונו, הם נחותים. הדה-הומאניזציה נעשית לרוב ביצירת זהות בתודעה הציבורית בין אנשי הקבוצה השנואה לבין בעלי חיים או מחלות. עלוקות, עכברושים, שרצים, תת אדם וכו', הם ביטויים נפוצים של הגזענות. הוא הדין ביצירת זהות בין הקבוצה השנואה לבין מחלות ונגיפים.

ח"כ מירי רגב חטפה בצדק זובור ציבורי בעקבות נאום ההסתה המתלהם שלה בו כינתה את המהגרים מאפריקה סרטן. הנשיא, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, שרים, ח"כים, אישי ציבור ועיתונאים, כולם יצאו מגדרם כדי לגנות אותה. גם הח"מ הוסיף יותר מקיסם אחד למדורה הזאת.

שבוע לפניה השתמש ח"כ אחמד טיבי בדיוק באותו ביטוי, כלפי המתנחלים ואמות הספים לא רעדו. הציבוריות הישראלית החרישה באדישות, שהרי אנו רגילים להיות המתנחלים שק החבטות של החברה הישראלית.

גלי צה"ל העניקו לטיבי במה בפריים טיים, לבטא את שלילת קיומה של מדינת ישראל. הוא קרא בדבריו להחליף את ישראל ב"מדינת כל לאומיה". לשבחו ייאמר, שהוא לא הסתתר מאחוריה הביטוי המכובס "מדינת כל אזרחיה", המתאר את מהותה של ישראל גם היום – מדינה יהודית שהיא גם מדינת כל אזרחיה. הוא אמר בפירוש בראיון, שאינו מסתפק ב"מדינת כל אזרחיה", כלומר בזכויות אישיות שוות לכל, אלא בהמרת המדינה היהודית היחידה, במדינה דו לאומית או רב לאומית. אולם המדינה הזאת היא רק מן הקו הירוק ומערבה. מעבר לקווי 49' תקום מדינה פלשתינאית. זאת משמעות "רעיון שתי המדינות", כפי שהפלשתינאים מקפידים להגדיר, להבדיל מרעיון "שתי מדינות לשני עמים". הרעיון שלהם הוא חלוקה לשתי מדינות – מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים ולצדה מדינה לא יהודית, מדינת לאומיה.

נקיה מיהודים? יודנריין?? לא יעלה על הדעת. שאל המראיין, רזי ברקאי – האם יהיה מקום ליהודים במדינה הפלשתינאית? "בוודאי", השיב טיבי. כלומר, הקשה רזי, תאפשרו להתנחלויות להישאר על מכונם? השיב טיבי: ההתנחלויות הן גרורות סרטניות שצריך לעקור אותן. יהודי שירצה להיות תושב פלשתין", אמר טיבי, "יוכל לעשות זאת.

איזו מהומת אלוהים הייתה מתרחשת אילו ח"כ אחר, נניח תמונת הראי של טיבי, מיכאל בן ארי, היה אומר בראיון שהכפרים הערביים במדינת ישראל הם גרורות סרטניות שצריך לעקור אותן, אבל ערבים שירצו להיות ישראלים יוכלו לעשות כן, כבודדים? הסערה שעוררו דבריה של מירי רגב היו כאין וכאפס לעומת הסערה שדברים כאלה היו מעוררים. אבל טיבי דיבר, והמנחה אפילו לא הקשה. למה? כי על המתנחלים ... מותר. זה בסדר.

מי שיצאו חוצץ נגד דבריה של רגב והבליגו על דברי ההסתה הגזעניים של אחמד טיבי, לוקים בצביעות. מי שמסכינים עם ביטויי גזענות כלפי מגזר אחד, פסולים להטפה נגד הגזענות.

יש לומר באופן חד משמעי – כל ביטוי גזעני מסוג זה, לא יסלח. אף קולקטיב אנושי אינו סרטן. הגזענות היא הסרטן. והצביעות היא נגיף.

תכניתו של ראש הממשלה להעתיק את בתי שכונת האולפנה אל תוך היישוב בית אל, על קרקע מוסדרת, ובניית עשרה בתים ביישוב על כל בית שייעקר, עוררה תגובות שליליות ומחאות מ"שמאל" ומ"ימין".

המחאה מ"שמאל" מובנת  ולשיטתם – מוצדקת. הם לא חיפשו בנרות, במשך שנים, את בעל הקרקע, כדי לחזק את היישוב בית אל. מטרת המהלך שלהם, היה עקירת היישובים וצמצום מספר המתיישבים, והנה הם מגלים, למגינת לבם, שמילוי החלטת בג"ץ ככתבה, כלשונה וכרוחה, מביא דווקא לתוצאה הפוכה לזו שלמענה פעלו – לחיזוק ההתיישבות ולתוספת תושבים. לא הקרקע הפרטית של הגבעה עניינה אותם, אלא עצם מפעל ההתיישבות, שהם שוללים אותו מיסודו ורואים בו עוול, והנה, המהלך שלהם מחזק אותו. תסכולם מובן וכן מחאתם.

לא כן, מחאת ה"ימין". על מה הם מוחים? ההשוואה להתנתקות – מופרכת. אף יישוב לא נעקר. התושבים אינם נעקרים מיישובם, מקהילתם, ממפעל חייהם. המהלך בכללותו מחזק את יישובם, מגדיל אותו ומוסיף לו תושבים רבים. ורעיון הניסור, המושמץ כל כך, עשוי אפילו לשמור פיסית, על בתיהם הנוכחיים, בשלמותם. מדוע במקום לברך את ראש הממשלה הם מוחים נגדו, מפגינים ושובתים רעב?

דומה, שיותר משחיזוק ההתיישבות חשובה להם, חשוב להם להוכיח מי בעל הבית – לכופף את הממשלה וראש הממשלה ובעיקר את בית המשפט העליון. אולם אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית ללא שלטון חוק, ובשלטון חוק, פסיקת בית המשפט מחייבת את הכל, כולל את הממשלה.

אני שולל בעקביות ולאורך שנים את האקטיביזם השיפוטי, שמשמעותו – פוליטיזציה של המשפט וכרסום מעמדו, ובשל כך פגיעה בשלטון החוק. אולם במקרה הזה, אין המדובר באקטיביזם שיפוטי.

מדיניות ההתיישבות היא סוגיה מדינית מובהקת, באחריות מלאה של הממשלה והכנסת. אין זו סוגיה משפטית ואין לבית המשפט אמירה אודותיה. ואכן, במשך 45 שנות התיישבות בשטחים, נמנע בית המשפט, על כל נשיאיו, כולל האקטיביסטים ברק ובייניש, מלהתערב בסוגיה הפוליטית הזאת, ולא נכנס למלכודת אליה ניסו גורמים שונים לגרור אותו, בעתירות רבות, בשם טענת אי החוקיות, כביכול, של החלטות הממשלות הנבחרות בנדון.

ההחלטה על גבעת האולפנה, אינה עוסקת במדיניות ההתיישבות של ישראל, אלא בהגנה על זכויות הקניין של אדם שביקש סעד משפטי, ובית המשפט קיבל את טענת בעלותו על הקרקע שעליה נבנתה השכונה. זו אינה סוגיה פוליטית אלא משפטית, ובסוגיה כזו בית המשפט הוא הפוסק.

דומה החלטה זו להחלטת הרכב בית המשפט העליון, בראשות השופט, לימים נשיא בית המשפט, משה לנדוי, להעתיק את אלון מורה מהנקודה בה ישבה בג'בל כביר, מאותה סיבה בדיוק. לנדוי היה גדול מתנגדי האקטיביזם השיפוטי ועם סיום תפקידו הוא גם שיתף את הציבור בהשקפותיו הפוליטיות – ארץ ישראל השלמה. אך הגנה על קניינו של הפרט אינה עניין פוליטי, אלא סוגיה משפטית מובהקת. ראש הממשלה מנחם בגין קיים את ההחלטה וטבע את מטבע הלשון: "יש שופטים בירושלים".

ניתן לחלוק על פסיקת בית המשפט. אני סבור שמיטיב היה בית המשפט לעשות, בסיטואציה המורכבת הזאת, אילו השאיר את השכונה על מכונה ופוסק פיצוי הגון והולם לבעל הקרקע. אולם גם מי שחולק על ההחלטה, אינו משוחרר מחובתו לקיימה.

וכאשר מציע ראש הממשלה הצעת WIN WIN, שבה פסיקת הבג"ץ תיושם וההתיישבות תתחזק, אין כל מקום לביקורתם של המתנחלים עליו.

                                                                                                                               * "ישראל היום"

המהגרים מאפריקה לישראל אינם אשמים. סבלם אמתי, תנאי חייהם קשים באמת ורצונם לשפר את מצבם וליהנות מחברת השפע טבעי.

כל מדינות השפע המערביות מתמודדות עם תופעת ההגירה מארצות העולם השלישי. בכל מדינות אירופה, ההגירה יוצרת משבר לאומי. אולם מצבה של ישראל שונה משל מדינות המערב האחרות מכמה בחינות. ראשית, ישראל היא המדינה המערבית היחידה בחלק זה של העולם, אי של חברת השפע בלב העולם השלישי. הנגישות אליה היא הקלה ביותר – ניתן לעשות זאת במהירות יחסית בדרך היבשה. שנית, ישראל היא מדינת לאום קטנה מאוד, המצויה באיום דמוגרפי כבד גם ללא אותם מהגרים. שלישית, ישראל היא חברה שסועה המתמודדת עם מצוקות חברתיות קשות, וההגירה מצטרפת אליהן ומחריפה אותן. רביעית, ישראל היא המדינה היחידה במערב המצויה לאורך כל שנותיה במלחמה, מלחמה על קיומה.

העדרה של מדיניות הגירה בישראל, היא מחדל מתמשך. אולם היום על המדינה להתעשת. 60,000 מהגרים אינם איום אסטרטגי, אולם שערים פתוחים עלולים להציף את ישראל במספר בלתי מוגבל של מהגרים, עד כדי איום קיומי. לכן, על ישראל לסכור לחלוטין את גבולותיה עם  מצרים וירדן כדי להקשות ככל הניתן על ההסתננות, ולהוציא מישראל בהדרגה את המהגרים הבלתי חוקיים הנמצאים בתוכה (זולת מיעוט פליטי החרב שיש להעניק להם מקלט כל עוד הם זקוקים לו), או להעניק להם תעסוקה במקום ייבוא מהגרי עבודה חדשים.

המהגרים אינם אשמים בהעדר מדיניות הגירה בישראל. ודאי שאין הם אשמים בריכוזם, כמדיניות ממשלתית (בלתי מוצהרת ובלתי רשמית, אך הלכה למעשה), בשכונות המצוקה של דרום ת"א. המדיניות הזאת החריפה את המצוקה של תושבי השכונות. עניי עירנו קודמים ועלינו להעדיף את טובתם על טובת המהגרים. חשוב לזכור – לא המהגרים הם הסיבה למצוקתם של תושבי השכונות, אלא המדיניות החברתית הכלכלית של המדינה והעדר מדיניות רווחה ישראלית; הוצאת המהגרים מן השכונות לא תפתור את המצוקה, כל עוד מדינת ישראל לא תלחם בעוני. אולם המצוקה הסוציואקונומית מחריפה כל בעיה ויכולת ההתמודדות של בני השכבות הנמוכות נמוכה יותר משל המעמדות הגבוהים יותר. כשיורד גשם חזק בת"א, השיטפונות הם תמיד בשכונות המצוקה. כאשר עובדי העיריה שובתים, הזבל אינו נערם בשכונות הפאר של ת"א אלא בשכונות העוני. גם היכולת להתמודד עם מסה של מהגרים קשה הרבה יותר בשכונות אלו. ודווקא שם רוכזו בידי המדינה רבבות מהגרים, במדיניות שהפכה את דרום ת"א לחבית אבק שריפה.

מצוקה כלכלית היא מדמנה, וכפי שהיא מדרדרת לסמים, לזנות ולפשע כך היא מדרדרת גם לגזענות. וכפי שברוני סמים וסרסורים יודעים היטב היכן לפעול, כך גם פוליטיקאים דמגוגים שוחרי רע, שדיג במים עכורים – אומנותם, יודעים היטב לאן להגיע. הם משלהבים את היצרים, מסיתים את העניים נגד מי שנמצאים מתחתם במדרג החברתי, כאילו היו הם האשמים במצוקתם. כמו סוחרי הסמים, כך סוחרי השנאה העטים על המצוקה, מוכרים לתושבי השכונות מקסם שווא; המהגרים הם הסיבה למצוקתם, וגירושם יפתור את בעיותיהם; המהגרים הם האויב שיש להילחם בו.  

על מדינת ישראל להתמודד באומץ עם משבר ההגירה. העדר התמודדות עד היום, היא מחדל לאומי. לא המהגרים מאפריקה אשמים במחדל אלא מדינת ישראל והנהגתה. חובתה של החברה הישראלית להגן על המהגרים שבתוכה מפני גילויי השנאה, האלימות והגזענות ובראש ובראשונה מפני תגרת לשונם של פוליטיקאים ציניים וחסרי אחריות, המציתים אש זרה.

על מדינת ישראל לפתור את משבר ההגירה כאילו לא הייתה מתקפת גזענות ושנאת זרים ולהילחם בגזענות ובשנאת הזרים כאילו לא היה משבר הגירה.

                                                                                                                                             * BSH