הבלוג של אורי הייטנר

בכנסים ובוועידות של תנועת העבודה הציונית על כל שלוחותיה, מפלגותיה, תנועות ההתיישבות שלה, תנועות הנוער שלה והארגונים הקשורים אליה, נהגו המשתתפים לעמוד ולשיר ברצף שלושה המנונים: "התקווה", "תחזקנה" ו"האינטרנציונל". כך, לפחות עד שנות השישים של המאה שעברה.

למה שלושה המנונים? "התקווה" הוא ההמנון הלאומי, הוא ההמנון המשותף לכל העם היהודי (ובפועל – ההמנון המשותף לכל הציונים ומאז תש"ח – המנון המדינה).

"האינטרנציונל" הוא ההמנון המשותף לכל מעמד הפועלים בעולם (ובפועל – לאנשי רוב התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות בעולם).

"תחזקנה" הוא ההמנון הייחודי לתנועת העבודה הציונית.

הצירוף הזה מבטא את האופן שבו התנועה תפסה את עצמה, ואת מעגלי ההשתייכות שלה: תנועה ציונית סוציאליסטית, שהיא חלק מן הציונות, חלק מן הסוציאליזם העולמי ובעלת ייחוד משלה. היא אינה מוותרת על הלאומיות היהודית, אך השותפות עם החלקים הלא סוציאליסטיים בה היא חלקית. היא אינה מוותרת על הסוציאליזם העולמי, אך השותפות עם הסוציאליסטים שאינם יהודים וציונים היא חלקית. מעגל ההשתייכות המלא שלה הוא עם מי שמאמין בציונות וסוציאליזם.

משלושת ההמנונים, נותר היום "התקווה" בלבד.

****

לאחרונה יצא לאור ספר יפה ומעניין, אפילו מרגש, מאת אבי זעירא, במסגרת ספריית תנועת תרבות: מסכת המנונים.

אבי זעירא, חבר המושב השיתופי מולדת שבאזור הגלבוע, הוא מראשי בית יגאל אלון בגינוסר ולשעבר מנהל מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. לאבי גם היסטוריה בגולן – הוא עמד בראש תכנית מקו"ם: מנהיגות, קהילה ומורשת, תכנית לפיתוח מנהיגות צעירה בהובלת מתנ"ס הגולן. במקביל הוא הדריך במכינה הקדם צבאית במיצר, ובהמשך הדרך -  עמד בראש המכינה.

תנועת תרבות היא תנועת אמנים מחנכים אשר חרטו על דגלם את חידוש התרבות בחברה הישראלית של המאה ה-21, דרך התיישבות שיתופית ברחבי הארץ, הקמת מוסדות תרבותיים חלופיים ויצירה אמנותית. הצעירים הללו חיים בקבוצות המפוזרות ביישובים ושכונות ברחבי הארץ ומקיימים פעילות רציפה, מעמיקה ומתמשכת עם אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים בקהילות. אבי זעירא הוא מורה שותף ליהדות וציונות בתנועת תרבות (תיאור התנועה לקוח, בקיצורים, מגב הספר).

מסכת היא סוגה ספרותית שפיתח יריב בן אהרון – בניית מעין דף גמרא סביב טקסט – הטקסט במרכז וממנו פירושים, הרחבות ובעיקר פיענוח מקורות היניקה וההשראה של כותב הטקסט. יריב, איש רוח ומחנך דגול שהעמיד דורות של תלמידים, היה מראשי תנועת ההתחדשות היהודית בישראל. אני רואה את מפעל המסכתות כיצירתו החשובה ביותר. הוא כתב וערך מסכתות על כתבים של ביאליק, אלתרמן, קפקא, ברנר, שלונסקי, למדן ועוד. יריב הלך לעולמו ערב סוכות, השנה. הוא הספיק לראות את המסכת של אבי ולשבח אותה (ומי שהכיר את יריב יודע שהוא היה מבקר קפדן ביותר שלא עשה הנחות לאיש), אך היא יצאה לאור לאחר מותו. אני מקווה ש"מסכת המנונים" מסמנת את המשך מפעל המסכתות מבית היוצר של יריב ותלמידיו.

****

במסכת אבי ירד לשורש כל אחד מההמנונים, ובעיקר הביא את המקורות היהודיים שמהם נשאבו הטקסטים. וכמובן שהיניקה מאותם מקורות אינה רק שימוש באסוציאציות מוכרות מגרסא דינקותא של המשורר, אלא הן נושאות מסר רעיוני של חיבור לערכים המצויים בטקסט ומהווים השראה לכותב ההמנון.

המסכת עוסקת בארבעה המנונים. הרביעי, בנוסף לאלה שציינתי, הוא "אני מאמין" של טשרניחובסקי, המוכר יותר כ"שחקי שחקי". אבי צירף אותו, כי מבחינת אופיו של השיר וערכו, יש בו מן ההמנוניות. ואכן, הוא היה אחת ההצעות להמנון המדינה, עם הקמתה.

אני לא הייתי מצרף את השיר הזה, הגם שהוא באמת מקסים ובהחלט ראוי לשמש כה"המנוני", מהסיבה ההיסטורית הפשוטה שהוא מעולם לא היה המנון. אף פעם הוא לא הוכר והתקבל כהמנון, אף פעם ציבור לא עמד דום כדי לשיר אותו, ולכן הוא קצת נטע זר בספר.

אך יתכן שעמדתי מוטה מכך שהיום יש המציעים את השיר הזה כהמנון במקום "התקווה". ברור לי מה עומד מאחורי ההצעה. הרי יש לנו המנון, המנון נפלא, המנון אהוב, המנון שאנשים מסרו את נפשם כשמילותיו על שפתותיהם. מי שמציעים להמיר אותו ב"אני מאמין" – אינם עושים זאת בשל רצונם ב"אני מאמין" אלא בשל רצונם להחליף את "התקווה". המילה המפורשת "יהודי" אינה מופיעה ב"אני מאמין" ובבחירת הבתים שיהפכו להמנון, הם מנסים לנתק את מדינת ישראל ממהותה הלאומית, באמצעות בחירת המנון שניתן לפרשו כאוניברסלי, קוסמופוליטי. אני סולד מהרעיון הזה וממה שעומד מאחוריו, כי לא את ההמנון הלאומי הם רוצים לשנות, אלא את צביונה הלאומי של המדינה. אין הם רוצים מדינה יהודית, אלא איזו עיסה אחרת, סרת טעם וריח.

מבין שלושת ההמנונים, כמובן שקשה לי מאוד עם "האינטרנציונל". בשם ההמנון הזה נרצחו במאה העשרים עשרות מיליוני אנשים ודוכאו מאות מיליונים בידי מדינות העריצות הקומוניסטית. בין המשטרים שאימצו את ההמנון הזה, רבים שעמדו מאחורי אויבי ישראל, מאחורי ארגוני הטרור ושללו מכל וכל את הציונות ואת מדינת ישראל. כמובן, שעובדה זו פוסלת את "האינטרנציונל" מלשמש המנון, בעבורי.

עם זאת, אני מברך על שיבוצו במסכת, בראש ובראשונה כי אין לשכתב את ההיסטוריה, והיה זה המנונם של האנשים שהקדישו את חייהם במסירות נפש לבניין הארץ, להקמת המדינה, ליישוב הארץ ולמפעלים הציוניים היפים ביותר והצודקים ביותר שקמו כאן בארץ ישראל. הם הזדהו עם ההמנון, שביטא את כמיהתם לעולם צודק ויפה יותר. הם ראויים לכך שנכיר ונלמד, נעריך ונכבד, אפילו נעריץ את עולמם, ו"האינטרנציונל" תפס מקום משמעותי בעולמם.

****

העובדה ש"התקווה", "תחזקנה" (שמו של השיר, שכתב ביאליק, הוא "ברכת עם") ו"אני מאמין" רוויים במקורות ישראל היא כמעט מובנת מאליה. אבל... "האינטרנציונל"?! האם מקורות היהדות היו מקורות היניקה וההשראה של המשורר הסוציאליסט הצרפתי אז'ן פוטייה, מחבר "האינטרנציונל"?

כמובן שלא. אולם הגרסה העברית של "האינטרנציונל", נכתבה בידי אברהם שלונסקי, שהתבסס על התרגום לרוסית. ואצל שלונסקי, כל שורה בכל שיר רוויה יהדות. וגם השיר הזה מתכתב עם פסוקים מבראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, ישעיהו, עמוס, מיכה, נחמיה, תהילים, מסכת ברכות ועוד.

עם זאת, איך מתיישבות שורות מהותיות ומשמעותיות בשיר כמו "לא כלום – מתמול. מחר – הכל!", עם "עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית, וזמר בקול: בואי כלה"? איך אפשר להזדהות עם השורה הזאת ולכתוב שירים שמהותם היא הצגת המעשה החלוצי הציוני כתחיית האתמול המקראי, כהתגשמות חזון הנביאים. איזה מן המסרים הוא שלונסקי האמתי?

לטעמי, את התשובה לכך סיפק שלונסקי עצמו, כאשר באסופת כל כתביו, שכללה גם את כל תרגומיו, שהוציא זמן קצר טרם מותו, לא כלל את "האינטרנציונל".

****

בהמנונים השונים, נהוג לאמץ כהמנון בית אחד או שנים משיר מרובה בבתים. טוב עשה זעירא, כאשר הביא את השירים במלואם וניתח אותם בשלמותם. עובדה זו העניקה לכל אחד מן ההמנונים פרספקטיבה רחבה יותר.

ב"התקווה", למשל, אנו שרים שנים מתוך עשרת בתי השיר, שנפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון, קרא לו "תקוותנו". הספר עוסק בכל עשרת הבתים. חבל שזעירא לא הביא, לצד הנוסח ששופץ ברבות הימים, את הנוסח המקורי של אימבר: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, העיר בה דוד חנה".

****

קוצר היריעה לא יאפשר לי העמקה והדגמה מבין דפי המסכת, אלא להסתפק בהמלצה לקרוא אותה ולהעמיק בה כי אני רואה בה חשיבות רבה.

היא חשובה לא רק כדי להכיר את עולמם של חלוצי הציונות, אלא כיוון שיש לנו עוד כברת דרך ארוכה לעשות, להגשמת חזונם החברתי, שהוא חלק משמעותי ובלתי נפרד מחלומם הציוני. 

* "שישי בגולן"

* מגה שחיתות – בעוד ימים אחדים ימלאו 20 שנה לאירוע מגה-שחיתות מהחמורים בתולדות המדינה – פרשת בר-און תמורת חברון.

בראשית ינואר 1997 מונה במפתיע עסקן ליכוד ועו"ד פרטי, אדם שאינו עומד כלל ברמה הנדרשת ובהישגים הנדרשים לתפקיד – רוני בר-און, ליועץ המשפטי לממשלה. הממנים – ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי. מינויו התמוה עורר סערה רבתי, בין השאר לאחר שעלו עדויות רבות שהאיש מכור להימורים. כעבור 48 שעות בר-און התפטר מתפקידו.

זמן קצר לאחר מכן, חשפה בערוץ הראשון העיתונאית המצוינת אילה חסון סקופ אדיר. מי שדחף את מועמדותו של בר-און לתפקיד היה מנהיג ש"ס אריה דרעי, שבאותה עת עמד לדין בפרשת דרעי. עצם מעורבותו של נאשם בפלילים בעיצומו של משפט, בבחירתו של התובע הראשי, היא מגה שחיתות: לא שחיתות נקודתית, אלא ניסיון של גורם פלילי להשתלט על שלטון החוק בישראל ולהעמיד בראש התביעה את נאמנו. בכתבתה חשפה חסון עסקה אפלה – כניעתו של נתניהו לסחיטה של דרעי. תמורת מינויו של בר-און ש"ס תמכה בהסכם חברון – ההסכם לנסיגה הישראלית ממרבית העיר חברון, ובכך הבטיחה את הרוב להסכם בממשלה.

נפתחה חקירה משטרתית שהסתיימה בהמלצה חמורה להעמיד לדין את נתניהו, הנגבי, מנכ"ל משרד רוה"מ ליברמן ודרעי לדין. אולם הפרקליטות והיועץ המשפטי לא קיבלו את ההמלצה. הם אכן תיארו קשר פלילי להשתלטות על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים פליליים, אך מלבד אריה דרעי, לא היו ראיות מספקות להוכחת אשמתם של האחרים. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, היום מ"מ נשיא בית המשפט העליון, חיבר דו"ח ציבורי חמור ביותר, שבו תקף בחריפות את התנהגותם של כל הנוגעים בדבר. אך הוא לא העמידם לדין בשל העדר ראיות מספקות. בסופו של דבר הוא גם לא העמיד לדין את דרעי, בשל הרשעתו בפרשות האחרות.

רבים מתחו ביקורת על רובינשטיין – מצד אחד על כך שלא העמיד לדין, אם הדברים כה חמורים כפי שנכתבו בדו"ח, ומצד שני על כך שלקח על עצמו סמכות לדו"ח ציבורי, לאחר שלא היו ראיות לפלילים. הוגשה עתירה לבג"ץ. בית המשפט מתח ביקורת מרומזת על החלטתו של רובינשטיין, אך בשורה האחרונה קבע שזו החלטה סבירה ודחה את העתירה.

הייתי אז חבר בהנהלת "הדרך השלישית" שהייתה חברה בקואליציה. תבעתי את פרישת המפלגה מן הממשלה בעקבות הפרשה החמורה. טענתי שכמפלגה פוליטית, העניין הציבורי חשוב לנו לא פחות מהצד הפלילי, והדברים שכתב היועץ המשפטי חמורים דיים כדי שנפרוש ונפיל את הממשלה. לצערי, עמדתי לא התקבלה, ולדעתי, הייתה זו תחילת הקץ של "הדרך השלישית".

איפה הם היום? דרעי הורשע, ישב בכלא על מעשי שחיתות ושוחד, וחזר למקום הפשע, להיות שר הפנים. בר-און נבחר לכנסת מטעם הליכוד. תחילה היה נאמנו המובהק של נתניהו, ומעין פרקליטו במערכת הפוליטית. אט אט התקרב לשרון והפך לנושא כליו ולאויבו המר של נתניהו ובהמשך לנושא כליו של הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה, אולמרט, וכיהן תחתיו כשר האוצר אחרי שהגנב הירשזון נאלץ לעזוב את המשרה. הנגבי וליברמן מצויים כל העת בין חקירה לפרשיה והנגבי אף הורשע באחת הפרשות.

ונתניהו הוא ראש הממשלה, והשבוע, כך הודלף, שוב הוחלט לנהל נגדו חקירה פלילית. לאורך השנים הוא כל הזמן התנהל על קו התפר בין שחיתות ציבורית ופלילית, אך כנראה לא חצה את הסף, ולכן החקירות נגדו לא הניבו כתבי אישום. יתכן שכך יהיה גם עכשיו.

אולם הסף הפלילי נמוך מכדי שאדם יהיה ראוי להנהיג אומה. יש לצפות ממנהיג להגיע לרף מוסרי גבוה הרבה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי. מנהיג אמור לשמש דוגמה אישית לציבור. נתניהו הוא היפוכה של דוגמה אישית. הגיעה השעה למנהיגות אחרת, מנהיגות ראויה, מנהיגות שניתן לראות בה מופת, מנהיגות שניתן להתגאות בה.

* חממת השחיתות - אחת הסיבות העיקריות לכך שאיננו מצליחים להדביר את השחיתות בישראל, היא ההגנה האוטומטית שלנו על המושחתים "שלנו". במקום שהליכודניקים יהיו הראשונים להילחם בשחיתות של אנשים ממפלגתם, אנשי מפלגת העבודה יהיו הראשונים להילחם בשחיתות במפלגתם, הציונים הדתיים יהיו הראשונים להילחם בשחיתות במפלגתם וכו', כולם נלחמים בשחיתות של האחרים ומגוננים על השחיתות שלהם. התרבות הזאת היא החממה של השחיתות.

* עמדתי בנושא חקירת נתניהו – את עמדתי בנושא חקירת נתניהו אתמצת בשלושה היגדים קצרים:

א. יש לחקור ביסודיות את כל החשדות נגד נתניהו, ללא משוא פנים, כדי להגיע לחקר האמת.

ב. אם יתברר שנתניהו עבר עבירות פליליות, יש למצות אתו את הדין ללא הנחות.

ג. אני מייחל בכל לבי שיתברר שהכל עורבא פרח, וראש ממשלת ישראל אינו עבריין.

אני מצפה שזאת תהיה עמדתו של כל אזרח ישראלי, ללא הבדל השקפה פוליטית וללא קשר להתנגדותו לנתניהו או לתמיכתו בו.

* אחריות סביבתית - בראשית השבוע יכנס לתוקפו החוק הסביבתי החשוב, על פיו שקיות הניילון המזהמות לא תחולקנה חינם במרכולים, אלא תמורת תשלום של 10 אג'. ונשאלת השאלה – מה זה ייתן? האם באמת מישהו לא ישתמש בשקית בגלל 10 אג'? הרי זה סכום מגוחך, בלתי מורגש.

אני מאמין שהחוק יעזור מאוד, ולא בשל חוסר הרצון של הצרכן להוציא מכיסו את הסכום המגוחך, אלא כיוון שהוא ייצור מודעות. אני מאמין בטוב שבאדם, ובכך שהרוב הגדול של האנשים רוצים להיטיב. המודעות שהחוק יוצר, תגרום לאנשים רבים להימנע משימוש בשקיות המזהמות, מתוך אחריות לסביבה. ייקח לאנשים זמן להתרגל, השינוי יהיה מדורג, אך אני מאמין שלטווח הרחוק תהיה ירידה משמעותית בשימוש בשקיות הניילון.

לעומת זאת, אנשים שאכפת להם אך ורק מעצמם, מהנוחות שלהם עכשיו, אנשי תרבות ה"אני – כאן – עכשיו", ימשיכו להשתמש בשקיות וכלל לא ירגישו את ה-10 ₪.

אגב, אני לא השתמשתי בשקית כבר לפחות עשר שנים. רק בסלים.

* לחיות טוב - בדף הפייסבוק שלי התפתח דיון בנושא השקיות. כתב אחד החברים: "השקיות מזהמות. דלק מזהם. הנשימה שלנו פולטת גז חממה. התעשייה מזהמת. אז מה המסקנה? קשה להפנים אבל אנחנו חיים כאן ומזהמים את הסביבה כדי לחיות טוב".

וכך השבתי: המסקנה היא שככל שניתן לצמצם את הנזק - יש לעשות כן. הן ברמה העולמית, הן ברמה הלאומית, הן ברמה הקהילתית והן ברמה האישית. כל אחד הוא אור קטן. זאת האחריות הסביבתית. חיים טובים זה לא רק הנוחות המידית שלי עכשיו, אלא שיהיה טוב לעולם, לסביבה. והמחיר שנדרש מאתנו בדברים הקטנים האלה הוא אפסי. האם החיים שלי פחות טובים כתוצאה מכך שבערך עשר שנים אני משתמש בסל ולא בשקיות? ממש לא. האם החיים שלי פחות טובים כתוצאה מכך שאני מפריד פסולת? מכך שכל הקומפוסט הולך לקומפוסטר, וכל ה: נייר / קרטונים / מתכת / סוללות / בקבוקים / זכוכית / אלקטרוניקה הולכים לפחי המחזור השונים? הזמן שזה דורש ממני, מסתכם לכל היותר בחמש דקות בשבוע. בזכות 5 הדקות האלה, חיי טובים יותר מהסיבות הבאות: א. אני עושה טוב לעולם ולסביבה. ב. אני יודע שאני עושה טוב לעולם ולסביבה ולכן אני מרגיש טוב. ג. אני מחנך את ילדיי מיום לידתם למודעות סביבתית, ואני מרגיש שבכך אני אבא טוב יותר. ד. בכך אני דואג גם לנכדים ולנינים שעוד לא נולדו לי, שיהיה להם טוב יותר, שיחיו בעולם טוב יותר. שיחיו בעולם שניתן לנשום בו, שניתן לחיות בו.

* אהבת הארץ – ועוד כתבתי באותו דיון: למדתי ממורי ורבי עזריה אלון זצ"ל, איך קמפיין שנעשה דרך הילדים לוותר על הנאת הרגע האישית של קטיפת פרח יפה הביתה, הציל את פרחי ארץ ישראל מכליה. בכל שנה ערכנו יחד סדר ט"ו בשבט, באחד מיישובי הגולן והגליל. ובכל סדר כזה היה לנו פרק שקראנו לו, ברוח עשרת הדברות: "לא תקטוף", ובו עזריה היה מספר את סיפור המעשה. בעיניי, זה אחד המפעלים הציונים המוצלחים והחשובים ביותר שנעשו בארץ. מה הקשר לציונות? זו אהבת ארץ ישראל. אמנם גם כאשר אני בחו"ל לעולם לא אשליך פסולת מהרכב, ותמיד אאסוף אשפה ואזרוק אותה לפח, כי כך נוהג בן תרבות וכי אנו נושאים באחריות לכדור הארץ כולו, אבל כאשר אני נוהג כך בא"י, הדבר מבטא את אהבת הארץ שלי, אהבת הארץ עליה אני מחנך את ילדיי. ובדיוק כפי שלא אשליך פסולת, ובדיוק כפי שאאסוף פסולת אחרי פיקניק, כך גם לא אשתמש בשקית מזהמת, אפריד פסולת וכד'. אני מאמין באחריות האישית.

* המוסר היהודי – ועוד כתבתי באותו דיון: במסכת קידושין בתלמוד דף מ ע"ב, נאמר: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

זו בעיני תמצית המוסר היהודי - בכל רגע נתון עליך לחוש כאילו גורלו של העולם כולו תלוי במעשה הקטן שאתה עומד לעשות כרגע.

* חולשת אנוש – ועוד מאותו דיון: יש מקרים ונושאים שבהם אני פועל על פי הנוחות אף שהדבר סותר את האחריות הסביבתית. זאת חולשת אנוש. כבני אדם, לכולנו חולשות אנוש. אך אל נהפוך את החולשות שלנו לאידיאולוגיה. אם למישהו מאוד קשה לוותר על השקיות, שישתמש בשקיות, ישלם את הסכום הפעוט שיהיה תרומתו הצנועה להגנת הסביבה (בהנחה שלמטרה זו ילך הכסף), ולא יבנה על כך תלי תלים של אידיאולוגיה. אל יהפוך את חולשתו לדגל.

* השיח הגלותי – אני מעריך מאוד את אבי גבאי, את יכולותיו הניהוליות המוכחות ואף מסכים עם חלק ניכר מן העמדות שהוא מבטא בסוגיות סביבתיות, חברתיות וכלכליות. לכן, אני מקדם בברכה את חזרתו לפוליטיקה, אף שהוא נכנס למפלגה שלא אתמוך בה.

אך דווקא בשל הערכתי אליו, אני מצר על כך שהוא תפס טרמפ על השיח הגלותי ("עדתי"). הוא "מרוקאי"? מה הקשקוש הזה? הוא מרוקאי כמו שאני חצי פולני וחצי רומני? אני חצי רומני? לא, אני אפס אחוזים רומני. אני פולני? לא, אני אפס אחוזים פולני. מה אני? יהודי ישראלי שלם, במאה אחוז. אבי גבאי הוא יהודי כמוני, הוא ישראלי כמוני, הוא יליד הארץ כמוני. וחבל שהוא מנסה להיבנות על דמגוגיה עדתית פופוליסטית, על שיח גלותי המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה. זה לא מתאים לו. שישאיר את הדמגוגיה הזאת למירי רגב.

* מצדיק את מאורעות 1920 - אחד ההישגים החשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית, הוא יצירת המופת המונומנטלית "עמוד האש" ששודרה ב-1981, עם הקריינות הנפלאה של יוסי בנאי. כעת היא מוקרנת שוב בערוץ 20, וכך כותב עליה רוגל אלפר האוטואנטישמי: "מנגנון שטיפת מוח. זו סיטואציה רודנית מאין כמוה. והעובדה שיוסי בנאי היה הקריין היא סיפור האחידות המחשבתית בישראל. לא יכולה להיות אלטרנטיבה רעיונית אמתית במדינה שבה האמן האולטימטיבי... מקריא את הנרטיב הלאומי המצמית, מלה אחר מלה, במשך 19 פרקים. ... 'עמוד האש', האמא של הצנזורות על כל ביקורת על הציונות... מסמך היסטורי מטעם הממשלה בערוץ טלוויזיה פשיסטי...". ועל מה ולמה יצא זעמו? על פרק המתאר את מאורעות 1920, ההתנפלות הרצחנית הראשונה של ערביי א"י על היהודים. מסתבר שאלפר, התומך בהתלהבות ללא סייג בפיגועי הטרור הרצחניים היום, תומך בדיעבד גם בפרעות ההן, 47 שנים לפני "אקיבוש", 28 שנים לפני ה"נכבה-שמכבה". והוא כותב בציניות חולנית על עדות של ניצולת המאורעות שהתראיינה לתכנית: "חארות כפויי טובה הערבים האלה. ככה להבהיל את סבתא?" הרי בסך הכל הם צדקו, כאשר התקוממו נגד אקיבוש והשמכבה, ב-1920.

* הגיבור הלאומי אודי אדיב - כדמוקרט וליברל, אני גאה בדמוקרטיה הישראלית על אף פגמיה, ושמח לשלם את מחיר הדמוקרטיה, שלפעמים הוא לא סימפטי. אולם כאשר אני רואה את הבוגד המנוול אודי אדיב בפריימטיים בערוץ 2, מופיע כגיבור וגאה במעשיו – אני תוהה אם אין משהו בשיטה שבה טיפוסים כמוהו מסודרים בתאונות דרכים מסתוריות או בדום לב פתאומי.

(טוב, ליתר ביטחון, כדי שלא יהיו מי שיתפסו אותי במילה, אבהיר: אני דמוקרט וליברל. נקודה. אני גאה בדמוקרטיה הישראלית על אף פגמיה. נקודה. אבל הבעתי באופן אירוני את הזעזוע שלי מהכבוד שקיבל הבוגד המנוול בכתבת תדמית בערוץ השני, שבה התגאה במעשיו).

* במת אבק - במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ" כתב אורי אבנרי: "כתב העת שפרסמנו, 'במאבק', עורר זעם עצום. אחרי הופעת הגיליון הראשון, ב–1945, נכתבו בעיתוני היישוב כ–140 תגובות, כמעט כולן עוינות, ואף ארסיות (הסופר משה שמיר קרא לו 'במת אבק')".

ב-1993, במסגרת לימודי התואר השני שלי, כתבתי מחקר מקיף על אורי אבנרי. במסגרת המחקר ראיינתי אותו ארוכות בביתו. בפגישתנו, סיפרתי לו על תגלית שמצאתי – מאמר של משה שמיר משנות הארבעים, שבו הוא כינה את כתב העת "במאבק" – "במת אבק". אבנרי לא הכיר או לא זכר את המאמר. אולם כששמע זאת, ניצת זיק בעיניו, וניכר היה שהמידע הזה עשה לו משהו. כעבור ימים אחדים, הוא הזכיר זאת במאמר שפרסם, ומאז שוב ושוב, בכל מאמר שבו הוא חוזר לתקופה וכמובן בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי".

* אדי הפוך - הכתבות הרבות על המעשה האצילי של שירי רותם-ניר, שתרמה את אברי בנה עילי ז"ל להצלת חיי ילדים אחרים, חשובות מאוד וראויות לשמש מופת ומודל לחיקוי. אולם אני מחכה ליום שבו לא יהיה צורך בכתבות כאלה כי זה יהיה המובן מאליו; ליום שבו העיתונים יהיו מלאים בכתבות על מי שסרב לתרום והעדיף למנוע חיים מאחרים – כי הוא יהיה החריג. שהוא יעמוד מול הכתב המשתאה, ויסביר למה הוא מעדיף לתרום את אברי יקירו לרימה ולתולעה ולא להצלת חיי אדם.

אני חתום על כרטיס אדי מהרגע ששמעתי על העמותה, בשנת 1990 (העמותה קמה בסוף שנות ה-70). העובדה ש-90% מהציבור, 9 מתוך עשרה ישראלים, אינם חתומים על כרטיס אדי, היא חרפה וקלון לחברה הישראלית.

אני תומך בשינוי החוק, על פיו רק מי שמשום מה מסרב לתרום את אבריו יחתום על כרטיס אדי הפוך, ומי שלא חתם, העיד בכך על עצמו שהוא מוכן לתרום את אבריו להצלת חיי אדם.

* עשיית שריר פאתטית - במשך שמונה שנים ניהל אובמה מדיניות חוץ כושלת, רופסת וכנועה, בראש ובראשונה כלפי איראן, אך גם כלפי רוסיה, צפון קוריאה, סין ושאר יריבותיה ואויבותיה של ארה"ב. ברפיסותו הוא נושא באחריות רבה למעמדו הרם של פוטין בעולם. לפתע, שבועות ספורים טרם סיום תפקידו, הוא נזכר לעשות שרירים. יש צדק בצעדי העונשין שלו נגד רוסיה, אך אלה צעדים פאתטיים בעיתוי הזה.

* חורף טוב - על פי המדידה בחצרי, ירדו בדצמבר באורטל 299 מ"מ – כמות יוצאת דופן לטובה. זאת, לאחר חודש נובמבר שחון במיוחד – 12 מ"מ בלבד. וזאת בהשוואה לשנה הנוראית שעברה, שבה בדצמבר ירדו 35 מ"מ בלבד. שכך ימשך כל החורף!

* צבא המכבים – במשך שש שנים רצופות, ביליתי את חנוכה בתעסוקה מבצעית במילואים. זה היה בדיוק בשנים שבהן הקמנו את המשפחה – לפני ואחרי החתונה ובשנים שבהן נולדו ילדינו הגדולים. חגי החנוכה הראשונים שלהם היו ללא אבא.

בשנה השביעית – סורפרייז! התעסוקה המבצעית הייתה בסוכות. נכון, שוב זה נפל על חג, אבל הפעם סוף סוף נחגוג את חנוכה בחיק המשפחה. ואז באה תפנית בעלילה. רק חזרתי מהמילואים, וכעבור ימים אחדים קיבלתי צו לאימון בצאלים ב... חנוכה.

* ביד הלשון

עמונה – היישוב עמונה עומד במרכז החדשות בשבועות האחרונים.

מה מקור השם עמונה? השם הוא מן התנ"ך, מן התיאור של נחלת שבט בנימין בספר יהושע (פרק יח).

וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ. וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית-אֵל. וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה. וּכְפַר הָעַמֹּנָה וְהָעָפְנִי וָגָבַע, עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת. וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה. וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה. וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן, זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם. 

היישוב עמונה, הסמוך לעופרה, שייך למועצה האזורית מטה בנימין והוא ממוקם באזור בו היה כפר העמונה בתקופת התנ"ך. יישובים נוספים באזור מנציחים שמות יישובים המופיעים בטקסט הזה, ובהם בית אל, עפרה וגבעון.

ואיך נכון לומר עמונה, במלעיל או במלרע? במלרע. איך אני יודע? לפי טעמי המקרא. הטעם (תביר) מופיע מתחת להברה האחרונה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

מאמרו של חגי הוברמן "גושי התיישבות ביו"ש: לא גושים, בקושי התיישבות" ("האומה" 204) חשוב ומאיר עיניים, ומציג עובדות מעניינות ותובנות מרתקות. עיקר חשיבותו, בהבהרה שהשימוש הערטילאי במושג "גושי התיישבות" הוא סיסמה, וראוי לבחון עם המשתמשים בה למה בדיוק הם מתכוונים. אני לוקח זאת במובן האישי ביותר, כיוון שגם אני נוהג לדבר, בהצגת תפיסתי המדינית, על גושי התיישבות, אולם הפער בין כוונתי במושג זה לכוונתו של חיים רמון, למשל, הוא תהומי ובלתי ניתן לגישור.

לצד השבחים למאמרו של הוברמן, אציג כמה תוספות אך גם הערות על דבריו.

ההערה הראשונה נוגעת לקשר בין תכניתו של יוסי אלפר לבין הבנות ביילין אבו-מאזן. יש דמיון מסוים בזהות הגושים המיועדים לישראל בשתי התכניות. אולם תכנית אלפר היא תכנית לפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל מספחת כעשירית מהשטח על פי צרכי הביטחון שלה. לעומת זאת, הבנות ביילין אבו-מאזן מבוססות על קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 1949. תמורת סיפוח אזורים ביו"ש לישראל, הוא הציע נסיגה ישראלית משטחים מקבילים בשטחה הריבוני של ישראל. ההבדל בין השניים הוא משמעותי, כיוון שמשמעות הבנות ביילין אבו-מאזן, היא קבלת הגישה השוללת את הלגיטימיות של שלטון ישראל בחלקי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת. אגב, אבו מאזן התנער מן ההבנות, אולם על הוויתורים של ביילין התבסס ברק בהצעותיו בקמפ-דיוויד.

ביילין אמור היה להציג לרבין את ההבנות עם אבו מאזן בשבוע שלאחר הירצחו. אין ספק, שאילו ראה רבין את ההצעות, הוא היה מגלגל את ביילין מכל המדרגות. בדיון על נושא הגושים, חשוב מאוד להביא את דבריו של רבין על הגושים. תפיסתו מקסימליסטית לאין ערוך יותר משיח הגושים שאותו הציג הוברמן.

בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. כמובן שאין זכר בדבריו לרעיון של "חילופי שטחים". ההיפך הוא הנכון, הכותרת של דבריו ולב מורשתו היא שלא תהיה נסיגה לקווי 67':

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". הלוואי שבמו"מ שניהל נתניהו עם קרי, הוא היה עומד על הקווים האלה...

אהוד ברק הציע לערפאת הצעות המבוססות על הבנות ביילין אבו-מאזן: קבלת עקרון הנסיגה לקווי 67', ויתור על בקעת הירדן, השארת גושי יישובים קטנים בידי ישראל ונסיגה משטחים בנגב תמורתם, במסגרת "חילופי שטחים". הוא גם הרחיק לכת מעבר לביילין. בעוד הבנות ביילין אבו-מאזן דיברו על הרחבת תחום ירושלים והכללת אבו-דיס בתוכה, ואז הגדרת אבו-דיס כאל-קודס, שתהיה בירת המדינה הפלשתינאית, ברק הציע לחלק את העיר ירושלים עצמה, כולל העיר העתיקה.

הסוגיה שבה איני מסכים עם גישתו של הוברמן היא זלזולו במסמך בוש. מסמך בוש הוא הישג מדיני חשוב ביותר, ודומה שהוברמן מגמד אותו בשל סלידתו מאריאל שרון, שאחראי להישג הזה. הוברמן נתפס לדקדוקי ניסוח כדי לנסות להוכיח שאין במסמך בוש הכרה בגושי ההתיישבות, אך הוא מעוות אותו.

חשוב להבין – כל הנשיאים האמריקאיים ממלחמת ששת הימים ועד היום, מג'ונסון ועד אובמה, רפובליקאים ודמוקרטים, תמכו בנסיגה ישראלית לקווי 1949, לכל היותר עם תיקוני גבול זעירים באזור לטרון. בוש הבן, הוא החריג היחיד בגלריה הזאת. הוא היחיד עד כה שהסכים עם התביעות הטריטוריאליות של ישראל, במסמך הקרוי על שמו, שבו הוא הכיר בפירוש בגושי ההתיישבות הישראליים. העובדה שהניסוח הדיפלומטי משתמש במילים אחרות לתיאורן אינה מורידה מחשיבות הדברים: בוש הגדיר את הגושים "מרכזי אוכלוסיה ישראלים גדולים" וכל ילד מבין בדיוק במה הדברים אמורים. הוא הנשיא האמריקאי היחיד שהכיר בכך שמפעל ההתיישבות הישראלי הוא לגיטימי, ופירותיו יהוו מרכיב בהסדר הקבע ובעיצוב גבולות הקבע, לא במסגרת חילופי שטחים, כלומר לא בעיקרון של נסיגה לקווי 49', אלא ללא חילופי שטחים, שלא בכדי לא הוזכרו במסמך, ותוך אמירה ברורה, ש"אין זה מציאותי לצפות לנסיגה שלמה ... לקווי 1949". יתר על כן, בנוסף על דבריו בנושא הגושים הוא גם דיבר על "גבולות בטוחים", שזה שם קוד ישראלי מאז 1967 לתביעתה של ישראל על בקעת הירדן. הוברמן מפרש בצורה הפוכה מן המציאות את האמירה של בוש על כך שהגבול בין המדינות "יתבסס על שינויים המוסכמים על שני הצדדים אשר משקפים את אותה המציאות". הוא מציג זאת כזכות וטו לפלשתינאים. אולם המשמעות היא הפוכה – מדובר בזכות וטו לישראל. מאז מלחמת ששת הימים ממשלות ארה"ב קבעו שהגבול יתבסס על נסיגה מכל השטחים. בוש קבע שהגבול יקבע בהסכמת ישראל, באופן שישקף הן את המציאות ההתיישבותית שיצרה והן את תביעתה לגבולות בני הגנה.

מי שקבר את מסמך בוש על כל הישגיו, היה ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהדהים את הנשיא בוש ואת מזכירת המדינה קונדוליזה רייס, כאשר הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, שבה ישראל מיוזמתה ויתרה על כל הישגי מסמך בוש. בכך, הוא הפך את המסמך לאות מתה, ונתן גושפנקה ישראלית לאובמה לבצע וידוא הריגה למסמך.

מן הראוי שממשלת ישראל תנסה לגבש עם הממשל החדש הבנות ברוח מסמך בוש. אם הדבר יצלח, יהיה זה הישג מדיני חשוב ביותר.

התנגדתי לעקירת יישובי גוש קטיף במסגרת ההתנתקות, והמציאות שנוצרה בעקבותיה חיזקה את התנגדותי גם בדיעבד. אולם אין לקחת משרון את ההישג המדיני החשוב שהשיג תמורתה. מה ההיגיון בכך שלאחר ששילמנו את כל המחיר, נמעיט בערך ההישג, שעשוי לסייע מאוד לישראל באתגריה המדיניים, רק מתוך רצון בלתי רציונלי לשלול ולגמד את כל מעשיו של שרון?

* "האומה"