הבלוג של אורי הייטנר

יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' היא אחת המרוויחות המרכזיות מהקמת הקואליציה החדשה. כעת ברור בעליל שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון הנוכחי. רבים מתומכי "קדימה" עשויים לעבור לתמיכה במפלגת העבודה, וסביר שבאזז הדומה לזה שהיה סביב לבני ב-2009 יהיה סביבה, ויביא לה הישג אלקטורלי מכובד. להערכתי, ישראל עומדת לחזור לפוליטיקה שבמרכזה שתי מפלגות גדולות, הליכוד ומפלגת העבודה.

ובנוסף לכך, בשנה וחצי הקרובות שלי יחימוביץ' תהיה ראש האופוזיציה. כמובן שהתואר אינו הופך אדם לאלטרנטיבה שלטונית. הרי במשך כשבוע שלם (!) שאול מופז היה ראש האופוזיציה, ולא היה בכך כדי להפוך אותו לאלטרנטיבה. השאלה היא מה תעשה יחימוביץ' עם התואר. סביר להניח, שהיא תקבל עצות רבות להיות "אופוזיציה לוחמת". צמד המילים הללו הוא סיסמה טובה, השאלה היא איזה תוכן יוצקים בה.

אפשרות אחת, שלבטח רבים יְיָעצו ליחימוביץ' לבחור בה, היא להיות אופוזיציה אוטומטית. נתניהו יאמר שחור – היא תקפוץ: לבן. יאמר לבן – היא תצעק שחור. אופוזיציה לוחמת, לא? כן. אבל לא אלטרנטיבה שלטונית. אלטרנטיבה שלטונית צריכה להוכיח, גם מספסלי האופוזיציה, אחריות לאומית ויושרה.

****

בעוד חודשיים ימלאו עשרים שנה לבחירות שהעלו לשלטון את העבודה בראשות רבין. תשדיר הבחירות המרכזי של רבין, ערב הבחירות, יוחד לקטע מנאום של בגין, שהלך לעולמו חודשים אחדים קודם לכן. היה זה נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין בדיון בכנסת על מבצע אנטבה. בגין שיבח ללא סייג את רבין על החלטתו ועל דרך ניהול המשבר וסיים באמירה: "ראש הממשלה – כל הכבוד!"

לכאורה, נאום כזה הוא הדבר האחרון שהיינו מצפים מראש "אופוזיציה לוחמת". והנה, עשרה חודשים אחרי הנאום הזה, בגין נבחר לראשות הממשלה. הלויאליות שלו, לא פגעה בו כהוא זה. הציבור העריך את היותו אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

עצתי לראש האופוזיציה החדשה, שלי יחימוביץ', היא להיות אופוזיציה לממשלה, לא למדינה. לא להיות הנגטיב האוטומטי של הממשלה, אלא לתמוך בראוי לתמיכה ולהציב אלטרנטיבה בראוי לשינוי.

בכל הקשור לסוגיית הגרעין האיראני, על יחימוביץ' לנהוג כפי שנהג בגין באנטבה. סוגיית הגרעין האיראני אינה אידיאולוגית, אין בה "שמאל" ו"ימין" ואין כל סיבה למחלוקת עקרונית. ישראל אינה יכולה להשלים עם נשק גרעיני בידי איראן. אמנם נשק כזה הוא איום על שלום העולם והמזרח התיכון, אולם בראש ובראשונה הוא מאיים על ישראל. איננו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס, להיות משוכנעים שהשלטון האיראני לא ישתמש נגדנו בנשק זה, אולם גם ללא שימוש בפועל – מזרח תיכון שאיראן מהווה מעצמה גרעינית בתוכו, יהיה מזרח תיכון אחר. במזרח תיכון כזה, ההרתעה הישראלית תפגע קשות, והוא עלול להיות מזה"ת של מלחמה, של טרור חסר רסן, שהשלום כלל לא יהיה בו אופציה. נתניהו וברק מבינים היטב את המחיר הכבד שישראל עלולה לשלם על פעולה צבאית באיראן, ואין ספק שפעולה כזו תהיה האופציה האחרונה, רק אם לא תוותר כל ברירה אחרת. אולם כדי לא להגיע למצב של אין ברירה, יש צורך בפעולה נחרצת של העולם החופשי. פעולה כזאת תעשה רק תחת איום אמין של ישראל לפעול בכוח. זהו אינטרס לאומי מובהק, ויש ליצור קונסנזוס סביבו. מי שיכול ליצור קונסנזוס זאת האופוזיציה. על שלי יחימוביץ' לנהוג באחריות, ולהתייצב לצד הממשלה בסוגיה זאת.

בסוגיה הפלשתינאית, יש בישראל מחלוקת אידיאולוגית עמוקה, בין המצדדים בשלמות הארץ, המצדדים בפשרה טריטוריאלית והמצדדים בנסיגה מלאה. דבר אחד משותף לשלוש התפיסות – לשלושתן אין פרטנר פלשתינאי. בסיטואציה זו, הוויכוח הפנימי המפלג אותנו מיותר, עקר ופוגע באינטרס הלאומי של ישראל. בוודאי שאין מקום להאשמות הסרק כלפי ישראל, כאילו היא אשמה בקיפאון; הן כיוון שהן שקריות והן כיוון שהן פוגעות במעמדה הבינלאומי של ישראל ומשרתות את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד המדינה. מוטב ששלי יחימוביץ' תשאיר את ההאשמות הללו לאהוד לאולמרט. זה מתאים לו. עליה לנהוג באחריות לאומית. מוטב לעצב קונסנזוס לאומי כדי לגשת למו"מ עתידי מעמדה של חוסן לאומי, עוצמה ואחדות, ולא להעמיק את הקרע בחברה, על ביצה שאינה צפויה להיוולד בעתיד הנראה לעין.

****

בשנה שעברה יצאו מאות אלפי ישראלים להפגנות בקריאה לשינוי חברתי כלכלי והחלפת השיטה הקיימת בשיטה שתבטיח צדק חברתי. מהו אותו צדק חברתי? בקרב מרבית המפגינים הייתה זו בעיקר משאלת לב, כמיהה לשינוי, תחושה שהמצב הקיים אינו צודק.

שלי יחימוביץ', מיום כניסתה לפוליטיקה ועוד קודם לכן, מציבה חלופה סוציאל-דמוקרטית לשיטת השוק הפרוע ותרבות ה"הישרדות", שהונהגה בשלושים השנים האחרונות בידי ממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. ספרה המצוין "אנחנו" פורש השקפת עולם רחבה, עמוקה, מבוססת וריאלית, שעשויה להיות אלטרנטיבה אמתית לשלטון הקיים, בנושא שבו באמת יש צורך באלטרנטיבה כזאת.

מה שאפיין את שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, לא היה רק החלופה הכלכלית החברתית שהציעה, אלא העמדת החלופה הזאת בראש סדר היום שהציגה. אם לפחות מאז מלחמת ששת הימים סוגיית החוץ והביטחון עיצבה את הפוליטיקה הישראלית, ואנשים בחרו במפלגות על סמך עמדותיהן בסוגיה זו, הציעה שלי עיצוב חדש של הפוליטיקה, סביב סוגיות החברה והכלכלה. המסר שלה היה, שעם כל החשיבות של עיצוב גבולות המדינה, בראש ובראשונה יש לדאוג לתוכן שלה.

בזכות הדרך הזאת היא נבחרה להנהיג את מפלגת העבודה. בזכות הדרך הזאת היא החזירה את מפלגת העבודה מן השוליים למרכז ובזכות הדרך הזאת היא החזירה אותה להיות אלטרנטיבה שלטונית, מה שנראה לפני שנה כחלום באספמיה.

יש לקוות, ששלי יחימוביץ' לא תשעֶה לעצות אחיתופל ולא תהפוך לאופוזיציה אוטומטית, אלא תתמוך בממשלה בסוגיות שבהן היא ראויה לתמיכה ותציב מולה חלופה של שינוי פני החברה הישראלית וקימומה של מדינת רווחה ציונית צודקת.

                                                                                                                                           * BSH

האם הקמת הצטרפות "קדימה" לממשלה היא תרגיל מבריק או תרגיל מסריח?

התשובה היא כן. זהו הן תרגיל מבריק והן תרגיל מסריח. התרגיל המסריק.

זהו תרגיל מבריק של נתניהו ותרגיל מסריח של מופז.

ניצחונו של מופז בבחירות המקדימות במפלגתו היו האסון שלו. כך, התרסקותה והתאדותה של "קדימה" הייתה נזקפת לחובתו, בעוד אילו הפסיד היה ניצב בעמדת ה"אמרתי לכם". בסקרים "קדימה" קיבלה 8 מנדטים. כיוון ההתדרדרות שלה היה ברור – תומכיה ומצביעיה זולגים בהדרגה למפלגת העבודה וליאיר לפיד, עד ספק האם תעבור את אחוז החסימה.

מופז הוא אחד הפוליטיקאים האופורטוניסטיים והציניים ביותר בישראל. יומיים אחרי שהתחייב במכתב למתפקדי הליכוד שלא יעבור ל"קדימה" כי "בית לא עוזבים", הוא הבין היכן מרוחה החמאה הפרטית, היכן יוכל לכהן כשר הביטחון או שר בכיר, וערק ל"קדימה". ועתה, אחרי שנשבע בנקיטת חפץ שלא יצרף לממשלת נתניהו, אותו כינה "שקרן" והכריז בצהלה "זה מוקלט", זחל לממשלה הזאת, כשברור שכל התירוצים הלאומיים בהם נימק זאת הם שקר. הוא בסך הכל רצה לדחות את רוע הגזירה, להרוויח עוד שנה. אולי יקרה משהו בשנה הזאת שאם לא יציל את "קדימה", לפחות יציל אותו. הוא ידע שחברי קדימה ילכו אחריו – 28 ח"כים שעמדו לאבד את כיסאם בכנסת, זכו בעוד שנה. הם יודעים שמטרתו של שאול מופז תהיה לזחול לליכוד, ומקווים שכמה מהם יִנצלו אִתו. ואם לא, לפחות הרוויחו שנה. הכל יודעים שזהו תרגיל מסריח של מופז.

לעומת זאת, התרגיל של נתניהו – מבריק. מאז בחירתו, הוא רצה בממשלת אחדות, שהוא הציר המרכזי בה, כשיש בה מרכיבים מימין לו ומרכיבים משמאל לו. הוא רצה מאוד בממשלת אחדות עם "קדימה" והתפשר על ממשלה עם מפלגת העבודה, אך נשאר עם קומץ חברי "עצמאות" המדשדשת בסקרים סביב אחוז החסימה. והנה, הוא השיג את מבוקשו, כאשר אוטוטו עמדו להיערך בחירות מוקדמות. הממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, הקואליציה תהיה יציבה, הוא לא יהיה תלוי בחרדים ובקיצונים והוא יוכל למשול. נתניהו יוכל לנהל את המשבר האיראני עם גיבוי פרלמנטרי רחב מאוד (כעת מופז ימחא כפיים לדרך שאותה תקף בחריפות עד אתמול).

אחדות לאומית, יציבות שלטונית וחקיקת חוק שיתמודד עם מארת ההשתמטות החרדית מצה"ל טובה למדינה, אולם קומבינות פוליטיות מכוערות משחיתות את הפוליטיקה וגורמות לאובדן אמון הציבור בדמוקרטיה.

האם הקמת הקואליציה החדשה היא תרגיל מבריק או תרגיל מסריח?

זאת נדע על פי מבחן התוצאה. אם בשנה הזאת יחוקק חוק טוב ואמִתי שיקדם את שוויון החובות בישראל, תתקבלנה רפורמות בשיטת הממשלה שיקטינו את כושר המיקוח והסחיטה של הקצוות ויבטאו את רצון הרוב הציוני והדמוקרטי ותסוכל התגרענות איראן – ההיסטוריה תשפוט את המהלך כאחד המבריקים בתולדות המדינה. אם כל אלה לא יקרו וכל מה שיצא מהמהלך הוא דחיית הבחירות – ההיסטוריה תשפוט אותו כאחד המסריחים בתולדות המדינה.

                                                                                                                                 * "ישראל היום"

בשנת 2000 הייתי שותף, בתפקידי כדובר המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן, לארגון הפגנה גדולה בירושלים נגד מדיניות ממשלת ברק ונגד חלוקת ירושלים. ההפגנה אורגנה בשיתוף פעולה של גורמים שונים, תחת הכותרת "ירושלים, אני נשבע!". היוזמים, המארגנים והדוברים המרכזיים היו ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט ונתן שרנסקי. ה"אס" של ההפגנה, היה נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, שנאם בה. הייתה זו הפעם הראשונה שלנדוי חשף בפומבי את השקפת עולמו הפוליטית, והיא הייתה רחוקה מאוד מעמדות מה שקרוי ה"שמאל". לנדוי גם ביקר בעקביות את האקטיביזם השיפוטי והפוליטיזציה של בית המשפט העליון. והנה, דווקא לנדוי, בהיותו המשנה לנשיא בית המשפט העליון, עמד בראש הרכב של חמישה שופטים שפסקו שיש לעקור את היישוב אלון מורה ממקומו בתל רוג'ייב, כיוון שהוא הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. ראש הממשלה בגין אמר על ההחלטה: "יש שופטים בירושלים", וביצע אותה בנחישות, ללא התחכמות, על אף הכאב.

משמעות הפסיקה של לנדוי, היא הכרה בכך שמדיניות ההתיישבות היא סוגיה מדינית, בסמכותה של הממשלה הנבחרת, ואין היא עניין משפטי המצדיק התערבות של בית המשפט. אולם התיישבות על קרקע פרטית, הינה פגיעה בזכויות הפרט, ותפקידו של בית המשפט להגן עליו.

האמת של לנדוי תקפה עד היום. אם בית המשפט פסק ששכונת האולפנה נבנתה על אדמה פרטית ויש להשיב אותה לבעליה, יש לבצע את ההחלטה, עם כל הצער והעוול שנגרם למתיישבים, שעלו למקום בתום לב. על המדינה לדאוג להם למקום חלופי על אדמת מדינה, ולבצע את החלטת בית המשפט, ללא התחכמות.

                                                                                                                               * "חדשות בן עזר"