הבלוג של אורי הייטנר

אהוד אולמרט, האיש המושחת והמשחית, ראש הממשלה שהשאיר אחריו אדמה חרוכה, מעופף ברחבי העולם, בין דיון לדיון במשפטו הפלילי, בו נאשם על לקיחת שוחד, למסע תעמולה נגד ישראל.

ועכשיו הוא מסתובב בעולם למסע נקמה נגד המדינה שהקיאה אותו. אולמרט היה למליץ היושר של אבו מאזן – אותו אבו מאזן שדחה בבוז את הצעתו המטורפת לנסיגה לקווי 49', חלוקת ירושלים וקליטת אלפי "פליטים" בישראל, כדי ליצור רושם שהוא או-טו-טו הביא שלום ורק קנוניה נגדו מנעה זאת. הוא מטייל בעולם וקופץ על כל מיקרופון כדי להעליל על מדינתו וממשלתו שהיא תוקעת את המו"מ עם הפלשתינאים. הוא מרחף ברחבי העולם ופוגע במזיד במאמץ הישראלי למניעת התגרעונתה של איראן. הוא מנסה למצב את עצמו על תקן המשיח שיציל את המדינה (אחרי שתפוג תקופת הקלון?).

אין לו גבולות, לאיש הזה. די! הוא לא גרם מספיק נזק?

                                                                                                                              * "חדשות בן עזר"

א. בחירות אלו על שום מה

הכל קושרים כתרים לראש הממשלה על התרגיל המבריק של הקדמת הבחירות. הוא טרף את הקלפים לליברמן ולאלי ישי, הוא הוציא את האוויר ממפרשי המחאה החברתית, הוא הקדים את הבחירות כך שתקדמנה את הבחירות לנשיאות ארה"ב כדי למנוע לחץ אמריקאי של נשיא נבחר ערב בחירות ועוד כהנה וכהנה הסברים, שלפחות מקצתם נכונים.

יתכן שהקדמת הבחירות אכן משרתת את האינטרס הפוליטי של נתניהו. השאלה היא האם הדבר משרת את האינטרס הלאומי.

האינטרס הלאומי הוא יציבות שלטונית. העדר יציבות שלטונית מערער את המשילות בישראל. קשה לייצר מדיניות לטווח ארוך במשרדי הממשלה, כאשר השרים מתחלפים חדשות לבקרים.

הממשלות הקודמות נפלו כיוון שהקואליציה התפרקה, לעתים אף התפוררה. הקואליציה הנוכחית יציבה והיה ביכולתה להשלים את מלוא תקופת כהונתה.

קבלת החוק המחייב אי אמון קונסטרוקטיבי (ניתן להפיל את הממשלה רק אם 61 ח"כים תומכים במועמד חלופי) הפחיתה מאוד את ערעור המשילות הכרוך במו"מ הקואליציוני השבועי, לקראת כל הצבעת אי אמון מידי יום ב', לאורך כל הקדנציה של הממשלה. מדוע אם כן הוקדמו הבחירות?

הקדמת הבחירות ללא כל הצדקה אובייקטיבית ועניינית, מזיקה ופוגעת ביציבות השלטונית. כאשר קואליציה יציבה מחליטה על קיצור כהונתה של הכנסת, ללא כל סיבה, המסר הוא שבכל מצב הבחירות תמיד תהיינה לכל המאוחר לאחר שלוש שנות כהונה. תובנה זו תיצור אי שקט פוליטי וכלכלי באופן אוטומטי, לכל המאוחר בתום השנה השניה של הכנסת, גם כאשר הקואליציה תהיה יציבה.

קשה לחשוד בבנימין נתניהו שהוא אינו מבין זאת. נתניהו, שהשמירה על הקופה הציבורית היא דגלו הכלכלי (במחיר הרס מדינת הרווחה ופגיעה חמורה באזרחי המדינה), מביא במודע לבזבוז ניכר של כספי הציבור, בשל הקדמת הבחירות.

למה הוא עושה זאת? יש לכך סיבה אחת. הוא מוביל בסקרים בצורה מרשימה, וזה המצב הפוליטי שעמו הוא רוצה להיכנס למערכת בחירות. מי יודע מה יהיה המצב הפוליטי בעוד שנה?

זה טוב לנתניהו? כנראה שכן. אבל זה רע למדינה. על ראש הממשלה לשמש דוגמה בהעדפת האינטרס הכללי על האינטרס הפרטי. למרבה הצער, נתניהו נוהג בדרך הפוכה.

ב. אחדות ציונית

ספין הבחירות מס' 1 של נתניהו הוא ההבטחה לפעול למען יתר שוויון בנשיאה בנטל הביטחון והחברה – כלומר צמצום משמעותי בתופעת השתמטות החרדים.

שינוי כזה הוא אינטרס לאומי מובהק, אולם נתניהו יודע היטב שלא יוכל לממש אותו  בקואליציה התלויה במפלגות החרדיות. אם בכוונתו ליישם את השינוי הזה, עליו להפנים ולהבהיר לציבור, שבכוונתו להקים קואליציה אחרת – ממשלת אחדות ציונית. הבעיה היא, שבאווירת בחירות, המפלגות המתמודדות מולו תחדדנה את ההבדלים ולא תענקנה לו מתנת בחירות של הודעה על הצטרפות לממשלת אחדות ציונית אחרי הבחירות.

על הציבור הרחב, הרוצה שסוף סוף הרוב הציוני, הדמוקרטי השפוי ינהיג את המדינה ולא יהיה נתון ללחצים ואיומים של הקצוות, לדרוש ממנהיגיו התחייבות להקמת ממשלת אחדות ציונית בקדנציה הבאה. אחת מן המשימות המרכזיות של ממשלה כזאת, תהיה התמודדות עם בעיית השתמטות החרדים; רק ממשלת אחדות כזאת תוכל לעשות כן.

כמובן שאין ממשלה לנושא אחד, וגיוס החרדים אינו יכול להוות מצע מספיק להקמת ממשלה. אני מאמין, שעם רצון טוב ויצירתי, ניתן יהיה לגשר על הפערים ולעצב מדיניות משותפת בסוגיה החברתית, בהתמודדות עם האיום האיראני ובתהליך המדיני. סביר להניח שזהבה גלאון וכצל'ה לא ימצאו עצמם כחלק מן ההסכמה הלאומית, אך יצירת הסכמה כזו, היא אינטרס לאומי ראשון במעלה.

ג. הבשורה של הבחירות

שאול מופז טוען שהקדמת הבחירות נועדה לפגוע בהתארגנות מפלגתו לבחירות. ההיפך הוא הנכון. מחודש לחודש, מסקר לסקר, כוחה של "קדימה" יורד. אם הבחירות היו מתקיימות במועדן, סביר להניח ש"קדימה" לא הייתה עוברת את אחוז החסימה.

זה לא בגלל שאול מופז ולא למרות שאול מופז. מופז הוא בסה"כ האיש שנבחר בפריימריס להיות הקברן של מפלגה, שאין לה תקנה. למה אין לה תקנה? כי היא נולדה בחטא וחיה בשקר. והרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן. הבלוף הזה מיצה את עצמו (ופינה את עצמו לבלוף חדש; "יש עתיד" לבלוף). באין חזון תפרע מפלגה.

אני חושב שהקדמת הבחירות היא טעות, היא מזיקה, אך אם יש לבחירות הללו בשורה חיובית, היא פיצוץ הבלון ששמו "קדימה".

ד. הבשורה השלילית של הבחירות

הבחירות הקרובות מבשרות עמן גם בשורה שלילית ומזיקה מאוד לחברה הישראלית – שובו של פושע.

אריה דרעי הוא אחד העבריינים המתוחכמים ביותר בתולדות הפשע הישראלי. בכריזמה שלו ובתחכום שלו הוא לא רק חטא, אלא אף החטיא את הרבים. כל דבר שדרעי נגע בו הוכתם בשחיתות עמוקה. רבים האנשים שהיו עמו במגע, והקסם שהוא הילך עליהם חיבר אותם לקופסת השרצים שלו.

עד הבחירות יפוג תוקף הקלון המשפטי הפורמלי שמנע מדרעי לחזור לממשלה ולכנסת. אם יבחֵר דרעי, יהיה זה קלונה של החברה הישראלית.

ה. הקו האדום של הציונות הדתית

בבחירות הקודמות בחרתי ב"בית היהודי". איני דתי, אך הצבעתי בעד מפלגה דתית, כיוון שבשיטת האלימינציה הגעתי למסקנה שכל המפלגות האחרות רחוקות ממני יותר.

בימים אלה מתנהלים מגעים נמרצים לריצה משותפת של "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" בבחירות הקרובות.

אם שתי המפלגות תתאחדנה, אני לא אתמוך ברשימה המשותפת. עמדותיה הקיצוניות של סיעת "האיחוד הלאומי" הן בנושאים המדיניים ביטחוניים והן בסוגיות הדת והמדינה רחוקות ממני ובשום אופן לו אתן לה את קולי.

עם זאת, אני בהחלט מבין את הרצון באחדות פוליטית של הציונות הדתית. אולם חייב להיות לכך קו אדום ברור: מיכאל בן ארי ושני הביריונים המקיפים אותו, הם מחוץ לתחום.

אחדות של הציונות הדתית, שתכלול את חבורת הכהניסטים הזאת, תהיה כתם על הציונות הדתית.

                                                                                                                                           * BSH

במאמרו "וידוי שמאלני כואב" הביע ארנון לפיד תמיכה בדברים שכתבתי במאמריי אודות הסופר הנאצי גינתר גראס ואודת עמותת "זוכרות". שבעתי נחת, כמובן, מדבריו של לפיד. אולם משפט אחד צרם לי: "זו פעם שניה שאני, השמאלן, מוצא עצמי מצדד דווקא בו, הלאומן, בעימותיו עם אנשי שמאל". אני דוחה מכל וכל את ההגדרה "לאומן".

עלינו להבחין בין לאומיות ולאומנות. היחס בין לאומיות ללאומנות, כמוהו כיחס בין סוציאל דמוקרטיה לקומוניזם סטליניסטי, בין ליברליזם לדרוויניזם חברתי, בין שמרנות לפונדמנטליזם, בין קבלת עול תורה ומצוות לקנאות דתית, בין פמיניזם של שוויון בין המינים לפמיניזם של שנאת גברים, בין כלכלה חופשית לקפיטליזם חזירי, בין נכונות לוויתורים למען השלום להזדהות עם האויב, בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ישראלי וכן הלאה. המשותף לכל הזוגות הללו, הוא יחס בין ערך חיובי לבין הקצנתו לכדי רדיקליזם פנאטי והשלטתו כערך עליון המוחק כל ערך אחר ולרוב גם מוחק ומוחץ בשיטות טוטאליטריות את האנשים שאינם מתיישרים לפיו.

הלאומיות היא אהבת העם והמדינה, הזדהות עם ייעודם ועם האינטרסים שלהם, נכונות ורצון לפעול למען העם וסולידריות עם בני העם. הלאומנות היא לאומיות קנאית קיצונית המבטאת בוז ושנאה לעמים אחרים ולבני עמים אחרים.

הלאומיות היהודית היא הציונות. אני ציוני. הציונות, על כל זרמיה, מזוהה, ותמיד הייתה מזוהה, עם ערכים כדמוקרטיה, הומאניזם, ליברליות, סוציאלדמוקרטיה. הציונות היא לאומיות נאורה. הלאומנות, לעומתה, מזוהה עם שנאת זרים, עם גזענות, עם פשיזם, עם טוטאליטריות, עם קנאות. אני רחוק ת"ק פרסה מכל מה שמזוהה עם לאומנות. הערכים המזוהים עם הלאומיות, עם הציונות, אלה ערכיי.

מתקפת השקר הפוסט ציונית והאנטי ציונית, מנסה להדביק לציונות תווית של לאומנות. אל לנו לשתף פעולה עם טרמינולוגיית הכזב הזאת. עלינו לצאת למתקפת נגד, מתקפת אמת, להנחלת האמונה בצדקת הציונות ודחיית השקר הגס.

זאת אני עושה במאבקי נגד תופעות שליליות ומזיקות דוגמת "זוכרות". אל מול השקר האנטי ישראלי אני מציב את האמת הציונית.

עמוס עוז כתב פעם שהציונות היא שם משפחה, ויש בתוכה שמות פרטיים שונים. ארנון לפיד ואני שייכים למשפחה הזאת, הגם שדרכינו הציוניות שונות. המרחק ביני לבין לאומנות, הוא כמו המרחק בין ארנון לפיד ה"שמאלן" הציוני לאיתן ברונשטיין האנטי ישראלי.  

                                                                                                                                      * "על הצפון"