* בנאום שנשא ביום העצמאות הגדיר יו"ר הכנסת ראובן ריבלין את הקנאות, מימין ומשמאל, כסכנה הגדולה על מדינת ישראל. התארחתי בערב שבת בתכנית הרדיו של ענת דווידוב ברשת ב' ונשאלתי על אמירה זו. הבעתי תמיכה בלתי מסויגת בדברי ריבלין. הרי אני טוען כבר שנים, שהקנאות הרדיקאלית מ"שמאל" ומ"ימין" משתלטת על השיח הציבורי בישראל, והרוב הציוני הדמוקרטי השפוי נכנע ומוותר. יש להילחם מלחמת חורמה במטורפים הללו. ציבור המתנחלים ביו"ש צריך לעמוד בראש החץ של המערכה נגד מטורפי "תג מחיר" למיניהם (שהיום שוב חדרו לבסיס צה"ל, ואחרי עיכוב של שעות ספורות שוחררו לבתיהם, במקום שיתקלו בכמה אייזנרים שילמדו אותם לקח), על השמאל הציוני להוביל את המערכה נגד השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והציבור החרדי הנורמטיבי צריך להילחם בנטורי קרתא למיניהם. עמיתי לדיון ארז אשל חלק על דעתי ועל דעת יו"ר הכנסת. לטענתו, על הציבור הציוני הנורמטיבי להתייחס לגורמים הקנאים כאל ילדים בסיכון, לראות בהם אתגר המחייב אותנו להיות טובים יותר, ולא סכנה לדמוקרטיה.
לא קיבלתי את עמדתו של אשל. היא הייתה נכונה, אילו העשבים השוטים הללו היו נשארים בשוליים. הצרה היא, שהם משפיעים על הציבור הנורמטיבי של המחנות השונים, שבמקום להיאבק בהם מגוננים עליהם ומרוב שמגוננים עליהם מתחילים להזדהות אתם ולאמץ את דרכם.
דוגמה מוחשית לכך היא עיתון "הארץ", שהולך ונגרר אחרי ה"שמאל" הפוסט ציוני. עשבים שוטים כעמירה הס וגדעון לוי הפכו להיות המיינסטרים של העיתון הזה ועקיבא אלדר כבר מזמן משוטט באזור הדמדומים של שניים אלה. לפני ימים אחדים כתב אלדר: "הגיע הזמן שדור אוסלו הפלשתינאי יודה בכישלונה של האופציה הדיפלומטית, יקפל את החליפות, ייגמל מהכיבודים הפתטיים שהוא מחלק לעצמו וייצא לרחוב". לקרוא, ולצבוט את עצמנו כדי לוודא שאנו ערים. עקיבא אלדר, הפרשן המדיני הבכיר של עיתון ישראלי מרכזי, מייעץ לאויב הפלשתינאי להקצין את מאבקו נגדנו, לוותר על האופציה הדיפלומטית במלחמתו נגד ישראל ולפתוח באינתיפאדה שלישית, כאילו לא היה די בנהרות הדם של האינתיפאדות הקודמות. הסכם אוסלו היה תרמית פלשתינאית ערפאתית, ואחרי כישלון אוסלו – בשל התרמית של ערפאת, שני ראשי ממשלה, ברק ואולמרט, הרחיקו לכת הרבה מעבר לאוסלו, הציעו הצעות שרבין בחלומותיו השחורים לא העלה על דעתו להציע להם, והם דחו אותן באלימות ובטרור. ועל כך מייעץ להם, לאויב, עקיבא אלדר, להתייאש מן האופציה הדיפלומטית ולנקוט באלימות.
בן דרור ימיני הגיב על כך בטורו ב"מעריב": "הפלשתינאים בחרו בדרך ייחודית משלהם. הנצחת הפליטות, הסתה וחזון שאין בו פיוס וחמלה, אלא בעיקר שנאה ונקמה. עשרות המיליונים של שנות הארבעים שעברו טרנספר כפוי לא קיבלו פיצויים ולא 'זכות שיבה'. רק הפלשתינאים, בסיוע קרטל 'זכויות האדם', מעלים שוב ושוב את הפנטזיה הזאת על השולחן, והכיוון הזה זוכה לעידוד אקדמי ותקשורתי על תקן מכובס של 'הנרטיב הפלשתינאי'. והנה, מגיע עיתונאי ישראלי ומציע להם להמשיך בדרך הישנה. עוד סרבנות. עוד 'יציאה לרחוב'. עוד אינתיפאדה. והרי אנחנו יודעים שה'יציאה לרחוב' תגבה את חייהם של אלפי פלשתינאים וישראלים. הרי כבר היינו שם. הרי הפלשתינאים עצמם, לפחות חלק מהם, יודעים שהאלימות והסרבנות הובילו אותם ליותר ויותר סבל. הם מנסים, לשם שינוי, דרך קצת פחות אלימה. ... אבל אלדר לא יניח להם. הוא נותן להם עצות שיחזירו אותם ואותנו למעגל שפיכות הדמים. חמאס, אפשר להניח, לא היה מנסח את זה טוב יותר".
את השבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות הפך "הארץ" למסע פוסט ציוני. הוא פתח את השבוע במאמר של מרב מיכאלי, אחת הפובליציסטיות המרכזיות של העיתון, שהטיפה לשנות את ההמנון הלאומי "התקווה". היא הציע להחליפו ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי, הידוע יותר, על פי מילותיו הראשונות, כ"שחקי שחקי". שיר נפלא, אך ברור שמהות דבריה אינה הרצון ב"שחקי שחקי" אלא הרצון להחליף את "התקווה". "התקווה" הוא המנון לאומי יהודי. היא רוצה כהמנון בשיר שאין בו התייחסות לאומית יהודית, אלא מסר אוניברסלי. ההמנון והדגל מסמלים את מהות המדינה. הקריאה להחליף את ההמנון (לדגל עוד נגיע בהמשך הסקירה, אל דאגה) נובעת מרצון להחליף את מהותה של המדינה. לא עוד מדינת הלאום של העם היהודי, אלא מדינת שקשוקה קוסמופוליטית.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל וערב יום העצמאות, ראה לנכון "הארץ" לארח את אברהם בורג. רעיון מוצלח, לכאורה, לתת במה ביום העצמאות למי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, מי שזכה לשבת על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון. אלא שהלה התחרפן וחצה את הקווים. היום הוא פוסט ציוני מובהק. במאמרו הוא טען שמדינת ישראל מיצתה את עצמה וקרא להחליף אותה בבלה בלה בלה. מה זה חשוב כיצד הוא מתאר את השקשוקה הזאת. חשוב את מה הוא חותר לבטל – את מדינת הלאום היהודית.
ובגיליון סופשבוע הסביר לנו גדעון לוי את התזה הפוסט ציונית שלו – הציונות סיימה את תפקידה מזמן. "היא הייתה צריכה לצאת לגמלאות מזמן... גורלה של הציונות לפנות מקומה לצעירים, לנמרצים ולרלוונטיים ממנה, צריך היה להיחרץ מזמן... תנועת שחרור לאומית צריכה לדעת, ככל קשישה וקשיש, מתי עבר זמנה, בטל קורבנה והיא צריכה לרדת אחר כבוד מבימת ההיסטוריה... איש אפילו לא יודע אל נכון מה נותר ממנה, מהו תפקידה של הציונות ומהי הגדרתה ... ככה זה כשלא יודעים לצאת לפנסיה בזמן ... את הבאסטה הריקה הזאת צריך היה לסגור מזמן; הציונות לסל וחסל. ... הציונות לא רלוונטית, כבר מזמן לא, ומקומה בספרי ההיסטוריה ורק בהם". וכן הלאה וכן הלאה.
ואם יאמר משהו שמדובר בעיתונאים אך לאו דווקא בעיתון, ומישהו אפילו יזכיר שיש בעיתון עלה תאנה ששמו ישראל הראל, נבחן את מאמר המערכת. מאמר המערכת מייצג את העיתון? הבה נבחן מה כתוב במאמר המערכת בסופשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות.
במאמר המערכת מתואר מקרה שאירע ביישוב רקפת שבגוש משגב שבגליל. "ביישוב הקהילתי רקפת ובמועצה האזורית משגב החליטו, שיום הזיכרון ויום העצמאות הם שעת כושר לבחון את הזיקה של משפחה ערבית לחזון הציוני. בני הזוג זבידאת, שהתקבלו ליישוב בתום מאבק משפטי ממושך – לאחר שוועדת הקבלה דחתה את בקשתם לבנות את ביתם במקום – הופתעו למצוא בערב החג את דגל ישראל מתנוסס על גדר המגרש שלהם. הם קיפלו את הדגל והחזירו אותו למזכירות היישוב ומחו על הניסיון המכוער להוכיח את חוסר התאמתם ליישוב ולהתסיס את הרוחות נגדם. כצפוי, פרנסי המועצה מיהרו להודיע ברבים, כי הסרת הדגל היא 'מעשה שלא יעשה' ואף 'כישלון ערכי ומוסרי'. הצגת דגל הלאום בתחום הפרט בלא רשותו היא מעשה שלא ייעשה. מי שתלה את הדגל בחצר של משפחת זבידאת עשה מעשה חצוף של הסגת גבול ופגיעה בחופש הביטוי. כפיית סמל מובהק של הלאומיות היהודית – סמל הנעדר כל ביטוי לרחשי הלב הקולקטיביים של מיעוט ערבי גדול החי בקרבנו – היא כישלון ערכי ומוסרי".
כל הידוע לי אודות הסיפור הוא ממאמר המערכת של "הארץ". אף שאני מודה, שאמוני באמינות העיתון אינו גבוה במיוחד, אתייחס לדברים כפי שנכתבו, ואנסה לנתח אותם, על סמך היכרותי את הסיטואציה הקיימת ביישובים כפריים קטנים.
רקפת הוא יישוב קהילתי יהודי ציוני. כמו כל היישובים הכפריים ב-135 שנות התיישבות ציונית, היישוב אינו מקבל אוטומטית כל אחד ליישוב, אלא בונה בו מרקם חברתי תרבותי קהילתי. מאבק פוסט ציוני, בהובלת עיתון "הארץ", יצר דה-לגיטימציה כלפי עצם הרעיון של התיישבות יהודית וניהל מלחמת חורמה נגד זכותם של יישובים להגדיר עצמם בחזונם כיישובים ציוניים. את ההגדרה הזאת הוא הציג כגזענות, תוך שימוש בקלישאות האנטי ציוניות, שמשמעותן היא שהציונות היא גזענות, כביכול.
את עיקר המאבק הוביל העיתון, יחד עם הגורמים שהוא מייצג, נגד ועדות הקבלה, כלומר נגד הזכות של קהילה לבחור מי יהיו חבריה, כלומר נגד זכותה להיות קהילה, כלומר זכותה לעצב את דרכה החינוכית, התרבותית, הערכית. ואכן, בית המשפט כפה על היישוב משפחה שלא עברה את ועדת הקבלה. ההחלטה הדורסנית המקוממת הזאת, ההופכת על צירה מהות של 135 שנות התיישבות, התקבלה בתשואות ב"הארץ".
הגיע יום העצמאות. ביום העצמאות, יישוב יהודי ציוני צובע את עצמו בכחול לבן. איך אני יודע זאת? כך עושה הקיבוץ שלי, וכך עושה כל יישוב יהודי ציוני שאני מכיר. מה קרה ברקפת?
מן הכתוב, אני מבין שדגלי הלאום נתלו ברחבי היישוב, וגם על הגדרות של המגרשים. כך נעשה תמיד וכך נעשה גם השנה. נתאר לעצמנו, עכשיו, שמי שתלו את הדגלים, היו תולים אותם על כל הגדרות, אך מדלגים על גדר ביתה של משפחת זבידאת. ודאי היה העיתון טוען נגד האפליה, וחובט בפרנסי היישוב על כך שמראש הם מסמנים את המשפחה כלא נאמנה, כדי להסית נגדה, "להוכיח את חוסר התאמתם ליישוב ולהתסיס את הרוחות נגדם" וכו' וכו'. זה לא קרה. יש להניח, שעובדי המועצה שתלו את הדגלים, כלל לא ידעו למי שייך המגרש שעל הגדר עליו נתלה הדגל, אלא פשוט קישטו אותו כמו את כל הגדרות.
רק מן הכתוב בעיתון, ברור לי שהדגל לא נתלה בתוך חצרם של בני המשפחה, אלא על הגדר. והנה, בני המשפחה, כאילו כדי להוכיח את צדקת ההחלטה לא לקבל אותם כיוון שערכיהם אינם הולמים את ערכי הקהילה, הורידו את הדגל, קיפלו אותו והחזירוהו למזכירות היישוב, כמתריסים: באנו לגור בתוככם, אך חגכם אינו חגנו, ערכיכם אינם ערכינו, שמחתכם אינה שמחתנו. ועיתון "הארץ", במאמר המערכת של איסרו חג העצמאות – לא רק מצדיק את התנהגותה המכוערת של המשפחה, אלא מגנה את היישוב והמועצה על תליית הדגל. ומה שתואר בפסקה הקודמת תליית הדגל על הגדר של המגרש, הופך בפסקה הבאה "הצגת דגל הלאום בתחום הפרט בלא רשותו... בחצר של משפחת זבידאת". וכיוון שפתאום תליית הדגל על הגדר הפכה במחי מקלדת לתלייתו בתוך החצר, הרי זאת "הסגת גבול ופגיעה בחופש הביטוי".
ומה המסקנה של העיתון?
נניח שאכן אנשי היישוב היו פולשים לתוך החצר הפרטית של המשפחה ותולים שם כדי להכעיס את דגל הלאום. אכן, היה זה מעשה פסול וראוי לגינוי. במקרה כזה, ראוי היה לגנות אותו, אך גם אז לא הייתה סיבה להגיע למסקנה של העיתון. המסקנה של העיתון היא שיש להחליף את דגל ישראל. למה? כי דגל ישראל "נעדר כל ביטוי לרחשי הלב הקולקטיביים של מיעוט ערבי גדול החי בקרבנו". כיוון שהוא כזה, הרי כפייתו על הציבור הערבי היא "כישלון ערכי ומוסרי". האירוע צריך, אליבא ד"הארץ", "לשמש תמריץ לעיצוב אירועים וסמלים, שכל אזרח ישראלי יוכל להזדהות עמם".
זו לא רק מרב מיכאלי. זה לא רק גדעון לוי. זה מאמר המערכת של "הארץ". הוא כבר לא נגד "אקיבוש", לא רק נגד "אאיטנכלות". הוא נגד "התקווה". הוא נגד הדגל הכחול לבן עם המגן דוד במרכזו, כיוון שאלה הם סמליה של מדינת הלאום היהודית, והעיתון הזה מאס במדינה היהודית, ורוצה להחליף אותה בשקשוקה.
"בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", הכריז היום לפני 64 שנים דוד בן גוריון. "הארץ" מתנכר לזכותנו הטבעית, הוא בז לזכותנו ההיסטורית. די לו עם המדינה היהודית הזאת, ועם ארץ ישראל הזאת ועם מדינת ישראל הזאת. תחי מדינת השקשוקה הקוסמופוליטית!
לא תמיד "הארץ" היה כזה. תחת הכותרת "עיתונות מתגייסת" סוקר עופר אדרת ב"הארץ" את האופן בו חגג עיתונו את יום העצמאות בעבר. הכותרת יכולה להעיד על הבוז ש"הארץ" מודל 2012 רוחש ל"הארץ" הציוני של שנות החמישים והשישים. כל כך פאתטית, בעיני העיתון, הכותרת הראשית של "הארץ" ביום העצמאות העשרים של מדינת ישראל, 1968: "צה"ל הפגין את עוצמתו במצעד הניצחון בירושלים השלמה". הלא, זה "הארץ"? וכאלו היו כותרות המשנה: "מילון צופים; טור שלל; ארגון וסדר למופת; מטס אווירי מרהיב; הפתח התרברב ונאלם". מצטדק מודל 2012: "'הארץ', כעיתונים אחרים בתקופה, הצטרף לרוח הפטריוטית והלאומית שרווחה בישראל ולא היסס לבטא אותה גם בעמודי החדשות. מאמר המערכת, תחת הכותרת 'המצעד וספיחיו', הסביר לקוראים מדוע יש לראות בחיוב את המצעד הצבאי הראשון שהתקיים אחרי המלחמה: 'מפגן זה של כוח מזוין באוויר וביבשה לא נועד לאיים אלא להרתיע בלבד; ואמנם אנו מקווים כי תזכורת זו תובן על ידי מנהיגי המדינות הערביות וצבאותיהן". אוי ואבוי – המילים הגסות "פטריוטי", "לאומי". ומודל 2012 סונט במודל 1968 במילים כמו "התנשאות אופיינית לתקופה". לועג מודל 2012 ל"הארץ" הפטריוטי מודל 1962 ("התגייס העיתון לתפקיד המסביר הלאומי...") ולמודל 1958.
על איזה מדרון תלול החליק העיתון, מהפטריוטיזם הציוני שהוא ייצג לאנטי ציונות ואנטי פטריוטיזם המאפיין אותו היום.
* "אינני עוסק בזה" נהג פרס להשיב כל אימת שנשאל האם בכוונתו להגיש את מועמדותו לנשיאות המדינה. הרי הוא מעל הפוליטיקה הקטנה הזאת. הוא איש העולם הגדול והספר, לא איש של עסקנות קטנה. הוא לא עסק בזה, רק הצעיד גדודי עסקנים, יחצ"נים ומושכי בשרוול כדי לעסוק בזה בלהט ולהריץ אותו לתפקיד.
"לא אזום ולא אעודד זאת" השיב פרס ליוסי ורטר שראיין אותו ב"הארץ", על שאלה בדבר יוזמות לשנות בעבורו את החוק, כדי שיוכל להציג את מועמדותו לקדנציה נוספת כנשיא, קדנציה שתסתיים כשיהיה בן 99. במקום לומר: "אנו מדינת חוק. החוק בנושא חד משמעי. קדנציית הנשיא הורחבה מחמש שנים לשבע שנים והוגבלה לכהונה אחת בלבד, כדי שלא תהיה עוד אופציה לכהונה נוספת וכדי שהנשיא לא יעסוק בעסקנות של בחירה מחדש. ולכן, אני שולל מכל וכל חקיקה פרסונלית או פֶּרֶסונלית ומודיע חד וחלק שביום סיום תפקידי אפרוש מכל תפקיד ציבורי", הוא שוב קורץ ליוזמים, כאומר: "עשו טובה. נסו. אולי זה יצליח".
במדור סאטירי שהיה לי בתקופה שפרס נבחר לתפקיד הנשיא, כתבתי שפרס רואה בתפקיד קרש קפיצה להתמודדות על ראשות הממשלה בתום הקדנציה, בגיל 92. חוק פֶּרֶסונלי להארכת הקדנציה שלו כנשיא, אפילו הסאטירה לא יכלה לדמיין.
* צל"ג השבוע ל"סופשבוע" של "מעריב", שהקדיש 5 עמודי צבע לכתבת תדמית על אסתר אבוטבול אשתו, אמו ואחותו של שלושה מראשי הפשע בישראל. כל עוד ראשי הפשע ובני משפחותיהם הם סלבריטאי על בתקשורת הישראלית, לא יכון פה צדק חברתי.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
