הבלוג של אורי הייטנר

שדר הרדיו, באחת מתוכניות הבוקר, גינה את התופעה של זילות השואה. מצד אחד, הוא אמר, משווים את מעשי ישראל לנאצים. מצד שני, משווים את האיום האיראני לנאצים. הוא יצא נגד אלה ואלה – האיזון הקדוש.

המסר של האמירה הזאת, הוא שהשואה היא פלנטה אחרת. אין לגעת בה. יש לדעת אותה, ללמוד עליה, אך אסור להתייחס אליה בשום הקשר אקטואלי. כל אזכור אקטואלי שלה - פסול מעיקרו. לפי גישה זו, לגיטימציה לאזכור של השואה בהקשר אקטואלי אחד, תכשיר כל אזכור שלה בכל נושא אחר, מכל צד שהוא. אין הבדל מהותי, לפי אותה גישה, בין הצגת ישראל כנאצית, לבין הצגת השאיפה להשמיד את ישראל כמהדורה מודרנית של הנאציזם.

איני מקבל את הגישה הזאת. השואה אינה רק אירוע מן העבר הרחוק. השואה היא אירוע הנוכח בחיינו ועלינו ללמוד עליה לצורך הפקת לקחים והסקת מסקנות ממנה. זאת המשמעות של "לעולם לא עוד". יש לשלול שימוש ציני בשואה לצרכים פוליטיים ולבטח שימוש שקרי ומניפולטיבי בשואה כדי להפוך את היוצרות ולהציג את קורבנותיה כבני דמותם של רוצחיהם. רצוי ונכון להזכיר את השואה כדי להתריע נגד תופעות שיש בהן ולו קורטוב ממנה.

השואה הינה אירוע ייחודי – לא היה כמותו מעולם ויש לקוות שלא יהיה כמותו לעולם. אין היא דומה לאף אסון אחר בתולדות האנושות, אין היא דומה לאף מקרה של ג'נוסייד. האידיאולוגיה הנאצית אינה דומה לאף גילוי אחר של לאומנות, של שנאת הזר והאחר, של גזענות. אנטישמיות ושנאת ישראל היו לפני השואה ואחריה, אך אין היא דומה לאף גילוי אנטישמי אחר.

שום דבר אינו זהה לשואה, אך ניתן וראוי לראות בשואה קוטב של רוע מוחלט, ולזהות גילויים שיש בהם מסוג הרוע שאִפשר אותה, כדי להיזהר מהם, להילחם בהם ולהבטיח שלא תהיה עוד שואה. מצד שני, יש להילחם בזילות השואה; בשימוש שקרי בה.

יש להתנגד לזילות השואה. זילות השואה אינה התייחסות אליה בדיון אקטואלי, אלא שימוש שקרי בה. מבחן האמת – הוא המבדיל בין אזכור לגיטימי של השואה לבין זילות השואה.

מפגינים חרדים / שמאלנים / ימנים הצועקים "נאצים" על שוטרים או חיילים, הם מוזילי השואה, מגמדיה ושותפים להכחשתה. מי שמצלם כרוז ובו מופיע ראש ממשלת ישראל לבוש במדי אס-אס, מבצע מניפולציה המוזילה את השואה. מי שמפיץ באינטרנט תמונה של קצין צה"ל ועל מצחו צלב קרס, מוזיל את השואה. מי שעונד טלאי כתום על בגדיו, כדי להשוות את ההתנתקות לשואה, הוא סוג של מכחיש שואה. מי שמציג הצעות חוק שהוא מתנגד להן כגרמניה אחרי עליית הנאצים – אף הוא סוג של מכחיש שואה.

קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, הוא אורגיה של הכחשת השואה. אנשי הקמפיין, חלקם ישראלים, למרבה הבושה, משווים את ישראל לנאצים ואת חיילי צה"ל לקלגסי אס-אס. גורמים מסוימים באירופה אוהבים מאוד להתחבר לטרנד הזה, המכבס את מצפונם הקולקטיבי, בכך שהוא משליך את מעשי הוריהם על קורבנות המעשים הללו. הגורמים הללו, המציגים את ישראל כמדינת אפרטהייד, המספרים את הסיפור שהפלשתינאים הם הקורבנות האמתיים של הנאציזם, הקוראים לחרם על ישראל, המוציאים משטי ומטסי התרסה נגד ישראל ובאים לישראל כדי להתפרע כאן ולפגוע בחיילי צה"ל – עושים את השימוש הבזוי והנתעב ביותר שאפשר לעשות בזכר השואה. הם אינם עושים זאת מתוך בורות, אלא מתוך ציניות קרה ומודעת. כאשר הסופר הנאצי גינטר גראס, שהתחנך בבחרותו על התורה הרואה ביהודים איום על העולם והיום הוא ממחזר את האידיאולוגיה הזאת בטענה דומה כלפי מדינת היהודים, מאשים את ישראל בשאיפה להשמיד את איראן – הוא משתמש בזכר השואה לצורך מניפולציה צינית של השלכת תפיסת הג'נוסייד שלו על היהודים.

אחת המניפולציות הציניות ביותר, היא המשוואה הנואלת בין השואה לבין ה"נכבה" הפלשתינאית. אתם רוצים שנכבד את השואה שלכם, כבדו את הנכבה שלנו, תובעים פלשתינאים, בלי למצמץ. הם יודעים שהטענה הזאת היא שקר מניפולטיבי, אך הם למדו שככל שיחזרו פעמים רבות יותר על השקר, הוא יהפוך לאמת. ומדוע שלא ילמדו זאת, כאשר זה מצליח להם? אפילו פורום ההורים השכולים המשותף לישראלים ופלשתינאים, ערך ביקור ביד ושם ולשם איזון גם בכפר פלשתינאי נטוש ליד בית שמש, כדי שכל צד יזדהה עם כאבו של הצד השני. אין ההורים הישראלים מבינים שהם נופלים למניפולציה בזויה?

איך אפשר להשוות השמדת עם שיטתית, תעשייתית מתוך ניסיון לשים קץ לקיומו של העם, למחיר התוקפנות של מי שפתחו במלחמה בניסיון למנוע את הקמתה של מדינת ישראל ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. אין שקר נתעב יותר מהשקר הזה.

****

אסור לנו לתת יד לשקרים הללו. אסור לנו להשלים עם זילות השואה.

אבל חובה עלינו להצביע על תופעות שלקח השואה מחייב אותנו להצביע עליהן. קריאות "מוות לערבים", הן תופעה נוראית שיש להוקיע אותה. אין כל הבדל מוסרי בין הקריאות הללו לקריאות "מוות ליהודים". נהמות אוהדי כדורגל לעבר שחקנים שחורים, הן תופעה גזענית שניתן וראוי להשוות אותה לנאציזם. הצעות החוק האנטי ערביות שהציע "הרב" כהנא כאשר היה ח"כ, שהיו כמעט העתק מדויק של חוקי נירנברג, ראויות בהחלט להוקעה כתופעות שיש בהן מן הנאציזם.

ובוודאי שעלינו להצביע על השאיפה להשמיד את מדינת ישראל, כתופעה שיש בה הרבה מן הנאציזם. כאשר מדינה כאיראן, הקוראת בגלוי להשמדת ישראל, מנסה להצטייד בנשק להשמדה המונית – יהיה זה חוסר אחריות משווע ומקרה בולט של אי הפקת לקחים מן ההיסטוריה, לא להשוות אותה לגרמניה הנאצית. כן, ראוי גם ראוי שישראל תראה את הצורך בקיומם של צבא חזק, של גבולות בני הגנה ושל אמצעי הרתעה בלתי קונבנציונליים כלקח מובן מאליו של השואה.

הטענה נגד ראש הממשלה על נאומו בטקס יום השואה ביד ושם, כאילו דבריו בסוגיה האיראנית הם זילות השואה – חסרי שחר. כן, מחויבותה העליונה של מדינת ישראל היא למנוע כל איום על קיומו של העם היהודי. זהו הלקח המרכזי מן השואה.

אחד הטיעונים נגד אזכור השואה בהקשר האיראני, הוא שאי אפשר להשוות את העם היהודי החלש והנרדף למדינת ישראל החזקה, המעצמה האזורית. האם ראש הממשלה או מישהו אחר טען שמצבה של ישראל דומה למצב היהודים בגולה, ללא מדינת ישראל? ההיפך הוא הנכון. האמירה הייתה שהמצב היום שונה בתכלית; שיש היום לעם היהודי כוח, והוא יבטיח בכוחו שלא תהיה עוד שואה.

כבר ב-1949 החליט בן גוריון שמדינת ישראל, הצעירה, הקטנה והעניה, תצטייד בנשק בלתי קונבנציונלי כדי להבטיח שלא תהיה עוד שואה. היה חזון של מנהיג דגול, הצופה למרחוק ומסוגל להציב אתגרים מרחיקי לכת, כמעט דמיוניים; ההחלטה הזו היא לקח ישיר של השואה. מנהיג גדול אחר, מנחם בגין, תרם נדבך נוסף לחזון, בהצבת יעד הבלעדיות של ישראל בתחום זה. דוקטרינת בגין מחייבת את ישראל לא לאפשר לאף מדינת אויב להצטייד בנשק גרעיני. בשם דוקטרינה זו הוא החליט על תקיפת הכור העיראקי, ובשם אותה דוקטרינה החליט אולמרט על תקיפת הכור הסורי. ההחלטות הללו, הן פועל יוצא של המחויבות למנוע שואה שניה.

קיתונות הבוז, השנאה וההסתה כלפי ראש הממשלה, המזכיר את לקח השואה במדיניות שנועדה למנוע פצצת גרעין איראני – אסור שירתיעו אותו. מתוקף תפקידו הוא נושא באחריות לעתידה של ישראל ולעתידו של העם היהודי, ועליו להבטיח את עוצמתה של ישראל, ולמנוע נשק השמדה המוני מאויביה. זוהי חובתו, זוהי אחריותו. זהו לקח השואה.

                                                                                                                                          * BSH

לא הצטרפתי השבוע למקהלת הגינוי הגורף לסא"ל אייזנר. רבים הרימו גבה לנוכח עמדתי, שלכאורה מנוגדת לגישתי העקרונית בסוגיות של מוסר לחימה וטוהר הנשק ולתגובותיי   במקרים קודמים. לכאורה, עמדתי מנוגדת גם לדרך בה אני פעלתי כחייל, ששירת תקופות מילואים רבות בשטחים, בשתי אינתיפאדות. לא זו בלבד שבאופן אישי תמיד הקפדתי על הכללים הנוקשים ביותר בנוגע ליחס לאוכלוסיה אזרחית, אלא שלא אחת התעמתתי, כולל עימותים חריפים, עם חבריי שנהגו אחרת.

לכאורה יש סתירה. מדוע, אם כן, זאת עמדתי?

באופן כללי, כאשר אני מריח עדר מיוחם מתלהם, אני חשדן. קשה לי להיות חלק מעדר. אני מעדיף לבחון ולבדוק ולגבש את עמדתי באופן "עצמוני". כאשר תמונה בת כחמש שניות, מנותקת מכל הקשר, מוצגת במשך שעות וימים בלוּפּ אינסופי של שטיפת מוח, כאשר ברור מי צילם וערך ומה מגמתו, ועל סמך תמונה זאת – הנשיא, ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל מתחרים ביניהם כאחרוני הטוקבקיסטים, הגינוי של מי יותר גדול, ובתוך שעתיים האיש מושעה וכל התקשורת מודיעה שהרמטכ"ל ידיח; וחבורת הפרובוקטורים האנטי ישראלית מוצגת כקבוצת רוכבי אופניים תמימים וחביבים – איני קופץ לדום ומתיישר. אני מעדיף לבחון את הדברים.

לפני ימים אחדים הועלה לשידור יהודה מאיר, מפקד אזור שכם בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שהודח מתפקידו וסולק מצה"ל בשל פקודה בלתי חוקית בעליל שנתן. הן המראיינת והן המרואיין התייחסו למקרה של אייזנר כזהה למקרה של מאיר, וההשוואה הזאת הוצגה גם במספר כתבות בעיתונים.

אני סבור שראוי להשוות בין שני המקרים, כדי להבין את ההבדל התהומי ביניהם. יהודה מאיר נתן פקודה לחיילים לעצור באישון לילה עשרות פלשתינאים מן הכפר חווארה על פי רשימה מראש, לכסות את עיניהם, לקחת אותם לחורשה סמוכה, וכשעיניהם מכוסות להכות אותם באלות בידיים וברגליים, עד שבירת עצמותיהם. לצורך השוואה – המקרה היה דומה אילו אייזנר היה עוצר את הצעיר הדני בלילה שלאחר האירוע ומכה אותו בקור רוח עד שבירת עצמותיו.

האירוע הזה שונה בתכלית. מי שעצמותיו נשברו היה דווקא אייזנר. התקרית הייתה בעיצומו של אירוע קשה, של חסימת כביש מרכזי – צעד המסכן חיי אדם, תוך הפעלת אלימות קשה כלפי חיילי צה"ל וקציניו. בניגוד לאירוע הבלתי חוקי של יהודה מאיר, שימוש באלה לפיזור התפרעות היא צעד סביר. לא הייתה בידיו של אייזנר אלה, אך הוא השתמש בנשקו האישי כבאלה.

האם הוא נהג נכון? האם הוא לא הגיב בחריפות יתר? האם זאת הדרך שבה צריך לנהוג המפקד הבכיר בשטח באירוע כזה? האם הוא לקח בחשבון את הנזק התדמיתי לישראל, מן הצילום הזה?

איני סנגורו של אייזנר ולא מליץ יושר שלו. איני מצדיק אותו ואיני סבור שהוא ראוי לצל"ש על מעשהו. אבל אני סבור שהוא נהג בגדר הסבירות, ואין הצדקה – לא למתקפה המתלהמת עליו, לא לתגובה ההיסטרית של צה"ל ביום בו התפרסמו התמונות ולא להחלטה הפופוליסטית של הרמטכ"ל להדיחו.

ובכלל, אנו מקבלים כנורמה לגיטימית הפעלת אלימות כלפי חיילי צה"ל. הפגנה דמוקרטית אינה התפרעות אלימה. מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב, הופך באחת לאויב של צה"ל ושל מדינת ישראל. במקום שאלימות נגד חיילי צה"ל תהיה קו אדום, אנו עדים חדשות לבקרים לאלימות פיסית ומילולית כלפי חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, מקריאות "נאצי" ועד הרמת יד, אבן ומקל, מצד נוער הגבעות, מצד המתפרעים הרדיקאלים בבלעין ונעלין, מצד מפגינים חרדים המתעמתים עם שוטרים במאה שערים ובית שמש או מצד פרובוקטורים חוליגנים מאירופה, שבאים לשלהב יצרים ולעורר מהומות בישראל. כל אלה קיבלו השבוע רוח גבית ממלכתית, בתגובה ההיסטרית וחסרת הפרופרציות כלפי סא"ל שלום אייזנר.

"היום תתכנס הכנסת לישיבת פגרת מיוחדת לדון בהצעת חוק עוקף בג"ץ שמציע שר המשפטים נאמן", דווח ביומן הבוקר של אחד מערוצי הרדיו. "חוק עוקף בג"ץ"... גם לְמוּד תשקורת ותיק כמוני,  המורגל להתמודדות עם השימוש הציני במילים כדי לבדות "מציאות" ולהטות את דעת הקהל, מתקשה לעבור לסדר היום על עיוות כה קיצוני של האמת. שהרי אילו תתקבל הצעת חוק יסוד חקיקה אותה מוביל השר נאמן – לראשונה תינתן לבג"ץ סמכות חוקית לפסול חוקים של הכנסת. הרי שוחרי האקטיביזם השיפוטי היו אמורים לקפוץ על הצעתו של השר נאמן כמוצאי שלל רב – סוף סוף ספר החוקים יעגן את האקטיביזם השיפוטי ויתיר ביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון על עבודת החקיקה של הכנסת.

מה קרה? למה הם נאבקים בחוק, עד כדי אזהרה של נשיא בית המשפט העליון שהחוק עלול להיות בכיה לדורות?

הצעת החוק של נאמן מעגן לראשונה את הסמכות לביקורת שיפוטית, אך הוא מצמצם את הסמכות הבלתי מוגבלת שבית המשפט נטל על עצמו ללא סמכות חוקית, ב"מהפכה החוקתית" שהוביל הנשיא לשעבר אהרון ברק. המציאות הנוכחית, מאפשרת, ללא כל עיגון בחוק, לכל שופט זוטר בבית משפט שלום, לפסול חוק שחוקק הריבון – הכנסת. המהפכה החוקתית האקטיביסטית, גרמה לפוליטיזציה של בית המשפט ופגעה קשות במעמדו ובאמון הציבור בו, ובכך הביאה לפגיעה משמעותית בשלטון החוק בישראל. הצעת חוק יסוד החקיקה, נועדה להגן על שלטון החוק ולהחזיר לבית המשפט את אמון הציבור. היפה בהצעת החוק הוא ביסוסו על העיקרון הדמוקרטי של הפרדת רשויות תוך איזונים ובלמים בין הרשויות.

מתנגדי החוק, מתנגדים לו דווקא מסיבה זאת – אין הם רוצים את האיזונים והבלמים. הם מעדיפים להשתמש בכוח הבלתי מרוסן של בית המשפט, כדרך למנוע מרצון הרוב להתממש, כאשר הוא מנוגד לעמדתם. מתנגדי החוק מבססים את עמדתם על הנחה שצילום המצב הנוכחי יהיה תקף גם בעתיד – עמדותיהם המדיניות הן מיעוט, ובבית המשפט העליון העמדות השולטות הן עמדות המיעוט. אין הם חושבים לטווח רחוק ואינם לוקחים בחשבון את האפשרות שכל אחת משתי צלעות המשוואה הזאת תשתנה. כעת הם מעוניינים בכוח בלתי מרוסן, להשליט את עמדותיהם, מעל לרצון העם כפי שהוא בא לידי ביטוי בחקיקה של נבחרי הציבור, באמצעות פסיקות בית המשפט. הם חושבים שבית המשפט עובד אצלם.

הכנסת היא הריבון. היא הרשות המחוקקת. האם הרשות המחוקקת יכולה לחוקק חוקים שאינם חוקיים, או אינם חוקתיים? ניתן להתווכח על השאלה הזאת. הצעתו של נאמן יוצאת מנקודת הנחה, שאני תומך בה, שהריבון עלול לחוקק חוקים כאלה ולכן היא מעמידה את חוקי הכנסת לביקורת שיפוטית, ומעניקה לבית המשפט העליון, לראשונה בתולדות המדינה, סמכות לפסול חוקים.

הביקורת השיפוטית נועדה לשלול מהרשות המחוקקת כוח בלתי מרוסן ולמנוע את עריצות הרוב, מתוך הכרה בכך שכוח בלתי מרוסן עלול להיות כוח להשחית. אולם ההצעה מאוזנת בשלילת כוח בלתי מרוסן גם מהרשות השופטת. הרי הכוח של גוף בלתי נבחר זה לפסול חקיקה של הגוף הנבחר, עלולה אף היא להשחית, אם לא תרוסן. הצעת החוק מגבילה את היכולת לפסול חוקים אך ורק לבית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים לפחות. היא מאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי בית המשפט, ברוב מיוחד של 65 ח"כים. וכך, כל רשות מאזנת, בולמת ומרסנת את כוחה של הרשות האחרת – זו הדמוקרטיה במיטבה. וזה בדיוק מה שמעורר את התנגדותם של השוללים, המשתמשים בשם הדמוקרטיה לשווא, כדי לקדם אג'נדה בלתי דמוקרטית.

הביקורת על החוק מתמקדת בעיקר ברוב הנדרש לחקיקה מחודשת של חוק שנפסל – 65 ח"כים. המבקרים טוענים, במידה רבה של צדק, שיש להגביה את הרף, ומזכירים את הצעת ועדה שעסקה בנושא, שבראשה עמד נאמן עצמו, שהציעה רוב של 70 ח"כים למטרה זו. נאמן עצמו אמר בנאומו בטקס השבעת שופטים, שההשגות על ההצעה, ודומני שהוא התכוון בעיקר להשגה הזאת, תלקחנה בחשבון בתהליך החקיקה.

לדעתי, אכן ראוי להגביה את הרף לחקיקה מחודשת ל-70 ח"כים. עם זאת, במקביל, יש להגביה גם את הרף לפסילת חוק. יש להגדיר כרף לפסילת חוק של הכנסת - רוב של 2/3 לפחות ובהרכב של 11 שופטים לפחות.

ב-1975 הציע לראשונה שר המשפטים חיים צדוק את חוק יסוד החקיקה, ומאז המהלך הזה נכשל שוב ושוב. יש לקוות שסוף סוף תחוקק הכנסת את החוק. תהיה זו התקדמות רבתי בדרך לחקיקת חוקה לישראל.

                                                                                                                                * "ישראל היום"