הבלוג של אורי הייטנר

בגל המחאה החברתית בקיץ 2011, הקפידו מנהיגי המחאה להבהיר שמחאתם אינה פוליטית. זו אמירה מוזרה למדי. מה יותר פוליטי ממאבק על פני החברה, על דמות המדינה, על דרכה החברתית והכלכלית, על סדר העדיפויות התקציבי, על מידת מעורבות המדינה במשק וכו'?

מדוע, אם כן, האמירה הזאת, אודות צביונה הא-פוליטי של המחאה? הסיבה לכך, היא השיח הפוליטי המעוות בישראל בעשרות השנים האחרונות. לאורך שנים, השיח הפוליטי הישראלית הכפיף את עצמו לסוגיית היחסים עם הפלשתינאים, עתיד השטחים וההתנחלויות, ונבלע בתוכה. דעתו הפוליטית של אדם, הוגדרה על פי עמדתו בסוגיה זו. היא הגדירה את שייכותו, את צבעו, את היותו איש "שמאל" או "ימין". כך, למשל, איש הימין הקיצוני ביותר בציבוריות הישראלית, עיתונאי "הארץ" נחמיה שטרסלר, שלעומתו מרגרט תאצ'ר היא כמעט רוזה לוכסמבורג, נחשב לאיש "שמאל", בשל עמדותיו היוניות הקיצוניות. וכך גם יוסי ביילין, חרף עמדותיו הניאו-ליברליות, שבאו לידי ביטוי בתפקידיו המיניסטריאליים ובהצהרות כמו שישראל צריכה להתרגל לחיות עם 7% אבטלה וש"אין פה אנשים יחפים ורעבים" בתגובה למדדי עוני ואי שוויון קשים.

בעוד הדיון הפוליטי התמקד בסוגיה הפלשתינאית, הנושאים הכלכליים / חברתיים כמעט הופקעו מן הפוליטיקה. הכלכלה הוצגה כמדע מדויק, כשהכוונה כמובן לאידיאולוגיה הכלכלית הקפיטליסטית הניאו-ליברלית שאותה ניתן לאזן, לכל היותר, במעט "רגישות חברתית" ו"חמלה", שהוגדרה מיד בידי הימין הקיצוני מסוגו של שטרסלר כ"פופוליזם חברתי".

האם המחאה החברתית הצליחה לשנות את השיח הפוליטי בישראל? מוקדם לדעת. אני מקווה שכן. אבל לפחות במפלגת העבודה, השיח השתנה. בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה, מבטאת מהפך בדרכה של מפלגה זו, לאחר עשרות שנים – העמדת הסוגיות החברתיות כלכליות כעליונות בחשיבותן על סוגיות החוץ והביטחון, הצבתן כמגדירות את דרכה הפוליטית והאידיאולוגית, וחזרה למשנה סוציאל דמוקרטית כתכנית פוליטית אופרטיבית.

המהפך הזה מוצדק כיוון שהוא מחזיר ללב הדיון הציבורי את שאלות הצדק והמוסר ואת שאלת דמותה של החברה הישראלית. אין לזלזל בשאלת מיקומם של הגבולות, אך חשובה יותר השאלה מה יהיה בתוך הגבולות - מהו התוכן של המדינה, יהיו גבולותיה אשר יהיו. המהפך הזה מוצדק גם כיוון שהוא מחזיר ללב הדיון את הסוגיות שהן באחריותנו המלאה. קל מאוד לברוח משאלות החברה והכלכלה שהאחריות עליהן היא רק שלנו, אל סיסמאות השלום, שבהן אנו נושאים רק בחלק מן האחריות. באופן תיאורטי, ישראל נושאת ב-50% מהאחריות להשגת שלום עם הפלשתינאים, אך למעשה, כיוון שזקוקים שניים לטנגו, ואין לישראל פרטנר לטנגו הזה, כפי שהוכח בעשרים השנים האחרונות, אין לה יכולת אמתית לקדם שלום (היא יכולה לבצע צעדים חד צדדיים, כפי שעשה שרון, אך אינה יכולה להגיע לשלום או לקרב אותו, בעתיד הנראה לעין). אני מעריך, שאחד הגורמים להימנעותה של שלי יחימוביץ' מעיסוק בנושאים המדיניים, היא הבנתה שהעיסוק בשאלת השלום הוא עיסוק סרק תיאורטי בחלומות באספמיה, ואין היא רוצה לברוח לעולם הסיסמאות, אלא מעדיפה את הנושאים בהם ניתן להשפיע.

בראיון לגידי וייץ במוסף "הארץ", שבועות ספורים לפני הבחירות המקדימות על הנהגת מפלגתה, עשתה שלי יחימוביץ' צעד אמיץ – ביטאה עמדות קונטרברסליות, בידיעה שהן תקוממנה את יריביה, תפחנה רוח חיים בקמפיין שלהם נגדה ותזמין תקשורת שלילית. היא יצאה נגד התופעה של שנאת המתנחלים, היא יצאה נגד הקמפיין השקרי והמכוער המשליך את מצוקות החברה והכלכלה הישראלית על "הוצאת כספים על ההתנחלויות", היא יצאה בחריפות נגד הפוסט-ציונות, נגד הסרבנות וכד'. בדרך כלל, מועמדים נוטים לטשטש את עמדותיהם לפני בחירות, כדי לקרוץ לקהלים רחבים ככל הניתן. מדוע ביטאה יחימוביץ' את עמדותיה אלו דווקא בעיתוי זה, מתוך לקיחת סיכון אלקטורלי של אובדן תמיכה? כנראה שהיא הבינה, שאם תאמר אותן אחרי הפריימריס, היא תואשם במחטף, כמי שהסתירה את עמדותיה כדי למשוך קולות. כאשר אמרה את הדברים טרם בחירתה, וחזרה עליהן שוב ושוב, אי אפשר לטעות במנדט שקיבלה.

לכאורה, מה הרבותא בכך שמנהיג מפלגת העבודה יוצא נגד הפוסט ציונות? מה מיוחד בכך שמנהיג בישראל מסרב לקחת חלק בשיח השנאה ובעלילות שווא כלפי ציבורים בישראל? מה יוצא דופן בכך שמנהיג אחראי יוצא חוצץ נגד הסרבנות? הרי זה אמור להיות מובן מאליו.

אז זהו, שלא. משהו רע קרה למפלגת העבודה בשנים האחרונות. היא הלכה והקצינה לכיוון ה"שמאל" המדיני, וככל שהדרך המדינית שאימצה כשלה, כך היא הגדילה את מינון ה"השמאלה", אל סף התהום הפוסט-ציונית. כאשר הנושא הכלכלי חברתי מודר מן השיח הפוליטי, הדרך של מפלגת העבודה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה הייתה לעומתיות הולכת וגוברת בנושא המדיני. הרטוריקה ה"שמאלנית" הלכה וגברה, הלכה והקצינה, ומפלגת העבודה הלכה ואיבדה את הרלוונטיות שלה, עד שהייתה על סף היעלמות כתוצאה ממנת  יתר של להג "שמאלני". את הסחף הזה עצרה שלי יחימוביץ' הן בחזרה לשיח הציוני, שאפיין את תנועת העבודה לאורך דורות והן בגיבוש דרכה של מפלגת העבודה סביב האידיאולוגיה החברתית כלכלית.

אולם בכל אלו אין די. כאשר בסקרים מפלגת העבודה חוזרת להיות המפלגה השניה בגודלה, ושלי יחימוביץ' הבהירה שכיו"ר המפלגה היא מתמודדת על ראשות הממשלה, עליה להבהיר גם מהי דרכה הפוזיטיבית של מפלגת העבודה בסוגיה המדינית. עד היום נהגה לומר שהיא מצדדת בעקרונות "מתווה קלינטון". זוהי טעות, וראוי שמפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' תפנה עורף למתווה הכושל הזה, ותחזור לדרך המלך של מפלגת העבודה הציונית.

"מתווה קלינטון" הוא למעשה מתווה ברק. זוהי הדרך המדינית שאותה סלל ראש הממשלה אהוד ברק בוועידת קמפ-דיוויד, והמשיך אותה אהוד אולמרט בקדנציה שלו כראש הממשלה. זהו המתווה של קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 49', עם חילופי שטחים כלשהם, עם נסיגה מבקעת הירדן, עם חלוקת ירושלים וכד'. בקמפ-דיוויד, הפנה אהוד ברק עורף לדרכה של מפלגת העבודה ואף עקף מ"שמאל" את מרצ.

בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג יצחק רבין את מתווה ממשלתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

חמש שנים לאחר אותו נאום, הגיש ברק את תכניתו. הייתה זו תכנית לעומתית לתכנית רבין – את כל ה"לאווים" של רבין הפך ברק ל"הֵנים". מדוע הוא עשה זאת? הטענה המקובלת היא, שגישת הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשם של אלון ורבין, דרכה המאוזנת של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים, היא "משא ומתן עם עצמנו", כיוון שאין לה פרטנר בצד השני. אני רואה כבעייתית מאוד את הגישה, על פי במקום לבוא למו"מ עם היעדים הלאומיים והאינטרסים שלנו, אנו באים למו"מ עם הניסיון להתאים את עצמנו לאינטרסים ולמאוויים של הצד השני. אבל ניסיון 12 השנים מאז קמפ-דיוויד הוכיח, שגם ההצעות הללו הן מו"מ עם עצמנו וגם להן אין פרטנר. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

אימוץ הקו היוני הקיצוני יצר אצל הפלשתינאים תובנה של התערערות הרצון הלאומי שלנו; תובנה שהובילה להקצנה חסרת תקדים בטרור נגד ישראל, במטרה לשבור את רוח החברה הישראלית. אימוץ הקו הזה הקצין את הקרע הפנימי בתוך החברה הישראלית והגביר את הרטוריקה הקיצונית והמתלהמת בשני הצדדים. שום דבר טוב לא יצא ממנו.

שלי יחימוביץ', שהשכילה לחולל מהפך היסטורי בסדר העדיפויות של מפלגתה, ושהחזירה את השיח הציוני למפלגתה, היא המנהיגה שבכוחה לנטוש את ההתדרדרות בעמדותיה המדיניות של מפלגת העבודה, ולהחזירה לדרך אחראית ומרכזית, כזו שאפיינה אותה עד ימי ברק.

אחת מכרזות הבחירות המרכזיות של מפלגת העבודה בראשות רבין, בבחירות 92', הציגה שלט הכוונה ירוק של מע"צ, ועליו חץ צר ימינה – הליכוד, חץ צר שמאלה – מרצ, וחץ רחב קדימה – העבודה. אף שרבין "חתך שמאלה" במידה רבה, עדיין הוא נשאר נאמן לקווים המרכזיים של הדרך המרכזית הזאת.

מן הראוי ששלי יחימוביץ' תחזיר את מפלגת העבודה לדרכה המדינית האחראית, המרכזית, ההיסטורית. שינוי כזה, יציב אותה במרכז הקונסנזוס הלאומי כאלטרנטיבה ראויה וממשית לשלטון.

                                                                                                                                   * "שווים"

הבחירות המקדימות האחרונות ב"קדימה" הן פרפורי הגסיסה של מפלגה זו. מפלגה זו סיימה את תפקידה, לא בגלל בחירתו של מופז ולא למרות בחירתו של מופז. הרי אין הבדל אידיאולוגי ופוליטי בין מופז ולבני; השנאה והבוז שהשניים רוחשים זה לזה הם על רקע יריבות אישית בלבד והיא בסך הכל סימפטום של מפלגה שסיימה את דרכה.

"קדימה" קמה כמפלגת מרכז, ובתור שכזו ענתה על צורך ציבורי אמתי במפץ גדול בפוליטיקה הישראלית, ובשידוד מערכות שיפיח חיים במערכת המאובנת, השבויה בתחרות בין שני הגושים המסורתיים.

כמפלגת מרכז, אמורה הייתה "קדימה" להתמקם בין הליכוד ומפלגת העבודה, ולהציע דרך ביניים שתגבש סביבה קונסנזוס לאומי רחב. עם הקמת "קדימה" ניתן היה להעריך שבליכוד נשארו חסידי שלמות הארץ וזאת תהיה הדרך שהם יאמצו (מה שלא קרה בסופו של דבר) ומפלגת העבודה מאז ימי ברק עקפה את מרצ משמאל ודבקה בנסיגה מלאה וחלוקת ירושלים (עם "חילופי שטחים"). הקרע בין הגושים העמיק ואיים לקרוע את החברה הישראלית.

אריק שרון אסף אישים משני הגושים וניסה לגבש את הגוש השלישי. הוא נהג לומר ש"לא נוכל להגשים את כל חלומותינו בנוגע לארץ ישראל", והמסר שלו היה ברור – על מנת להציל את מרבית השטחים, יהיה עלינו לוותר על מקצתם.

המסר הזה נכנס לתרדמת עמוקה יחד עם שרון עצמו. אהוד אולמרט, שנבחר על תקן ממשיך דרכו של שרון, חתך "שמאלה" והתמקם בשכונה האידיאולוגית של "גוש שלום". בעוד שרון הצליח להשיג את מכתב בוש – המסמך המדיני אמריקאי הראשון המכיר בתביעותיה הטריטוריאליות של ישראל ביו"ש, אולמרט מיוזמתו, ללא כל דרישה או לחץ מבחוץ, התעלם מן המסמך והפתיע את האמריקאים ואת הפלשתינאים בהצעה קיצונית של נסיגה מלאה ושבירת העיקרון של שלילת "זכות" השיבה. היום הוא הפך למליץ יושר של אבו מאזן שדחה על הסף את הצעותיו, מתוך מגמה להנציח בתודעה הציבורית את מעמדו כהבטחה הגדולה – מי שכמעט והביא שלום על ישראל, ובשל תיק שנתפר לו, כביכול, אין שלום. רמז לכך, שאם יצא זכאי יחזור ויממש את ההבטחה.

ציפי לבני, שירשה את מקומו של אולמרט בראשות "קדימה" בשל מעשי השחיתות החמורים אליהם נקשר, דבקה בדרכו. וכך, במקום להוות גוש מרכז השובר את משטר הגושים, היא העצימה את משטר הגושים, ורצה לבחירות כמנהיגת גוש "השמאל". ככזאת, היא הצליחה לגבש תמיכה שבטית רחבה, שהובילה אותה להישג משמעותי בבחירות. מהבטחת ה"מרכז" – ההבטחה של "קדימה" לא נותר דבר וחצי דבר. הישגה של לבני לא הספיק כדי להעלותה לשלטון. כמפלגת מרכז ניתן היה לצפות ממנה להיות שותפה לממשלת אחדות, אך היא סיכלה את המהלך, אם מסיבות של גאוותנות אישית או מסיבות אידיאולוגיות.

ציפי לבני נכנסה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו, כדי להילחם בו. בכל הראיונות היא הזכירה שהיא נכנסה לפוליטיקה בשל הסוגיה המדינית... זאת אמת. אמת בנוסח "קדימה". האמת היא ש"קדימה" קמה אך ורק על הסוגיה המדינית, אך כמו ציפי לבני, המסר המדיני המקורי שלה היה רחוק ת"ק פרסה מהמסר הקיצוני שאמצה.

כיוון שהפלשתינאים דחו אפילו את הצעותיו של אולמרט, הסוגיה המדינית איבדה את מרכזיותה בסדר היום הישראלי. הציבור חכם דיו כדי להבין, שאין זה ראוי שנברח מהנושאים שבאחריותנו, אל עבר נושא שהווטו הפלשתינאי הופך אותו לבלתי רלוונטי. הנושאים המרכזיים, שהחליפו את הנושא המדיני על סדר היום הציבורי, הם מעמדו של בית המשפט העליון והסוגיה הכלכלית חברתית.

בסוגיה החברתית, "קדימה" דגלה בקו נאו ליברלי חד-משמעי. הניסיון המלאכותי שלה לחבור למחאה שדרשה צדק חברתי, היה בלתי אמין בעליל ולא התקבל על דעת הציבור. הצלחתה הגדולה של שלי יחימוביץ' להחזיר את מפלגת העבודה לדרכה כמפלגת הציונות הסוציאל-דמוקרטית, העצימה את חוסר הרלוונטיות של "קדימה".

בנושא בית המשפט העליון, דקלמו ציפי לבני וחבריה את התמליל של מרצ המצדד באופן מובהק באקטיביזם השיפוטי, מתוך מגמה להתבלט בהנהגת "השבט", הגוש. אבל חוסר האוטנטיות של הלהג הזה בפיהם נשמע כמו נאום עם חצץ בפה. הרי שרת המשפטים ציפי לבני התעמתה בצדק עם אהרון ברק בעד מינויה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון – האידיאולוגית של ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי, לבית המשפט העליון. הרי שר המשפטים בממשלת אולמרט, חתן פרס ישראל פרופ' דניאל פרידמן, הוביל את המערכה העקרונית הגדולה ביותר נגד האקטיביזם השיפוטי, בניסיון ליצור מהפכת נגד, הרבה יותר משמעותית מקובץ החוקים הקטנים של ח"כים מן הקואליציה בכנסת הנוכחית. בימי פרידמן ציפי לבני תמכה במהפכה הגדולה. כעת היא יצאה חוצץ נגד הפירורים מתוכה, והציגה אותם כ"סכנה לשלטון החוק", כביכול. הציבור התקשה לקנות את הזיוף.

ובאשר לשלטון החוק, לא במרכאות – ציפי לבני הקיפה את עצמה בעבריינים מורשעים; עמרי שרון, צחי הנגבי, חיים רמון. היא ומופז עלו לרגל אל באבא אולמרט לקבל את ברכתו. וגם דוברה הראשי רוני בר-און תמורת חברון אינו בדיוק התגלמות האתיקה הפוליטית.

בכל הנושאים הללו, ללא יוצא מן הכלל, שאול מופז הלך בסך בקו שהתוו אולמרט ולבני. כל מה שהיה לו להציע מולה הוא שנאה אישית ואת הסלוגן המגוחך "כשאני אהיה ראש הממשלה", עליו חזר עד לזרא.

בניצחונו בפריימריס זכה מופז בכבוד המפוקפק להיות האיש שיקבור את הגוויה.

                                                                                                                                                                                                                          * BSH

הניסיון לצייר סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ובין ערכי הציונות והערכים הליברליים, הוא שקרי ונואל מעיקרו. עם זאת, ישנם מקרים שבהם קיימת סתירה כזו. סוגיה כזו היא המחלוקת בדבר מתן זכות בחירה לישראלים החיים בחו"ל.

על פי הערכים הליברליים – האזרחות היא זכות מוקנית שכמעט ואינה ניתנת להפקעה, ואין היא תלויה בהחלטתו האוטונומית של האזרח היכן להתגורר. הזכות לבחור במקום מגורים הינה זכות טבעית שאינה מוטלת בספק, ואין למדינה כל עניין בה. בכל מדינה דמוקרטית וליברלית מתוקנת בעולם, זכותם של האזרחים להצביע בבחירות אינה נפגעת כתוצאה מהחלטתם להגר ממנה. ביום הבחירות בארה"ב, בצרפת ובמדינות אחרות, מצביעים האזרחים המתגוררים מחוץ למדינה בשגרירות המדינה בארץ מגוריהם, וזכות זו הינה בגדר מובן מאליו. כך ראוי שתנהג גם ישראל – כמתוקנות בדמוקרטיות, המכבדות את זכויות האזרח ואינן חודרות לחייהם הפרטיים. שלילת הזכות להצביע מאזרח שבחר להתגורר במדינה אחרת, מנימוקים פטריוטיים, היא לאומנות מסתגרת ומתנכרת לעולם, על סף הפשיזם.

על פי הערכים הציוניים – ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית, אלא היא מדינה בעלת אידיאולוגיה, בעלת ייעוד וחזון. ישראל הוקמה על מנת להגשים את הרעיון הציוני – ריכוז העם היהודי במולדתו, העלאת יהודים רבים מכל תפוצות הגולה לא"י ויישוב א"י ביהודים. כמדינה ציונית, אל לה להתייחס לתנועת יהודים לתוכה וממנה במונח ניטראלי כ"הגירה", אלא במונחים אידיאולוגיים כ"עליה" ו"ירידה". על המדינה להיאבק נגד הירידה מן הארץ, ולבטח לא להעניק לה לגיטימציה. במתן זכות בחירה ליורדים, תוך שימוש במונח המכובס "ישראלים החיים בחו"ל", מעניקה מדינת ישראל לגיטימציה ליורדים ולירידה. החלטה כזאת היא אנטי פטריוטית ואנטי ציונית.

השבוע התפרסם גילוי דעת מטעם הדבוקה האוטומטית של "אנשי הרוח מן השמאל", שעסקה בנושא. מובן מאליו, מה עמדתם בנושא. הרי מדובר בליברלים לעילא ולעילא, שלא יתנו ידם לגישה לאומנית חשוכה הפוגעת בזכויות האזרח. אז זהו, שלא. גילוי הדעת יוצא בתוקף נגד מתן זכות בחירה ליורדים. כל מערכת הערכים הגורמת לדבוקה הנ"ל לתגובה פאבלובית נמוגה כלא הייתה, ולפתע הם שטופי זיקפה פטריוטית, כפי שהם נוהגים להגדיר בבוז עמדות מן הסוג שבאופן חריג וחד פעמי בהחלט הם אימצו בשיח הזה.

ברור שמדובר בתחפושת. ברור שזו אינה באמת עמדתם של החותמים. ברור שהעמדה הזאת מבטאת צביעות והיא חלק מתרבות השקר הקיימת בחברה הישראלית. נשאלת השאלה, מה הסיבה האמתית לחבישת המסכה הפטריוטיות הזאת.

יקל עלינו להבין זאת, באמצעות זיהוי האנשים העומדים מאחורי היוזמה להענקת זכות הצבעה ליורדים. מאז שנות ה-90 היוזמה הזאת שבה ועולה, ותמיד מאותו כיוון – פוליטיקאים מן הימין הישראלי. כן, כן, אותם אנשים הנושאים ברמה את דגל הפטריוטיזם, כולל אלה מתוכם הבזים לרעיונות ליברליים ולעולם יעדיפו את השיקול הלאומי על פני זכויות הפרט, פתאום מתנבאים בשפתם של ספי רכלבסקי וחבריו, החתומים על גילוי הדעת של "אנשי הרוח מן השמאל". התהפכו היוצרות. נשף המסכות הצבוע הוא בשני צדי המתרס האידיאולוגי.

מה קורה פה? ברור בעליל, שחילופי התפקידים אינם מקריים. שהלהג הפטריוטי של אנשי השמאל והלהג הליברלי של אנשי הימין נובעים בדיוק מאותו מקום – שיקול אלקטורלי פשוט.

הימין יודע שבקרב הציבור היהודי בישראל יש לו רוב משמעותי, שכנראה אינו עומד להשתנות. גם השמאל יודע זאת. השמאל יודע שהדרך היחידה שלו לעלות לשלטון, היא באמצעות בלוק חוסם, המבוסס על הצבעת כמעט 100% מן המיעוטים לגוש, המכונה גוש השמאל. בהנחה שדפוסי ההצבעה של ישראלים החיים בחו"ל / יורדים, אינו שונה באופן מהותי מדפוסי ההצבעה של היהודים בישראל – הגדלת אחוז המצביעים היהודים משרת את גוש הימין. זאת הסיבה האמתית לתמיכת הימין ברעיון "שמאלני" ובהתנגדות השמאל מטעמים "ימניים". זאת האמת מאחורי נשף המסכות הפוליטי.

והיכן אני ניצב בוויכוח? אני בעיקר מתבייש בכך שמאות אלפי ישראלים יהודיים ירדו מן הארץ ומקנא במגזר הערבי שההגירה בתוכו כל כך נמוכה. עלינו לערוך חשבון נפש לאומי, ובטח לא לעודד את הירידה, רק כדי לקדם שיקולי קוניוקטורה פוליטית אלקטורלית.

עם זאת, אני סבור שיש לתת מענה שיאפשר לחיילים משוחררים הנמצאים בטיול או בלימודים בחו"ל להצביע. אין היגיון בכך שמי שנתנו שלוש שנים ויותר בשירות בצה"ל וכאלה שהוסיפו עליו שירות קבע, שנת שירות וכו', לא יוכלו להצביע בזמן הטיול, בעוד בני גילם שהשתמטו משירות יהיו שותפים לעיצוב עתיד המדינה. הצעתי: אזרח ישראלי ששירת שירות צבאי מלא, או שירות לאומי חלופי, בן שלושים ומטה, השוהה בחו"ל עד שלוש שנים, יהיה זכאי לזכות הצבעה.

                                                                                                                                                                                                         * "ישראל היום"