הבלוג של אורי הייטנר

במי תומכים הדרוזים בגולן, באסד או במורדים בו?

השאלה הזאת, המעסיקה את התקשורת בחודשים האחרונים, יוצאת מנקודת הנחה לפיה מדובר בפטריוטים סוריים החלוקים ביניהם בשאלה מהי טובתה של סוריה.

ההנחה הזאת נובעת מאי הכרת החומר. מי שמכיר את הדרוזים יודע שהאמת אחרת. האקסיומה השגויה, אינה המצאה של עיתונאים. את הדימוי הזה יצרו הדרוזים עצמם, בהופעותיהם הפומביות לאורך השנים. בשיחות סגורות וגלויות, הם אומרים דברים שונים לגמרי.

לפני כשבוע, הובלתי סיור בגולן של תכנית לסטודנטים מצטיינים במכללת "אורנים". בתכנון הסיור, בקשו ממני האורחים להיפגש עם דרוזים אוטנטיים, שיוכלו להציג בפניהם את תפיסת העולם של הדרוזים ואת האופן בו הם רואים את חייהם בגולן הישראלי, את עמדתם באשר לעתיד הגולן ואת גישתם באשר לטבח ולמלחמת האזרחים בסוריה.

אני מודה שהיו לי חששות ממפגש כזה. כמי שמרבה לעסוק בניתוח טקסטים, אני יודע שיש צורך באוזן מוסיקאלית במיוחד, כדי להבין בין השורות את כפל הלשון הנהוג בהתבטאויות הפומביות של הדרוזים. אמנם אין זה אירוע מתוקשר, אך גם אין זו שיחה במחשכים. סברתי, שיהיה עליי לשמש כפרשן, אחרי המפגש עם הדרוזים. האם יקבלו את פרשנותי כאוטנטית? או שמא יראו בה פרשנות מוּטָה, הנובעת מהשקפתי הפוליטית?

דילמה נוספת הייתה, איך להביא אדם שלא ייחשד בחוסר אוטנטיות? פניתי לרב שוגרמן, שיש לו מהלכים בהנהגת המגזר הדרוזי, וניסיתי להגיע באמצעותו לשייח אבו-סלאח, המנהיג הדתי החשוב ביותר במגזר. השייח הפנה אותנו לקרוב משפחתו – ראש מועצת מג'דל שאמס, שגייס את מנהל בית הספר לשעבר להצטרף אליו.

הייתה זו שיחה מצוינת, ומפתיעה בכנותה, חרף העובדה שהשיחה תועדה בווידאו. לאורך המפגש, חשבתי עד כמה הייתי רוצה שכל אזרח בישראל ישמע את הדברים.

משפט המפתח החשוב ביותר, בעיניי, בדבריהם, היה: "אותנו לא מעניין הסורים או הישראלים. אותנו מעניינת האדמה שלנו, מג'דל שאמס. היו כאן התורכים, היו הצרפתים, היו הסורים, עכשיו הישראלים. אנחנו לא יודעים מי יהיה מחר". זאת התפיסה הדרוזית כולה על רגל אחת.   

התבטאויות רבות של השנים, הציגו את הדרוזים כאינטרסנטים קיצוניים; כמי שמצבם הכלכלי האישי הוא הדבר היחיד המניע אותם. מה, אין הם פטריוטים? אין להם אידיאולוגיה? אין להם מהות ערכית? ביטויים אלה יצרו קצת אי נוחות בקרב המאזינים. גם לאוזניי, כפטריוט, הם צרמו קצת, לעתים.

אלא שהביקורת הזאת מחמיצה את העיקר. מדובר בפטריוטים לעילא ולעילא. אלא שהם אינם פטריוטים סורים ולא פטריוטים ישראלים, אלא פטריוטים דרוזים. מה שמניע אותם, הוא טובת העדה שלהם. ולשיטתם הם צודקים.

הדרוזים אינם לאום ואין הם חפצים בעצמאות לאומית. מאחר ואין להם מחויבות לא לישראל ולא לסוריה, הם ישמיעו את מה שטוב להם. מה טוב להם? הם דיברו על המצב הכלכלי המצוין שהם נהנים ממנו בישראל, על השגשוג המאפיין את חייהם. הם דיברו על החופש, על הדמוקרטיה ממנה הם נהנים, והביעו תקווה גדולה שפעם תהיה דמוקרטיה כזאת גם בסוריה, אך היום כולנו יודעים מה מצב חירויות האדם שם. ברור מה הם מעדיפים.

אבל הם אינם יודעים מה יהיה מחר. הם אמרו בפירוש, שהנסיגה מסיני הביאה את הנהגתם לפעול על פי הנחת עבודה של נסיגה מהגולן. אם הגולן יהיה ישראלי, לא יאונה להם כל רע, אם יצטיירו כפרו סורים. אם תהיה נסיגה, פרו ישראליות תחשב להם כבגידה. מאחר ובכל מקרה, הם מתכוונים להישאר על אדמתם – המשחק ברור.

למה אין לכם תעודות זהות ישראליות? שאלו הסטודנטים. "יש לנו תעודות כחולות", אמרו השניים ושלפו אותה מכיסם. אלו תעודות זהות לכל דבר, רק שחסרה בהם הגדרת האזרחות. המשמעות היחידה, היא שאין הם יכולים להצביע בבחירות. מאחר וסוריה הצהירה שקבלת אזרחות ישראלית היא מעשה בגידה שדינו מוות, אין הם רוצים לקחת סיכון על חייהם, במקרה של נסיגה, חלילה, ועל שלום בני משפחתם בסוריה.

הסטודנטים שאלו אותם על אירועי "יום הנכבה" ו"יום הנכסה". הם הופתעו מאוד מההסתננות של הפלשתינאים ביום הנכבה. לא היה להם כל קשר לכך. המנהיגים הדרוזיים הבהירו להם שעליהם לעזוב מיד, ושכנעו אותם לעשות כן. הדוברים הביעו פליאה ואכזבה מכך שניתן בכזאת קלות לעבור את הגדר ואת שדות המוקשים. המפגינים ממג'דל ביום הנכסה, הם מיעוט קטן, כפי שיש כמותם גם בת"א. הם גרמו נזק גדול מאוד לכפר ולכלכלתו והציבור זועם עליהם ומקווה שהם למדו את הלקח.

באשר לסוריה – השניים היו חלוקים בדעותיהם, בין מי שמעדיף שאסד ינצח ובטוח בניצחונו, למי שמעדיף שהמורדים ינצחו ובטוח בניצחונם. בעיניי, מה שמעניין כאן הוא הזהות בין הערכת התוצאה הסופית לבין התמיכה. כל אחד מהשניים תומך במי שלהערכתו ינצח. גם כאן, מה שמעסיק אותם הוא האינטרס הדרוזי. האינטרס הדרוזי היא לא להיות בצד המפסיד.

ההערכה המקובלת, היא שרוב הדרוזים בגולן תומכים באסד. אני שותף להערכה הזאת, ויכול לנתח אותה. הדרוזים, בכל מקום בעולם, מגלים נאמנות למדינה בה הם חיים ומרבים לשרת בכוחות הביטחון. כך בישראל וכך גם בסוריה. מאחר והמאבק בסוריה אינו בין שוחרי דמוקרטיה למתנגדיה, אלא בין א' הרוצה לשחוט את ב' לבין ב' הרוצה לשחוט את א' – הדרוזים בסוריה חוששים מנקמת השלטון שיחליף את אסד, בגין נאמנותם לשלטון. הדרוזים בגולן חוששים לאחיהם בסוריה, ומעדיפים להשאיר את המצב על כנו.

מה התובנה שלי מן הדברים ששמעתי? אני מעריך את הדרוזים, את הפטריוטיות שלהם לעדתם, את דבקותם באדמתם, ואין לי מהם ציפיה להיות יותר פרו ישראלים מן הישראלים. הם אמרו שכל הצהרה של פוליטיקאי ישראלי על נסיגה, מנערת אותם ויוצרת בקרבם חוסר שקט וחוסר ביטחון.

על הגולן להיות ישראלי, כיוון שזאת טובתה של מדינת ישראל. שאלת עמדתם של הדרוזים ורצונם, לא היו מזיזים אותי כהוא זה מן העמדה שהגולן חייב להיות ישראלי לעד. אילו הם היו רוצים בנסיגה, לכל היותר הייתי מוכן לנסיגה מן הכפרים עצמם. אבל אני יודע, והמפגש הזה חיזק את ידיעתי, שגם הדרוזים רוצים בהמשך הריבונות הישראלית. הם מפחדים פחד מוות מאפשרות של נסיגה, חלילה. הפחד הזה מדריך אותם ומשפיע על הפוליטיקה שלהם יותר מכל. מי שאשם בפחד הזה, הם אנחנו, מדינת ישראל. מנהיגי ישראל, שאינם מכבדים את ריבונות מדינתם וניהלו מו"מ על נסיגה, ואלה המצהירים עד היום על תמיכתם בנסיגה הזאת, מפחידים את הדרוזים ודוחפים אותם לתהליכי דה-ישראליזציה.

ברגע שאנו נהיה ברורים, נמצא בדרוזים אזרחים וחיילים נאמנים, בדיוק כמו אחיהם בגליל ובכרמל.

                                                                                                                             * "שישי בגולן"

אפתח בשורה התחתונה – את פסיקת בג"ץ יש לקיים. זאת משמעותה של עליונות המשפט, שהיא אבן יסוד במדינת חוק: גם פסקי דין שגויים ומקוממים מחייבים, והממשלה אינה עומדת מעל החוק. אני מקווה שהממשלה, באמצעות בני בגין, המתפקד כמבוגר האחראי בפרשה הזאת, תמצא פתרון הולם – למשל, אתר התיישבות זמני לעקורי מגרון, והתחייבות להקים מגרון רבתי, כפולה ומכופלת, על אדמות מדינה, באזור חיוני, כמו בקעת הירדן, למשל.

את החלטת בית המשפט יש לקיים, אך מותר לבקר אותה. זו החלטה שגויה, בלתי הוגנת וחסרת אחריות.

ההתיישבות היא כלי להגשמת מדיניות ואידיאולוגיה. בתור שכזאת, אין היא נושא משפטי אלא פוליטי. מי שאמון על מימוש האמונות והדעות והרעיונות הפוליטיים והאידיאולוגיים, היא המערכת הפוליטית – הממשלה והכנסת. כל ממשלה הקימה התיישבות בהתאם למדיניותה וגישתה אודות מיקום גבולותיה של ישראל. מי שסברו וסבורים שעל ישראל להצטמצם בגבולות 49' התנגדו לעצם הקמת התנחלות כלשהי. ההתנגדות הזאת לגיטימית בדיוק כמו התמיכה בהתנחלות באזורים מסוימים או בכל השטחים. אך היא עניין אידיאולוגי ופוליטי, לא משפטי. זו גם עמדת בית המשפט בישראל. עובדה, כל בתי המשפט העליון, כולל בעידן האקטיביסטי ביותר של ברק ובייניש, דחו כל ניסיון לשלול את סמכות הממשלה להחליט על התיישבות, בטענות של "אי חוקיות", כביכול.

מגרון היא מקרה חריג. כאן, בית המשפט לא פסק בסוגיה הפוליטית של ההתיישבות ביו"ש, אלא בסוגיה משפטית של התיישבות על אדמה פרטית, שהיא בהחלט מעשה בלתי חוקי. אמנם סוגיית הבעלות הפרטית על אדמות מגרון שנויה במחלוקת משפטית, אך כפי שיש לשלול התערבות בית המשפט בסוגיות מדיניות ופוליטיות, כך יש לכבד את מעמדו כפוסק האחרון בסוגיות משפטיות.

ואכן, הממשלה כיבדה את ההחלטה. הסכם הפשרה שהוביל בני בגין, נועד לבצע את פסיקת בג"ץ, באופן הוגן, בהסכמה ובדרכי שלום. העובדה שהקמת יישוב על אדמה פרטית היא מקרה כל כך חריג, מעידה על כך שאין זו מדיניותן של ממשלות ישראל. מכאן, שהדבר נעשה בתום לב, הן של המדינה ועל אחת כמה וכמה של המתיישבים, שהקימו את יישובם בסמכות, ברשות ובתמיכה של המדינה; של ממשלת אחדות לאומית שכיהנה באותה תקופה. דברי הבלע על "פולשים פורעי חוק" וכד', חסרי שחר. הממשלה נהגה באחריות, כאשר חיפשה ומצאה פתרון הולם, המבוסס על הגינות ומחויבות למתיישבים ועל ביצוע החלטת בית המשפט.

בית המשפט לא דחה את הפשרה, אלא רק את לוח הזמנים לביצועה. אבל לוח הזמנים הזה, הוא אחד הביטויים להגינות כלפי מאות המתיישבים שנאלצים להיעקר מביתם וממפעל חייהם. מה החיפזון? הרי האדמה הנ"ל לא הייתה תפוסה בידי בעלים אחרים ואין בהם פגיעה ממשית. יכול בית המשפט לחייב את המדינה לפצות את בעלי הקרקע על התקופה שעד קבלתם את האדמה בחזרה, ולאפשר מעבר מכובד ומסודר של התושבים למקומם החלופי. יכול בית המשפט לטעון ששלוש שנים וחצי הם זמן ארוך מידי, לקצר אותו, לשלוש שנים, למשל. אבל הדרישה לעקירה מיידית, היא החלטה בלתי מידתית וחסרת כל הצדקה. זו החלטה חסרת אחריות. זו החלטה כוחנית, של "ייקוב הדין את ההר".

הממשלה, באמצעות בני בגין, הצליחה להגיע להסכם שיאפשר ביצוע ההחלטה בהסכמה ובדרכי שלום. ההנהגה האחראית של יש"ע הצליחה לשכנע את תושבי מגרון לחתום על ההסכם, בניגוד למערכת הלחצים וההסתה של הגורמים הקיצוניים. למרבה הצער, בית המשפט שיחק לידי הקיצונים, ופגע פגיעה קשה בהנהגה האחראית.

לא תמיד פוסק בית המשפט בגישה של "ייקוב הדין את ההר". בנושא הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי והשתלטות בדואים על אדמות מדינה, מגלה בית המשפט אורך רוח, מפאת שלום הציבור. למרבה הצער, הגישה הפרגמטית, המתחשבת, המחפשת פתרונות אחראיים מתוך אחריות לשלום הציבור, לא שמשה נר לרגלי השופטים, שדנו בסוגיית מגרון.

                                                                                                                            * "ישראל היום"

בעקבות מאמר שכתבתי, ובו תקפתי את המדיניות של "הכלת" ירי פצמ"רים וקסאמים על הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, והתייחסות רק לירי גראדים על הערים בדרום כאל הפרת הפסקת האש ואל "סבב של אלימות", הותקף דף הפייסבוק שלי בתשפוכת של טוקבקי נאצה ושטנה לקיבוצים, דברי בלע נוראים, שקשה לתאר. טרם נתקלתי בכזו פסיכוזה של שנאת חינם – שמחה לאידם של הקיבוצניקים השנואים, שהפלשתינאים יורים עליהם.

אותם ימננים פנאטים החתומים על דברי הבלע הללו, מצטיירים בעיניי כבעלי בריתם הטבעיים של אנשי חמאס וג'יהאד היורים על יישובי עוטף עזה. בעבורם, אויבו של אויבי הוא  ידידי, ומאחר ואויביהם הם הקיבוצניקים, הרי אלה שיורים על הקיבוצניקים, עושים את מלאכתם.

מאלו תהומות בנפש מסוגלים אנשים לגייס כזו שנאת חינם אינסופית נגד אחים, שיושבים 60 שנה בסְפָר, מיישבים את הגבול, מייצרים תעשיה וחקלאות ביושר ובהגינות, מתגייסים ליחידות הקרביות בצה"ל יותר מכל מגזר אחר בחברה וסופגים אבדות יותר מכל מגזר אחר; ומי שלאורך שנים יושבים על גבול עזה וסופגים ירי יומיומי ובלתי פוסק לעברם? רק מי שעבר שטיפת מוח שטנית וזדונית לאורך שנים, מסוגל להתדרדר לתהומות כאלה של נבלה.

מן הראוי שהחברה הישראלית תוקיע את התופעה הנלוזה הזאת – התגלמות המושג "הישראלי המכוער".

                                                                                                                               * "מקור ראשון"