* אריה דרעי היה מטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית. בגיל 24 היה המנכ"ל הכל יכול של ש"ס, המפלגה החדשה שהובילה מהפכה בפוליטיקה ובחברה הישראלית. לאחר שהדיח את הרב פרץ, עמד בראש המפלגה. בגיל 29 היה השר הצעיר ביותר בתולדות המדינה, שר הפנים הכל יכול, מנכ"ל המדינה. הוא נחשב לגאון, בעל מגע קסם, שכל מה שבא במגע אתו הופך לזהב. הוא היה לחרדי הראשון והמזרחי הראשון שסומן כראש ממשלה עתידי. הכריזמה נשפכה ממנו, והוא היה מושא הערצה לפוליטיקאים, לרבנים, לעיתונאים ולציבור. הוא היה אהוד בחוגי ימין ושמאל, חילונים ודתיים. אורי אבנרי בחר בו כאיש השנה והקדיש לו גיליון שלם של "העולם הזה", גיליון משתפך מרוב הערצה.

וערב שבת אחד, בקיץ 1990, כשהאיש בשיא תהילתו, הופיע תחקיר ענק ב"ידיעות אחרונות", שבו חשף העיתונאי החוקר מוטי גילת מעשי שחיתות קשים של האיש. חלף שבוע – עוד תחקיר. ועוד תחקיר ועוד ועוד. שנים רבות מזמז דרעי את החקירה ואת ההליכים נגדו, כולל שמירה על זכות השתיקה כאחרון העבריינים, כולל הפעלת כל אמצעי שניתן לדמיין כדי להיחלץ מעונש, והתבכיין על עינוי הדין שנעשה לו לאורך שנים, בניסיון לתפור לו תיק. בין השאר, הוא ניסה למנות מטעמו, תוך שימוש בכוחו הפוליטי האגדי, יועץ משפטי שיחלץ אותו מעונש. הוא כמעט הצליח בכך, כאשר ראש הממשלה נתניהו (בקדנציה הראשונה שלו) ושר המשפטים צחי הנגבי (עוד בטרם הורשע בפלילים, אך כשכבר היה זכאי סדרתי) מינו את רוני בראון תמורת חברון, הצדיק מ"קדימה", ליועץ המשפטי לממשלה; תעלול שחיתות שהביקורת הציבורית החריפה הביאה לסיום בתוך 24 שעות. חלק מתעלוליו של דרעי, היה ניהול מלחמת עולם נגד מוטי גילת. מוטי גילת לא נשבר ודבק בשליחותו העיתונאית עד תום, עד שדרעי הורשע ונכנס לכלא.

היום, כאשר דרעי מאותת לכיוון חזרה לחיים הפוליטיים, ואחד המריצים אותו הוא נשיא המדינה (!), תחת הסלוגן ש"מילא את חובו לחברה", אותה קלישאה שמאחוריה מסתתרת גם ציפי לבני שעטפה את עצמה במעטפת של עבריינים מורשעים ש"מילאו את חובם לחברה" (הנגבי, עמרי שרון, חיים רמון), חשוב שהציבור יזכור באיזה עבריין מסוכן מדובר.

מסתבר שגם אחרי כמעט חצי יובל, נחישותו של מוטי גילת לא נחלשה, והוא יוצא למלחמה. בימים אלה עומד לצאת לאור ספרו "קללת דרעי", שבו הוא מגולל את הפרשה וחושף פרטים חדשים אודותיה.

היום מוטי גילת הוא בעל טור ב"ישראל היום", המשלב תחקירנות ופובליציסטיקה. אני חלוק על עמדותיו של גילת, כמו תמיכתו הבלתי מסויגת באקטיביזם השיפוטי שאני רואה בו פגיעה בדמוקרטיה, הערצתו חסרת הביקורת את נשיאי בית המשפט העליון בדימוס ברק ובייניש, קבלת גישתו של ברק ש"הכל שפיט", המשפטיזציה והפליליזציה של החיים הציבוריים בישראל ובעיקר – נטייתו לעשות דה-לגיטימציה לכל ביקורת על בית המשפט העליון.

אולם למרות המחלוקת, אני מעריך מאוד את גילת - אחד העיתונאים הטובים והאמיצים בישראל, המנהל מלחמת חורמה בשחיתות; באומץ, בנחישות ובדבקות, לאורך שנים. גדול מפעליו העיתונאים, הוא מאבקו באחד האנשים המושחתים ביותר בתולדות המדינה, אם לא ה... – אריה דרעי.

במגזין "שישבת" של "ישראל היום" התפרסם פרק מספרו. לצד הפרק, רשימה קצרה שבה הוא מזכיר את קיצור תולדות הפרשה. "האיש שהיה הראשון להוביל את המרד בשלטון החוק התנהל כמכונת פשע משומנת שלא הכרנו לפני כן. הוא קיבל שוחד באופן סדרתי, ובחקירתו נחשפו מסמכים מבהילים עם חשדות לסחיטה, בישול עדויות, ארגון קמפיינים שקריים – והמדהים מכל: התעללות נפשית אכזרית, קורעת לב, באמה המאמצת של יפה דרעי בניו יורק. המטרה קידשה את כל האמצעים. ... מדובר בתמנון, ולא בעוד איש ציבור שסרח. הבנתי שמדובר באדם שרשימת מעלליו עלולה להביך גם אנשים שמלווים ומתעדים זה שנים את לווייתני הצווארון הלבן. הבנתי שדרעי אמנם לא המציא את השחיתות השלטונית, אבל שידרג אותה לפסגות חדשות של אובדן הבושה. הוא פשוט הרג את הבושה. הפרשה הזאת, שעד לחשיפתה לא הייתה דומה לה, היא ללא ספק נקודת מפנה בתרבות השלטונית בארץ. דרעי היה השר הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה, השר הראשון שניסה לקבוע מי יהיו חוקריו במשטרה; הראשון שבאמצע משפטו הפלילי ניסה והצליח זמנית להשתלט על הליך בחירת היועץ המשפטי לממשלה – כלומר לבחור לעצמו את התובע הראשי; הראשון שקיבל בראשית הסתבכותו בפלילים מעמד של אתרוג למען השלום".

הפרק שפורסם, מתאר את ניסיונו הבוטה של ראש הממשלה רבין למנוע את העמדתו לדין של השר המקורב לו, ועל הפעלת לחץ כבד על היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, כדי להניא אותו מהגשת כתב אישום. בראיון לגילת, לצורך כתיבת הספר, מגולל חריש, לראשונה, את מערכת הלחצים שהפעיל עליו רבין. "אני לא רוצה שתעמיד לדין את דרעי ... מה, אין עוד גנבים במדינה? אין פושעים? למה נטפלתם דווקא אליו?" רבין ניסה לגרום למחיקת כל סעיפי כתב האישום, כולל הקלים שבהם. ולאחר שהוגש כתב האישום, זעם על שר המשפטים ליבאי, על היועץ המשפטי, על פרקליטת המדינה וסירב לפטר את דרעי, עד שבג"ץ אילץ אותו לעשות כן.

גם היום, 18 שנים אחרי רצח ראש הממשלה, עדין יש צורך באומץ לב עיתונאי כדי לכתוב דברים שעלולים לסדוק את הילת הקדושה של רבין. ועל כך, ראוי גילת לשבח.

יצחק רבין היה אדם ישר וחף לחלוטין משחיתות ברמה האישית. מה גרם לו להפוך למגן אנושי של דרעי? האם רק העובדה שדרעי הילך עליו, גם עליו, קסם? קשה לי להאמין. הסיבה היא פוליטית – ש"ס היתה לשון המאזנים של ממשלתו. דרעי היה שובר השוויון בין המחנות. סביר להניח שלא יצר שלטון לשמו דחף את רבין לתמיכה בדרעי, אלא דבקותו בתהליך המדיני שהוביל, ואי רצונו שהפרשה הזאת תעצור אותו בדישו. אך בלי קשר לתמיכה או להתנגדות לדרכו המדינית של רבין, המעשה הזה פסול מעיקרו. מתן גיבוי לשר מושחת וניסיון בוטה להתערב בהליך פלילי נגדו, הוא מעשה חמור ומושחת, שראוי להוקעה. גם אם הדבר נעשה "למען השלום".

במשך שנים התגולל הפוליטיקאי הצדקן לשעבר והעיתונאי הצדקן לשהווה יוסי שריד ביצחק שמיר, על כך שאמר פעם ש"למען א"י מותר לשקר". שמיר, אחד המנהיגים ישרי הדרך ונקיי הכפיים ביותר שידענו, אמר בגילוי לב את הדברים הללו וזכה לקיתונות של רותחין. לא שמעתי מהצדקן אמירות מסוג זה על הגיבוי של רבין לדרעי, "למען השלום".

* שקריו של שמיר למען א"י, הם שקרים מן הסוג המתואר בכתבה גדולה של רונן ברגמן במוסף "7 ימים" על חיסולו של הארכי טרוריסט אבו ג'יהאד לפני 24 שנים. ברגמן מספר שכאשר נשאל שמיר על הפעולה, למחרת ביצועה, הוא השיב שהוא שמע עליה ברדיו.

עד היום ישראל הרשמית טרם הודתה בחיסולו של רב המרצחים, אולם במשך השנים דלפו בארץ ובעיקר בחו"ל עוד ועוד פרטים שהשלימו את התמונה של אחד המבצעים המורכבים שביצעה ישראל במלחמתה בטרור, במרחק רב מגבולה – בתוניס; מבצע משולב של אמ"ן, המוסד, שב"כ, שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. ראש הממשלה היה באותם ימים יצחק שמיר, שר הביטחון - יצחק רבין, הרמטכ"ל - דן שומרון, סגן הרמטכ"ל - אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל – בוגי יעלון.

הכתבה מתארת את מעלליו של אבו ג'יהאד מפיקוד על מאות "פידאין" כבר בראשית שנות ה-50 כנער בן 17, ואת מעשי הטרור הקשים שהוביל, כמו הטבח במלון "סבוי", הטבח בכביש החוף – אחד ממעשי הטרור הקשים בתולדות המדינה, טבח מקרר התופת בכיכר ציון ועוד. ברגמן מתאר מגה פיגוע בת"א שתכנן אבו ג'יהאד אחרי הגירוש לתוניס, מעין 11 בספטמבר ישראלי, שגורמי המודיעין הישראלי הצליחו לסכל ולוחמי השייטת טיבעו את האניה עם המחבלים שעשו דרכם לחופי ישראל.

המצוד הישראלי על אבו ג'יהאד ארך שנים רבות. זמן קצר לאחר שיאסר ערפאת ואבו ג'יהאד הקימו את פת"ח ועוד בטרם ביצע הארגון את הפיגוע הראשון, הציע בכיר המוסד רפי איתן לחסל את השניים, "כשהקומקום עוד קטן". "אם היו מקשיבים לי אז", אומר איתן בצדק, "הייתי יכול לחסוך הרבה כאב לב וצער מכולנו". איתן הציע זאת ב-1964. אחרי 1965 החלו גורמי המודיעין הישראלי לנסות להתנקש בחיי השניים. ב-1970 נתנה גולדה מאיר, ראש הממשלה, את ההוראה הרשמית לסגור חשבון עם אבו ג'יהאד. 18 שנות פיגועים ועשרות או מאות ישראלים הרוגים חלפו עד שידו של צה"ל השיגה את האיש.

הפעולה היא מופת של יצירתיות, דמיון ותעוזה ושל שיתוף פעולה בין גורמי מודיעין וביטחון שונים. גישה זו עדיפה על הגישה המקובלת בעשור האחרון – חיסולים באמצעות מטוסים. חיסולים בפעולות קומנדו נועזות גם חוסכים בפגיעה בחפים מפשע, וגם מגדילים את ההרתעה ואת הרושם על האויב. "יש אפקט שונה לחלוטין להפצצה מהאוויר ... לעומת פגיעה נקודתית, נקיה, כמו יריה בראש ... אנחנו נגיע לכל אחד ואחד מכם אישית".

האם אבדו לנו התעוזה והיצירתיות למבצעים מעין אלה? אולי זאת הסיבה למחדל הכבד – העובדה שצה"ל לא הגיע לגלעד שליט במשך למעלה מחמש שנים ולחלץ אותו משביו, מה שגרם לשחרור ההמוני של מחבלים ורוצחים, שרבים מהם כבר חזרו לעסוק בטרור נגד ישראל.

אחד הגילויים המעניינים בכתבה, אולם גילוי המסויג בייחוס למקורות פלשתינאיים, היא שמפקד הסיירת בוגי יעלון באופן אישי ירה את היריה האחרונה באבו ג'יהאד.

בדרך כלל ברגמן הוא עיתונאי קפדן ודייקן, אבל הפעם יש לו נפילה. הוא כותב שבקיץ 1967 יאסר ערפאת, מייסד פת"ח, היה כבר יו"ר אש"ף. טעות, ראש אש"ף היה עדיין אחמד שוקיירי. ערפאת נבחר לתפקיד בראשית 1969.

* הכתבה על חיסול אבו ג'יהאד הופיע בגיליון ענק, בן שני חלקים, של מגזין "7 ימים". למה הוציא העיתון גיליון כזה? אין בכך כל היגיון עיתונאי, אלא עסקי נטו. אנו נמצאים בשיאן של הקניות לחג, והגיליון הענק הוא בעיקר גיליון של פרסומות – רוב עמודי המגזין ובמיוחד עמודי הכרומו, הם עמודי פרסומות.

למעט הכתבה של ברגמן, מרבית המגזין הוא ברמה של כתבת חשיפה "מאממת" על גירושיה של נועה תשבי וכתבה על אשת הרמטכ"ל גנץ.

במגזין מופיעים גם הטורים הקבועים, ובהם הטור של יאיר לפיד. בדרך כלל איני קורא את הטור המשעמם של לפיד ואם אני מתחיל לקרוא, לרוב אני נוטש אותו אחרי פסקה או שתיים. איני סובל את הקלישאתיות שלו, את הרדידות שלו, את נטייתו לומר את המובן מאליו ולהציג זאת כאיזו חכמה אלוהית שנחתה עליו.

אבל הפעם הכותרת "צו ראשון" והתוכן – מכתב לבנו שקיבל צו ראשון סקרנה אותי, כיוון שגם הבן שלי קיבל השבוע צו ראשון. כן, גם המאמר הזה קלישאתי וגם בו לא חורג לפיד מהמובן מאליו וגם בו המובן מאליו מוצג כחכמה שתשעה קבין ממנה נטל לפיד. ובכל זאת... הזדהיתי עם הדברים, כמו הציטוטים הבאים: "אתה לא עושה טובה, זה לא ויתור, לא מגיע לך שום דבר מיוחד. אתה תלך לצבא, ליאורי, מפני שזוהי חובתך, ומפני שאנחנו אנשים שאינם מסתלקים מפני האחריות. איני יכול לומר לך איך להרגיש, אבל נדמה לי שראיתי עליך, בזמן שישבת וקראת את המכתב הראשון בחייך ששלח אליך עם, שאתה מבין שנכנסת עכשיו למועדון האקסלוסיבי של אנשים שהמדינה תלויה בהם. אם כל זה נשמע לך ברור מאליו ואתה לא מבין למה צריך לעשות מזה כזה עניין, אז אני שמח, כי זה אומר שהחינוך שלך הצליח. בכל ימי חייך, בני, לא תעשה דבר חשוב יותר מאשר לשרת את מולדתך. זה יהפוך אותך לאדם טוב יותר, ושלם יותר, ואתה צריך להכיר תודה על כך שניתנה לך ההזדמנות. אחד הדברים המכוערים ביותר שקרו לנו בעשור האחרון הוא שההשתמטות הפכה לאופנתית. יכול להיות שזה היה בלתי נמנע. כשהמדינה משחררת מיוזמתה מאות אלפי אנשים, תמיד יהיו כאלה שיגידו 'מה אני, פראייר?' וישחררו גם את עצמם בשלל טיעונים אידיאולוגיים מופרכים. אל תאמין להם, ליאורי, הם רק מנצלים את ההזדמנות, מפני שהם חלשים ואנוכיים, ומרוכזים רק בעצמם ... אינך צרי להיכנס איתם לוויכוח, או להוכיח שהם טועים. המדים על גופך יוכיחו כבר בעצמם שאתה אדם טוב מהם. אלא שאנשים טובים, בני, זוכרים תמיד שלא מגיע להם פרס על היותם טובים. אתה עומד להתגייס לצה"ל, כי אתה אזרח במדינה שעוד לא סיימה להילחם על קיומה, ואדם טוב אינו עומד מנגד כשהוא רואה מולו מאבק צודק". לא הסגנון שלי, אבל אני מזדהה עם כל מילה, כאזרח וכאב לבן שקיבל צו ראשון.

* אחת הרעות החולות של של תרבות הערוץ השני, היא העיתונאים המראיינים איש את רעהו בקדימונים הדדיים. העיתונות הכתובה די נקיה מהרעה הזאת. אולם היום, ב"סופשבוע" של "מעריב", הופיע ראיון ענק הנמרח על פני 8 עמודים, עם הפרשן הרב תחומי של העיתון בן כספית. העילה היא סדרת תחקירים בערוץ השני על תיאוריות קונספירציה בתולדות המדינה, אולם הנושא הזה מיצה עצמו בבוקסה קטנה בתחתית אחד העמודים. הראיון כולו הוא במה נוספת לכספית להשמעת דעותיו, אותן דעות שהוא משמיע בטורו השבועי ובמאמרי הפרשנות שלו בגיליונות החול, ועיקרן – התגוללות בנתניהו וברק. החלטה תמוהה של העיתון, שלאחרונה חוזר להיות יותר ויותר איכותי.

* מדור התרבות והספרות של "הארץ", הקדיש את שני עמודיו הראשונים למסאי, הפובליציסט ומבקר הספרות שלמה גרודזנסקי, במלאת 40 שנה למותו. העיתון מביא לקט מכתבים שכתב גרודזנסקי למשפחתו בביקור שערך במדינת ישראל החדשה ב-1949, ביקור שבעקבותיו החליט לעלות עם משפחתו ארצה.

המכתבים יפים ומרגשים, בעברית יפה. ומה שבולט בהם במיוחד הוא הלהט והפאתוס הציוני. וכאשר המוסף הספרותי של "הארץ" (!) בעריכת בני ציפר (!!!) עושה כזה כבוד לציונות, זאת כבר חגיגה. הנה, ציטוטים לדוגמה, שראוי לחזור ולקרוא אותם, כיוון שהפעם הבא שנפגוש כמותם ב"הארץ" עלולה להיות בעוד זמן רב: "אתמול דמעתי מעט. ראשית, צבעי הכחול-לבן, הדגל הרשמי של צי הסוחר, הכתובות בעברית. ... הוא הצביע על הדגל עם המגן דוד והוסיף: 'אנחנו צריכים לבנות ארץ טובה, טובה'. הו, הדמעות, הדמעות, הדמעות. אילו רק יכולתי לבכות בקול רם, ללא מבוכה. ... מצב רוחי היה מרומם בנסיעה ראשונה ארוכה זו בטריטוריה של מדינת ישראל. בתקופה זו של השנה, הארץ יפה ומבטיחה כל כך. כשאתה נוסע דרך הכפרים היהודיים אתה מרגיש בבית".

על ההחלטה שהתבשלה בו לעלות לארץ: "אני חש יותר ויותר שעלינו לעשות את הצעד הגדול. ישנם כמובן רגעים של ספק, כשאני תוהה שמא אנחנו זקנים מדי ורגילים מדי לשיגרת חיינו מכדי לעשות את הצעד התהומי. אבל רוב הזמן ... אינני מסוגל להבין איך אפשר לחשוב שנוכל לחיות בכל מקום אחר".

אין זו התאהבות עיוורת המסתירה מעיני המאהב את חסרונותיה של המדינה הצעירה. "רמת החיים כאן גבוהה מדי – המדינה חיה מעבר ליכולתה באופן קטסטרופלי, בעיות כלכליות מכל המינים והסוגים הן הכרח המציאות, הסכנה של מעשי איבה מחודשים היא אפשרות יומיומית. ועדיין אני מרגיש: זה המקום".

והנה, השוס הגדול, התכוננו: "כשאתה מגיע לעמק חפר ולשומרון [הכוונה לשומרון הישן – צפון השרון א.ה.] אתה מתחיל להיות מודע לממדים הצרים של רצועת קרקע זו שבין הים לבין הגבול עם עבר הירדן (שהוא עמוק למדי בצד זה של הנהר הירדן). רוחב הרצועה אינו עולה על 15 ק"מ, אך לעין העירומה ביום סתווי בהיר היא נראית צרה עוד יותר. נדמה שאפשר לגעת בהרים הכחולים במשולש הערבי. ש. העיר: 'יום אחד נצטרך לעשות סוף לאבסורד הזה'. אתה מסכים אתו בהכנעה, ומזדעזע לפירוש המלים". הלו, זה "הארץ"? מישהו נרדם שם בשמירה.

* "בסופשבוע" מופיעה כתבה גדולה על חתן פרס ישראל נחום היימן, ראיון מריר מאוד של המוסיקאי הדגול הזה, שמצבו הכלכלי התדרדר לכדי חרפת עוני. כתבה עצובה, עצובה מאוד. מתחתיה – דירג העיתון את 25 היפים בשיריו. איני חסיד של הדירוגים הללו, אך אני חסיד גדול של הזכרת השירים הללו, ואני נהנה לקרוא ולהיזכר בהם (ולתסכולי העמוק, בחנתי את בני בן ה-13 והוא הכיר בקושי 2-3 מהשירים, שהנם מאבות המזון של הזמר העברי). ו... אופס. טעות מביכה ברשימה. ליד כל שיר נכתב שם התמלילן ושמו של המבצע. ליד השיר "זמר לבני ליאור" של נתן יונתן, נכתב שהמבצע הוא שלמה ארצי ואף מופיעה תמונה שלו. אלא ששלמה ארצי שר את השיר בלחנו שלו ולא בלחנו של היימן. את השיר בלחנו של היימן שרה חוה אלברשטיין.

                                                                                                                               * "חדשות בן עזר"

לכאורה, מה רע? מה יכול להיות רע בשדרי שלום ואהבה בין ישראלים לאיראנים? מה יכול להיות רע באמירה בנוסח "איראנים – אנו אוהבים אתכם"? ומה רע בלאהוב איראנים ובלהיות נאהבים על איראנים?

לכאורה, הכל יפה ותמים, רך ונעים. ואני מודה, קשה לצאת נגד קמפיין כזה, שכולו חיוב. ובכל זאת, אני מציע קצת לנגב את השמאלץ ולבחון את הקמפיין הזה בעיניים פוליטיות.

שהרי לכאורה, זה קמפיין א-פוליטי, המציע לאנשים הפשוטים להתעלות מעל השנאות של הפוליטיקאים, ופשוט לאהוב. כל כך פשוט.

אלא שזה לא כל כך פשוט, ולא כל כך לא פוליטי ובאופן כללי אני מציע לכל אדם בעל חוש ביקורת, לפקוח עיניים כאשר הוא נתקל בחיבור שבין קיטש ופוליטיקה.

"אז למי יש יותר גדול – לביבי וברק או לאחמדיניג'אד (טיל כמובן, על מה חשבתם?!). השאלה החשובה, הרת הגורל הזאת, עלולה להבעיר בקרוב את האזור, לעלות בחיי אדם, ילדים, נשים וגברים, לגרום סבל שלא יתואר. ובכן, גנרלים ברוחם יקרים – התשובה לא מעניינת לנו את קצת הזרת". כך נפתח מניפסט של צפי סער בגלריה, המשווק את קמפיין האהבה הפורחת בין ישראלים ואיראנים.

הנה, זה המסר של הקמפיין. ביבי ואחמדיניג'אד מחרחרים מלחמה, מתוך רצון להוכיח של מי גדול יותר. אנחנו יוצאים נגד המלחמה, בעד השלום, בעד האהבה.

המסר מעמיד את אחמדיניג'אד ואת נתניהו כמקשה אחת, ללא הפעלת שיקול דעת ערכי, ללא אבחנה מוסרית. האם ישראל שוללת את קיומה של איראן כפי שאיראן שוללת את קיומה של ישראל? האם ישראל מאיימת בהחרבת איראן כפי שאיראן מאיימת בהחרבת ישראל? האם ישראל מפעילה, מאמנת ומחמשת ארגוני טרור סמי צבאיים כדי שיירו טילים על האוכלוסיה האזרחית של איראן, כפי שאיראן מאמנת ומחמשת את חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה? המסר הא-פוליטי כביכול, של "אנחנו האזרחים מול הפוליטיקאים-גנרלים" הוא מסר פוליטי בעליל, דמגוגי מובהק, המוחק את ההבדלים בין תוקפנות להגנה עצמית ובין תוקפן למתגונן. המחיקה הזאת היא אנטי מוסרית.

המסר של הקמפיין יוצא נגד מלחמה. נגד איזה מלחמה? "קואליציית נשים לשלום" בישראל פרסמה עצומה, כחלק מהקמפיין הנ"ל: "אנו, נשים יהודיות ופלשתינאיות אזרחיות ישראל, מתנגדות לרטוריקה המתלהמת של מחרחרי המלחמה ולכוונת ממשלת ישראל לתקוף את איראן". חד וחלק. ובכן, זה המסר הדו-שלבי. תחילה יוצרים השוואה בין התוקפן למתגונן. בשלב השני, מוחקים את העילה לסכסוך ואת ההיסטוריה עד לרגע כתיבת הדברים. ההיסטוריה מתחילה עכשיו – פתאום ישראל, מתוך איזו גחמה מתלהמת, מתכוונת לתקוף את איראן. לפתע איראן אינה מאיימת בגלוי במחיקת ישראל מהמפה ומתחמשת במקביל בנשק השמדה המוני. לפתע, ישראל אינה מנסה במשך כעשרים שנה כל דרך לשכנע את העולם לנקוט בצעדים דיפלומטיים וכלכליים כדי להניא את איראן ממימוש מזימותיה. הכל מתחיל באיום ישראלי על איראן, ועכשיו יש לעצור את התוקפנות הישראלית.

וכך כותב רוני אדרי, המעצב הגרפי של פוסטר האהבה לאיראן בפייסבוק: "לבני העם האיראני. כדי שתהיה בינינו מלחמה, תחילה עלינו לפחד זה מזה, לשנוא זה את זה. אני לא מפחד מכם, אני לא שונא אתכם. אני בכלל לא מכיר אתכם. אף איראני לא עשה לי שום דבר רע אף פעם. אנחנו לא רוצים מלחמה". ועוד אומר הנ"ל: "אני אבא לשני ילדים ולא בא לי פצצה על הראש. ... מי אמר שצריך מלחמה עם איראן? על מה המלחמה הזאת בדיוק?" על מה המלחמה הזאת, בדיוק? בדיוק על כך שלא תיפול פצצה על הראש שלך ועל הילדים שלך.

יתר על כן, האיומים הישראלים בהתקפה, נועדו בראש ובראשונה ללחוץ על העולם לפעול באמצעים אזרחיים נגד איראן, כדי למנוע את המלחמה. ההתקפה היא האופציה האחרונה, רק אם לא תוותר ברירה אחרת. מסרים מן הסוג הזה, המבטאים רוח תבוסתנית בקרב הציבור הישראלי, מחלישים את המערכה הזאת, ולכן דווקא הם עלולים לקדם את המלחמה.

הקמפיין הזה מזכיר את הקמפיינים הפציפיסטיים לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה. המוסר הפציפיסטי מוחק את ההבדלים בין טוב ורע, בין טובים ורעים. המוסר הפציפיסטי מעמיד את עצם המלחמה כרע שנגדו יש להיאבק. הפציפיזם ההוא העמיד את היטלר ואויביו באותה דרגה, ואת מלחמתו של היטלר כשווה בערכה המוסרי למלחמה בהיטלריזם. המוסר הפציפיסטי הוא אנטי מוסרי. מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. הקמפיין הפציפיסטי של סיפור האהבה האיראני, שמשמעותו הוא קריאה להשלמה פאסיבית עם התגרענות איראן, הוא קמפיין בלתי מוסרי בעליל.

                                                                                                                             * "ישראל היום"

* לאורך השבוע מאות אלפי ישראלים, תושבי דרום המדינה, היו תחת מתקפת טילים, שנורו לעברם בידי ארגוני הטרור ברצועת עזה. הציבור הישראלי, על כל שדרותיו והשקפותיו, חש סולידריות כלפי תושבי הדרום. ובעיצומה של המתקפה, התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרי נאצה נגד מדינת ישראל וצה"ל ובתמיכה באויב – שני מאמרים של גדעון לוי ואחד של יצחק לאור. מאלו תהומות בנפש האדם יכולים אנשים לגייס שנאה חולנית כל כך לעמם ולמדינתם, והזדהות טוטאלית כל כך, חסרת כל ביקורת, עם אויבי עמם, וכזו הערצה לטרוריסטים היורים טילים לעבר בתי ספר וגני ילדים? דומני שסוגיה זו אינה עניין לביקורת עיתונות, אלא לדיסציפלינות מקצועיות אחרות. כאן אסתפק בהבעת בוז עמוק לאנשים הללו.

לפני ימים אחדים הגיע למייל שלי מסמך שכתב מנכ"ל ארגון רופאים למען זכויות האדם (רל"א). הנ"ל נתן פומבי למכתב תשובה שכתב לתנועת "אם תרצו" שהזמינה את הארגון להפגנת הזדהות עם העם הסורי הנטבח בידי המשטר, במסגרת שבוע האפרטהייד הערבי שארגנה התנועה. בדבריו, גינה המנכ"ל את "אם תרצו" באופן כללי, ואת שבוע האפרטהייד הערבי באופן ספציפי והוקיע את השבוע הזה, אותו הגדיר "גזעני". ובאותו מסמך, יצא להגנת התופעה הקרויה "שבוע האפרטהייד הישראלי" (ששבוע האפרטהייד הערבי הוא תגובה לו).

"שבוע האפרטהייד הישראלי" הוא אורגיה של פסיכוזה אנטישמית – אירוע הפסגה השנתי של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להתקיים, אותו מובילה הברית הבלתי קדושה החומה – אדומה – ירוקה: האסלאם הרדיקאלי, השמאל הרדיקאלי באירופה וארה"ב והימין הרדיקאלי הניאו נאצי באירופה. שבוע האפרטהייד הוא שבוע מרוכז של הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית נוראית, שבראש החץ שלה מצויים, למרבה הבושה, גם כמה ישראלים, שהתואר "טינופת" הוא מחמאה בעבורם.

גם בן דרור ימיני קיבל את מכתבו רב התפוצה של מנכ"ל רל"א והתייחס אליו בטורו ב"מעריב". במכתב נאמר, בין השאר: "למארגני אירועים אלו [שבוע האפרטהייד א.ה.] יש (למעט חריגים) לפחות את התבונה להבחין בין יהודים לבין ישראלים בין אזרחי ישראל לבין מדיניות ממשלת ישראל ובין אנטישמיות לביקורת לגיטימית על התנועה הציונית כמו גם על הכיבוש". ועל כך מגיב בן דרור: "בסך הכל 'ביקורת לגיטימית'. אנשים טובים ותמימים. בחסות תעשיית השקרים. כך שכדאי להעמיד דברים על דיוקם. ובכן, מארגני שבוע האפרטהייד הם חבורה של אנטישמים לכל דבר ועניין, שעושים לישראל היום בדיוק מה שעשו ליהודים לפני עשרות שנים. דמוניזציה. פעם התנגדו לעצם קיומם של היהודים כפרטים. היום הם מתנגדים לקיומם של היהודים כקולקטיב, כמדינת לאום. הצהרת הפתיחה של תנועת האפרטהייד היא הזדהות עם ה-BDS (חרם וסנקציות נגד ישראל), עוד תנועה ששוללת את זכות הקיום של ישראל. למעשה, מדובר באותו גוף. 'שבוע האפרטהייד' הוא חלק מה- BDSוה- BDSהוא 'שבוע האפרטהייד'. הדברים שנאמרים נגד ישראל בקמפיינים של הגופים הללו הם הסתה מבחילה שמזכירה ימים אפלים. מנהיגי הגופים הללו מכריזים במפורש שהמטרה היא 'למנוע שיתוף פעולה של ההנהגה הפלשתינאית עם ישראל'. גם עלי אבונימה וגם עומר ברגותי, שני המנהיגים הבולטים גם של שבוע האפרטהייד וגם של ה- BDS, מכריזים שהם 'מתנגדים לפתרון של שתי מדינות'. חד וחלק. נגד הסדר. נגד שלום. תמיד יש גם תוספת קוסמטית של 'זכויות האדם' ו'פתרון של צדק ושלום', קרי חיסול ישראל. אבל מכבסת המילים של 'ארגוני זכויות האדם', גם מישראל, מעניקה לגיטימיות לגופים הללו. הכשר בשם שיח הזכויות. רק לאחרונה, לתשומת לב מעריצי הגופים הללו בישראל, יצא אבונימה נגד ההסדר המתגבש בין פת"ח לחמאס, משום שההסדר 'מעניק לסיעת אבו מאזן סמכות להמשיך בהכרה בישראל'. לא שיש הכרה כזאת בהסכם, ולא שפת"ח הפך לסיעת שלום. אבל אבונימה, שמדבר בלשון חלקות, בעיקר לקהל מערבי, מתנגד גם למה שנראה בעיניו כפשרנות של חמאס. אין גבול".

אגב, דפני ליף, מחוללת המחאה החברתית בקיץ האחרון, יצאה בשליחות הסברה בארה"ב נגד "שבוע האפרטהייד". על כך היא נשטפה בתשפוכת של לעג וקלס מצד גדעון לוי ויצחק לאור, במאמריהם ב"הארץ".

ועד באזור האפל של ה"שמאל" הרדיקאלי – כתבה גדולה ב"הארץ" חושפת תופעה קשה ושיטתית של הטרדות מיניות כלפי פעילות "שמאל" רדיקאלי המשתתפות בהפגנות הזדהות עם האויב הפלשתינאי. האמת היא שהמידע הזה אינו חדש – הוא רץ באינטרנט כבר חודשים רבים, אלא שהוא מופץ בעיקר בידי ארגוני ימין, ומשתמע כתעמולה כלפי השמאל. והנה, עיתון "הארץ" שבר את קשר השתיקה, והוא ראוי על כך לכל שבח, ובכתבתו של אבי יששכרוף מציג ללא כחל ושרק את התופעה. מדובר בהטרדות בידי פלשתינאים, אך גם בכתב אישום כלפי ארגוני ה"שמאל" הרדיקאלי, המגלה יחס סלחני לתופעה, בשם "המאבק נגד הכיבוש". הרי ידוע שהמאבק נגד אקיבוש מכשיר כל שרץ, הוא מכשיר גם את שרץ הפגיעה המינית, ובכתבה מתוארות גם תקיפות מיניות, לא רק הטרדה מינית. המותקפות הן, כנראה, "קורבנות אקיבוש",  שהרי אלמלא אקיבוש לא היו נאלצות להפגין ולהיפגע בידי הפלשתינאים הפוגעים בהן. קשר השתיקה הוא המחיר שהן נדרשות לשלם, כדי לא לפגוע במאבק. כנראה שגם את התקיפות הללו יש "להכיל". כשקראתי את הכתבה חשבתי על המשפט: מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשהוא מתעורר עם פרעושים.

* כאשר אנו שומעים שהפלשתינאים הפרו את הפסקת האש, פירוש הדבר שהם ירו טילי גראד לעבר באר שבע, נתיבות ואשדוד. ירי קסאמים ופצמ"רים לעבר הקיבוצים והמושבים במועצות האזוריות של "עוטף עזה" אינו נחשב הפרה; למדנו "להכיל" אותו. ה"סבב" האלים האחרון החל מתוך מציאות של "טפטוף" לעבר יישובים אלה והסתיים לאותה מציאות אבסורדית. 11 שנים תושבי עוטף עזה חוטפים, וישראל משלימה. הפלשתינאים הרגילו אותנו שזה בסדר לירות על יישובים אזרחיים, ובלבד שאין אלה ערים גדולות.

חיים ילין, מאיר יפרח, יאיר פרג'ון ואלון שוסטר, ראשי המועצות האזוריות אשכול, חוף אשקלון, שדות נגב ושער הנגב (בהתאמה), פרסמו מאמר משותף ב"ידיעות אחרונות", שבו הם הציגו את המציאות בה הם חיים. "כשהחלו ימי הלחימה האחרונים בדרום, עבורנו, תושבי 'עוטף עזה', זה לא 'החל'. זה המשיך. כשזה 'נגמר', זה לא נגמר. אצלנו זה ממשיך. מדי חודש בחודשו, לא בתקופת הסלמה, אנחנו סופגים עשרות אירועי ירי ואירועים חבלניים. ולא, אנחנו לא מתרגלים. אולי לומדים לחיות עם זה, לפתח כוחות ומנגנונים עוקפי פחד ותסכול. ... שוב ושוב אנחנו חובשים את פצעי הגוף והנפש, שוב ושוב אנחנו מפתחים את החישוקים הקהילתיים, שהם סוד היכולת להתמודד עם האיום המתמיד. שוב יש בנו תחושת עמידה במשימה. שוב, כפי שקורה לנו 11 שנים תמימות, מאז התקפת המרגמות הראשונה על מה שנכנה בהמשך 'עוטף עזה', אנחנו מוכיחים שבכוח זה לא ילך להם".

אני רואה חשיבות רבה בפרסום המאמר הזה. הגיעה השעה לשים קץ למדיניות ה"הכלה", המסמנת את תושבי הספר, הראויים להערכה והערצת העם והמדינה (ולא לתקיעת סכין בכלכלתם, בכל מיני יוזמות שעלולות לשבור את מטה לחמם של אותם חקלאים, כמו חשיפת מוצרי החלב ליבוא), כמי שדמם הותר. תקשורת אמתית, נושכת, חייבת להאיר בזרקור ענק את הציבור ש-11 שנים סופג ושותק, ולתבוע מהמדינה לממש את זכות ההגנה העצמית, ולשים לכך קץ.

כותרת מאמרם של ראשי המועצות: "אנחנו עומדים במשימה. הממשלה פחות". אכן, הם עומדים במשימתם למופת. המדינה פחות – זו לשון המעטה. הבעיה היא, שבמקום לדרוש מהממשלה פעולה אקטיבית שתשים קץ לירי הטילים, הם מתמקדים בדרישות למיגון הולם. "סעיף מרכזי בהסכם הבלתי כתוב שבין הממשלה לתושבי 'עוטף עזה' אומר כך: אנחנו, התושבים, מתחייבים לגדל ילדים במציאות ביטחונית רגישה במיוחד, לפתח בהם אחריות לאומית ותחושת צדק חברתי, לפתח חקלאות מהמעלה הראשונה ותעשיה מתקדמת, לקיים מוסדות חינוך והשכלה גבוהה ולבטא אחריות גבוהה לאדם ולסביבה. אנחנו חברי הממשלה, מתחייבים לתת לאזרחים המותקפים את כל הכלים שעומדים לרשותנו כדי לאפשר להם, שעומדים במבחן מתמיד, את היכולת החיונית לעמוד באתגר ולנצח אותו. הילדים וההורים, הסטודנטים ובעלי העסקים במועצות האזוריות שלנו, עומדים באופן מעורר כבוד בחלקם בעסקה. הממשלה – יכולה ליותר". צודקים בכל מילה. אך האם יש להסתפק בקבלת כלים שיסייעו להם לעמוד באתגר של חיים תחת מתקפה? לדעתי, עליהם לדרוש יותר; עליהם לדרוש מהממשלה להורות לצה"ל לשים קץ למתקפת הטילים. אני מכיר את הטענה ש"אי אפשר", אבל כך וביתר שאת אמרו גם על טרור המתאבדים. וכאשר הממשלה נתנה לכוחות הביטחון את ההוראה לנצח, הסתבר שלא יכול זה לא רוצה. מבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל והשב"כ מאז ועד היום, ועיקרה מעצר מחבלים לילה אחרי לילה, המאלצת אותם להקדיש את מרצם לחפש מסתור ולהתגונן ולא לשלוח מחבלים להתפוצץ בערים, לצד פעילות הגנתית – המחסומים וגדר הביטחון, הוכיחו שאפשר כשמחליטים שאפשר. כאשר הממשלה, סוף סוף, תחליט שאפשר לנצח את טרור הטילים, צה"ל וכוחות הביטחון ימצאו את הדרך הנכונה לעשות כן.

יחד עם זאת, כל עוד המתקפה נמשכת, המשימה של התושבים היא לגלות עמידה ולקיים ככל הניתן את השגרה. הפרת שגרת החיים היא מטרת הטרור והיא ניצחונו. השבתת חיי העבודה והלימודים הם ניצחון לטרור. יש למצוא את שביל הזהב בין קיום החיים כסדרם כדי לא להיכנע לטרור, לבין השבתתם החלקית מתוך אחריות לחיי אדם. ברור שאין לקיים לימודים תחת מתך כבד של טילים, כזה שהיה עד יום ד' שעבר. אולם כאשר הדבר ניתן, ראוי לקחת את הסיכון המחושב ולקיים את הלימודים והעבודה, על אפם וחמתם של המחבלים.

כך נוהגים יישובי עוטף עזה לאורך שנים, ובדברים שהם כתבו ניתן למצוא עקיצה לעבר עמיתיהם ראשי הערים, שבניגוד להנחיות פיקוד העורף, החליטו להשבית את הלימודים בימים ה' ו-ו'. כאשר ראשי המועצות האזוריות כתבו "אנחנו עומדים במשימה", דומני שהם גם רומזים לכך שראשי הערים לא עמדו במשימה, בהחלטתם להשבית את הלימודים. ביקורת על ראשי הערים אינה ממש פוליטיקלי קורקט, ולכן ראוי דן מרגלית לשבח, על האומץ לכתוב דברים בלתי פופולאריים בנדון. במאמרו ב"ישראל היום", האשים מרגלית את רוביק דנילוביץ' , ראש עיריית באר שבע, וחבריו, בהחלטה פופוליסטית. "פיקוד העורף התיר לחדש את הלימודים, אבל ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' החליט על דעת עצמו להשביתם. חלף עוד יום, פיקוד הדרום סבר כי אפשר לחזור אל ספסל הלימודים, אבל שוב החליטו דנילוביץ' ועמיתיו לבטל את הלימודים. רק עיר שאין בה תלמידים, קבעו חכמים, מצויה בסכנת חורבן. אבל הפוליטיקאי שבראש בירת הנגב יודע טוב יותר. יתכן שהוא אכן יודע טוב יותר. יתכן שעמדתו הפופוליסטית סבירה יותר. אם לא ייפול טיל גראד ולא יתקיימו לימודים, איש לא יבוא עמו חשבון. אך אם תנחת רקטה בקרבת מקום – יסתערו כל ההורים עליו ועל משרדו בעירייה. אז למה לו? כל כך מובן מאליו. וכל כך שגוי. מפני שלא 'כל איש הישר בעיניו יעשה', ואפילו הוא ראש עיר. ההחלטה אם לקיים לימודים או לא, אינה יכולה ואינה צריכה להתקבל בשני מוקדים ציבוריים. על השלטון המרכזי להחליט אם סמכות זו נתונה בידי ראש העירייה או צה"ל. בעיניי עדיף צה"ל, על נכונותו ליטול סיכונים, ואם תועבר מלוא ההכרעה למפקדיו, לא יהיה ראש העיר כתובת לתלונות ההורים אם יארע חלילה אסון. הצבא יאלץ לספוג את הזעם".

תושבי הספר עמדו במתקפות טרור וירי מאז קום המדינה, ולא השביתו את החיים. כאשר הסורים שלטו על הגולן, תושבי הגליל והעמקים חיו במשך שנים תחת אש. ילדי הגליל והעמקים כונו "ילדי המקלטים". הפתרון היה, בסופו של דבר, שחרור הגולן. אך כל עוד נמשכה המתקפה, ראשי היישובים הבינו, כמו ראשי המועצות האזוריות בעוטף עזה היום, שמנהיגותם באה לידי ביטוי בקיום מקסימלי של השגרה, ובעמידה איתנה מול הטרור.

גם יוסי ביילין, בטור שלו ב"ישראל היום", עושה אנלוגיה בין המצב בגבול עם סוריה בשנות ה-60 למצב בגבול עזה היום, אך מכיוון אחר. במאמרו "כל האמת על מבצע נוקייב" אין הוא מזכיר במילה אחת את אירועי השבוע. לכאורה, זה מאמר היסטורי על מבצע נוקייב, שהתקיים לפני 50 שנה בדיוק. בעקבות מתקפות הסורים על דייגים בנגב, יצא צה"ל בראשית 62' למבצע נגד המוצבים הסורים בצפון הכינרת. בפעולה נכבשו המוצבים והכפר נוקייב ונהרגו 30 חיילים סוריים. במבצע נפלו שבעה חיילים ישראליים ואחד נעדר. 20 חיילים קיבלו צל"ש.

ביילין מתאר את הרקע – השתלטות ביריונית של סוריה על צפון מזרח הכינרת, והודעה שרירותית שכל סירה ישראלית שתחצה קו של 250 מ' מהחוף, תיירה. בעקבות הירי על ספינות הדיג, התבצעה הפעולה. ביילין מתאר את הפעולה ככישלון וכפעולה מיותרת. ההוכחה לכך, היא ששלושה ימים לאחר הפעולה שוב נורתה אש ממוצב כורסי על ספינת משמר ישראלית. "צה"ל החליט לפעול להפחתת המתיחות, והורה לספינות המשמר להתרחק מהחוף המזרחי – לתשומת לב מציעי המבצעים העתידיים, המשוכנעים עדיין בתגי מחיר ובהרתעות למיניהן".

גישתו של ביילין קיצונית בתבוסתנותה ובחוסר ההיגיון שבה. לשיטתו, למען השקט, על ישראל להתקפל ולא לעמוד על זכויותיה ועל ריבונותה. פעולה נגד מי שירה על אזרחים, שבסך הכל יצאו לעבודתם היא שגיאה. המעשה ההגיוני הוא לוותר, להיכנע, גם לדרישה אבסורדית כמו איסור דיג במים ריבוניים ישראליים.

ומה ההשלכות לימינו? למשל – לקבל את תביעת ארגוני הטרור לתת חסינות לברוני הטרור ולא לפגוע בהם, כדי להימנע מירי מאסיבי על הערים בדרום. אם ניתן חסינות לראשי הטרור, הם בתמורה יתספקו רק ב"טפטוף" לעבר הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, ואת זה, הרי, אנחנו יכולים "להכיל". ועל כך כבר אמר האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחא, ולפי גרסה אחרת היה זה האדמו"ר רבי זושא מהניאפולי, ש"יותר משקשה להוציא את היהודים מהגולה, קשה להוציא את הגולה מן היהודים" (הגרסאות המייחסות את המשפט הזה לאחד העם, ויצמן, הרב ריינס או בן גוריון אינן נכונות).

* האמירה הזאת על הקושי להוציא את הגלות מישראל, מתקשרת עם הביקורת על נתניהו, שבנאומיו בנוגע לתקיפה אפשרית באיראן השווה בין ישראל לבין היהודים בשואה. באופן דמגוגי, מוצגים דבריו ככפירה בציונות, ששמה קץ למציאות שאפשרה את השואה. היום אנו מדינה ריבונית עצמאית, ולכן מצבנו שונה בתכלית, מן היסוד. אלא שזה בדיוק מה שאמר נתניהו. הוא אמר בפירוש, שמאחר וישראל היא מדינה עצמאית, ריבונית, חזקה – היא תממש את זכותה להגן על אזרחיה.

עמוס עוז תקף את נתניהו בנדון, בראיון שהעניק למוסף "הארץ", לרגל צאת ספרו החדש "בין חברים". "מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה". למה? הרי ההשוואה הייתה בדיוק הצבעה על כך שהמצב היום שונה במהותו והפוך למצב באושוויץ – היהודים אינם עוד חסרי אונים.

ומדוע דברי נתניהו זורעים היסטריה? אולי מי שזורע היסטריה הוא דווקא זה שאומר: "ההימנעות מהתקדמות לקראת פתרון של פשרה בין ישראל לפלשתין מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל". עד כדי כך? האם קיומה של מדינת ישראל מותנית בהסכמת הפלשתינאים? זוהי אמירה אנטי ציונית ודמגוגית. הרי הציונות מעולם לא ביקשה רשות מהפלשתינאים ואילו ביקשה, לא הייתה מקבלת. והנה, אחרי 64 עצמאות, מטיל עמוס עוז ספק בעצם קיומה של ישראל, אם לא נגיע לשלום עם הפלשתינאים. אם כך, איזה אינטרס יש לפלשתינאים להגיע לשלום עמנו? הרי קיומה של ישראל היא לצנינים בעיניהם. האם נתניהו זורע היסטריה, או מי שמסיים את הראיון במילים: "אני חרד ... על כל מה שיקר לי ועל קיומה של מדינת ישראל".

ומה מציע עוז בנוגע לגרעין האיראני? עוז אינו אומר מה כן. רק – מה לא. לא לתקוף את איראן. "במקום להתקדם להסכם עם הרשות הפלשתינאית הם משלהבים את עצמם לקראת התקפה על איראן. התקפה על איראן לא תועיל הרבה מפני שאי אפשר להפציץ את הידע ואי אפשר להפציץ את המוטיבציה ולאיראנים יש גם הידע וגם המוטיבציה לייצור נשק גרעיני. וגם אם התקפה על איראן תדחה בשנה שנתיים את ייצורו של נשק גרעיני, היא תעצים – לאין שיעור  - את המוטיבציה להשתמש בו".

אתה הבנת את זה, ברוך? אין מה לעשות נגד התגרענות איראן. לכן, על ישראל פשוט להשלים עם כך. או אולי "להכיל" את המציאות הזאת, כפי שהיא "מכילה" את ירי הקסאמים והפצמ"רים היומיומי על יישובי "עוטף עזה". עוז מציע לברוח מהמציאות של סכנת הגרעין האיראני, ובמקום להתמודד עמה, לחזור למגרש האהוב עליו "להתקדם להסכם עם הפלשתינאים". אבל הסכם עם הפלשתינאים יהיה רק כאשר הם ישלימו עם עובדת קיומה של ישראל. ואם וכאשר תהיה בידי איראן פצצה גרעינית, הסיכוי שהם ישלימו עם עובדת קיומה של ישראל ויחתרו לשלום עמה יגדל או יקטן?

עמוס עוז מודה בגילוי לב ש"תומכי השלום ["תומכי השלום" – איזו התנשאות דמגוגית, המטילה דופי במי שאינם מקבלים את עמדתו כאילו הם מתנגדי השלום] קיבלו מכה ניצחת עם פינוי עזה. שנים אמרנו כי אם נצא מהשטחים יהיה שלום. יצאנו מעזה ובאו הקסאמים. זו מכה קשה מאוד שאפשר, כמובן, להתמודד עמה בטיעון שהיה צריך לצאת מעזה ולא למסור אותה לחמאס על מגש של כסף. אבל בהיותה טענת אילו, זו טענה מורכבת, כי המציאות היא שכל השנים אמרנו שאם נצא מעזה יהיה טוב. יצאנו מעזה והיה רע. קשה להתמודד עם זה". קשה להתמודד, ו... מה עם לקחים? מה עם מסקנות? כנראה שזו דרישה מוגזמת.

גם סופר אחר, סמי ברדוגו, יוצא במאמר ב"הארץ" נגד מתקפה על פרויקט הגרעין האיראני. מאמרו מתמקד בדבריו של אהוד ברק שהוא צופה לא יותר מ-500 הרוגים במתקפת נגד איראנית. "אם נעצור לרגע", כותב ברדוגו, "ונאמר לעצמנו שכל אחד מאתנו יכול להיות אחד מהחמש מאות, מה נרגיש? אם לא אנחנו, אז נניח הקרובים לנו, או זה שהרגע חלף על פניכם ברחוב?" איזו דמגוגיה! בכל המאמר, ברדוגו מתעלם לחלוטין מהמחיר של איראן גרעינית. למשל – מתחושת החסינות של חיזבאללה וחמאס לירות אלפי טילים על ישראל, כולל על ת"א, תחת איום איראני שיגיבו "במלוא העוצמה" אם ישראל תגיב בכוח. אבל לא, בכל המאמר, אין שמץ של התייחסות למשמעות האיום האיראני. סתם, יש לאהוד ברק חשק לבצע איזו פעולה, מתוך איזו גחמה, שתסכן 500 ישראלים. "יש אופוריה ברחוב הישראלי. יש עוד כמה חודשים עד שהרולטה תרחף מעל ערי הארץ ותכוון את החמישים–חמישים שלה לבית מסוים. מי שואל את עצמו כרגע: 'אני בין החמש מאות?'". את המאמר ליוותה מערכת "הארץ" בתצלום של משחק רולטה. כותרת המאמר: "500".

בחזית האיראנית חלה התפתחות חיובית מאוד בימים האחרונים, עם החלטת רשת סליקת הכספים הבינלאומית סוויפט על ניתוק הבנקים האיראנים ממערכותיה. זוהי ההתפתחות המשמעותית ביותר עד כה, בתחום הסנקציות הכלכליות על איראן. החלטה זו היא הכותרת הראשית בכל העיתונים. רק ב"ישראל היום", בכותרת המשנה נכתב: "בישראל בירכו: 'נתניהו יזם את המהלך בפגישה עם אובמה'". בכל שאר העיתונים, אין כל אזכור לקשר בין נתניהו להחלטה. אחת מן השתיים: או שנתניהו מתהדר, באמצעות העיתון "ישראל היום", בנוצות לא לו, או ששאר העיתונים מעלימים מן הציבור מידע חיוני, אודות מעורבותו של נתניהו בהחלטה.

כך או כך, דבר אחד בטוח – האיום המוחשי של נתניהו בתקיפה ישראלית באיראן, הוא הגורם לכך שהעולם המערבי מפסיק לגרור רגליים ומתחיל לפעול נגד איראן. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם התגרענות איראן, הדרך היחידה למנוע מתקפה ישראלית, שאיש אינו רוצה בה, היא למנוע את התחמשותה הגרעינית של איראן באמצעים דיפלומטיים וכלכליים. אלא שללא איום מוחשי של ישראל בתקיפה צבאית, לא יעשו הצעדים הדיפלומטיים והכלכליים הנדרשים. לכאורה – פרדוקס, אך זו האמת: רק איום ממשי על איראן בפעולה צבאית, עשוי למנוע את הפעולה, כלומר עשוי למנוע את היותה פעולה של אין ברירה. בכתבה הראשית של ברק רביד ב"הארץ", המדווחת על החלטת סוויפט, מצוטט "מקור בכיר במשרד החוץ" האומר: "הסנקציות האחרונות של האיחוד האירופי וארה"ב על איראן וההצטרפות של מדינות רבות כמו יפאן, דרום קוריאה וכן העובדה שסין צמצמה את רכישת הנפט האיראני, מעידות על החשש הבינלאומי מפני תקיפה ישראלית באיראן. אלה לא סנקציות נגד איראן, אלא סנקציות של המערב לריסון ישראל ... אם ישראל לא הייתה עושה קולות של תקיפה כל זה לא היה קורה. האיראנים מובהלים. צריך להבין מה קורה שם בחנויות, האזרחים חוטפים את כל האוכל מהמדפים כי הם מפחדים מהמתקפה, האינפלציה קפצה והמטבע איבד חצי מערכו. זה מבטא פחד". הציטוט מובא ללא הסתייגות, ודומה שאפילו ב"הארץ" אי אפשר להתווכח עם העובדות הללו.

גם נחום ברנע מבין זאת. "במאבק על המדיניות האמריקאית נחל נתניהו הישג לא מבוטל. האמריקאים דיברו בהתחלה על הכלה: בתנאים מסוימים ניתן יהיה לחיות עם איראן גרעינית. הגישה הזאת פינתה מקום לגישה לוחמנית הרבה יותר: המטרה היא לעצור את הגרעין האיראני. אם לא תמומש במשא ומתן, תמומש בכוח. ...  ארצות הברית ומערב אירופה פתחו במלחמה כלכלית אמתית נגד איראן. מותר לשער שהאיומים הישראלים תרמו תרומה של ממש להחרפת הסנקציות".

אם כך, מדוע מאמרו של ברנע כל כך נגטיבי כלפי מדיניות נתניהו בנושא האיראני? מדוע מדיניות שנחלה הישגים משמעותיים כל כך, אליבא דברנע עצמו, חייבת להפסק כיוון שהיא מזיקה? טענתו של ברנע, היא שהאיום הישראלי במתקפה מיצה את עצמו. "משחק פוקר מהסוג הזה דורש סבלנות, ריסון עצמי ותחכום. צריך לדעת מתי לקום מהשולחן. האם נתניהו יודע? ספק רב. ... עכשיו צריך להמתין חודשים אחדים ולבחון את האפקט שלהן על איראן. כל העולם מבין את זה, גם במערכת הביטחון בישראל מבינים, אבל נתניהו בשלו. כמעט מתבקש להזכיר לו את המשפט הקלאסי של אלי ואלאך, המכוער מהמערבון 'הטוב, הרע והמכוער'. 'כשאתה צריך לירות תירה, אל תקשקש', אמר ואלאך. הוא אמר את זה לאחר שירה". אלא שבניגוד לוואלאך, המטרה של נתניהו אינה לירות, אלא ליצור מצב שיאפשר לו להימנע מירי. לכן הוא מדבר ומאיים. אלמלא האיומים, מודה גם ברנע, לא היה העולם נוקט בצעדים שנקט לאחרונה. אני משוכנע, שרק המשך הלחץ הישראלי, יבטיח את המשך הלחץ העולמי על איראן, ואולי בזכותו תמנע הפעולה הישראלית. "בגין קודם הורה על הפצצת הכור ואחר כך נאם. נתניהו פועל בסדר הפוך", לועג ברנע לנתניהו. אלא שבתקופת בגין, ברור היה שהעולם לא ינקוף אצבע נגד הגרעין העיראקי והדרך היחידה למנוע אותו הייתה התקפה ישראלית. לא זה המצב היום. היום, ניתן לשכנע את העולם לפעול נגד איראן בדרכים דיפלומטיות וכלכליות, ובכך לחסוך את הפעולה הישראלית. לשם כך, הפעם יש לנאום לפני הפעולה ואולי למנוע אותה, ולא אחריה.

לפסיכולוג פרופ' קרלו שטרנגר הצעה מקורית כיצד להתמודד עם האיום האיראני, אותה הוא  מציע במאמר ב"הארץ": "יש רק דרך אחת להתמודד עם סכנת הטרור הגרעיני ועימותים כמו זה שבין ישראל לאיראן: לחנך את הדור הבא מגיל צעיר ברוח האתיקה של שיתוף פעולה גלובלי. מחקרים בפסיכולוגיה מוכיחים כי כמעט שאי אפשר לשנות אמונות שנטעו בילדים בגיל רך. ילדים שחונכו להאמין כי דת הוריהם היא הדרך היחידה לגאולה, וכי אלה שאינם מאמינים הם אויבים, יהפכו בבגרותם לבני אדם קנאים, צרי אופקים ולא סובלניים. טכנולוגיות התקשורת העכשוויות מאפשרות לכל ילד על כדור הארץ להיחשף למגוון של תרבויות, דתות ואורחות חיים. לכשיגדלו, ילדים אלה לא יראו במגוון הזה איום, אלא מקור של שמחה ועניין. הם יבינו שהם לא רק אזרחי מדינתם ובני דת מסוימת, אלא גם אזרחי העולם. זה עשוי להישמע כאוטופיה, אבל אין זה כך".

רעיון נהדר. אנו "נכיל" את הגרעין האיראני ואת הטרור האסלאמי ונחזיק מעמד. בלאו הכי הדור הבא שגדל על ברכי האינטרנט כבר יהיה דור של גלובליזציה מובנית, של אזרחי העולם, והכל יבוא על מקומו בשלום.

שטרנגר מתנבא בסגנון הרומנטיקה של המאה ה-19, שנשטפה בנהרות של דם בשתי מלחמות העולם ובמהפכות העקובות מדם במאה ה-20. הוא מתנבא בסגנון ספרו של פוקאימה "קץ ההיסטוריה". ב-11 בספטמבר 2001 הכל הבינו שהידיעות על מותה של ההיסטוריה היו מוקדמות. האם יש לפסיכולוגים פטור מללמוד מן ההיסטוריה?

עם כל הכבוד לטכנולוגיות התקשורת, מדובר באמצעי טכני המייעל, מזרז ומעצים את העברת המסרים מכל הסוגים. הטכנולוגיה הזאת מקדמת הפצת מסרים דמוקרטיים וליברליים, אך גם מסרים טוטליטריים וקנאיים.  

כאשר בשאר אסד עלה לשלטון, התלהבו מן הרופא הצעיר הגולש באינטרנט. והנה, הגלשן הנ"ל טובח בבני עמו, ובינתיים רוכש באינטרנט מוצרי מותרות לרעייתו.

במלאת שנה לאירועי הדמים בסוריה, מפרסמת הכתבת המצוינת לענייני המזה"ת של "ידיעות אחרונות" סמדר פרי כתבה מזעזעת על ה"שאביחה" – כוחות הביריונים המשרתים את בשאר אסד, המבצעים פשעים נוראיים נגד מתנגדי המשטר. למשל – אונס אשתו של מתנגד משטר שירד למחתרת לנגד עיני ילדיה ולאחר מכן אונס שלהם, בזה אחר זה לעיניה ולאחר מכן רציחתם. מעשי רצח ואונס אכזריים, התעללויות מסמרות שיער. מדובר ביחידות של אלפי ביריונים, שאין להם כל עכבות ואין דבר שלא יעשו נגד מתנגדי המשטר. "בכוח הרוע", נקראת הכתבה, במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".

זאת המציאות המזרח תיכונית. אבל כאשר מדברים על "האפרטהייד הערבי", זה מקפיץ את מנכ"ל "רופאים למען זכויות האדם". מן הראוי שניטיב נזכור מי הם שכנינו. מי שנוהג כך כלפי אחיו, איך ינהג באויביו, אם יהיה בידיו הכוח, כוח הרוע?

* בן דרור ימיני, מגנה בטור שלו את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהפך לאחרונה למליץ יושר של הפלשתינאים. "בעוד כשבוע וחצי, ב-26 במרץ, יהיה ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אורח הכבוד של ג'יי סטריט. הוא זכה להזמנה הזו ביושר. בשנה האחרונה הפך אולמרט, ראש ממשלת ישראל בימי 'עופרת יצוקה', לאחד הדוברים המוצלחים של התעמולה הפלשתינאית. זה התחיל במאמר הזוי שפרסם אולמרט ב'ניו יורק טיימס' בדיוק יום לפני הנאום שנשא ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, בעצרת האו"ם. אולמרט טען שם שאבו מאזן, בעצם, אף פעם לא נתן תשובה שלילית להצעה הנדיבה שלו מ-2008. לאולמרט זה לא משנה שאבו מאזן עצמו הכריז באופן הברור ביותר שהוא דחה את ההצעה, בראיון ל'וושינגטון פוסט' כבר במאי 2009. עדות נוספת פורסמה על ידי קונדוליזה רייס בספרה האחרון, שבו היא מספרת איך אבו מאזן הקשיח את עמדתו למרות ההצעה הנדיבה של אולמרט, אף שנשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש, לחץ עליו שוב ושוב. ולאולמרט גם לא חשוב שהוא עצמו אמר דברים שונים לחלוטין לאחר שסיים את תפקידו. משום שמשהו קרה לאולמרט. הוא הגיש הצעה נועזת לסיום הסכסוך. הנועזת ביותר. הייתה לו תקווה לשינוי היסטורי. אלא שאבו מאזן בחר בסרבנות. ואולמרט, שהיה פעם נועז, הפך באופן מדהים ותמוה לדוברו של אבו מאזן. לא סתם דובר. אבו מאזן ירק עליו, ואולמרט מתעקש שזה היה גשם. אבו מאזן אומר 'סירבתי', ואולמרט מתעקש, הוא לא סירב. התופעה של אנשים שהעובדות לא מבלבלות אותם כבר ידועה. אולמרט הגיע לדרגה חדשה. הוא אינו מתבלבל מעובדות שהוא עצמו היה שותף להן וליצירתן. זה בהחלט הישג. ... אולמרט הלך עד קצה גבול היכולת של מנהיג ישראלי מול הפלשתינאים. זו הייתה הצעה שהפילה מהכיסא את קונדוליזה רייס, שהייתה הראשונה ששמעה עליה. ולמרות זאת אבו מאזן ידידו המשיך במסורת הפלשתינאית הקבועה. סרבנות".

אני מסכים עם כל מילה של בן דרור ימיני, למעט הסתייגות אחת: "הוא זכה להזמנה הזאת ביושר". אולמרט ויושר במשפט אחד? אוקסימורון.

* אני פמיניסט ותיק ועקבי. יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם הדוגל בשוויון בין המגדרים. יש פמיניזם של שנאת גברים. ההבדל בין השנים, הוא כמו ההבדל בין שמאל ציוני ל"שמאל" אנטי ציוני, בין ימין ליברלי לימין פשיסטי, בין סוציאל דמוקרטיה לקומוניזם סטליניסטי, בין לאומיות ולאומנות. אני דוגל בפמיניזם מן הסוג הראשון. הפמיניזם של בילי מוסקונה לרמן הוא מן הסוג השני.

כאשר המחבלים יורים מטחי טילים על אזרחי ישראל, הסיבה לכך, לדידה של מוסקונה לרמן, היא שגברים מקבלים אצלנו את ההחלטות, והם מקבלים החלטות לא שקולות כמו ההחלטה לחסל את ברון הטרור, שלכאורה היא הסיבה להסלמה.

"אלה תמיד אותם גברים – רובם אשכנזים, בני 60 פלוס, גנרלים בדימוס והיום פוליטיקאים מבוגרים, שכבר 30 שנה מנהלים אותנו כמו היינו בובות על חוט או ברווזי מטרה באמצעות חיסולים, תקיפות, הפעלת 'כיפת ברזל', שיגור חומר נפץ, הפצצה ממוקדת מהאוויר, או ירי מרוכז מהקרקע, ומצמידים לכל הפעולות האלה את הסיסמאות העתיקות 'פצצה מתקתקת', 'מכה קלה בכנף', 'אין לנו שום אפשרות אחרת', 'זה המחיר', 'השואה'".

האמת היא שבשלושים השנים האחרונות הגבר הגנרל האשכנזי מעל גיל 60 רבין חתם על  הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן. הגנרל האשכנזי מעל גיל 60 אריק שרון נסוג מרצועת עזה ועקר את יישובי גוש קטיף. שמעון פרס, שאינו גנרל ואפילו לא היה חייל, הוביל את מבצע "ענבי זעם". על מלחמת לבנון השניה החליטו ראש הממשלה אולמרט ששירת ככתב "במחנה", שר הביטחון האזרחי והמזרחי עמיר פרץ ושרת החוץ האישה ציפי לבני. אולמרט וציפי לבני היו באותו תפקיד גם במבצע "עופרת יצוקה" ודחפו להמשך המבצע, אך הגנרל הגבר האשכנזי מעל גיל 60 אהוד ברק הביא להפסקת המבצע. השלישיה הזאת החליטה גם על הפצצת הכור הסורי. ראש הממשלה נתניהו הוא אכן גבר אשכנזי קצת מעל גיל 60 אבל הוא לא גנרל אלא בסה"כ סרן והוא היה ראש ממשלה בגיל 46.

אבל כל אלה עובדות, ולמה לתת לעובדות להרוס לבילי טיעון טוב?

* כותרת ב"הארץ": "שלי צודקת". שלי צודקת – זאת אינה ידיעה. אבל כאשר על הכותרת הזאת חתום נחמיה שטרסלר (!), התוקף אותה באכזריות, בציניות, ללא רחם, לאורך שנים – זה לא אדם נשך כלב, זה תינוק טרף אריה. נחמיה מודע לכך, ולכן הוא בחר את הכותרת הזאת, כדי למשוך את הקורא לקרוא את המאמר, בו הביע תמיכה בלתי מסויגת בהצעת החוק של שלי יחימוביץ', להטיל מס ירושה על עזבונות גדולים. שטרסלר משתמש ממש באותם הנימוקים של יחימוביץ' בעד החוק ונגד ההתנגדות לחוק של האלפיון העליון שעלול להיפגע ממנו. אכן, החוק צודק ומן הראוי שיאומץ. אני מודה שהופתעתי מאוד לגלות שזו גם עמדתו של שטרסלר. יותר משהופתעתי מכך שהוא תומך בְּהצעה של שלי יחימוביץ', הופתעתי לגלות שהוא תומך בחוק הצודק הזה.

* "עשיתי טעויות והייתי צריך לשלם עליהן. ... אני נשפטתי, ערערתי, הוחלט שאני הולך למצות את גזר הדין, אז לקחתי את התיק, ארזתי את עצמי, את הספרים שלי, והלכתי לכלא. באתי, נכנסתי, עשיתי, הלכתי, גמרתי, המשכתי הלאה. ריציתי את העונש שלי. לא שמעתם אותי בוכה או אומר משהו לפני או אחרי. עשיתי כל מה שהייתי צריך, יצאתי והמשכתי בחיי. ... אני לא הרגשתי נבגד ולא הרגשתי מסכן. לקחתי אחריות על מה שעשיתי ואין לי כעסים".

זהו קטע מתוך ראיון עם עמרי שרון. שרון הוא עבריין שהורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד, בעבירות על חוק המפלגות ובעדות שקר בפני מבקר המדינה.  אלו עבירות חמורות, שבגנן נאלץ להתפטר מהכנסת ונכנס לכלא. אין לי הערכה לעבריינים ואף לא אמפתיה. אולם משכבר עשה את העבירות, נדון ונאשם – אני מעריך את גישתו. לא "רודפים אותי", לא "שופכים את דמי". איפה הוא ואיפה קצב? איפה הוא ואיפה רמון, אולמרט, דרעי, דודו אפל, שולה זקן? ובעיקר – איפה הוא ואיפה בניזרי?

                                                                                                                               * "חדשות בן עזר"