הבלוג של אורי הייטנר

* לאורך השבוע מאות אלפי ישראלים, תושבי דרום המדינה, היו תחת מתקפת טילים, שנורו לעברם בידי ארגוני הטרור ברצועת עזה. הציבור הישראלי, על כל שדרותיו והשקפותיו, חש סולידריות כלפי תושבי הדרום. ובעיצומה של המתקפה, התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרי נאצה נגד מדינת ישראל וצה"ל ובתמיכה באויב – שני מאמרים של גדעון לוי ואחד של יצחק לאור. מאלו תהומות בנפש האדם יכולים אנשים לגייס שנאה חולנית כל כך לעמם ולמדינתם, והזדהות טוטאלית כל כך, חסרת כל ביקורת, עם אויבי עמם, וכזו הערצה לטרוריסטים היורים טילים לעבר בתי ספר וגני ילדים? דומני שסוגיה זו אינה עניין לביקורת עיתונות, אלא לדיסציפלינות מקצועיות אחרות. כאן אסתפק בהבעת בוז עמוק לאנשים הללו.

לפני ימים אחדים הגיע למייל שלי מסמך שכתב מנכ"ל ארגון רופאים למען זכויות האדם (רל"א). הנ"ל נתן פומבי למכתב תשובה שכתב לתנועת "אם תרצו" שהזמינה את הארגון להפגנת הזדהות עם העם הסורי הנטבח בידי המשטר, במסגרת שבוע האפרטהייד הערבי שארגנה התנועה. בדבריו, גינה המנכ"ל את "אם תרצו" באופן כללי, ואת שבוע האפרטהייד הערבי באופן ספציפי והוקיע את השבוע הזה, אותו הגדיר "גזעני". ובאותו מסמך, יצא להגנת התופעה הקרויה "שבוע האפרטהייד הישראלי" (ששבוע האפרטהייד הערבי הוא תגובה לו).

"שבוע האפרטהייד הישראלי" הוא אורגיה של פסיכוזה אנטישמית – אירוע הפסגה השנתי של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להתקיים, אותו מובילה הברית הבלתי קדושה החומה – אדומה – ירוקה: האסלאם הרדיקאלי, השמאל הרדיקאלי באירופה וארה"ב והימין הרדיקאלי הניאו נאצי באירופה. שבוע האפרטהייד הוא שבוע מרוכז של הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית נוראית, שבראש החץ שלה מצויים, למרבה הבושה, גם כמה ישראלים, שהתואר "טינופת" הוא מחמאה בעבורם.

גם בן דרור ימיני קיבל את מכתבו רב התפוצה של מנכ"ל רל"א והתייחס אליו בטורו ב"מעריב". במכתב נאמר, בין השאר: "למארגני אירועים אלו [שבוע האפרטהייד א.ה.] יש (למעט חריגים) לפחות את התבונה להבחין בין יהודים לבין ישראלים בין אזרחי ישראל לבין מדיניות ממשלת ישראל ובין אנטישמיות לביקורת לגיטימית על התנועה הציונית כמו גם על הכיבוש". ועל כך מגיב בן דרור: "בסך הכל 'ביקורת לגיטימית'. אנשים טובים ותמימים. בחסות תעשיית השקרים. כך שכדאי להעמיד דברים על דיוקם. ובכן, מארגני שבוע האפרטהייד הם חבורה של אנטישמים לכל דבר ועניין, שעושים לישראל היום בדיוק מה שעשו ליהודים לפני עשרות שנים. דמוניזציה. פעם התנגדו לעצם קיומם של היהודים כפרטים. היום הם מתנגדים לקיומם של היהודים כקולקטיב, כמדינת לאום. הצהרת הפתיחה של תנועת האפרטהייד היא הזדהות עם ה-BDS (חרם וסנקציות נגד ישראל), עוד תנועה ששוללת את זכות הקיום של ישראל. למעשה, מדובר באותו גוף. 'שבוע האפרטהייד' הוא חלק מה- BDSוה- BDSהוא 'שבוע האפרטהייד'. הדברים שנאמרים נגד ישראל בקמפיינים של הגופים הללו הם הסתה מבחילה שמזכירה ימים אפלים. מנהיגי הגופים הללו מכריזים במפורש שהמטרה היא 'למנוע שיתוף פעולה של ההנהגה הפלשתינאית עם ישראל'. גם עלי אבונימה וגם עומר ברגותי, שני המנהיגים הבולטים גם של שבוע האפרטהייד וגם של ה- BDS, מכריזים שהם 'מתנגדים לפתרון של שתי מדינות'. חד וחלק. נגד הסדר. נגד שלום. תמיד יש גם תוספת קוסמטית של 'זכויות האדם' ו'פתרון של צדק ושלום', קרי חיסול ישראל. אבל מכבסת המילים של 'ארגוני זכויות האדם', גם מישראל, מעניקה לגיטימיות לגופים הללו. הכשר בשם שיח הזכויות. רק לאחרונה, לתשומת לב מעריצי הגופים הללו בישראל, יצא אבונימה נגד ההסדר המתגבש בין פת"ח לחמאס, משום שההסדר 'מעניק לסיעת אבו מאזן סמכות להמשיך בהכרה בישראל'. לא שיש הכרה כזאת בהסכם, ולא שפת"ח הפך לסיעת שלום. אבל אבונימה, שמדבר בלשון חלקות, בעיקר לקהל מערבי, מתנגד גם למה שנראה בעיניו כפשרנות של חמאס. אין גבול".

אגב, דפני ליף, מחוללת המחאה החברתית בקיץ האחרון, יצאה בשליחות הסברה בארה"ב נגד "שבוע האפרטהייד". על כך היא נשטפה בתשפוכת של לעג וקלס מצד גדעון לוי ויצחק לאור, במאמריהם ב"הארץ".

ועד באזור האפל של ה"שמאל" הרדיקאלי – כתבה גדולה ב"הארץ" חושפת תופעה קשה ושיטתית של הטרדות מיניות כלפי פעילות "שמאל" רדיקאלי המשתתפות בהפגנות הזדהות עם האויב הפלשתינאי. האמת היא שהמידע הזה אינו חדש – הוא רץ באינטרנט כבר חודשים רבים, אלא שהוא מופץ בעיקר בידי ארגוני ימין, ומשתמע כתעמולה כלפי השמאל. והנה, עיתון "הארץ" שבר את קשר השתיקה, והוא ראוי על כך לכל שבח, ובכתבתו של אבי יששכרוף מציג ללא כחל ושרק את התופעה. מדובר בהטרדות בידי פלשתינאים, אך גם בכתב אישום כלפי ארגוני ה"שמאל" הרדיקאלי, המגלה יחס סלחני לתופעה, בשם "המאבק נגד הכיבוש". הרי ידוע שהמאבק נגד אקיבוש מכשיר כל שרץ, הוא מכשיר גם את שרץ הפגיעה המינית, ובכתבה מתוארות גם תקיפות מיניות, לא רק הטרדה מינית. המותקפות הן, כנראה, "קורבנות אקיבוש",  שהרי אלמלא אקיבוש לא היו נאלצות להפגין ולהיפגע בידי הפלשתינאים הפוגעים בהן. קשר השתיקה הוא המחיר שהן נדרשות לשלם, כדי לא לפגוע במאבק. כנראה שגם את התקיפות הללו יש "להכיל". כשקראתי את הכתבה חשבתי על המשפט: מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשהוא מתעורר עם פרעושים.

* כאשר אנו שומעים שהפלשתינאים הפרו את הפסקת האש, פירוש הדבר שהם ירו טילי גראד לעבר באר שבע, נתיבות ואשדוד. ירי קסאמים ופצמ"רים לעבר הקיבוצים והמושבים במועצות האזוריות של "עוטף עזה" אינו נחשב הפרה; למדנו "להכיל" אותו. ה"סבב" האלים האחרון החל מתוך מציאות של "טפטוף" לעבר יישובים אלה והסתיים לאותה מציאות אבסורדית. 11 שנים תושבי עוטף עזה חוטפים, וישראל משלימה. הפלשתינאים הרגילו אותנו שזה בסדר לירות על יישובים אזרחיים, ובלבד שאין אלה ערים גדולות.

חיים ילין, מאיר יפרח, יאיר פרג'ון ואלון שוסטר, ראשי המועצות האזוריות אשכול, חוף אשקלון, שדות נגב ושער הנגב (בהתאמה), פרסמו מאמר משותף ב"ידיעות אחרונות", שבו הם הציגו את המציאות בה הם חיים. "כשהחלו ימי הלחימה האחרונים בדרום, עבורנו, תושבי 'עוטף עזה', זה לא 'החל'. זה המשיך. כשזה 'נגמר', זה לא נגמר. אצלנו זה ממשיך. מדי חודש בחודשו, לא בתקופת הסלמה, אנחנו סופגים עשרות אירועי ירי ואירועים חבלניים. ולא, אנחנו לא מתרגלים. אולי לומדים לחיות עם זה, לפתח כוחות ומנגנונים עוקפי פחד ותסכול. ... שוב ושוב אנחנו חובשים את פצעי הגוף והנפש, שוב ושוב אנחנו מפתחים את החישוקים הקהילתיים, שהם סוד היכולת להתמודד עם האיום המתמיד. שוב יש בנו תחושת עמידה במשימה. שוב, כפי שקורה לנו 11 שנים תמימות, מאז התקפת המרגמות הראשונה על מה שנכנה בהמשך 'עוטף עזה', אנחנו מוכיחים שבכוח זה לא ילך להם".

אני רואה חשיבות רבה בפרסום המאמר הזה. הגיעה השעה לשים קץ למדיניות ה"הכלה", המסמנת את תושבי הספר, הראויים להערכה והערצת העם והמדינה (ולא לתקיעת סכין בכלכלתם, בכל מיני יוזמות שעלולות לשבור את מטה לחמם של אותם חקלאים, כמו חשיפת מוצרי החלב ליבוא), כמי שדמם הותר. תקשורת אמתית, נושכת, חייבת להאיר בזרקור ענק את הציבור ש-11 שנים סופג ושותק, ולתבוע מהמדינה לממש את זכות ההגנה העצמית, ולשים לכך קץ.

כותרת מאמרם של ראשי המועצות: "אנחנו עומדים במשימה. הממשלה פחות". אכן, הם עומדים במשימתם למופת. המדינה פחות – זו לשון המעטה. הבעיה היא, שבמקום לדרוש מהממשלה פעולה אקטיבית שתשים קץ לירי הטילים, הם מתמקדים בדרישות למיגון הולם. "סעיף מרכזי בהסכם הבלתי כתוב שבין הממשלה לתושבי 'עוטף עזה' אומר כך: אנחנו, התושבים, מתחייבים לגדל ילדים במציאות ביטחונית רגישה במיוחד, לפתח בהם אחריות לאומית ותחושת צדק חברתי, לפתח חקלאות מהמעלה הראשונה ותעשיה מתקדמת, לקיים מוסדות חינוך והשכלה גבוהה ולבטא אחריות גבוהה לאדם ולסביבה. אנחנו חברי הממשלה, מתחייבים לתת לאזרחים המותקפים את כל הכלים שעומדים לרשותנו כדי לאפשר להם, שעומדים במבחן מתמיד, את היכולת החיונית לעמוד באתגר ולנצח אותו. הילדים וההורים, הסטודנטים ובעלי העסקים במועצות האזוריות שלנו, עומדים באופן מעורר כבוד בחלקם בעסקה. הממשלה – יכולה ליותר". צודקים בכל מילה. אך האם יש להסתפק בקבלת כלים שיסייעו להם לעמוד באתגר של חיים תחת מתקפה? לדעתי, עליהם לדרוש יותר; עליהם לדרוש מהממשלה להורות לצה"ל לשים קץ למתקפת הטילים. אני מכיר את הטענה ש"אי אפשר", אבל כך וביתר שאת אמרו גם על טרור המתאבדים. וכאשר הממשלה נתנה לכוחות הביטחון את ההוראה לנצח, הסתבר שלא יכול זה לא רוצה. מבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל והשב"כ מאז ועד היום, ועיקרה מעצר מחבלים לילה אחרי לילה, המאלצת אותם להקדיש את מרצם לחפש מסתור ולהתגונן ולא לשלוח מחבלים להתפוצץ בערים, לצד פעילות הגנתית – המחסומים וגדר הביטחון, הוכיחו שאפשר כשמחליטים שאפשר. כאשר הממשלה, סוף סוף, תחליט שאפשר לנצח את טרור הטילים, צה"ל וכוחות הביטחון ימצאו את הדרך הנכונה לעשות כן.

יחד עם זאת, כל עוד המתקפה נמשכת, המשימה של התושבים היא לגלות עמידה ולקיים ככל הניתן את השגרה. הפרת שגרת החיים היא מטרת הטרור והיא ניצחונו. השבתת חיי העבודה והלימודים הם ניצחון לטרור. יש למצוא את שביל הזהב בין קיום החיים כסדרם כדי לא להיכנע לטרור, לבין השבתתם החלקית מתוך אחריות לחיי אדם. ברור שאין לקיים לימודים תחת מתך כבד של טילים, כזה שהיה עד יום ד' שעבר. אולם כאשר הדבר ניתן, ראוי לקחת את הסיכון המחושב ולקיים את הלימודים והעבודה, על אפם וחמתם של המחבלים.

כך נוהגים יישובי עוטף עזה לאורך שנים, ובדברים שהם כתבו ניתן למצוא עקיצה לעבר עמיתיהם ראשי הערים, שבניגוד להנחיות פיקוד העורף, החליטו להשבית את הלימודים בימים ה' ו-ו'. כאשר ראשי המועצות האזוריות כתבו "אנחנו עומדים במשימה", דומני שהם גם רומזים לכך שראשי הערים לא עמדו במשימה, בהחלטתם להשבית את הלימודים. ביקורת על ראשי הערים אינה ממש פוליטיקלי קורקט, ולכן ראוי דן מרגלית לשבח, על האומץ לכתוב דברים בלתי פופולאריים בנדון. במאמרו ב"ישראל היום", האשים מרגלית את רוביק דנילוביץ' , ראש עיריית באר שבע, וחבריו, בהחלטה פופוליסטית. "פיקוד העורף התיר לחדש את הלימודים, אבל ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' החליט על דעת עצמו להשביתם. חלף עוד יום, פיקוד הדרום סבר כי אפשר לחזור אל ספסל הלימודים, אבל שוב החליטו דנילוביץ' ועמיתיו לבטל את הלימודים. רק עיר שאין בה תלמידים, קבעו חכמים, מצויה בסכנת חורבן. אבל הפוליטיקאי שבראש בירת הנגב יודע טוב יותר. יתכן שהוא אכן יודע טוב יותר. יתכן שעמדתו הפופוליסטית סבירה יותר. אם לא ייפול טיל גראד ולא יתקיימו לימודים, איש לא יבוא עמו חשבון. אך אם תנחת רקטה בקרבת מקום – יסתערו כל ההורים עליו ועל משרדו בעירייה. אז למה לו? כל כך מובן מאליו. וכל כך שגוי. מפני שלא 'כל איש הישר בעיניו יעשה', ואפילו הוא ראש עיר. ההחלטה אם לקיים לימודים או לא, אינה יכולה ואינה צריכה להתקבל בשני מוקדים ציבוריים. על השלטון המרכזי להחליט אם סמכות זו נתונה בידי ראש העירייה או צה"ל. בעיניי עדיף צה"ל, על נכונותו ליטול סיכונים, ואם תועבר מלוא ההכרעה למפקדיו, לא יהיה ראש העיר כתובת לתלונות ההורים אם יארע חלילה אסון. הצבא יאלץ לספוג את הזעם".

תושבי הספר עמדו במתקפות טרור וירי מאז קום המדינה, ולא השביתו את החיים. כאשר הסורים שלטו על הגולן, תושבי הגליל והעמקים חיו במשך שנים תחת אש. ילדי הגליל והעמקים כונו "ילדי המקלטים". הפתרון היה, בסופו של דבר, שחרור הגולן. אך כל עוד נמשכה המתקפה, ראשי היישובים הבינו, כמו ראשי המועצות האזוריות בעוטף עזה היום, שמנהיגותם באה לידי ביטוי בקיום מקסימלי של השגרה, ובעמידה איתנה מול הטרור.

גם יוסי ביילין, בטור שלו ב"ישראל היום", עושה אנלוגיה בין המצב בגבול עם סוריה בשנות ה-60 למצב בגבול עזה היום, אך מכיוון אחר. במאמרו "כל האמת על מבצע נוקייב" אין הוא מזכיר במילה אחת את אירועי השבוע. לכאורה, זה מאמר היסטורי על מבצע נוקייב, שהתקיים לפני 50 שנה בדיוק. בעקבות מתקפות הסורים על דייגים בנגב, יצא צה"ל בראשית 62' למבצע נגד המוצבים הסורים בצפון הכינרת. בפעולה נכבשו המוצבים והכפר נוקייב ונהרגו 30 חיילים סוריים. במבצע נפלו שבעה חיילים ישראליים ואחד נעדר. 20 חיילים קיבלו צל"ש.

ביילין מתאר את הרקע – השתלטות ביריונית של סוריה על צפון מזרח הכינרת, והודעה שרירותית שכל סירה ישראלית שתחצה קו של 250 מ' מהחוף, תיירה. בעקבות הירי על ספינות הדיג, התבצעה הפעולה. ביילין מתאר את הפעולה ככישלון וכפעולה מיותרת. ההוכחה לכך, היא ששלושה ימים לאחר הפעולה שוב נורתה אש ממוצב כורסי על ספינת משמר ישראלית. "צה"ל החליט לפעול להפחתת המתיחות, והורה לספינות המשמר להתרחק מהחוף המזרחי – לתשומת לב מציעי המבצעים העתידיים, המשוכנעים עדיין בתגי מחיר ובהרתעות למיניהן".

גישתו של ביילין קיצונית בתבוסתנותה ובחוסר ההיגיון שבה. לשיטתו, למען השקט, על ישראל להתקפל ולא לעמוד על זכויותיה ועל ריבונותה. פעולה נגד מי שירה על אזרחים, שבסך הכל יצאו לעבודתם היא שגיאה. המעשה ההגיוני הוא לוותר, להיכנע, גם לדרישה אבסורדית כמו איסור דיג במים ריבוניים ישראליים.

ומה ההשלכות לימינו? למשל – לקבל את תביעת ארגוני הטרור לתת חסינות לברוני הטרור ולא לפגוע בהם, כדי להימנע מירי מאסיבי על הערים בדרום. אם ניתן חסינות לראשי הטרור, הם בתמורה יתספקו רק ב"טפטוף" לעבר הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, ואת זה, הרי, אנחנו יכולים "להכיל". ועל כך כבר אמר האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחא, ולפי גרסה אחרת היה זה האדמו"ר רבי זושא מהניאפולי, ש"יותר משקשה להוציא את היהודים מהגולה, קשה להוציא את הגולה מן היהודים" (הגרסאות המייחסות את המשפט הזה לאחד העם, ויצמן, הרב ריינס או בן גוריון אינן נכונות).

* האמירה הזאת על הקושי להוציא את הגלות מישראל, מתקשרת עם הביקורת על נתניהו, שבנאומיו בנוגע לתקיפה אפשרית באיראן השווה בין ישראל לבין היהודים בשואה. באופן דמגוגי, מוצגים דבריו ככפירה בציונות, ששמה קץ למציאות שאפשרה את השואה. היום אנו מדינה ריבונית עצמאית, ולכן מצבנו שונה בתכלית, מן היסוד. אלא שזה בדיוק מה שאמר נתניהו. הוא אמר בפירוש, שמאחר וישראל היא מדינה עצמאית, ריבונית, חזקה – היא תממש את זכותה להגן על אזרחיה.

עמוס עוז תקף את נתניהו בנדון, בראיון שהעניק למוסף "הארץ", לרגל צאת ספרו החדש "בין חברים". "מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה". למה? הרי ההשוואה הייתה בדיוק הצבעה על כך שהמצב היום שונה במהותו והפוך למצב באושוויץ – היהודים אינם עוד חסרי אונים.

ומדוע דברי נתניהו זורעים היסטריה? אולי מי שזורע היסטריה הוא דווקא זה שאומר: "ההימנעות מהתקדמות לקראת פתרון של פשרה בין ישראל לפלשתין מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל". עד כדי כך? האם קיומה של מדינת ישראל מותנית בהסכמת הפלשתינאים? זוהי אמירה אנטי ציונית ודמגוגית. הרי הציונות מעולם לא ביקשה רשות מהפלשתינאים ואילו ביקשה, לא הייתה מקבלת. והנה, אחרי 64 עצמאות, מטיל עמוס עוז ספק בעצם קיומה של ישראל, אם לא נגיע לשלום עם הפלשתינאים. אם כך, איזה אינטרס יש לפלשתינאים להגיע לשלום עמנו? הרי קיומה של ישראל היא לצנינים בעיניהם. האם נתניהו זורע היסטריה, או מי שמסיים את הראיון במילים: "אני חרד ... על כל מה שיקר לי ועל קיומה של מדינת ישראל".

ומה מציע עוז בנוגע לגרעין האיראני? עוז אינו אומר מה כן. רק – מה לא. לא לתקוף את איראן. "במקום להתקדם להסכם עם הרשות הפלשתינאית הם משלהבים את עצמם לקראת התקפה על איראן. התקפה על איראן לא תועיל הרבה מפני שאי אפשר להפציץ את הידע ואי אפשר להפציץ את המוטיבציה ולאיראנים יש גם הידע וגם המוטיבציה לייצור נשק גרעיני. וגם אם התקפה על איראן תדחה בשנה שנתיים את ייצורו של נשק גרעיני, היא תעצים – לאין שיעור  - את המוטיבציה להשתמש בו".

אתה הבנת את זה, ברוך? אין מה לעשות נגד התגרענות איראן. לכן, על ישראל פשוט להשלים עם כך. או אולי "להכיל" את המציאות הזאת, כפי שהיא "מכילה" את ירי הקסאמים והפצמ"רים היומיומי על יישובי "עוטף עזה". עוז מציע לברוח מהמציאות של סכנת הגרעין האיראני, ובמקום להתמודד עמה, לחזור למגרש האהוב עליו "להתקדם להסכם עם הפלשתינאים". אבל הסכם עם הפלשתינאים יהיה רק כאשר הם ישלימו עם עובדת קיומה של ישראל. ואם וכאשר תהיה בידי איראן פצצה גרעינית, הסיכוי שהם ישלימו עם עובדת קיומה של ישראל ויחתרו לשלום עמה יגדל או יקטן?

עמוס עוז מודה בגילוי לב ש"תומכי השלום ["תומכי השלום" – איזו התנשאות דמגוגית, המטילה דופי במי שאינם מקבלים את עמדתו כאילו הם מתנגדי השלום] קיבלו מכה ניצחת עם פינוי עזה. שנים אמרנו כי אם נצא מהשטחים יהיה שלום. יצאנו מעזה ובאו הקסאמים. זו מכה קשה מאוד שאפשר, כמובן, להתמודד עמה בטיעון שהיה צריך לצאת מעזה ולא למסור אותה לחמאס על מגש של כסף. אבל בהיותה טענת אילו, זו טענה מורכבת, כי המציאות היא שכל השנים אמרנו שאם נצא מעזה יהיה טוב. יצאנו מעזה והיה רע. קשה להתמודד עם זה". קשה להתמודד, ו... מה עם לקחים? מה עם מסקנות? כנראה שזו דרישה מוגזמת.

גם סופר אחר, סמי ברדוגו, יוצא במאמר ב"הארץ" נגד מתקפה על פרויקט הגרעין האיראני. מאמרו מתמקד בדבריו של אהוד ברק שהוא צופה לא יותר מ-500 הרוגים במתקפת נגד איראנית. "אם נעצור לרגע", כותב ברדוגו, "ונאמר לעצמנו שכל אחד מאתנו יכול להיות אחד מהחמש מאות, מה נרגיש? אם לא אנחנו, אז נניח הקרובים לנו, או זה שהרגע חלף על פניכם ברחוב?" איזו דמגוגיה! בכל המאמר, ברדוגו מתעלם לחלוטין מהמחיר של איראן גרעינית. למשל – מתחושת החסינות של חיזבאללה וחמאס לירות אלפי טילים על ישראל, כולל על ת"א, תחת איום איראני שיגיבו "במלוא העוצמה" אם ישראל תגיב בכוח. אבל לא, בכל המאמר, אין שמץ של התייחסות למשמעות האיום האיראני. סתם, יש לאהוד ברק חשק לבצע איזו פעולה, מתוך איזו גחמה, שתסכן 500 ישראלים. "יש אופוריה ברחוב הישראלי. יש עוד כמה חודשים עד שהרולטה תרחף מעל ערי הארץ ותכוון את החמישים–חמישים שלה לבית מסוים. מי שואל את עצמו כרגע: 'אני בין החמש מאות?'". את המאמר ליוותה מערכת "הארץ" בתצלום של משחק רולטה. כותרת המאמר: "500".

בחזית האיראנית חלה התפתחות חיובית מאוד בימים האחרונים, עם החלטת רשת סליקת הכספים הבינלאומית סוויפט על ניתוק הבנקים האיראנים ממערכותיה. זוהי ההתפתחות המשמעותית ביותר עד כה, בתחום הסנקציות הכלכליות על איראן. החלטה זו היא הכותרת הראשית בכל העיתונים. רק ב"ישראל היום", בכותרת המשנה נכתב: "בישראל בירכו: 'נתניהו יזם את המהלך בפגישה עם אובמה'". בכל שאר העיתונים, אין כל אזכור לקשר בין נתניהו להחלטה. אחת מן השתיים: או שנתניהו מתהדר, באמצעות העיתון "ישראל היום", בנוצות לא לו, או ששאר העיתונים מעלימים מן הציבור מידע חיוני, אודות מעורבותו של נתניהו בהחלטה.

כך או כך, דבר אחד בטוח – האיום המוחשי של נתניהו בתקיפה ישראלית באיראן, הוא הגורם לכך שהעולם המערבי מפסיק לגרור רגליים ומתחיל לפעול נגד איראן. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם התגרענות איראן, הדרך היחידה למנוע מתקפה ישראלית, שאיש אינו רוצה בה, היא למנוע את התחמשותה הגרעינית של איראן באמצעים דיפלומטיים וכלכליים. אלא שללא איום מוחשי של ישראל בתקיפה צבאית, לא יעשו הצעדים הדיפלומטיים והכלכליים הנדרשים. לכאורה – פרדוקס, אך זו האמת: רק איום ממשי על איראן בפעולה צבאית, עשוי למנוע את הפעולה, כלומר עשוי למנוע את היותה פעולה של אין ברירה. בכתבה הראשית של ברק רביד ב"הארץ", המדווחת על החלטת סוויפט, מצוטט "מקור בכיר במשרד החוץ" האומר: "הסנקציות האחרונות של האיחוד האירופי וארה"ב על איראן וההצטרפות של מדינות רבות כמו יפאן, דרום קוריאה וכן העובדה שסין צמצמה את רכישת הנפט האיראני, מעידות על החשש הבינלאומי מפני תקיפה ישראלית באיראן. אלה לא סנקציות נגד איראן, אלא סנקציות של המערב לריסון ישראל ... אם ישראל לא הייתה עושה קולות של תקיפה כל זה לא היה קורה. האיראנים מובהלים. צריך להבין מה קורה שם בחנויות, האזרחים חוטפים את כל האוכל מהמדפים כי הם מפחדים מהמתקפה, האינפלציה קפצה והמטבע איבד חצי מערכו. זה מבטא פחד". הציטוט מובא ללא הסתייגות, ודומה שאפילו ב"הארץ" אי אפשר להתווכח עם העובדות הללו.

גם נחום ברנע מבין זאת. "במאבק על המדיניות האמריקאית נחל נתניהו הישג לא מבוטל. האמריקאים דיברו בהתחלה על הכלה: בתנאים מסוימים ניתן יהיה לחיות עם איראן גרעינית. הגישה הזאת פינתה מקום לגישה לוחמנית הרבה יותר: המטרה היא לעצור את הגרעין האיראני. אם לא תמומש במשא ומתן, תמומש בכוח. ...  ארצות הברית ומערב אירופה פתחו במלחמה כלכלית אמתית נגד איראן. מותר לשער שהאיומים הישראלים תרמו תרומה של ממש להחרפת הסנקציות".

אם כך, מדוע מאמרו של ברנע כל כך נגטיבי כלפי מדיניות נתניהו בנושא האיראני? מדוע מדיניות שנחלה הישגים משמעותיים כל כך, אליבא דברנע עצמו, חייבת להפסק כיוון שהיא מזיקה? טענתו של ברנע, היא שהאיום הישראלי במתקפה מיצה את עצמו. "משחק פוקר מהסוג הזה דורש סבלנות, ריסון עצמי ותחכום. צריך לדעת מתי לקום מהשולחן. האם נתניהו יודע? ספק רב. ... עכשיו צריך להמתין חודשים אחדים ולבחון את האפקט שלהן על איראן. כל העולם מבין את זה, גם במערכת הביטחון בישראל מבינים, אבל נתניהו בשלו. כמעט מתבקש להזכיר לו את המשפט הקלאסי של אלי ואלאך, המכוער מהמערבון 'הטוב, הרע והמכוער'. 'כשאתה צריך לירות תירה, אל תקשקש', אמר ואלאך. הוא אמר את זה לאחר שירה". אלא שבניגוד לוואלאך, המטרה של נתניהו אינה לירות, אלא ליצור מצב שיאפשר לו להימנע מירי. לכן הוא מדבר ומאיים. אלמלא האיומים, מודה גם ברנע, לא היה העולם נוקט בצעדים שנקט לאחרונה. אני משוכנע, שרק המשך הלחץ הישראלי, יבטיח את המשך הלחץ העולמי על איראן, ואולי בזכותו תמנע הפעולה הישראלית. "בגין קודם הורה על הפצצת הכור ואחר כך נאם. נתניהו פועל בסדר הפוך", לועג ברנע לנתניהו. אלא שבתקופת בגין, ברור היה שהעולם לא ינקוף אצבע נגד הגרעין העיראקי והדרך היחידה למנוע אותו הייתה התקפה ישראלית. לא זה המצב היום. היום, ניתן לשכנע את העולם לפעול נגד איראן בדרכים דיפלומטיות וכלכליות, ובכך לחסוך את הפעולה הישראלית. לשם כך, הפעם יש לנאום לפני הפעולה ואולי למנוע אותה, ולא אחריה.

לפסיכולוג פרופ' קרלו שטרנגר הצעה מקורית כיצד להתמודד עם האיום האיראני, אותה הוא  מציע במאמר ב"הארץ": "יש רק דרך אחת להתמודד עם סכנת הטרור הגרעיני ועימותים כמו זה שבין ישראל לאיראן: לחנך את הדור הבא מגיל צעיר ברוח האתיקה של שיתוף פעולה גלובלי. מחקרים בפסיכולוגיה מוכיחים כי כמעט שאי אפשר לשנות אמונות שנטעו בילדים בגיל רך. ילדים שחונכו להאמין כי דת הוריהם היא הדרך היחידה לגאולה, וכי אלה שאינם מאמינים הם אויבים, יהפכו בבגרותם לבני אדם קנאים, צרי אופקים ולא סובלניים. טכנולוגיות התקשורת העכשוויות מאפשרות לכל ילד על כדור הארץ להיחשף למגוון של תרבויות, דתות ואורחות חיים. לכשיגדלו, ילדים אלה לא יראו במגוון הזה איום, אלא מקור של שמחה ועניין. הם יבינו שהם לא רק אזרחי מדינתם ובני דת מסוימת, אלא גם אזרחי העולם. זה עשוי להישמע כאוטופיה, אבל אין זה כך".

רעיון נהדר. אנו "נכיל" את הגרעין האיראני ואת הטרור האסלאמי ונחזיק מעמד. בלאו הכי הדור הבא שגדל על ברכי האינטרנט כבר יהיה דור של גלובליזציה מובנית, של אזרחי העולם, והכל יבוא על מקומו בשלום.

שטרנגר מתנבא בסגנון הרומנטיקה של המאה ה-19, שנשטפה בנהרות של דם בשתי מלחמות העולם ובמהפכות העקובות מדם במאה ה-20. הוא מתנבא בסגנון ספרו של פוקאימה "קץ ההיסטוריה". ב-11 בספטמבר 2001 הכל הבינו שהידיעות על מותה של ההיסטוריה היו מוקדמות. האם יש לפסיכולוגים פטור מללמוד מן ההיסטוריה?

עם כל הכבוד לטכנולוגיות התקשורת, מדובר באמצעי טכני המייעל, מזרז ומעצים את העברת המסרים מכל הסוגים. הטכנולוגיה הזאת מקדמת הפצת מסרים דמוקרטיים וליברליים, אך גם מסרים טוטליטריים וקנאיים.  

כאשר בשאר אסד עלה לשלטון, התלהבו מן הרופא הצעיר הגולש באינטרנט. והנה, הגלשן הנ"ל טובח בבני עמו, ובינתיים רוכש באינטרנט מוצרי מותרות לרעייתו.

במלאת שנה לאירועי הדמים בסוריה, מפרסמת הכתבת המצוינת לענייני המזה"ת של "ידיעות אחרונות" סמדר פרי כתבה מזעזעת על ה"שאביחה" – כוחות הביריונים המשרתים את בשאר אסד, המבצעים פשעים נוראיים נגד מתנגדי המשטר. למשל – אונס אשתו של מתנגד משטר שירד למחתרת לנגד עיני ילדיה ולאחר מכן אונס שלהם, בזה אחר זה לעיניה ולאחר מכן רציחתם. מעשי רצח ואונס אכזריים, התעללויות מסמרות שיער. מדובר ביחידות של אלפי ביריונים, שאין להם כל עכבות ואין דבר שלא יעשו נגד מתנגדי המשטר. "בכוח הרוע", נקראת הכתבה, במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".

זאת המציאות המזרח תיכונית. אבל כאשר מדברים על "האפרטהייד הערבי", זה מקפיץ את מנכ"ל "רופאים למען זכויות האדם". מן הראוי שניטיב נזכור מי הם שכנינו. מי שנוהג כך כלפי אחיו, איך ינהג באויביו, אם יהיה בידיו הכוח, כוח הרוע?

* בן דרור ימיני, מגנה בטור שלו את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהפך לאחרונה למליץ יושר של הפלשתינאים. "בעוד כשבוע וחצי, ב-26 במרץ, יהיה ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אורח הכבוד של ג'יי סטריט. הוא זכה להזמנה הזו ביושר. בשנה האחרונה הפך אולמרט, ראש ממשלת ישראל בימי 'עופרת יצוקה', לאחד הדוברים המוצלחים של התעמולה הפלשתינאית. זה התחיל במאמר הזוי שפרסם אולמרט ב'ניו יורק טיימס' בדיוק יום לפני הנאום שנשא ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, בעצרת האו"ם. אולמרט טען שם שאבו מאזן, בעצם, אף פעם לא נתן תשובה שלילית להצעה הנדיבה שלו מ-2008. לאולמרט זה לא משנה שאבו מאזן עצמו הכריז באופן הברור ביותר שהוא דחה את ההצעה, בראיון ל'וושינגטון פוסט' כבר במאי 2009. עדות נוספת פורסמה על ידי קונדוליזה רייס בספרה האחרון, שבו היא מספרת איך אבו מאזן הקשיח את עמדתו למרות ההצעה הנדיבה של אולמרט, אף שנשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש, לחץ עליו שוב ושוב. ולאולמרט גם לא חשוב שהוא עצמו אמר דברים שונים לחלוטין לאחר שסיים את תפקידו. משום שמשהו קרה לאולמרט. הוא הגיש הצעה נועזת לסיום הסכסוך. הנועזת ביותר. הייתה לו תקווה לשינוי היסטורי. אלא שאבו מאזן בחר בסרבנות. ואולמרט, שהיה פעם נועז, הפך באופן מדהים ותמוה לדוברו של אבו מאזן. לא סתם דובר. אבו מאזן ירק עליו, ואולמרט מתעקש שזה היה גשם. אבו מאזן אומר 'סירבתי', ואולמרט מתעקש, הוא לא סירב. התופעה של אנשים שהעובדות לא מבלבלות אותם כבר ידועה. אולמרט הגיע לדרגה חדשה. הוא אינו מתבלבל מעובדות שהוא עצמו היה שותף להן וליצירתן. זה בהחלט הישג. ... אולמרט הלך עד קצה גבול היכולת של מנהיג ישראלי מול הפלשתינאים. זו הייתה הצעה שהפילה מהכיסא את קונדוליזה רייס, שהייתה הראשונה ששמעה עליה. ולמרות זאת אבו מאזן ידידו המשיך במסורת הפלשתינאית הקבועה. סרבנות".

אני מסכים עם כל מילה של בן דרור ימיני, למעט הסתייגות אחת: "הוא זכה להזמנה הזאת ביושר". אולמרט ויושר במשפט אחד? אוקסימורון.

* אני פמיניסט ותיק ועקבי. יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם הדוגל בשוויון בין המגדרים. יש פמיניזם של שנאת גברים. ההבדל בין השנים, הוא כמו ההבדל בין שמאל ציוני ל"שמאל" אנטי ציוני, בין ימין ליברלי לימין פשיסטי, בין סוציאל דמוקרטיה לקומוניזם סטליניסטי, בין לאומיות ולאומנות. אני דוגל בפמיניזם מן הסוג הראשון. הפמיניזם של בילי מוסקונה לרמן הוא מן הסוג השני.

כאשר המחבלים יורים מטחי טילים על אזרחי ישראל, הסיבה לכך, לדידה של מוסקונה לרמן, היא שגברים מקבלים אצלנו את ההחלטות, והם מקבלים החלטות לא שקולות כמו ההחלטה לחסל את ברון הטרור, שלכאורה היא הסיבה להסלמה.

"אלה תמיד אותם גברים – רובם אשכנזים, בני 60 פלוס, גנרלים בדימוס והיום פוליטיקאים מבוגרים, שכבר 30 שנה מנהלים אותנו כמו היינו בובות על חוט או ברווזי מטרה באמצעות חיסולים, תקיפות, הפעלת 'כיפת ברזל', שיגור חומר נפץ, הפצצה ממוקדת מהאוויר, או ירי מרוכז מהקרקע, ומצמידים לכל הפעולות האלה את הסיסמאות העתיקות 'פצצה מתקתקת', 'מכה קלה בכנף', 'אין לנו שום אפשרות אחרת', 'זה המחיר', 'השואה'".

האמת היא שבשלושים השנים האחרונות הגבר הגנרל האשכנזי מעל גיל 60 רבין חתם על  הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן. הגנרל האשכנזי מעל גיל 60 אריק שרון נסוג מרצועת עזה ועקר את יישובי גוש קטיף. שמעון פרס, שאינו גנרל ואפילו לא היה חייל, הוביל את מבצע "ענבי זעם". על מלחמת לבנון השניה החליטו ראש הממשלה אולמרט ששירת ככתב "במחנה", שר הביטחון האזרחי והמזרחי עמיר פרץ ושרת החוץ האישה ציפי לבני. אולמרט וציפי לבני היו באותו תפקיד גם במבצע "עופרת יצוקה" ודחפו להמשך המבצע, אך הגנרל הגבר האשכנזי מעל גיל 60 אהוד ברק הביא להפסקת המבצע. השלישיה הזאת החליטה גם על הפצצת הכור הסורי. ראש הממשלה נתניהו הוא אכן גבר אשכנזי קצת מעל גיל 60 אבל הוא לא גנרל אלא בסה"כ סרן והוא היה ראש ממשלה בגיל 46.

אבל כל אלה עובדות, ולמה לתת לעובדות להרוס לבילי טיעון טוב?

* כותרת ב"הארץ": "שלי צודקת". שלי צודקת – זאת אינה ידיעה. אבל כאשר על הכותרת הזאת חתום נחמיה שטרסלר (!), התוקף אותה באכזריות, בציניות, ללא רחם, לאורך שנים – זה לא אדם נשך כלב, זה תינוק טרף אריה. נחמיה מודע לכך, ולכן הוא בחר את הכותרת הזאת, כדי למשוך את הקורא לקרוא את המאמר, בו הביע תמיכה בלתי מסויגת בהצעת החוק של שלי יחימוביץ', להטיל מס ירושה על עזבונות גדולים. שטרסלר משתמש ממש באותם הנימוקים של יחימוביץ' בעד החוק ונגד ההתנגדות לחוק של האלפיון העליון שעלול להיפגע ממנו. אכן, החוק צודק ומן הראוי שיאומץ. אני מודה שהופתעתי מאוד לגלות שזו גם עמדתו של שטרסלר. יותר משהופתעתי מכך שהוא תומך בְּהצעה של שלי יחימוביץ', הופתעתי לגלות שהוא תומך בחוק הצודק הזה.

* "עשיתי טעויות והייתי צריך לשלם עליהן. ... אני נשפטתי, ערערתי, הוחלט שאני הולך למצות את גזר הדין, אז לקחתי את התיק, ארזתי את עצמי, את הספרים שלי, והלכתי לכלא. באתי, נכנסתי, עשיתי, הלכתי, גמרתי, המשכתי הלאה. ריציתי את העונש שלי. לא שמעתם אותי בוכה או אומר משהו לפני או אחרי. עשיתי כל מה שהייתי צריך, יצאתי והמשכתי בחיי. ... אני לא הרגשתי נבגד ולא הרגשתי מסכן. לקחתי אחריות על מה שעשיתי ואין לי כעסים".

זהו קטע מתוך ראיון עם עמרי שרון. שרון הוא עבריין שהורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד, בעבירות על חוק המפלגות ובעדות שקר בפני מבקר המדינה.  אלו עבירות חמורות, שבגנן נאלץ להתפטר מהכנסת ונכנס לכלא. אין לי הערכה לעבריינים ואף לא אמפתיה. אולם משכבר עשה את העבירות, נדון ונאשם – אני מעריך את גישתו. לא "רודפים אותי", לא "שופכים את דמי". איפה הוא ואיפה קצב? איפה הוא ואיפה רמון, אולמרט, דרעי, דודו אפל, שולה זקן? ובעיקר – איפה הוא ואיפה בניזרי?

                                                                                                                               * "חדשות בן עזר"

ככל שסוגיית הגרעין האיראני עולה לכותרות, במיוחד מאז ביקורו של ראש הממשלה בוושינגטון, גוברות הקריאות של המתקראים "מחנה השלום" נגד פעולה באיראן, אותה הם מתארים כצעד הרפתקני של נתניהו וברק. התגובה הפאבלובית הזאת, אינה מעידה בדיוק על שיקול דעת ותבונה מדינית, גם לשיטתו של המחנה הזה.

שוחר שלום שאינו מוכה בסנוורים, המישיר נכוחה את מבטו למציאות, יבין שהאיום הגדול ביותר על השלום במזרח התיכון הוא הגרעין האיראני. ואם להיות מדויק יותר – תנאי הכרחי לשלום, הוא מניעת פצצה גרעינית איראנית.

הבעיה המרכזית בגרעין האיראני היא כמובן הסכנה של הטלת פצצה גרעינית על ישראל. אסור לעולם החופשי ולישראל להתייחס להנהגה האסלאמית הקנאית של איראן כהנהגה רציונאלית. השילוב של קנאות, שאיפה להשמדת ישראל ונשק השמדה המונית עלול להיות בעבור האיראנים פיתוי לאו בר כיבוש. השימוש בו עלול להיות, למשל, כאשר המשטר האיראני יהיה עם הגב לקיר, בעת מהפיכה ואיום על השלטון, כצעד ייאוש של "תמות נפשי עם פלישתים". לכן, ציפיה לאפשרות של מאזן אימה מן הסוג שהיה בין ארה"ב לבריה"מ עלולה להיות אשליה מרה, ולבטח אי אפשר להתייחס אליה כאל הנחת עבודה.

אולם הסכנה אינה רק האפשרות של שימוש בפועל בנשק גרעיני, אלא במשמעות המדינית של הפיכת איראן למעצמה גרעינית אזורית, שתטיל חתתה על האזור כולו. במזרח תיכון בצל הפצצה האיראנית, לבטח לא יכון שלום.

הסכסוך הישראלי ערבי נובע מגורם אחד בלבד – סירובם של הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. כל עוד קיימת בתוכם האשליה שניתן לשים קץ לקיומה של המדינה, אין סיכוי לשלום, גם אם ייחתמו פה ושם הסכמי שלום אלה או אחרים. שלום אמתי יכון רק כאשר ישלימו הערבים עם העובדה שישראל היא עובדה שאינה ניתנת לערעור.

כמעט ארבעים שנה, לא היתה מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה. סיבה אחת לכך היא הניצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, חרף הנחיתות הקשה בראשית המערכה. ניצחון זה, יותר מהניצחון במלחמת ששת הימים, הפגין את העליונות הקונבנציונלית של צה"ל על צבאות ערב. הסיבה השניה לכך, היא האמונה הערבית בגרעין הישראלי. השילוב הזה יצר חבילת הרתעה, שהחלישה מאוד את המוטיבציה של מדינות ערב להילחם בישראל. את המלחמה הכוללת החליפו הטרור, הטילים ומערכת הדה-לגיטימציה, אך המטרה לא השתנתה. אף על פי כן, אסור לנו לאבד את התקווה בשלום, כלומר בהשלמת שכנינו עם קיום המדינה.

השלמה כזו לא תהיה, אם בידי איראן יהיה נשק גרעיני. נשק כזה יטפח בקרב הערבים את חלומם להשמיד את ישראל. ללא בלעדיות גרעינית ישראלית במזה"ת, תשחק מאוד ההרתעה הישראלית, והדבר עלול להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמה הכוללת נגד ישראל. זאת, בנוסף להתגברות הוודאית של הטרור וירי הטילים הצפויים מלבנון, מרצועת עזה ומיהודה ושומרון, אם מטריה גרעינית איראנית תסוכך על המזרח התיכון.

לכן, כל ישראלי שוחר שלום חייב לראות במניעת התחמשותה הגרעינית של איראן את המטרה המדינית והביטחונית העליונה של ישראל. רצוי מאוד שהדבר יעשה באמצעים דיפלומטיים ובאמצעות סנקציות כבדות של העולם החופשי על איראן. אולם צעדים כאלה, בתוקף הראוי וברצינות הראויה, יעשו רק תחת איום ישראלי מוחשי לתקוף את איראן. ואם הצעדים הללו יכשלו, יתכן שלא יהיה מנוס מהתקפה ישראלית, אף שאיש אינו חפץ בה.

                                                                                                                             * "ישראל היום"

* גדעון לוי עלה השבוע לכפרי הדרוזים בגולן. למאמרו, בטורו "אזור הדמדומים" במוסף "השבוע" של "הארץ", נתן לוי את הכותרת "סוריה הקטנה", כדי שלא נתבלבל – בעבורו האזור שבכל ההיסטוריה היה 21 שנים תחת שלטון סורי, שנים שבהן שימש בעיקר כבסיס לתוקפנות נגד מדינת ישראל,  יישוביה ותושביה, הוא עדין "סוריה", גם כמעט יובל לאחר שחרורו בידי ישראל.

מן הסתם, לוי עלה לגולן כבלעם, לתאר את התושבים הסורים (במאמר שכתב לפני מספר שבועות הכחיש לוי את דרוזיותם של הדרוזים, והקפיד לציין שמדובר בסורים, ש"רק" הדת שלהם היא דרוזית) העשוקים, הנאנקים תחת קלגסי הכובש הישראלי. והנה, ככל שהתאמץ, אפילו הוא לא הצליח לתאר זאת. וככל שהתאמץ להסתיר ולתרץ זאת, בין השיטין של המאמר מסתתרת התובנה שלו, אפילו שלו, שהדרוזים בגולן רוצים לחיות בריבונות ישראל ולא בריבונות סוריה. הוא לא יאמר זאת, הוא לא יודה בכך לעולם, אבל הוא מבין זאת.

לוי מראיין דרוזים ב"סוריה הקטנה" שלו, ומתאר את המחלוקת בין תומכי אסד למתנגדיו בקרב הדרוזים. בתיאור זה הוא מעצים את טענת "סוריה הקטנה" – מדובר באזרחים סורים, שכמו האזרחים הסורים האחרים חלוקים ביניהם פוליטית בין צדדי המתרס בסוריה. "באור התכלת העזה נגלים הקרעים והשסעים כולם, לא עוד בין קומץ משתפי הפעולה עם הכיבוש הישראלי למתנגדיו, אלא בין תומכי המשטר בסוריה למתנגדיו". זה המסר הגלוי של לוי: מדינת ישראל היא "אקיבוש הישראלי", אין לה תומכים בקרב הדרוזים אלא "משתפי פעולה" שטינקרים, שכנראה יש לטפל בהם כפי שמטפלים במשת"פים באזור הדמדומים האהוב עליו בשטחי הרשות הפלשתינאית. המשת"פים הללו הם קומץ, לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא המחלוקת הפנים סורית.

אך בהמשך, הוא אינו מצליח להסתיר את המסר הסמוי. כך, למשל בקטע הבא: "תומכי המשטר ... חוששים שסוריה החילונית תהפוך איסלאמית, חושבים שאסד היטיב עם הדרוזים, ואולי גם, בסתר לבם, רוצים בהמשך משטרו של אסד, שיבטיח את המשך הסטטוס קוו של הכיבוש הישראלי הנוח. רבים בגולן משוכנעים שאסד לא ישחרר את הגולן (ומוטב שכך), כי קיימת ברית נסתרת בין ישראל למשטר הסורי".

גם כאן לוי מתחכם. הוא מזכיר את "אקיבוש הישראלי". הוא מדבר במונחים של "שחרור הגולן". כאשר ישראלים מדברים על "שחרור" הם פשיסטים ופטישיסטים של דם ואדמה שהרי רק אדם ניתן לשחרר ולא אדמה בלה בלה בלה. אבל כאשר מדובר על הוצאת שטח מידי ישראל, המילה "שחרור" אינה רק לגיטימית, אלא זה הביטוי שבו הוא עצמו משתמש. וכיוון שלפני כשבוע - שבועיים גדעון לוי, שבמשך שנים תוקף את ישראל הדוחה את ידו המושטת לשלום של איש השלום בשאר אסד, תפס צד והחל להביע תמיכה במתנגדי אסד, הוא מאשים את אסד באשמה הנוראה ביותר בעיניו – שקיימת ברית נסתרת בין ישראל למשטרו. אך כל ההתחכמויות הללו אינן יכולות להסתיר את האמת, שבאופן מפתיע מצליחה לבצבץ אפילו בְּמאמר של לוי – שבסתר לבם הדרוזים רוצים בהמשך ריבונות ישראל. וכיוון שהוא אינו יכול לגמור משפט בלי להזכיר את "אקיבוש" הוא מגדיר אותו כ"אקיבוש הישראלי הנוח". הם כל כך רוצים להמשיך לחיות תחת אקיבוש הנוח הזה, עד שלמען מטרה זו הם מוכנים לתמוך באסד הטובח באלפים ועוד יטבח רבבות מבני עמו, כיוון שאסד לא "ישחרר" אותם מעול "אקיבוש" הנוח.

לוי מצטט אחת ממתנגדות אסד, שפאא אבו ג'אבל, בוגרת לימודי משפטים באוניברסיטת חיפה, לקראת בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. בעברית צחה, היא אומרת לו: "הכיבוש הישראלי חכם ... הם נתנו לנו להתרגל אליו. חופש הביטוי שלנו מושפע מישראל. אם לא היה חופש הביטוי, היינו כמו הסורים. את זה אי אפשר להכחיש. אבל אחרי מה שקרה בסוריה, אני כבר לא בטוחה מה יהיה. יש שיתוף פעולה בין ישראל למשטר בסוריה. עכשיו אני לא בטוחה אם הילדים שלי לא יחיו גם הם תחת הכיבוש הישראלי. אסד לא התאמץ להחזיר את הגולן. היה חשוב לו לשמור על אויב חיצוני. זו עסקה משתלמת לשני הצדדים. זאת עוד סיבה למה אנחנו צריכים להתנגד לאסד וזאת עוד סיבה למה הרוב, אולי 80% כאן, תומכים באסד: אנשים אוהבים את העסקה בינו לבין ישראל ורוצים להמשיך בסגנון החיים של ישראל".

באמת אקיבוש הזה ממש לא בסדר. הוא נתן לדרוזים להתרגל אליו ואפילו הרגיל אותם לדמוקרטיה וחופש ביטוי. וגם הפעילה הפוליטית הזאת אינה יכולה להכחיש שהדרוזים בגולן נהנים מהדמוקרטיה ומחופש הביטוי ושהם יודעים היטב מהי סוריה ומה מצפה להם אם חלילה יופקרו וימסרו לחסדי המשטר הסורי. אך הדבר החשוב ביותר שהיא אומרת, הוא שתמיכת 80% מהדרוזים באסד, נובעת מאמונה שלהם שבסרבנות שהוא (ואביו) מפגין במו"מ המדיני מצד אחד ובהססנותו לצאת למלחמה בעקבות לקח מלחמת יום הכיפורים מצד שני, קיומו של שלטון אסד מנציח את המצב שבו הם חפצים – להיות ישראלים.

מרואיין אחר, עאטף ספאדי, מגנה בחריפות רבה את שלטונו הרצחני של אסד ואינו מתרשם כל כך מהתמיכה של הדרוזים בגולן באסד: "הרוב נגד אסד אבל הם לא יעזו להגיד את זה. תומכי אסד הם הקבוצה הכי פעילה כי קל להם להזדהות. אני רוצה שהגולן יוחזר לסוריה, אבל לא תחת שלטון אסד. הגולן סורי. נכון שטוב לנו יחסית מבחינה כלכלית, אבל אני גם יכול לנסוע לאמריקה ולעשות עוד יותר כסף, אז מה? מקומנו בסוריה".

יש מספר מסרים מעניינים בדבריו של ספאדי. המסר הראשון הוא תיאור הפחד של הדרוזים בגולן לומר את דעתם האמתית. כל מי שמכיר את ההוויה הדרוזית בגולן, יודע שאכן קיים פחד כזה, ועוד אחזור אליו. המסר השני, הוא אי רצונו שהגולן יימסר לסוריה תחת שלטון אסד. למה? כי הוא מעדיף את הדמוקרטיה הישראלית על הרודנות הסורית. ומי יחליף את אסד? סביר להניח שגם הוא מבין שאם הרודנות הזאת תיפול, תקום תחתיה רודנות אחרת. כאשר הוא אומר שאינו רוצה שהגולן "יוחזר" לסוריה תחת שלטון אסד, המסר הסמוי שלו, הוא שעד שסוריה תהיה מדינה דמוקרטית מערבית כמו ישראל, הוא אינו רוצה בנסיגה ישראלית מהגולן. כנראה שלא מדובר בקדנציה שלנו. המסר השלישי, הוא שהדרוזים נהנים מרווחה כלכלית בגולן, ומרמת חיים שונה לחלוטין מזו של אחיהם הדרוזים בסוריה ולכן טוב להם תחת שלטון ישראל והם רוצים בו. ספאדי "מגנה" בקריצה את הדרוזים על כך, ומזכיר להם שכדי להצליח כלכלית הוא יכול לנסוע גם לאמריקה. מתוך דבריו ניתן להבין, שמבחינת הדרוזים בגולן, "אמריקה" כבר כאן.

במאי התיאטרון מוניר בכרי, שהעלה לאחרונה הצגה באקדמיה לאמנויות המופע בתל-אביב, הוא המרואיין האחרון המצוטט בכתבה: "גם הוא מודה שהחיים בגולן הכבוש טובים יחסית, 'אבל גם אם אני צריך לבחור בין הכיבוש לגיהנום במולדת – אני מעדיף את המולדת". לוי אוהב טקסטים פטריוטיים כאלה, כאשר אינם נשמעים מפיהם של ישראלים. אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך לוי היה הופך משפט כזה מפי יהודי לחוכא ואיטלולא.

אך גם את הטקסט הזה כדאי לקרוא בעיניים פקוחות. מאחר ואצל הדרוזים הפחד מדבר, על זה כבר הסכמנו, ברור שכאשר הוא אומר ש"החיים בגולן הכבוש טובים יחסית", כוונתו היא שהחיים של הדרוזים בגולן מצוינים. אך המשפט המעניין הוא "אם אני צריך לבחור בין הכיבוש לגיהנום במולדת – אני מעדיף את המולדת". מהי המולדת? האיש חי על אדמתו, בכפר שלו. הוא חי במולדת. וכך הוא יכול לומר את האמת שלו, שהוא מעדיף "גיהנום במולדת", וכך גם להישמע פטריוט וגם לרמוז שכיוון שהוא במולדת, ולבטח שאין הוא חי גיהנום – המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר בעבורו.

מה האמת בנוגע לדרוזים בגולן? הדרוזים בגולן אינם סורים ואינם ישראלים. הם אינם פרו סורים וגם אינם פרו ישראלים. הם דרוזים. הנאמנות שלהם היא אך ורק לאינטרס הדרוזי. הדרוזים אינם מגדירים עצמם כלאום אלא כעדה דתית. הנאמנות המרכזית שלהם היא לעדתם. כמיעוט קטן ונרדף במזרח התיכון, סיגלו הדרוזים לעצמם חוכמת הישרדות – נאמנות לשליט ולמשטר שתחתיו הם חיים; נאמנות הכוללת תביעה מעצמם לשירות המסור ביותר בצבא ובכוחות הביטחון של המשטר. הנאמנות למדינה ולמשטר היא המגן על העדה. זאת הסיבה לנאמנות של הדרוזים בישראל למדינת ישראל, וכמוה – הנאמנות של הדרוזים למדינותיהם האחרות.  

מדוע, אם כן, הדרוזים בגולן אינם נאמנים לישראל? אחרי מלחמת ששת הימים, הדרוזים היו נאמנים לישראל, חגגו את יום העצמאות, הניפו את דגל ישראל, דרשו את סיפוח הגולן לישראל וביקשו להתגייס לצה"ל. הכל השתנה ברגע שישראל החליטה לסגת מכל סיני. הדרוזים הבינו שיש להם עסק עם מדינה בלתי צפויה, ששיקוליה אינם רציונליים, ומחר היא עוד עלולה לסגת מהגולן ולהפקיר אותם לרודנות הסורית. מרגע זה הם עשו את החשבון שלהם: אם יביעו נאמנות לישראל וישראל תיסוג מהגולן, הם יודעים מה צפוי להם לאחר הנסיגה. אם יביעו נאמנות לסוריה, הם יודעים שלא יאונה להם כל רע בישראל. הם בחרו לבטא נאמנות לסורים. אבל כל מי שמכיר את הדרוזים בגולן יודע, שטוב להם בחופש ובשפע הכלכלי שממנו הם נהנים תחת ריבונות ישראל, והפחד הגדול ביותר שלהם הוא מפני החלפת המציאות הזאת במציאות של החיים תחת רודנות ובעוני, כפי שחיים אחיהם בסוריה.

ומדוע רובם הגדול תומך באסד? כיוון שהדרוזים בסוריה, מתוך אותה תפיסה הישרדותית – גרסה מוקצנת של "דינא דמלכותא דינה" שלנו, היו נאמני הנאמנים של אסד ואיישו ומאיישים את כוחות הביטחון הסוריים. אם ייפול המשטר, הם חוששים, המשטר החדש יתנקם בהם. הם חוששים מטבח. ומדוע בכל זאת יש מיעוט המתנגד לאסד? כנראה שיש מי שחשים שהחמאה מרוחה בצד השני, והם נערכים ליום שאחרי.

זה התיאור האמתי של המציאות, ולכן אין סיכוי שכך גדעון לוי יתאר אותה.

* סקרי דעת קהל הם תבלין לחדשות, אך אצלנו כבר מזמן מתייחסים אליהם כאל החדשות עצמן. זה חלק מהידרדרות העיתונות. דווקא העיתונים המחשיבים עצמם כרציניים – "הארץ" שתמיד הקפיד על התדמית הזאת ו"מעריב" שבחודשים האחרונים עובר תהליך מבורך של "דה-טבלואידיזציה" וחזרה לדימוי של עיתון רציני, פרסמו בכותרת הראשית ובמרכז עמודי החדשות ומוספי השבת סקרים. זה לא ממש אות כבוד לעיתונות.

התייחסות של העיתון לסקר שהוא עצמו ערך כאל מרכז חדשות השבוע, מעידה על גבהות לב אגוצנטרית ויהירה, לצד שיקולי הרייטינג מתוך הנחה שהקהל אוהב את ספורט הסקרים. אבל הסקר אינו החדשות, בעיקר כאשר אין בו איזו הפתעה מרעישה. שני הסקרים אינם מנבאים מהפך, אלא את המשך שלטון הליכוד בראשות נתניהו. עם זאת הפער בין העיתונים גדול למדיי – ב"הארץ" הליכוד זוכה ב- 35-37 מנדטים ואילו ב"מעריב" ב-27 בלבד. פער עצום של כעשרה מנדטים. אגב, בסקר ב"מעריב" נכתבו התוצאות של סקר המנדטים כתוצאות באחוזים, הליכוד קיבל, למשל, 27%, אך ספירת הקולות מצביעה על שלם של 120%... הפער הגדול הוא גם במספר המנדטים של מה שמכונה גוש ליכוד - ימין - דתיים. בשני העיתונים יש לגוש הזה רוב, אולם ב"מעריב" מדובר ב-62 מנדטים וב"הארץ" הרבה יותר – 72-74 מנדטים. ב"מעריב" הרוב של הגוש הזה קטן, כמעט גבולי, אך יש לזכור ששאר 58 המנדטים כוללים את גוש המפלגות האנטי ישראליות, שלבטח לא תוכלנה למצוא את עצמן גם בקואליציה של מפלגת העבודה ו"קדימה".

האם פירוש הדבר שהרכב הקואליציה הבאה יהיה דומה לנוכחית? לא בהכרח. אני מסכים עם יוסי ורטר ב"הארץ", שהדבר הקבוע היחיד הוא המשך ההגמוניה של הליכוד, והרכב הקואליציה יכול להיות מגוון. "נתניהו לא יהיה חייב ללכת דווקא עם החרדים שהפכו לשנואי העם. הוא יכול לבחור כל שותף על פי נוחותו: 'קדימה', או 'העבודה', או לפיד, או 'ישראל ביתנו', או חלק מהם. היתר יבואו במחירי סוף העונה. במצב המנדטים העולה מן הסקר הזה, המשא ומתן הקואליציוני שינהל נתניהו יהיה כרוך בהדיפת המפלגות שיסתערו על דלתו של ראש הממשלה הנבחר. נתניהו ייאלץ להורות למזכיר הממשל: 'תנעל, תנעל את הדלת'".

להערכתי, נתניהו ירצה ממשלה שהוא הציר המרכזי בתוכה. קואליציה שבה מפלגות מימינו ומפלגות משמאלו. על סמך מה אני סבור כך? כי כך הוא רצה גם בקואליציה הנוכחית. הוא רצה את "קדימה", אך ציפי לבני סיכלה זאת כיוון שלא הייתה מוכנה להתפשר על דרישתה לרוטציה. מפלגת העבודה הצטרפה, אך בהמשך התרסקה, תחת הנהגתו של ברק. סביר להניח שכך נתניהו יבנה את ממשלתו. שלי יחימוביץ' לא תצטרף לממשלה, אלא תבנה את עצמה באופוזיציה כאלטרנטיבה לקו הכלכלי – חברתי של נתניהו. יאיר לפיד יצטרף לממשלה. מה שיישאר מ"קדימה" – אם יהיה זה בראשות מופז, תצטרף. אם בראשות לבני – יתכן שהיא שוב תדרוש רוטציה...

בשני הסקרים "קדימה" נופלת – ב"הארץ" לסביבות העשרה מנדטים וב"מעריב" לסביבות ה-16. ב"הארץ" מספר המנדטים של "קדימה" גדול יותר בראשות מופז. ב"מעריב" יתרון קל ללבני. ב"מעריב" שניהם לא רלוונטיים בשאלה מי מתאים יותר לראשות הממשלה, הם או נתניהו (אך עם יתרון גדול ללבני על מופז). בסקר הפופולאריות של "הארץ", בו אגע בהמשך, ציפי לבני, שהפופולאריות שלה הרקיעה שחקים לפני שנים מעטות, נמצאת במקום האחרון. אני מסכים עם ניתוחו של יוסי ורטר, שהגורם המרכזי לקריסתה של לבני הוא החלטתה השגויה לא להצטרף לממשלה. "בתום שלוש שנים מרות כלענה בישימון האופוזיציוני, היא הפריכה, שלא בטובתה, את המוסכמה ששלטון כובשים רק מן האופוזיציה. החלטתה שלא להצטרף לממשלת נתניהו במארס 2009 מצטיירת כיום, עם הפריימריס לראשות קדימה, כמהלך אובדני. שירות העם באופוזיציה לא הפך לכן שיגור שלה ללשכת ראש הממשלה, אלא אולי הביתה, לרמת החי"ל".

האופוזיציה עשויה להיות חממה ליצירת אלטרנטיבה שלטונית כאשר מדובר במפלגה אידיאולוגית, כמו הליכוד וכמו מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ', לא כאשר מדובר במפלגה אופורטוניסטית כ"קדימה".

בסקר ב"מעריב" יאיר לפיד שומר על יציבות יחסית – כעשרה מנדטים, מנדט אחד פחות מבסקר הקודם. לעומת זאת, ב"הארץ", שבו תוצאותיו בסקר הקודם היו טובות במיוחד, הוא מאבד באחת חצי מהמנדטים שלו. למועמד חדש, שכל מה שיש לו זאת הפופולאריות שלו, זו מכה קשה. גם כאן אני מקבל את הניתוח של ורטר: "אפשר להכביר מילים על הטעויות שעשה בחודשיים הללו: ההסתגרות בין דפי הפייסבוק, ההתנזרות מראיונות, מחיקת הסטטוסים הביקורתיים, הבריחה מעימות עם הגולשים תוך שימוש במילים האלמותיות 'טוב, ביי', פרשת הדוקטורט נטול הבגרות באוניברסיטת בר אילן, וכן הלאה. אפשר, אבל אין צורך. דבר אחד ברור: אם הוא ימשיך בדרך הזו, מי שיאמר לו 'טוב , ביי' ואולי אפילו 'יאללה ביי', יהיו הבוחרים".

סקר הפופולאריות של "הארץ" – שהיה לכותרת הראשית של העיתון, הוא סקר פופוליסטי, שיוסי ורטר הגדיר אותו כ"בדיקת מאזן הרייטינג". הסקר העמיד אישים בכירים למשפט הנסקרים, בהערכה: שבעי רצון או לא שבעי רצון. סוג של "לייק" ואנלייק". כל כך פופוליסטי. כל כך רדוד. וכך הם דרגו את מצעד הרייטינג של הבכירים, שבראשו הנשיא פרס עם רייטינג היסטרי של 81% אהדה ובתחתיתו, כאמור, ציפי לבני עם 31% בלבד. המנצח הגדול הוא הנשיא. פרס מפריך את המוסכמה שמי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו. עובדה – האיש שמפעל חייו הוא המרדף אחרי הכבוד והפופולאריות, הצליח להשיג אותם בגדול בשלהי העשור התשיעי לחייו. ברור שפרס אינו מסתפק. בכך הוא יחתור ללא לאות לפופולאריות של 100%. השאלה היא רק האם הוא תפס את הפטנט ויתמיד בו, או יבעט בדלי המלא.

בעוד ניתן איכשהו לקבל בדוחק את סקר הפופולאריות של הפוליטיקאים, לא כן כאשר מדובר בראשי מערכת הביטחון. מה הייתי משיב לסוקר אילו שאל אותי על שביעות רצוני מראש המוסד תמיר פרדו? אלו כלים יש לי כדי להשיב על השאלה? איזה מושג יש לי על מעשיו, על הישגיו, על כישלונותיו, על תפקודו, על דרכו? אפילו ורטר מודה, בעקיפין, שהשאלות הללו אינן הגיוניות. "איש אינו יודע לשפוט אם גנץ הוא רמטכ"ל טוב או רע, אם הצבא תחת פיקודו יעיל יותר או פחות". אבל למרות הסתייגותי העקרונית, די השתכנעתי מהטיעון של ורטר בזכות האהדה לראש השב"כ: "הנתון אולי התמוה ביותר הוא המקום החמישי שאליו הגיע ראש השב"כ, יורם כהן, בתום שנתו הראשונה בתפקיד. האיש שפרצופו אינו מוכר לציבור ופעילותו בוודאי שאינה ידועה, זוכה להתברג בצמרת הרשימה, הרבה לפני בכירים ממנו בכל תחומי השלטון. מה ניתן להסיק מכך? שהישראלי מזהה בתחושת הבטן שלו, שהעדר הפיגועים אינו דבר מובן מאליו. שמישהו משקיע מזמנו ומסכן את חייו, בימים ובלילות, כדי שהאזרחים בעורף יוכלו לחיות בנחת. המישהו הזה הוא ראש השב"כ, המייצג את הארגון כולו".

הסבר הגיוני. הסבר הגיוני לא פחות, הוא שבניגוד לפוליטיקאים העומדים כל העת בעין הסערה והביקורת הציבורית, אנשי מערכת הביטחון סמויים מן העין. הפופולאריות שלהם היא מעצם היותם אנשי צבא או מערכת הביטחון, ולאו דווקא פופולאריות אישית.

הפער בין היחס לפוליטיקאים לבין היחס לאנשי צבא, בא לידי ביטוי בולט בתשובות הציבור לשאלה של הסקר ב"מעריב" – למי הוא מאמין יותר בסוגיית מסמך הרפז, לברק או לאשכנזי. מתברר שמספר המאמינים לאשכנזי גדול פי 3 ממספר המאמינים לברק. זהו נתון מדהים, לנוכח הדברים הברורים שנאמרו בטיוטת מבקר המדינה אודות אשכנזי ולנוכח הגילויים בפרשה.

ברק צבר בשנותיו בפוליטיקה טינה גדולה, אמינותו נשחקה עד דק, תדמיתו שלילית, והסקרים האחרונים שבהם הוא איכשהו מגרד את אחוז החסימה הם שיפור לעומת מצבו עד כה. גם דעתי עליו שלילית מאוד. אך דווקא בפרשה זו, הדמות השלילית והבעייתית היא אשכנזי. ברק הוא הבכיר בין השניים ולכן הוא נושא באחריות למערכת היחסים העכורה ביניהם. אבל ההתנהגות של אשכנזי, אשתו, עוזרו ודוברו (שאמור להיות דובר צה"ל ולא דוברו) היא התנהגות של פוטש, חוסר אמינות, חתירה תחת הדרג המדיני. אף שבדרך כלל איני נוטה לפליליזציה של המערכת הציבורית, ומסתפק בביקורת הציבורית והמוסרית על אנשי הציבור, אני סבור שלא יהיה מנוס מחקירה פלילית של הפרשה, ולא נראה לי שאשכנזי יצא ממנה טוב.

בינתיים הוא פופולארי מאוד. הטקס הביזארי נוסח העולם השלישי, של הנצחתו בחייו ברחוב בשם רחוב באור יהודה, הם עדות לכך. ובסקר עצמו  21% רואים בו מועמד מתאים לראשות הממשלה ו-66% רוצים אותו במערכת הפוליטית. מזל מועלם ובן כספית מגדירים אותו כ"טפלון". הם צודקים. אבל כדאי לזכור שהאחרון שקראו לו "טפלון" היה ... אהוד ברק. כך שלא לעולם חוסן. מועלם: "אשכנזי, אם לשפט על פי התנהלותו מאז פרסום הדו"ח, לא ויתר על החלום להיות ראש ממשלה. הוא סיפק רגעים מביכים והזויים במיוחד ביום שני, כשהגיע לאור יהודה לחנוך שדרה על שמו. זה היה פחות מיממה לאחר שדו"ח המבקר חשף אותו בקלונו. 'אולי טעיתי אבל לא ברחתי משדה הקרב', קרא אשכנזי מן הכתב דברים שנוסחו בעזרת יועצי תקשורת. ככה בדיוק מדבר פוליטיקאי. את ההזמנה לאירוע קיבלה התקשורת רק בלילה שקדם לטקס. אשכנזי ויועציו חיפשו במה מתאימה להגיב לדו"ח המבקר. כזו שתדגיש עד כמה הוא אהוב בציבור. חיפשו ומצאו שיש טקס קריאת שדרה על שמו באור יהודה, שנדחה בגלל מזג האוויר ועטו על ההזדמנות. קצת צניעות ביום זה לא הייתה מזיקה לאיש. אשכנזי נראה כמי שרודף אחר הכבוד, מחפש את נחמת ואהבת הציבור. אחרי הכל זהו מקור כוחו". הייתי מוסיף ואומר, בהקשר של אשכנזי, שמה שנראה כמו פוליטיקאי, הולך כמו פוליטיקאי ומדבר כמו פוליטיקאי – הוא פוליטיקאי.

עוד נתון מעניין בסקר ב"הארץ" הוא שרק רבע מהציבור תומך בתקיפה באיראן. תוצאה זו מעוררת תמיהה? נתניהו מעמיד את השאלה האיראנית על ראש שמחתו, על ראש שמחתנו ועל ראש שמחת העולם כולו. הוא, ועמו ברק, מצטיירים כמי שדוחפים לתקיפה באיראן. איך ניתן להסביר את העובדה שהציבור תומך בהמוניו באדם, שבנושא המרכזי, לפחות על פי תפיסתו, הוא דוחף לכיוון הפוך מעמדת הציבור? ואיך זה שמספר המשיבים שהם סומכים על נתניהו וברק בסוגיה האיראנית כפול ממספר התומכים בתקיפה?

לכאורה, מעיד הדבר על אי רציונליות של הציבור. אני מנתח זאת אחרת. אני סבור שהציבור אכן אינו רוצה תקיפה ישראלית באיראן. אבל הציבור מבין ויודע, שגם נתניהו וברק אינם רוצים לתקוף באיראן. הציבור סומך על השניים, כיוון שהוא מאמין ויודע שהם יעשו הכל כדי להימנע מתקיפה ושגם דיבוריהם בעד תקיפה נועדו ללחוץ על העולם לבצע צעדים שיוכלו למנוע את התקיפה, כלומר לסכל את תכנית ההתגרענות האיראנית באמצעים דיפלומטיים ובאמצעות סנקציות כלכליות. אולם הם גם מכשירים את הקרקע למתקפה, במידה ולא תיוותר כל ברירה אחרת. הציבור סומך על שיקול דעתם, שלא יתקפו, אם תהיה ברירה אחרת. הציבור אינו רוצה בתקיפה כיוון שהוא מודע לכך שמחירה עלול להיות כבד, אך הוא מודע לכך שהמחיר של פצצה גרעינית בידי איראן כבד הרבה יותר, ואם הדרך היחידה לסכל אותה תהיה התקפה ישראלית, הציבור  יתמוך בה.

* ביקורת חריפה נמתחה על נתניהו, על אזכור השואה בנאומו בוועידת איפא"ק. כך, למשל, מאמר המערכת של "הארץ": "הוולגאריות וסרות הטעם של הנואם... לא היסס להשוות בבוטות את ישראל היום למצבם של יהודי אירופה בשואה ... נראה לעתים כמי שעורך תחרות נאומים עם עצמו ... כל האמצעים כשרים: קיטש ומוות ... רטוריקה נואלת המשלבת מסכנות ומגלומניה" וכן הלאה וכן הלאה. ואחרי הסגנון היהיר והמתנשא הזה של מאמר המערכת (!) של "הארץ", מתפלאים כותביו מדוע הם מאבדים את השפעתם ומושא שנאתם הופך פופולארי יותר ויותר.

תנועת "גוש שלום" ירדה על נאומו של נתניהו במודעתה השבועית ב"הארץ": "נתניהו השווה את הישראלים ב-2012 ליהודים באושוויץ ב-1944. דמגוגיה מבחילה, עלבון לישראל הריבונית מפי ראש ממשלתה, ניצול ציני במיוחד של זכר קרבנות השואה".

כדאי לנתח את המודעה הזאת, כדי לבחון מי כאן הדמגוג המבחיל. מדוע אין להשוות בין הישראלים ב-2012 ליהודים ב-1944? מדוע זה עלבון לישראל הריבונית? כיוון שישראל היא ריבונית. בהיותה ריבונית וחזקה, היא שונה מהמצב של היהודים בשואה. במה היא שונה – בכך שהיא יכולה להגן על עצמה, על אזרחיה, לאיים על אויביה, לא להיות מרמס תחת מגפיהם. טענה זאת נכונה וצודקת. אך מה היתה ה"השוואה" של נתניהו בין ישראל היום והיהודים בשואה? בדיוק זו. הוא לא טען בדבריו שמצבנו דומה למצבם, אלא שמצבנו שונה ממצבם. הוא טען שבניגוד למצב אז, היום ישראל היא מדינה ריבונית חזקה, עם צבא חזק, שיכולה להגן על אזרחיה, להרתיע את אויביה ולנצח אותם. אז מה הטענה נגדו? אין שום אמת בביקורת הזאת, וניתן להגדירה בשתי מילים: דמגוגיה מבחילה.

ואולי, בעצם, הטענה היא על עצם אזכור השואה? נניח שעצם אזכור השואה אינו לגיטימי. אולי. אבל מי שעומד בראש "גוש שלום" הוא אורי אבנרי. אתקן את המשפט – "גוש שלום" הוא אורי אבנרי. את המודעה הזאת ניסח אורי אבנרי. אבנרי הוא האיש שבנה את הקריירה הפוליטית והתקשורתית שלו, על השוואת ישראל לנאצים, מ-1949 ועד עתה (ב-1948 הוא כתב את ספרו הפטריוטי "שדות פלשת 1948" אך כעבור שנה כתב את ספרו "הצד השני של המטבע" ובו הדרך לה הוא מטיף מאז ועד היום, כולל הצגת ישראל כמדינה נאצית). כאשר דווקא אבנרי יוצא נגד השוואות לשואה, הוא אינו חוטא רק בצדקנות, אלא בעיקר בצביעות.

* אם יש דבר שקשה להאשים בו את בן דרור ימיני, הוא בנאיביות. יש מעט עיתונאים בישראל הקונים פחות ממנו את סחורת התעמולה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית. אבל הפעם, בן דרור נפל למלכודת של הקמפיין האפולוגטי לפיו בנאום השאהידים שלו, אחמד טיבי לא דיבר על המחבלים אלא על אזרחים וילדים פלשתינאים שנהרגו.

האמנם? מי שמוביל את הקמפיין האפולוגטי הזה הוא נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10. בהופעה בתכניתם של לונדון וקירשנבאום הוא הציג את הקטע מנאומו של טיבי, שהופץ ביוטיוב, שעליו התבססה הביקורת נגדו, ובו הגדיר כשאהידים את "אלה שהכיבוש רצה שיכנו  אותם טרוריסטים" והוסיף בהקשר שלהם ש"אין דבר נעלה יותר מאשר אלו שמתו למען המולדת". אין הוכחה חותכת מזו כדי להבין למי הוא התכוון. לא, לנדב אייל יש הסבר מצוין. את הדברים האלה טיבי אמר בכלל בשנה שעברה, ולא השנה. אה! אם הוא אמר זאת בשנה שעברה, זה בסדר. יש התיישנות. בינתיים הוא חזר בתשובה והוא כבר אינו משבח את הטרוריסטים אלא את האזרחים שנהרגו. ומתוך נאומו חוצב הלהבות של טיבי, הוא הוציא קטע שבו הוא מתייחס לקורבנות – הילדים שנרצחו מאש הטרוריסטים הישראלים וכן הלאה וכן הלאה, ודיבר על הרוגי יום האדמה ועל הטבח בכפר קאסם. אבל אפילו בקטע הזה, שנועד ללמד סניגוריה על טיבי, מופיע המשפט הבא: "לא נפלו השאהידים כדי לזכות בפרס בגן עדן, אלא כיוון שהגנו על המולדת". האם הוא רוצה לומר שה"קורבנות", שהאזרחים או הילדים שנהרגו, נפלו בהגנה על המולדת? ומה כוונתו בכך שהם לא מתו כדי לזכות בפרס בגן עדן? ברור כשמש, שטיבי מתייחס בדבריו לטענה על כך שהמחבלים המתאבדים עושים זאת כדי להשיג 72 בתולות בגן עדן. הוא יוצא נגד הטענה הזאת, שמבזה את זכרם. לא, הוא טוען, הם לא התאבדו כדי לזכות בפרס בגן עדן. הם יצאו להגן על המולדת.

אין ספק שהשאהידים אותם מעלה טיבי על נס הוא המחבלים, לצד האזרחים שנהרגו שגם את זכרם הוא מעלה. אני כלל לא מופתע מהקמפיין שנועד לגונן עליו. אבל ... בן דרור? אתה?! כך נפלת?!

* המלצת השבוע – פרויקט מיוחד לזכרו של אריק לביא ב"גלריה" של "הארץ".

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", המוסף הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "ציפי לבני נבחרה לרשימת 150 הנשים המשפיעות בעולם: המטרה הבאה  להיכנס גם לרשימת 150 הנשים המשפיעות ב'קדימה'".

                                                                                                                            * "חדשות בן עזר"