* לא הייתה בסופשבוע כותרת ראשית ב"הארץ", לא כתבה ראשית ולא ידיעה מרכזית. במקום כותרת ראשית, פרסם העיתון רשימה שהינה שילוב של מאמר פובליציסטי ויצירה ספרותית, פרי עטו של דוד גרוסמן.
אני לא אוהב את ההתחכמויות הללו. אני מבכר את ההפרדה בין חדשות ודעות וסבור שעמודי החדשות ובראש ובראשונה העמוד הראשון, נועדו לספק מידע. עם זאת, אם באופן חריג, חד פעמי, עיתון חורג ממנהגו ומפרסם מאמר פובליציסטי במקום ידיעה חדשותית, כדי להעביר מסר מיוחד באופן שובר שגרה, ניתן לקבל זאת. הבעיה היא שב"הארץ" החריג הזה כבר אינו חריג, אחת למספר חודשים הדבר נעשה. כך היה, למשל, בשיא המחאה בקיץ, כאשר הכותרת הראשית הוקדשה למאמר של עמוס עוז בנוגע למחאה. תחת הכותרת המבטיחה "אנשים אחים אנחנו" נכתב מאמר שתוכנו הוא "איננו אחים"; מאמר הסתה פרוע נגד המתנחלים והחרדים בנוסח "הכה במתנחלים והצלת את ישראל". מאמר שכביכול מחבק את תנועת המחאה, אך למעשה סונט בה על שאינה מנצלת את ההזדמנות שהיא מרכזת סביבה את רובו של עם ישראל כדי להתחרע במתנחלים, מתוך אי הבנת המציאות, שהתמיכה הרחבה אינה נתון קשיח וקבוע, אלא תוצאה של אופן ניהול המאבק. מאבק מן הסוג שהוא מציע ירחיק את רוב משתתפיו ותומכיו.
כותרת המאמר של גרוסמן: "למה מי מת?". גרוסמן מביא סיפור מצמרר ומזעזע שארע לפני ארבע שנים, שאם הוא נכון, הוא באמת ובתמים צריך לטלטל את החברה הישראלית. תמצית הסיפור – עומר אבו ג'ריבאן, שב"ח (שוהה בלתי חוקי) פלשתינאי מרצועת עזה, גנב רכב ונפצע כשנסע בו. הוא אושפז ב"שיבא" ושוחרר לפני שהטיפול בו הסתיים והועבר למעצר במשטרת רחובות. הוא הגיע לתחנה מבולבל, עם טיטול של בית החולים וקטטר, השוטרים לא ידעו לזהות אותו ושלחו אותו עם שלושה שוטרים כדי להיפטר ממנו. הם נטשו אותו וכעבור יומיים נמצא מת.
אכן, סיפור מזעזע. הוא מתואר בפסקה קצרה, ושאר הרשימה היא כבר ספרותית – גרוסמן כתב סיפור על שלושה מפלצות אדם במדי משטרת ישראל ועל שבוי (הוא מזכיר בסיפור שהשוטרים בוודאי למדו בבית הספר את "השבוי" של ס. יזהר) שכנראה שוכב על רצפת הניידת; והוא מספר בהרחבה כיצד הם משפילים אותו, איך הם מתעללים בו ומתאר את האטימות המוחלטת, הבלתי הומאנית שלהם. הוא לא היה שם, אך הרי מדובר בחופש האמנותי של המחבר (אם כי ראוי לשאול מה לחופש האמנותי ולידיעה הראשית בעמוד החדשות של העיתון). התיאור מחזק בקרב הקורא את המועקה לנוכח הדה-הומניזציה והברבריזציה הקיימים בתוכנו, שבאו לידי ביטוי במקרה הזה, אם התיאור הוא נכון.
אכן, מקרה כזה, אם אכן קרה, צריך לזעזע את אמות הספים. האמנם כך נהגו בית החולים והשוטרים כלפי פצוע קשה? כלפי אדם? איך זה קרה? איך זה יכול לקרות? ואיך הגיבה המערכת לסיפור הזה?
ואז, כאשר הקורא מגיע לשיא הזעם והבושה על שכך נהגו מי שאמורים להיות שלוחיו, מי שפועלים בשם מדינתו ומייצגים אותה, מי שאמורים לייצג את שלטון החוק; כאשר הקורא בושל היטב, מביא גרוסמן את השורה הבאה: "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשימות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?"
והנה, הדברים מתבהרים. כאן התשובה לשאלה "למה מי מת?" גרוסמן לא באמת מתרגש מ"עומר אחד כזה" ולא הוא והסיפור הנורא שקרה לו מטריד אותו, אלא ה"עומר אחד כזה" הוא בסך הכל אמצעי להעברת למסר פוליטי. ולא "עומר אחד כזה" הוא הסיבה לכך ש"הארץ" החליט להביא סיפור בן ארבע שנים לכותרתו הראשית בגיליון ערב שבת, אלא ה"עומר אחד כזה" הוא פיון במלחמה פוליטית.
אם הסיפור שסיפר גרוסמן אודות עומר אבו ג'דיבאן נכון, אפילו נכון בחלקו – הוא חרפה וכלימה ועל האשמים והאחראים לו לתת את הדין במלוא החומרה. אם דבר כזה, כפי שמתאר גרוסמן, קרה במקומותינו, על כולנו להכות על חטא ולבחון את עצמנו איך דבר כזה יתכן. אך אולי הסיפור שסיפר גרוסמן אודות עומר אבו ג'דיבאן נכון כמו סיפורו הדמיוני על "עם שלם שנזרק לשולי הדרך" בלה בלה בלה? באמת, זה הסיפור של הסכסוך הישראלי ערבי? סיפור של עם שנזרק לצד הדרך, מושפל ומעונה, בידי עם החוגג וצוהל בדרך עצמה? איזה שקר מתועב. שקר המתעלם מכל העובדות אודות המלחמה הזאת. "העם שהושלך" הוא העם שקיבל על מגש של כסף מדינה, שכללה הרבה מעבר ליהודה שומרון ועזה, ודחה את ההצעה כדי שלא תהיה מדינה יהודית, התנפל למחרת החלטת האו"ם על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. "העם שהושלך" הוא חלק מאומה רבת מדינות שפלשה למדינת ישראל ביום הקמתה על מנת למנוע את הקמתה ולהטביעה בדם. "העם שהושלך" הוא עם שבכל השנים שבהם יהודה ושומרון לא היו בידי ישראל לא הקים מדינה, אלא הפך את יהודה ושומרון בסיס לתוקפנות נגד ישראל ופתח במלחמה שאילצה אותנו לכבוש אותם שטחים. "העם שהושלך" הוא העם שהוציא ומוציא טרור רצחני נגד אזרחי ישראל. "העם שהושלך" הוא העם שהונה את ישראל בהסכם אוסלו, וכאשר הנהגתו הוחזרה לשטחי א"י וניתנה לו עצמאות למעשה, עצמאות כמעט מוחלטת, הוא הפך אותה לבסיס לטרור רצחני. "העם שהושלך" הוא העם שהוצעה לו בוועידת שלום לפני 12 שנים מדינה עצמאית מלאה בכל השטחים (עם "חילופי שטחים" פה ושם) ובירתה ירושלים והוא הגיב במתקפת טרור חסרת תקדים. "העם שהושלך" הוא העם שניתנה לו הזדמנות לעצמאות מלאה ברצועת עזה ובמקום לבנות חברה הוא הפך את הרצועה לבסיס למתקפת טילים נגד האוכלוסיה האזרחית הישראלית. "העם שהושלך" הוא העם שלפני ארבע שנים הוצעה לו שוב מדינה בכל השטחים ובירתה ירושלים + קליטת אלפי "פליטים" במדינת ישראל והוא דחה אותה בבוז. "העם שהושלך" הוא העם שמסרב כבר שלוש לקיים מו"מ עם ממשלה המציעה לו מדינה עצמאית. למה? כיוון ש"העם שהושלך" מסרב להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית לצדו. ועם זה, "העם שהושלך", הוא עם הנמצא תחת שלטון עצמאי למחצה, מדינה בדרך, ביהודה ושומרון, ותחת שלטון עצמאי ברצועת עזה.
הסיפור על עומר אבו ג'ידבאן, אם הוא אמתי, מזעזע, וראוי ללמוד אותו, ללמוד ממנו, להעניש את האחראים לו, לבחון איך דבר כזה יכול לקרות אצלנו, למנוע הישנות מקרים כאלה. ולכן ראוי שהוא יועמד במרכז, וגם בכותרת הראשית של העיתון כעבור ארבע שנים. ואין זה מן הראוי להשתמש בו כקרדום לחפור בו, לקדם אג'נדה פוליטית. ובטח לא כדי לקדם אג'נדה שקרית כל כך. בראשית הסיפור, מזהיר אותנו גרוסמן מפני רעשים פוליטיים שעלולים להסיח את דעתנו מהתבוננות אמת והתמודדות נוקבת עם פשע חמור שנעשה בשמנו. הוא מזהיר אותנו מפני "וחוץ מזה, הם התחילו, ואנחנו הצענו להם הכל, והם סירבו, והטרור". מעבר לזלזול ולציניות המכוערת שבה פוטר עצמו הכותב מלהתמודד עם העובדות שאינן מתיישבות עם האג'נדה הפוליטית שלו, ראוי לקבל את עצתו – להניח בצד את המקרו הפוליטי ולהתמקד במיקרו ההומאני, בסיפורו של עומר. הקריאה הזאת בתחילת הסיפור, מכשירה את הקרקע לניקוי התודעה מן ההקשר הפוליטי ולהתמקד בזוועה עליה הוא מספר. ואז הוא מכניס ברעש גדול את ההקשר הפוליטי, את האג'נדה הפוליטית שלו, ומטנף בה את יומרתו ההומאניסטית.
אם הסיפור אודות עומר נכון, הוא סיפור איום ונורא המחייב את החברה הישראלית להתמודד עמו ועם השלכותיו. ומדוע אני חוזר שוב ושוב על האמירה "אם הסיפור נכון"? כיוון שכאשר הסיפור הוא אמצעי בוטה כל כך בשירות מניפולציה פוליטית דמגוגית, האינסטינקט הביקורתי שלי (וכמובן הניסיון המצטבר) מחייב אותי לזהירות. וכאשר האג'נדה הפוליטית מוכנסת בסיפור שקרי מן היסוד על "העם שהושלך", אוטומטית אני חושד שסיפור המיקרו נכון כמו סיפור המקרו.
האמנם בית החולים "שיבא", שכמו כל מערכת הבריאות בישראל מעניק טיפול נפלא לכל אדם, גם למחבלים ולרוצחים הנוראים ביותר, שחרר את עומר כך סתם, באמצע הטיפול, כשהוא פצוע קשה ומבולבל? קשה לי להאמין.
קריאה ביקורתית עשויה לצייר תמונה אחרת. למשל, שמדובר במסתנן בלתי חוקי לישראל, בתקופה שמסתננים כאלה אחראים למעשי טרור ורצח רבים, שנכנס ישראל כעבריין וגנב רכב, נפצע במהלך ביצוע פשע. אושפז וקיבל טיפול רפואי נאות בבית החולים. בתום הטיפול הועבר למעצר ושוחרר כיוון שלא היו ראיות להביאו להארכת מעצר. וכעבור יומיים מת, מסיבות שונות. גם סיפור כזה, שהסתיים במותו של אדם, הוא סיפור טרגי, אך זהו סיפור אחר לחלוטין.
האם התמונה האחרת נכונה? איני יודע. איני מכיר את גרסת בית החולים. איני מכיר את גרסת המשטרה. כיוון שאין זה תחקיר אלא שילוב של מאמר פוליציסטי עם סיפור, שרק הודבק לאזור הכתבות החדשותיות, גם אין חובה, לכאורה, לבקש תגובה.
סיפורו של עומר מחייב בחינה אמתית. במקום זאת, השתמש בו "הארץ" באופן ציני, ככלי לתעמולה פוליטית מניפולטיבית. וכמה חבל, שסופר מצוין כדוד גרוסמן נהג כתועמלן חלול.
* הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת בהשלכות עסקת שליט. היא מספרת על מחבלים שיצאו לחופשי בעסקה וחזרו לעסוק בטרור. ארבעה מהם כבר נעצרו לאחרונה בחשד שחזרו לפעול במסגרת הג'יהאד האסלאמי. העיתון יודע לספר על הערכת גורמי המודיעין שמחבלים שיצאו לחופשי פועלים לסייע לחטיפת חייל כדי לשחרר את חבריהם שנותרו בכלא. אגב, אחת המחבלות ששוחררו ונעצרו בשל חזרתם לפעילות טרור, פתחה בשביתת רעב. מה הפלא? כל מי שמסוגל להביט יותר ממילימטר קדימה צריך היה להבין שהכניעה לשביתת הרעב של העציר המנהלי, איש הג'יהאד האסלאמי, עדנאן, תהפוך את שביתת הרעב לנשק העיקרי של האסירים הפלשתינאים, עמו נתמודד מעתה. הרי הם יודעים תמיד למנף את גילויי הבטן הרכה שלנו.
טוב עשה "ידיעות אחרונות" כשהעמיד את הדלת המסתובבת של משוחררי העסקה על ראש סדר היום. עם זאת, ניתן היה לצפות לאיזה חשבון נפש, איזו נטילת אחריות, של עיתון שהפך כלי תעמולה למען עסקת שליט, תוך גילוי של בוז והשתקה כלפי מי שהציג את ההשלכות הצפויות מהעסקה.
כך גם הערוץ השני, שהציג השבוע קלטות מחקירתו של אלחנן טננבוים בישראל, אחרי שחרורו משבי חיזבאללה, המציג את מעשיו המתועבים של סוחר הסמים תאב הבצע הזה. בתום הכתבה, ציין מגיש המהדורה את המספר התלת ספרתי של ישראלים שנרצחו בידי משוחררי עסקת טננבוים, ואף הוא ללא נימה של ביקורת עצמית, על התגייסותו למאבק למען עסקת שליט (עם כל ההבדל העצום בין עסקה לשחרור חייל שבוי לבין עסקה לשחרור עבריין והחזרת גופות של חיילים). האם הערוץ היה מפרסם את הכתבה על טננבוים גם בתקופה שהוביל את הקמפיין למען עסקת שליט?
* צל"ש השבוע הוא למגזין "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", על פרסום תחקיר חשוב מאוד, על אחד המחדלים החמורים ביותר והממושכים ביותר בישראל – אוזלת היד המתמשכת שאפשרה "פשע ברברי", "פשע נגד הארכיאולוגיה" מצד המוסלמים בהר הבית. כתבתו של אמיר שואן מתארת כיצד אוצרות ארכיאולוגיים יהודיים שאין ערוך לחשיבותם המדעית והלאומית, ובהם אוצרות משני בתי המקדש, נחפרים בגסות מתוך האדמה ומושלכים לערימות עפר ולמזבלות, מתוך ניסיון שיטתי ומובנה להעלים את ההיסטוריה היהודית מהר הבית. "הוואקף מוחק בהתמדה כל זכר להיסטוריה היהודית בהר הבית ... פעולות אלה נעשות במסגרת פרקטיקה הנקראת בערבית 'טמס אל-מעאלם', ביטוי שפירושו 'מחיקת הסימנים', כלומר חיסול שרידי התרבויות שקדמו לאסלם".
הפשע הברברי הזה, פשע נגד המדע, התרבות והארכיאולוגיה ופשע נגד מדינת ישראל והיהדות, נעשה תחת עיני ממשלות ישראל לדורותיהן, המעלימים עין ומגלים אוזלת יד מתוך פחד להתמודד עם הפשע ועם הפושעים. על דו"ח של מבקר המדינה שחקר את הנושא ומתח ביקורת על המחדל, הוטל בהוראת ראש הממשלה איפול בנימוקים "ביטחוניים" כביכול.
הנה, דוגמה לפשע הברברי: "בשנת 99', שלוש שנים אחרי הקמת המסגד באורוות שלמה, הלך הוואקף צעד אחד נוסף קדימה. הוא פער בור ברחבת הר הבית, בעילה של יצירת פתח חירום למסגד. העבודות התבצעו על ידי טרקטורים, והוואקף הוציא מהשטח כ-250 משאיות שנשאו כ-12 אלף טון אדמה רוויה בממצאים ארכיאולוגיים. האדמה נשפכה במזבלה באל-עזריה, וכך התערבבו השרידים הארכיאולוגיים בעלי החשיבות העצומה בתוך ערימות הזבל. חלק אחר של העפר פונה לנחל קדרון. הארכיאולוגים ד"ר גבי ברקאי וצחי צויג פינו את הערימה הזו והיום מסננים אותה כפרוייקט מיוחד בגן הלאומי עמק צורים. הממצאים שלהם מדהימים: בעפר נמצאו שרידים ראשונים לפעילות המנהלית שהתבצעה בבית המקדש בתקופת בית ראשון, בהם חותמת של הצליהו בן-אימר איש משמרות הכוהנים בהר הבית ואחיו של פשחור בן אימר, הקב"ט של הר הבית, שאסר את ירמיהו הנביא בצינוק בעקבות נבואותיו. מעבר לחשיבות הארכיאולוגית האדירה של הממצא הזה, אין שיעור לערכו עבור המורשת היהודית, המקבלת אישור מדעי למקורותיה". כך מתארת הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר את ה"חשיפות" שמבצע הוואקף: "בשבילי כארכיאולוגית זה היה שוק, כמו לעשות ניתוח לב פתוח עם מעדר. המטרה של הוואקף היא לא רק להפוך את הר הבית למתחם קדוש, אלא ל'אקצה בנוי' – למוסלמים בלבד".
עם כל הזעם על הפשע הברברי של הוואקף המוסלמי, בטרם נפנה חצינו לאויב, עלינו להפנות אצבע מאשימה לעצמנו. איך זה כל ממשלות ישראל אחוזות שיתוק ופוחדות להתמודד עם הפשע ועם הפושעים, מעלימות עין ובכך נותנות יד, במחדל, לפשע ולפושעים. הן נושאות במלוא האחריות לתוצאות. האחריות מוטלת על ראשי הממשלות. בצדק, מפנה התחקיר אצבע מאשימה אישית כלפי ראש הממשלה נתניהו. אין זו אחריות מיניסטריאלית, זו אחריות אישית. עו"ד ישראל כספי, המייצג את הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, על אחריותו האישית של ראש הממשלה: "זה כמו לשאול מה אחריותו של מפכ"ל המשטרה לפעולות של משטרת ישראל. לא ניתן להפריז באחריות של ראש הממשלה למצב בהר הבית, למעט ההגדרה של אחריותו כמוחלטת. אנחנו יודעים בוודאות שאין דבר הקורה בהר הבית ללא ידיעה מוקדמת ואישור של משרד ראש הממשלה והעומד בראשו. כל הביקורת, כל הרשלנות, כל המחדלים, כל ההסתרה ואוזלת היד לטפל בנושא ולכן גם כל האחריות ההיסטורית – מונחים לפתחו. ... נתניהו מתנגד בכל כוחו לפרסום הדו"ח ושלח את מזכיר הממשלה להופיע בשמו ומטעמו בטענות מצוצות מהאצבע שפרסום מחדלי המשטרה 'יביא לאינתיפאדה בתוניסיה' – כך בדיוק אמר מזכיר הממשלה צבי האוזר בוועדה של הכנסת. ... החשש שיזכירו לנתניהו את שותפותו ואחריותו למחדל ההיסטורי של העברת אורוות שלמה לידי הוואקף והתנועה האסלאמית. במשמרת שלו, בקדנציה הראשונה שלו, הוא אפשר את סיום העבודות ואת העברת המקום לידי הוואקף. זה הפך את אורוות שלמה אתר ארכיאולוגי מדהים שנבנה על ידי הורדוס, בייחוד את שערי חולדה – למקומות שליהודים אסור להיכנס אליהם ולמסגד הגדול ביותר במדינת ישראל".
החלק המביך בכתבה, הוא התגובות: משרד ראש הממשלה, רשות העתיקות, משטרת ירושלים ומשרד המשפטים בורחים מאחריות וזורקים מהם והלאה את הכדור הלוהט. והתגובה הצינית של הוואקף: "כל הטענות הללו חסרות בסיס, והן בגדר האשמות שקריות. מדיניותנו הרשמית היא לשמר ולכבד כל מורשת אנושית. אתם מוזמנים למסגד לראות בעצמכם פריטים רומיים, ביזנטיים וצלבניים שמורים היטב, בין פרטים אחרים". שימו לב: רומיים, ביזנטיים וצלבניים. מי חסר? נכון. ממצאים יהודיים בהר הבית?! למה מי מת?
* הנושא המרכזי על סדר יומנו בשבוע החולף היה החלטת בג"ץ בנוגע לחוק טל. ההחלטה אמורה להעלות שתי סוגיות נפרדות על סדר היום הציבורי – סוגיית ההשתמטות החרדית מגיוס לצה"ל וסוגיית האקטיביזם השיפוטי וסמכות בית המשפט לבטל חוקים של הכנסת, או במילים אחרות: האם הכנסת הנבחרת היא הריבון או בית המשפט שאינו נבחר. האמנם הכל שפיט? האם תפקידו של בית המשפט לבטל החלטות שמנוגדות לעמדות השופטים?
אני תומך בעמדת הרוב בבית המשפט בנוגע לחוק טל ולגיוס חרדים, אך סבור שאין זה מעניינו ומתפקידו להתערב. זו פררוגטיבה של הכנסת, שרשאית גם לטעות ומוסמכת גם לקבל החלטות שאני מתנגד להן וכאלה שמקוממות אותי.
לצערי, ההתייחסות בעיתוני סופשבוע התעלמה כמעט לגמרי מסוגיית האקטיביזם השיפוטי והתמקדה רק בסוגיית חוק טל וגיוס חרדים לצה"ל או לשירות לאומי. יש בכך השלמה או הסכמה עם הסמכות הזאת בידי בית המשפט, וחבל. מי שהתייחס לסוגיית האקטיביזם היה בן דרור ימיני, וגישתו, בעיניי, מאכזבת מאוד.
בן דרור הוא גדול שוללי האקטיביזם השיפוטי בתקשורת הישראלית (באקדמיה ובמערכת הציבורית השוללים המרכזיים הם פרופ' רות גביזון ופרופ' דניאל פרידמן). והנה, במקרה זה הוא תומך בפסיקה. עמדתו מאכזבת, כיוון שמבחנה של העמדה העקרונית היא דווקא כאשר בית המשפט פוסק על פי עמדתי. אין זו חכמה לתקוף את התערבות בית המשפט כאשר הוא מתערב בניגוד לעמדתי.
כאשר דווקא בן דרור ימיני מגבה את אחת ההחלטות הפוליטיות האקטיביסטיות ביותר בתולדות המדינה, הוא נותן הכשר לאקטיביזם ופוגע מאוד בתוקף ביקורתו. בן דרור מודע לכך, ולכן אין הוא מתעלם ממשמעות תמיכתו בהחלטה והוא מנמק אותה בהסבר עקרוני: "בניגוד להכרעות או עמדות של חלק משופטי בג"ץ בסוגיות רבות אחרות – בג"ץ הביע הפעם את עמדת רוב הציבור ולא את עמדת המיעוט. השופט אשר גרוניס טען שהפטור ניתן לפי החלטת רוב, ואין זה תפקידו של בית המשפט להגן על הרוב. ביניש ענתה לו ש'מדובר באילוץ קואליציוני שבו הרוב מקבל את דין המיעוט, בין היתר, בשל אינטרסים פוליטיים קואליציוניים. קשה בנסיבות אלה להבחין מהו ביטוי לרצון הרוב ומהו אילוץ'. הצדק עם ביניש. הרוב שגרוניס עוסק בו הוא רוב מלאכותי, מאולץ, שנכנע פעם אחר עם למיעוט החרדי. התוצאה היא מיעוטוקרטיה".
יתכן שפסיקת בית המשפט מביעה בעניין זה את עמדת הרוב, אך אין זה תפקידו לבטא את עמדת הרוב ולא את עמדת המיעוט. המשחק הפוליטי הקואליציוני הוא מחיר הדמוקרטיה. אנו, האזרחים, יכולים לבוא בטענות לנציגינו בכנסת על סדרי העדיפויות שלהם בהרכבת הקואליציות. אנו יכולים לתבוע מהם הקמת ממשלת ליכוד – קדימה – עבודה ללא החרדים, או ללא תלות בחרדים, למשל. אבל אנו בחרנו בהם, ונתנו להם את הסמכות להרכיב קואליציה, או לבחור בין כניסה לקואליציה לבין השארות באופוזיציה. כל הנושא הזה שייך למגרש הפוליטי, הציבורי והתקשורתי ואין הוא עניין לבית המשפט. מי כמו בן דרור ימיני יודע זאת, הרי הוא כותב זאת כמעט בכל שבוע. והנה, כאשר הפסיקה היא לטעמו, הוא תומך בה.
וכך הוא מצדיק את עמדתו החריגה: "ישנם מקרים נדירים שבהם התערבות בג"ץ בהחלטות שלטוניות מוצדקת. היא צריכה להישמר לאותם מקרים נדירים שבהם הפגיעה בזכויות אדם היא ברורה ובולטת. בג"ץ אינו צריך להתערב באספקת חשמל לעזה, בשיבה פלשתינאית באמצעות נישואים או במכירת חזיר בראש חוצות".
אני מסכים עם בן דרור אודות המקרים הנדירים שבהם ההתערבות מוצדקת. אך אין כל יסוד להצגת סוגיית חוק טל כ"פגיעה ברורה ובולטת בזכויות האדם". מקרה זה אינו קשור כלל לזכויות האדם. זהו מקרה פוליטי, שבו בית המשפט מחליט להחליף את המערכת הפוליטית בהגדרת מהות ערך השוויון בחברה הישראלית. יתר על כן, על אף תמיכתי בתיקון לחוק האזרחות, התנגדותי להתערבות בית המשפט בו והשבחים שכתבתי לבית המשפט העליון כשלא פסל את החוק – במקרה של חוק האזרחות יש היגיון רב יותר בהתערבות בית המשפט מאשר בנושא גיוס חרדים. בחוק האזרחות יש פגיעה אמתית בזכויות אדם של אזרחי ישראל הנישאים לפלשתינאים, ולכן יש לטענתם זכות עמידה מובהקת בפני בית המשפט. לטעמי, הפגיעה בזכויותיהם מידתית ולמען מטרה ראויה ולכן היא מוצדקת ולבטח אין היא מקרה קיצוני המצדיק פסילת חוק בידי בית המשפט. לעומת זאת, בנושא גיוס חרדים וחוק טל, אין כל עילה להתערבות בית המשפט.
באשר לסוגיית גיוס חרדים. אני שולל עקרונית את הטענה הזדונית לפיה יש סתירה מובנית בין מדינה יהודית ודמוקרטית, אך לעתים יש סתירה נקודתית בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים. פרשת גיוס חרדים היא דוגמה מובהקת לכך. על פי ערכי הדמוקרטיה הליברלית הרב תרבותית, ניתן לשחרר קבוצה תרבותית מסוימת מגיוס לצבא מטעמים אידיאולוגיים ועל החברה להכיל זאת; לקבל את האחר, את השונה. על פי ערכי היהדות והציונות – מלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה מובהקת יותר מהמלחמה על קיומה של המדינה היהודית וקיומו של העם היהודי, מחייבת אפילו גיוס "חתן מחדרו וכלה מחופתה". ודאי שאין כל הצדקה לפטור שבט שלם בעם ישראל מהגנה על הקיום, כפי ששאל – תבע משה את שבטי ראובן, גד וחצי המנשה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" קל וחומר, שמדינה יהודית אינה יכולה לתת ידה לחילול השם הבוטה שבהשתמטות בשם היהדות והתורה, כביכול.
לכן, העמדה העקרונית המוצדקת היחידה, היא גיוס מלא של כל האזרחים היהודיים לשירות צבאי מלא בן שלוש שנים, ללא כל הנחות, ללא כל פטור, ללא כל התחכמויות. את העמדה הזאת הביע נחמיה שטרסלר במאמרו "לוויות צבאיות גם מבני ברק" ב"הארץ". הוא קרא לחסל את פתרונות השירות האזרחי, שהן פיקציה שנועדה לכסות על ההשתמטות המלאה, ולהמירה בהשתמטות חלקית בעצימת עין. הפתרון היחיד לבעיה, שגם יביא לשוויון בחברה הישראלית ולהבראתה, הוא כפיית הגיוס על הכל. "זה יקרה רק כאשר כל החרדים יתגייסו לצה"ל ולוויות צבאיות ייצאו גם מבני ברק וממאה שערים".
שטרסלר צודק. אלא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי. וכל מי שעיניו בראשו מבין, שמימוש התביעה הצודקת של שטרסלר אינו ישים. טוב מאוד וחשוב מאוד שהתביעה הזאת תוצג, ועל כך ראוי שטרסלר לברכה, אך יש למצוא פתרונות פרגמטיים יצירתיים. מה לעשות? צודק, לצערנו, תלמיד הישיבה נתן משי שאמר לטל אריאל אמיר ב"מעריב": אצלנו יודעים שאם ינסו לגייס חרדים בכוח, הישיבות ימלאו את הכלא. כלא שש יהפוך לישיבה הגדולה בעולם. אפשר יהיה לשים לידו כמה אפסים וזה יהיה כלא 60 אלף". אין להשלים עם ההשתמטות, אך יש למצוא פתרונות פרגמטיים שיתקנו בהדרגה את הקלקול. חוק טל נועד לעשות כן, ולכן הוא לא היה פסול מעיקרו. אגב, יש המצביעים על כך שהשופט בדימוס צבי טל, שעמד בראש הוועדה, הוא יהודי דתי ולכאורה היה לו קל ללכת לקראת החרדים המשתמטים. ההיפך הוא הנכון – הוא, בניו ונכדיו שירתו ומשרתים בצה"ל ואחד מבניו נפל במלחמת יום הכיפורים. סביר להניח שהוא כואב את חילול השם שבהשתמטות בשם התורה, יותר מאשר החילונים המבקרים אותו. אין ספק שמטרתו לא הייתה להנציח את הבעיה, אלא להתמודד עמה. השאלה היא האם הצליח חוק טל.
במאמר שכתבתי השבוע ב"ישראל היום" כתבתי שחוק טל נחל כישלון ולכן יש להעבירו מן העולם. כתבתי זאת על סמך המידע התקשורתי על הגידול המשמעותי במספר המשתמטים בעשר שנות חלותו, אף שמצד שני אני מודע לתהליכי הישראליזציה הקיימים בחברה החרדית, שבאים לידי ביטוי גם בעליה בשיעור הגיוס בצה"ל.
והנה, להפתעתי, בטור של סיוון רהב מאיר ב"ידיעות אחרונות", מצוטטת עמדת המיעוט של השופטת עדנה ארבל, שלא קיבלה חשיפה תקשורתית, ומציגה תמונה שונה: "בשנת 2007 התגייסו כ-6% ממחזור הגיוס הפוטנציאלי של החרדים. ב-2008 כבר התגייסו כ-16% וב-2010 כ-35% מבני השנתון החרדים הצטרפו לצה"ל או לשירות האזרחי. הצפי הוא כי בשנת 2012 המספר יגיע עד ל-50%, ובשנת 2015 מדברים על 65% גיוס. המגמה הזו כמובן משפיעה על השתלבות החרדים אחר כך בשוק העבודה. נראה כי כל הגורמים המקצועיים סוברים שישנה התקדמות משביעת רצון ושיש להמשיך ולעודד אותה במסגרת החוק הקיים. אף גורם מקצועי אחר לא סתר את הדברים. ראש אכ"א אורנה ברביבאי אף העידה כי צה"ל גייס השנה יותר חרדים מכפי שתכנן מלכתחילה. ... ביטול החוק עלול להרוס מגמות חיוביות אלו. השוויון בחלוקת הנטל לא יושג בדרכי כפיה, אלא רק בתהליך ארוך וסובלני. לו תישמע דעתי, החוק לא יבוטל, ונבקש לקבל עדכון על המשך יישומו החיובי בעוד חצי שנה".
אם להתעלם מעמדתי העקרונית שאין זה עניין לבית המשפט – אם הנתונים הללו נכונים, יתכן שההתנגדות, גם שלי, להמשך חוק טל ראויה למחשבה שניה. שהרי גם בנושא הזה, כמו בכל נושא, המטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. יש לחפש את הדרך לצמצום הדרגתי של נגע ההשתמטות, ולא בשיטת הכל או לא כלום, שלא תיתן כלום.
כפי שכתבתי כאן לפיני שבועות אחדים, אני תומך בהצעתו של אלוף (מיל') אלעזר שטרן, להניח לחרדים לעשות כרצונם במשך עשר שנים, אך לבטל את הקשר בין אי עבודה והגיוס ולא לממן את ההשתמטות. להערכתו, צעד זה יפתור את הבעיה. שטרן חזר על הצעתו גם בגיליון שבת של "ידיעות אחרונות", במאמרו "גדודים נפרדים לחרדים". "המהלך ייתמך בקיצוץ הדרגתי של 5% בשנה בתמיכה בנושאי התואר 'תורתו אומנותו', והנחת העבודה שלי (שזוכה לחיזוק אצל רבים ממנהיגי העדה החרדית) היא שתוך שלוש שנים יעזבו מחצית האברכים את הישיבות מרצונם. הדבר יביא לחיסכון של כמיליארד וחצי שקלים בשנה, שיושקעו בחיילים הסדירים: הם יזכו להכפלת שכרם ויעשו תואר ראשון על חשבון המדינה. ומה באשר לחרדים שיבחרו להתגייס? לדעתי הפתרון הטוב ביותר הוא שכפול של מתכונת הנח"ל החרדי, המונה כיום גדוד אחד. גדוד לוחם, שערוך לכל משימה מבצעית ומחזיק גזרת בט"ש – אך לצערנו אינו גדל.
אם יוקמו עוד גדודים כאלה ויספקו לחייליהם את כל הצרכים המיוחדים של לוחמים חרדים: תפילות בזמן, שום מגע עם נשים, שיעורי תורה, הכשרה מקצועית, השלמת השכלה, מזון כשר למהדרין, יחסוך כל גדוד את הגיוס של יותר מ-20 גדודי מילואים בשנה (ובהם, בין השאר, אלפי סטודנטים באמצע שנת הלימודים). תהיה זו תרומה חשובה לשוויון בנטל, גם אם בשנים הראשונות לא יתקיים באותם גדודים כור ההיתוך במשמעותו המלאה".
אני מאמין שאכן, זו הדרך הנכונה. אולם דבר אחד כדאי לזכור – כל הדרכים האפשריות לצמצום הדרגתי של ההשתמטות, שונות מהדרך הצודקת אותה תובע שטרסלר. כל הדרכים הפרגמטיות הללו אינן שוויוניות. ואם בית המשפט קובע שהשוויון האזרחי הוא ערך חוקתי, עליו לפסול כל חוק שאינו תובע גיוס מלא לכל אזרח ואזרחית, ללא הבדל דת, גזע ומין; גם אזרחים ערבים, גם אזרחיות דרוזיות. כל ההסדרים הפוטרים אוכלוסיות, בחוק או בהסדרים שונים, מנוגדים לעקרון השוויון. על פי הלכת פסיקתו מהשבוע, עליו לפסול את כל החוקים הפוטרים אוכלוסיות מהגיוס, ולבטח הוא יוצף כעת בעתירות ברוח זו. בג"ץ, בהתערבותו המיותרת, קלע את עצמו למצב בעייתי מאוד.
הגיע השעה לחוקק חוק יסוד המסדיר את מעמדו של בית המשפט העליון במערכת מתוקנת של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ביניהם, ולא לאפשר את המשך השתלטותו של בית המשפט על תחומים לא לו.
* הטרנד של "כישלון המאבק החברתי" הופך בהדרגה לאקסיומה. כבר לא שואלים אם המחאה נכשלה, אלא דנים בשאלה למה היא נכשלה. התקשורת, הנמצאת בבעלות הטייקונים שהמחאה כוונה במידה רבה נגדם, נתנה רוח גבית למחאה בראשיתה, מטעמי רייטינג מובהקים, לנוכח התמיכה הציבורית העצומה בה, אך היא נתנה את האות להצגת כישלונה, כביכול, כאמצעי להמתתה. נתנו יד לפיקציית הכישלון מי שלא אהבו את המאבק האזרחי החיובי ורצו מאבק תוקפני ואלים. נתנו יד לפיקציית הכישלון מי שרצו להשתלט על המאבק ולהפוך אותו למאבק של ה"שמאל" המדיני ולהסיטו מדרכו לדרך של הסתה נגד המתנחלים.
הטרנד שקרי, כיוון שרק מי שמאמין במהפכות של "זבנג וגמרנו" יראה במאבק - כישלון. המחאה שינתה את סדר היום הציבורי, שינתה את הלך הרוח הציבורי, יהיה קשה לחזור לשיח הקפיטליזם הדורסני, חסר המעצורים, שאפיין את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. המאבק אף הביא להישגים ממשיים, ובראשם מסקנות ו' טרכטנברג, אף שיישומן עד כה חלקי ואיטי, בין השאר כתוצאה מטרנד גוויעת המחאה.
הצלחת המאבק היא תוצאת העובדה שהוא היה המוני. אין דבר המפחיד את השלטון במדינה דמוקרטית, יותר מהתנגדות המונית לדרכו, שעלולה להיתרגם להצבעה בקלפי. לכן, קבלת עצות האחיתופל לאימוץ דרכים שירחיקו את הציבור מתמיכה במאבק, יכשילו את המאבק, שחייב להמשך.
בעניין זה אני חייב לציין לשבח את עורך "דה-מרקר" סמי פרץ, המציג בעקביות דברים כהווייתם. בכלל, יש לציין שפרץ שינה את הצבע הכלכלי-חברתי של "הארץ", מתאצ'ריסטי מובהק כפני נחמיה שטרסלר, שעד לאחרונה היה חלון הראווה היחיד של העיתון בענייני חברה וכלכלה, לדרך שלישית של קפיטליזם נאור ומרוסן הנוטה לכיוון מדינת הרווחה. במאמרו "שבוע טוב לצדק החברתי" מתאר פרץ איך רק השבוע קיבלנו כמה תזכורות להצלחת המאבק. "תקציר אירועי הימים האחרונים, כולל כמה תוצאות ישירות [של המחאה החברתית א.ה.] כמו הורדת דמי הניהול בחיסכון הפנסיוני, העלאת שכר עובדי הקבלן בניקיון ואבטחה, הצעת חוק של שלי יחימוביץ' להטלת מס על ירושות מעל 15 מיליון שקל, פסיקה של בית המשפט העליון שקבע כי חוק טל אינו חוקתי – מה שסולל את הדרך לגיוס בחורי ישיבה לצבא – פרסום דו"ח הריכוזיות השבוע שאמור לחולל שינוים מפליגים במוקדי הכוח הכלכלי בישראל ולקינוח יש פסק זמן. מחאת הפסק זמן".
מחאת פסק הזמן מגוחכת בעיניי. זו מחאת שבעים ומשועממים. איני תומך בהתערבות בית המשפט בנושא חוק טל. אולם שאר הדוגמאות נכונות בעיניי, והן אינן היחידות. המסקנה שלי מן העובדות אינה שהמחאה ניצחה, אלא שיש לה הישגים ולכן היא חייבת להמשך.
פרץ מציג את ההשפעה החיובית של המחאה על הפוליטיקה הישראלית, בהצלחתה של שלי יחימוביץ' – לנצח בפריימריס במפלגת העבודה ולהביא לקפיצה אדירה של המפלגה בסקרים, שבהם עקפה את "קדימה", ובכניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. ההשוואה מופרכת, לטעמי. שלי יחימוביץ' היא אידיאולוגית סוציאל-דמוקרטית שהקדימה את המאבק החברתי והייתה בין מבשריו אף שבהחלט נהנתה מתוצאותיו. יאיר לפיד מגלם את הרוח שנגדה יצאה המחאה, אף שהוא תופס עליה טרמפ, בניסיונו הפאתטי לייצג את מעמד הביניים במאבק הפופוליסטי עם סיסמת "איפה הכסף".
* עשרים שנה חלפו מאז מותו של מנחם בגין. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" הקדישו מקום רב לנושא. מוסף "הארץ" הוקדש בחלקו הגדול לזכרו של בגין. הוא עשה זאת באופן ראוי והוגן. לצד עמודי המאמרים על בגין, הוא פרסם נקודות ציון ביוגרפיות בחייו של בגין. יש לציין שהוא עשה זאת במשקפי נראטיב בגיניסטי מובהק. ארי שביט, יוסי שריד, יעקב אחימאיר, יוסי יונה, אהרון שבתאי ואווה אילוז כתבו מאמרי דעה אודות בגין ופעלו. המאמרים מעניינים, לא מתלהמים – לא בסגידה למנהיג ולא בריטוש זכרו, אך לא מצאתי בהם איזו אמירה מיוחדת, יצירתית, הראויה לציון.
מעניינים יותר היו כתבתו של שלמה נקדימון ופרסום נוסף של מאמר שכתב ב-81' יואל מרקוס ותשובתו של בגין. לאחר מעידתו של בגין באמבטיה ואשפוזו, כתב מרקוס מאמר ב"הארץ" שבו גינה את הסתרת האמת על מצבו הבריאותי של בגין. כותרת המאמר: "על מה בגין התבדח", בהתייחסו לקלישאה של "התבדח עם רופאיו". בגין השיב לו במכתב אישי, אך התיר לו לפרסמו והוא אכן פרסמו. במכתבו, מפרט בגין לפרטי פרטים ובשקיפות מלאה את מה שקרה לו, שלב אחרי שלב, מהמעידה ועד אחרי הניתוח, סקר את מצבו והביע נכונות לשקיפות מלאה של מצב בריאותו. עם זאת, הגן על קודמיו בתפקיד, ובראשם גולדה מאיר, שהסתירו את מצב בריאותם, ועובדה – היטיבו לתפקד למרות מצבם. מאמרו של בגין גלוי לב ומרתק. ניכרים דברי אמת. עם זאת, דווקא לנוכח דבריו, על שני פניהם – נכונותו האישית לשקיפות והסכמתו העקרונית להסתרה, ראוי לדון בקורות השנה האחרונה לכהונתו, עת בקושי הצליח לתפקד והמערכת סביבו הסתירה מן הציבור את מצבו האמתי.
כתבתו של שלמה נקדימון עוסקת בכך, אף שהיא ממוקדת ביום בו הודיע על החלטתו להתפטר. אין הרבה חידושים בכתבה, אך היא מרתקת ומומלצת. מעבר לתיאור יום ההתפטרות, יש בה תובנות מעניינות, המאוששות את הטענה שבגין סבור ששרון ורפול הוליכו אותו שולל במלחמת לבנון הראשונה, וזה היה אחד הגורמים המרכזיים להתפטרותו. כידוע, בין מקורבי בגין חלוקות הדעות בנושא זה. מחקרו של נקדימון מתייצב באופן ברור לצד התומכים בטענה אודות הולכת השולל. לטענת נקדימון, בגין חשש מאוד ממינויו של שרון, אבל עשה זאת מתוך אמונה שרק שרון יוכל לעקור את יישובי ימית ומרחב שלמה בהצלחה, ללא שפיכות דמים.
בפרספקטיבה של 30 שנה, המאפיין העיקרי של כהונתו של בגין כראש הממשלה, היא התעוזה שלו לקבל החלטות גדולות, היסטוריות, קשות, שנויות במחלוקת. למעט ב"ג, לא היה עוד ראש ממשלה שקיבל כל כך הרבה החלטות מסוג זה. כמובן שההחלטות הללו קונטרוברסליות – כאלו הן היו בזמנן וכך הן היום. חלקן מנוגדות להשקפת עולמו הבסיסית של בגין וחלקן תואמות אותה, אך בכולן העז לקבל החלטה מרחיקת לכת ולדבוק בה עד הסוף. אם להתייחס רק לסוגיות החוץ והביטחון, הרי שבשש שנות שלטונו קיבל ארבע החלטות היסטוריות גדולות: הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מכל סיני, הפצצת הכור העיראקי, החלת ריבונות ישראל על הגולן ומלחמת לבנון הראשונה. החלטות היסטוריות הוא קיבל גם בנושאים אחרים, כמו ההחלטה להעלות את יהדות אתיופיה. שלמה נקדימון, בכתבתו, מתאר החלטה היסטורית נוספת של בגין – להכניס את ישראל למועדון החלל הבינלאומי ולהקים את סוכנות החלל הישראלי. חמש שנים אחרי החלטתו שוגר בהצלחה הלוויין הישראלי הראשון "אופק 1".
נחמה דואק ב"ידיעות אחרונות" אינה עוסקת בבגין ראש הממשלה, אלא בתקופת כהונתו כשר בממשלת אשכול. היא מצטטת במלואו נאום שנשא בגין בישיבת ממשלה שדנה בעתיד השטחים, חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים. זהו פרסום ראשון של פרוטוקול הישיבה הזאת. חשיבות הדברים רבה מאוד, בשל האקטואליות שלהן לימינו.
הצעתו של בגין הייתה להחיל לאלתר את הריבונות הישראלי על יהודה ושומרון. "אני מציע החלטה פשוטה מאוד של הממשלה: ארץ ישראל המערבית בריבונותנו היא, גם בדרום וגם ממזרח". בדברו על הדרום, הוא לא התכוון לסיני, אלא לרצועת עזה.
ראוי לציין, שכאשר בגין הציע להחיל את הריבונות, הוא הבין בדיוק שמשמעות הדברים היא מתן אזרחות לכל הפלשתינאים החיים באזורים אלה. אין לו בעיה עקרונית עם הדבר. "עכשיו קיימת הבעיה הגדולה האתנית – מה נעשה עם הערבים הנמצאים בשטחים אלה. מי שמתעלם מבעיה זו, מוטב שיודה שהוא מוכה בסנוורים. ... מדינה דו לאומית צריך לשלול מלכתחילה, אבל מעולם לא שללנו מדינה דו-אתנית, וההבדל הוא מכריע. מדינה דו-לאומית היא שלטון של פיפטי – פיפטי, כי איך אשר להקפיא התפתחות של שני עמים. איך אפשר לקיים שיווי משקל כזה לאורך ימים? אבל מדינה דו – אתנית אנחנו פעם שללנו?" מהי מדינה דו אתנית? מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי גדול. בגין האמין, שבאמצעות עליה ועידוד הילודה ישמר רוב יהודי, ואין לו בעיה עם סיפוח האזרחים הפלשתינאים של יהודה, שומרון ועזה לישראל, כאזרחים. הם יוכלו להיות שרים בממשלה ושופטים בבית המשפט העליון. לא יוכלו לעת עתה לעסוק בביטחון, אך זאת כל עוד אין שלום.
הוא לא דיבר באופת תיאורטי, אלא אופרטיבי. הוא אף ציין שהענקת האזרחות אינה מיידית ואוטומטית. "לא מעניקים אזרחות באופן אוטומטי, אלא באופן סלקטיבי. ... מכל מקום, לא בשנה הקרובה יידרש מאתנו שנעניק אזרחות לכל 600,000-700,000 הערבים. אז יש חמש שנים עד לבחירות לכנסת השמינית, יש זמן...". במילים אחרות, אין מה להיבהל מהבעיה הדמוגרפית, כתוצאה מסיפוח מיידי, היא לא תסכן אותנו בבחירות 69'. רק בבחירות 73' היא תהיה רלוונטית, אך עד אז נוכל לתת לה פתרון – עליית יהודי רוסיה ומענקים למשפחות ברוכות ילדים.
מצד אחד, קשה שלא לקרוא במבוכה את הנאיביות וקוצר הראות המדינית המצטיירת מרעיונותיו. מצד שני, יש להעריך את היושרה – בגין מבין שאין חיה כזאת החלת ריבונות ללא מתן זכות בחירה ואזרחות מלאה. אחרת זאת תהיה דרום אפריקה: "אנחנו לא דרום אפריקה ולא רודזיה. המיעוט היהודי לא ישלוט בערבים. ... מעולם לא היה עולה על דעתי להציע רודזיה או דרום אפריקה בארץ ישראל... ".
ואם תכניותיו למענה דמוגרפי לא תצלחנה? "לאל ידנו לקיים רוב יהודי. כמובן, אם רוב זה היה מתקלקל מצבנו היה מר". אילו הצעותיו של בגין היו מתממשות, כל הפלשתינאים ביהודה, שומרון ורצועת עזה היו היום אזרחי ישראל. ישראל הייתה היום מדינה דו-לאומית והיה זה האיום הגדול ביותר על הציונות. לשבחו של בגין יש לציין, שכאשר האחריות הייתה על כתפיו, הוא לא ביצע את רעיון העוועים הזה. אמנם הוא הציע את האוטונומיה כפתרון מעבר ולא ויתר על חזון הריבונות לטווח רחוק. לגבי ההמשך הוא פינטז על אוטונומיה לערבים תחת ריבונות ישראל. עם מימוש הסכם אוסלו הוכח, שהאוטונומיה פירושה עצמאות למעשה. מזל שאת הסכם אוסלו ביצע רבין, שדגל בפשרה טריטוריאלית ולא החיל אותה על כל השטח, ולא בגין שסירב לכל הפרדה בין שטחים מאוכלסים בפלשתינאים לשטחים ריקים. הוא עלול היה להחיל אוטונומיה על כל יו"ש, בקווי 49'. מיותר לציין איך הייתה נראית במקרה כזה ה"אינתיפאדה השניה".
בהקדמה של דואק, לפני ציטוט הפרוטוקול, שגיאות מביכות. היא כותבת שממשלת האחדות של אשכול נקראה בלשון התקופה "ממשלת חירום". היא נקראה "ממשלת הליכוד הלאומי". הסיבה שלאחר מכן לא נקראו כך ממשלות רחבות, היא הקמת "הליכוד". אז עוד לא היה הליכוד, אלא גח"ל – גוש חירות ליברלים, שתי המפלגות הגדולות שהיוו את לב הליכוד שקם ב-1973. דואק מחליפה את גח"ל במח"ל – אף פעם לא הייתה מפלגה בשם זה, אלו אותיות הקלפי של הליכוד מאז בחירות 1977.
* בסקירתי הקודמת כתבתי את הצעתי להעניק את פרס ישראל לספרות לסמי מיכאל וחיים באר. אך אני בהחלט שבע רצון מההחלטה להעניק את הפרס לסופר נתן שחם – סופר מעולה שכתב ספרים נפלאים. אני אוהב מאוד את ספריו שקראתי, אך ספר אחד מתנשא גבוה גבוה מעל כולם – יצירת המופת "רביעיית רוזנדורף", אחת היצירות הטובות ביותר בספרות העברית. משום מה, בכתבות על שחם ב"הארץ" ו"מעריב" דווקא הספר הזה כלל לא הוזכר, למרות שספר ההמשך, אף הוא ספר טוב אך נופל ממנו בהרבה "שובו של רוזנדורף", דווקא מוזכר בהם. לעומת זאת, ב"ידיעות אחרונות" הספר מוזכר ומצוין כ"ספרו החשוב ביותר". יש לציין את שחם על הצלחה גדולה – בזכייתו הוא גרם לעיתון "הארץ" שסקר את קורות חייו, לכתוב את צירוף המילים "והיה ממשחררי אילת". משחררי?! "הארץ"?!?!
* מתוך הידיעה הראשית ב"הארץ" ביום ה': "פרס יוצא לארה"ב ביום ג' הקרוב. ביום א' שאחריו הוא יפגוש את אובמה בוושינגטון בשולי ועידת איפא"ק, יממה לפני פגישת הנשיא עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיגיע לבירה האמריקאית מקנדה". קראו היטב: כשהם כותבים "הנשיא", למי הם מתכוונים?
מה שמזכיר לי משפט ששמעתי לפני שנים רבות מיהודה הראל: הממשלה האחרונה ש"הארץ" תמך בה הייתה ממשלת המנדט".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
