עונג, נערה מקיבוץ אפיק, תלמידה במגמת הקולנוע בבית ירח, התקשרה אליי וביקשה ממני להתראיין לסרט גמר שהיא וקבוצת תלמידים יוצרים על מאיר אריאל. הלשינו לה עליי שאני "מאירולוג" ותיק, היא סיפרה לי. אני מודה באשמה.
"לִמדו לָמוד בכל הכוח / למדו למוד כהידרש / למדו למוד ואל תֵת שכוח" כתב אריאל בשירו "שיר תת מודע זמני" ("עולה נגמ"ש על קו רקיע"). מאז מותו, אני רואה בשורה הזאת מעין צוואה המחייבת אותי – ללמוד, לדרוש וללמד את שירתו. מאיר אריאל זצ"ל היה משורר דגול, שבחייו לא פגש את הפופולאריות ולא הכיר את ההצלחה, ורק אחרי מותו היתה לו עדנה. בימי חייו הוא הופיע בפני 4 ו-5 אנשים, ונתן הופעה מכל הנשמה, כאילו הוא מופיע בפני 100,000 איש בסנטרל פארק. ביום השנה הראשון אחרי מותו, הוא כבר מילא את קיסריה. יום המהפך היה יום מותו. כמקובל במקומותינו, כשאמן נפטר מרבים להשמיע את שיריו. "מה, גם את זה הוא כתב?" "לא ידעתי שזה שיר שלו", אמרו אנשים. ומי ששנה קודם לכן הוחרם בשל אמירה טיפשית שאמר בגנות ההומואים, מפגינים ירקו עליו והוא נרדף עד שנאלץ לִגְלוֹת מביתו ומעירו, הפך לאמן אהוד ונערץ, יקיר הקהל.
אני זוכר היטב את מותו – בדיוק באיזו נקודה בכביש שמעתי את הידיעה ברדיו, והמום - עצרתי את מכוניתי לצד הדרך. אני זוכר בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי באותו יום. כפי שאדם זוכר מוות של קרוב משפחה או חבר קרוב, כיוון שמאיר אריאל ליווה ומלווה אותי לאורך כל חיי.
ההיכרות הראשונה שלי אתו, היתה כילד קטן. אחרי מלחמת ששת הימים יצאו לאור שני תקליטי ניצחון פופולאריים, עם שירי המלחמה: "ירושלים של זהב" ו"ירושלים של ברזל". היו לנו שני התקליטים, כשכל אחד מהם נפתח בשיר הנושא. את "ירושלים של ברזל" כתב ושר, למנגינת "ירושלים של זהב", אחד הצנחנים, משחררי ירושלים, מאיר אריאל. היתה זאת גרסת הלוחמים שבאו "להרחיב גבוליך ולמגר אויב", שנשבעו "לעד לחומותיך קראנו דרור", שהתגאו על כך שבניגוד למצב שאותו תיאר השיר המקורי, בזכותם – "עכשיו אפשר לים המלח וכותל מערב". מאיר אריאל השמיע את השיר לראשונה במסדר הסיום של חטיבת הצנחנים, בהר הצופים, יום לאחר שוך הקרבות. "הצנחן המזמר" קראו לו. עוד לא המציאו אז המיתוס חסר השחר כאילו זהו שיר מחאה. עוד כילד אהבתי את השיר ואת הביצוע, וכן את שירו "עסק ביש", מאותו תקליט.
אולם ההיכרות האמתית עם מאיר אריאל הייתה עשר שנים לאחר מכן, בהיותי נער בכיתה ח', כששמעתי לראשונה ברדיו את "טרמינל לומינלט", הסינגל הראשון של אלבום הסולו הראשון שלו "שירי חג ומועד... ונופל". לא קישרתי אותו כלל לצנחן המזמר ול"ירושלים של ברזל". הדבר היחיד שידעתי עליו, היה שהוא כתב את מילות השירים "סוף עונת התפוזים" ו"הולך בטל" של להקת "תמוז". ברגע ששמעתי את השיר – הוקסמתי. וכך הערצתי את יצירתו לאורך השנים, כאשר אהדת מאיר אריאל היתה נחלתם של קומץ חתרנים.
מאז מותו, כתבתי מאמרים רבים על מאיר אריאל ועל שיריו, לימדתי את שיריו, חקרתי את זיקתו למקורות ישראל עמם הוא מרבה להתכתב ולשוחח בשירתו, ערכתי והגשתי ערבי מאיר אריאל – באורטל ובפסטיבל "הקהל", הרציתי עליו – בין השאר בפני קבוצת הזמרים של מיזם "ידידי, השכחת?" של בית "הלל" המפגיש זמרי רוק ופיוט, שידרתי ברדיו תכנית ופינות על שירתו. ובצילומי הסרט של עונג, היה לי העונג לשבת בביתי, מוקף בתקליטים, בדיסקים ובספרים שלו, ולהעביר את המסר.
גם בטור זה, במהלך השנים, הרביתי לכתוב על שירתו של מאיר אריאל, לעתים סביב יום השנה למותו ולעתים ללא קשר לכך. בימים אלה אנו מציינים את יום הולדתו השבעים. לציון האירוע ראיתי לנכון לכתוב עליו שוב, אך הפעם לא לנתח שיר שכתב, אלא לספר סיפור הקשור אליו ואלינו – תושבי הגולן.
בתקופת המאבק על הגולן, היה חשוב לנו מאוד לשבור את החלוקה העדרית של שמאל וימין, לפיה השמאל – אוטומטית תומך בנסיגה. חשוב היה לנו לצרף למאבק אנשי שמאל מובהקים. חברים במפלגת העבודה, בעיקר באגף האקטיביסטי שלה, תמכו בנו, אך אנו רצינו גם אנשים שאינם שייכים לאגף הזה, אנשים המגדירים עצמם באופן מובהק כ"שמאלנים".
מי שהובילו את היוזמה היו דני זמיר, היום ראש המכינה הקדם צבאית על שם רבין וחבר בית השיטה תא"ל (מיל') רן שריג.
באחד במאי 1994, נערך כנס היסוד של "השמאל עם הגולן" במועדון "צוותא" בת"א. מאחר וידענו על אהדתו של מאיר לגולן, פנינו אליו בבקשה שישיר באירוע. מאיר לא היה מעוניין לשיר, אלא לדבר.
אולם "צוותא" הוא אולם קטן, אך העובדה שהוא היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים, ריגשה אותנו מאוד. את עיקרי דבריו של מאיר אריאל אני משחזר מן הזיכרון:
"אני מתנגד לעקירת יישובי הגולן, כיוון שאני איש של שלום. עקירת יישובים היא ההיפך משלום. מי שדורש להרוס יישובים - בעצם הדרישה שלו הוא מוכיח שאינו רוצה בשלום. מכיוון שהסורים דורשים לפרק את היישובים הישראליים, הם מוכיחים בכך שאינם רוצים בשלום. אם כך, לא מדובר בשלום, ולכן הנסיגה שעליה מדובר אינה תמורת שלום, אז על מה יש לדבר?
הריבונות על הגולן לא מעניינת אותי. אני מוכן להחזיר את הגולן לסורים תמורת שלום. אבל רק תמורת שלום אמתי. שלום אמתי הוא כזה שבו לא ידרשו מאתנו לפרק יישובים. אם הסורים יסכימו שהיישובים ישארו, אני אתמוך בנסיגה תמורת שלום איתם. כל עוד הם אינם מוכנים לכך, כלל אין המדובר בשלום".
איני מקבל, כמובן, את הרעיון הזה. מאיר אריאל היה אנרכיסט בנשמתו, וסוגיות של ריבונות, גבולות ושלטון לא היו חשובים לו. בעיניי הם חשובים מאוד. ריבונות ישראל על הגולן היא ערך חשוב ומרכזי בעיניי. אך הערכתי מאוד את דבריו.
ראשית, הערכתי את העובדה שהוא מתנגד לעוול המשווע שבעקירת יישובים. שנית, הערכתי את העובדה שהוא איש שלום אמתי, כלומר לא מי שקופץ דום לשמע המותג "שלום", אלא רוצה בשלום אמתי ומבין שעקירת יישובים ושלום הם תרתי דסתרי. שלישית, ידעתי שהסורים לא יתפשרו, ושמשמעות עמידה על העיקרון שמאיר אריאל הציג, משמעותה - המשך ריבונות ישראל על הגולן. אך מעל הכל, הערכתי את העובדה שמאיר אריאל לא התקרנף, לא הלך עם העדר של המיליֶה שלו, אלא סלל נתיב עצמאי ומקורי משלו, ונתן פומבי לעמדתו, בכנס פוליטי של אנשי שמאל המתנגדים לנסיגה מהגולן, ובכך תרם תרומה צנועה לדבר שהיה אז החשוב לי יותר מכל – המאבק על הגולן.
לצד הערצתי את שירתו, אני זוכר לטובה את התייצבותו לצדנו, במאבק על קיומנו.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
