הבלוג של אורי הייטנר

בספרו "מסעות בנימין השלישי", מספר מנדלי מוכר ספרים על אדם מא"י שהגיע לעיירה בטלון בט"ו בשבט, והביא איתו אוצר – תמר מא"י. וכך הוא מתאר את תגובת תושבי העיירה: "ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה".

הציונות מרדה בפאסיביות הבטלונית, של ישיבה בגלות וכמיהה לא"י, ותבעה את המעשה האקטיבי – עליה לארץ, יישובה ובניינה. אולם ללא אותה ערגה, ללא אותם געגועים, לא הייתה ציונות ולא קמה מדינת ישראל. הזיקה הזאת מוצגת בפסקה השניה של מגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו". ומהי אותה "ארצו" לה שמר אמונים? לא תל-אביב, לא חיפה, לא רמת גן בה גדלתי ולא קיבוץ אורטל בו אני חי, אלא כפי שמספר מנדלי – הכותל, מערת המכפלה, קבר רחל. 

מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, והשיקולים שלה בקביעת גבולותיה אינם של ירושלים של מעלה, אלא של ירושלים של מטה; שיקולים רציונאליים כמו ביטחון, דמוגרפיה, כלכלה וחברה, יחסי חוץ וכו'. אולם ישראל אינה יכולה להתעלם בקביעת גבולותיה מסוגיית זכותנו על א"י וזיקתנו אליה, כאחד המרכיבים המשמעותיים בהחלטותיה. כאשר יגאל אלון הציע, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, את תכניתו לפשרה טריטוריאלית, הוא פתח אותה באזכור הזכות, כמימד המוסרי של המדיניות: "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י, הן הבסיס המוסרי". משמעות הדברים, היא שגם אם אילוצי הריאל פוליטיק מחייבים ויתור על שטחים, עלינו לזכור שמדובר בשטחי מולדת; שאין המדובר בהחזרת גזילה, אלא בוויתור למען השלום והדמוגרפיה. אלון הקפיד תמיד לומר זאת, מתוך הבנה, שאם אנו מזלזלים בזכותנו על אזור מסוים בא"י, אנו מקעקעים את מהות זכותנו על כל מקום שהוא בא"י וכורתים את הענף עליו יושבת מדינת ישראל כולה.

"על ארץ מוותרים רק בלב", כתב בשירו מאיר אריאל. תהיינה ההחלטות המדיניות אודות גבולות המדינה אשר תהיינה – אסור לנו לוותר בלב על לב הארץ. עלינו לחנך את ילדינו על זכותנו על א"י, שבלעדיה אין הצדקה לקיום המדינה. לא בכדי משפט ההכרזה על המדינה במגילת העצמאות הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י היא מדינת ישראל". על מערכת החינוך לחנך את תלמידי ישראל להכיר ולאהוב את א"י על כל חלקיה ובפרט אתרים בעלי משמעות לאומית כמו הכותל, מערת המכפלה וקבר רחל.

החלטת משרד החינוך לעודד ביקורי תלמידים במערת המכפלה היא מתבקשת ומובנת מאליה. ההתנגדות ליוזמה מקוממת. ממה פוחדים המתנגדים? למה הם פוחדים מכך שילד ישראלי יבקר במערת המכפלה? האם ילד ישראלי יכול לבקר בכל מקום בעולם, אבל אתרים שהם – פשוטו כמשמעו, סלע קיומנו, כמערת המכפלה, צריכים להיות סגורים בפניהם? האם הם מציעים להכחיש את זיקתנו ההיסטורית לאותם אזורים? האם הם מציעים להטיל  צנזורה פוליטית, בולשביקית וז'דאנוביסטית, על חינוך ילדי ישראל; שמא נפשותיהם הרכות של ילדי ישראל תפגענה אם יחשפו לאתרים אלה, ולכן יש להקדים תרופה למכה, לסמא את עיניהם ולאטום את אוזניהם?

חבורת המורים שיצאו נגד הסיורים והגדירו את עצמם "סרבנים", רחוקה מלהיות פאר החינוך הישראלי. ההגדרה "סרבנים" מגוחכת. אני נלחם שנים נגד הסרבנות, הסותרת את הדמוקרטיה ופוגעת בביטחון, אולם לזכותם של הסרבנים יאמר שהם מוכנים לשלם מחיר אישי על סרבנותם – כלא, הורדת דרגות וכו'. משרד החינוך הגדיר מראש את הסיורים כוולונטריים והודיע שלא יכפה אותם, כך שההתהדרות של המורים הללו ב"סרבנות" נועדה ליצור לעצמם גלוריפיקציה במיליה החברתי שרואה ערך מיוחד בסרבנות. ובאשר לגישתם החינוכית – אומר רק שאני מייחל בכל לבי לכך שאף אחד מילדיי לא ילמד, חלילה, אצל מורה החתום על המכתב הזה.

שיירת הל"ה – הלוחמים שנפלו בדרכם להגן על גוש עציון, נחשבת לפאר הנוער העברי שנפל בתש"ח, ועל סיפורם חונכו דורות של ישראלים. וכך ספד להם הרמ"א (ראש המטה הארצי – המפקד העליון של "ההגנה") ישראל גלילי בנאום לאחר נפילתם: "כאשר כלה הקרב וקרני שמש של יום שטוף אור ריקדו על גוויות החללים בסביבות חברון, והמתנפלים התקרבו אל הגוויות המרוטשות והחלולות – זינק אחרון הלוחמים והטיל בהם רימון אחרון, ולאחר שכרע ונפל נמצאה ידו חובקת אבן – נשקו האחרון. וכאשר עטו המתנפלים אל נשקם של הנופלים כדי לקחתו שלל, נמצאו המקלעים מושמדים... הבחורים שנפלו בחברון מאהבתם לארץ ישראל השלמה והבלתי מחולקת נפלו, ובלבם התקווה, שעתידות העבודה העברית וההתיישבות העברית להתפשט, תוך יחסי שלום ואחווה, על פני ארץ ישראל השלמה כולה".

                                                                                                                                * "שישי בגולן"

הכתבה המרכזית של עיתון "הארץ" ב-12.2 הייתה: "הפעיל החברתי 'לא מתאים לקהילה'". הכתבה סיפרה את סיפורה של משפחת כלפה משדרות, שנדחתה בידי ועדת הקבלה של ההרחבה הקהילתית בגבים, בטענת "אי התאמה חברתית", למרות שאבי המשפחה, אופיר, הוא בעל תואר שני והינו פעיל קהילתי מנוסה. הסיפור הזה היה הנושא המרכזי בתכנית "עושים צהרים" עם יעל דן בגל"צ ולמחרת הוקדש לו מאמר המערכת של "הארץ".

בכתבה בעיתון ובעיקר בראיון עם אופיר כליפה אצל יעל דן, האיש עשה עליי רושם חיובי ביותר. מנסיוני הרב כמרכז קליטה, עתיר ראיונות קליטה וכן ראיונות עבודה רבים במקומות עבודתי, הרושם שלי היה שמדובר באדם ובמשפחה איכותיים מאוד ומתאימים מאוד לחיי קהילה; בדיוק סוג האנשים שאנו מחפשים. אולם מניסיוני העשיר אני יודע, שלעתים הרושם הראשוני עלול להטעות ויש מרכיבים רבים ושונים להכרת התאמתה של משפחה לקהילה בכלל, ולקהילה ספציפית בפרט. אני גם יודע, שבעוד האיש יכול להשמיע בחופשיות מלאה את גרסתו, הקיבוץ כבול במגבלות אתיות כצנעת הפרט ואינו יכול לחשוף את המניעים להחלטתו שלא לקלוט משפחה.

איני מכיר את המקרה הספציפי ואיני יודע מה מניעי הקיבוץ. אולי פשוט היה ביקוש גבוה והמשפחה נראתה מתאימה פחות ממשפחות מועמדות אחרות? דבר אחד איני מעלה על דעתי, והוא שהמשפחה נדחתה מסיבות עדתיות, כפי שיעל דן כמעט אנסה את אופיר כליפה לומר. יתכן בהחלט, שההחלטה לא לקלוט את המשפחה היא החלטה שגויה.

אולם גם אם ההחלטה שגויה, ברור שהסיפור האמתי אינו המקרה הספציפי של משפ' כליפה. לא הדאגה לקליטתה של המשפחה בגבים גרמה למתקפה התקשורתית, אלא היה זה טרמפ על המקרה הספציפי, במלחמה נגד חוק ועדות הקבלה, שעתירות נגדו נידונות בימים אלה בבית המשפט העליון.

את המתקפה מובילים גורמים פוסט ואנטי ציוניים, שמתנגדים לעצם הרעיון של התיישבות יהודית וציונית, ומציגים אותה כ"גזענות". גורמים אלה יצאו, למשל, נגד יישובים קהילתיים בגליל, שבחזונם הגדירו את עצמם כיישוב ציוני, רחמנא לצלן. אוי ואבוי, שבמדינת ישראל יישוב יגדיר עצמו כציוני?! לא יאומן, אבל יש גורמים הרואים הגדרה כזאת כבלתי לגיטימית. הגולם – המדינה, קם על יוצרו – הציונות.

אותם גורמים טענו שמטרת ועדות הקבלה היא למנוע קליטת ערבים ביישובים. כל מי שמכיר ולו במעט את ההתיישבות הכפרית הקהילתית לגווניה, יודע שאין שחר לטענה הזאת. ראשית, מספר הבקשות של ערבים להתקבל ליישובים קהילתיים יהודיים זניח ובטל בשישים וכמעט שאינו רלוונטי להתיישבות. שנית, הטענה שהחוק נועד לשנות את המצב הקיים כדי לחסום ערבים סותרת את העובדה, שתהליכי מיון וקבלה קיימים בהתיישבות מקדמת דנא, והעובדה שלא היה חוק ועדות קבלה, נבעה מכך שאיש לא ערער על כך ולא נדרש חוק כזה. החוק נועד להגן על ההתיישבות מפני המתקפה עליה. שלישית, קיים צורך אקוטי בוועדות קבלה לעצם קיומה של התיישבות קהילתית, מאחר וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לקיים קהילה קטנה, בוודאי קהילה מקפת כמו יישוב קהילתי, ללא יכולת של הקהילה לבחור את חבריה, ובלי שהשיקול של התאמה חברתית יהיה מרכיב מרכזי בקבלת חברים לקהילה.

הגורמים האנטי ציוניים הללו, חברו לאידיאולוגיה האינדיבידואליסטית הליברלית הקיצונית, הרואה בזכויות הפרט את חזות הכל, ובכל מקרה של התנגשות בין זכות הפרט לאינטרס הכלל, תעדיף את הפרט. אידיאולוגיה זו אינה שוללת עקרונית לא את הקהילתיות ולא את הלאומיות, אבל בפועל, כאשר היא תמיד מעדיפה את הפרט על הכלל, היא פוגעת קשות בערכים חברתיים, קהילתיים ולאומיים. למרבה הצער, האידיאולוגיה הזאת שלטת בבית המשפט העליון, והגורמים האנטי ציוניים מנצלים עובדה זאת שוב ושוב, כדי לקדם את האג'נדה שלהם.

המאבק נגד ועדות הקבלה רווי דמגוגיה. לדוגמה, מי שטענו שוועדות הקבלה נועדו למנוע קליטת ערבים, צריכים להתמודד עם העובדה שוועדות הקבלה כמעט ואינן נדרשות לטפל בבקשות קליטה של ערבים, וכמעט 100% מהפניות שנדחות הן של יהודים. איך מתמודדים עם הטענה? טוענים שאנשים לא התקבלו כיוון שהם ממוצא מזרחי, למשל. וכך נכתב במאמר המערכת של "הארץ", העיתון המוביל את המתקפה הפוסט ציונית על ההתיישבות היהודית בכלל, ועל ועדות הקבלה בפרט: "זהו פרצופו האמיתי של חוק ועדות הקבלה. הוגיו ויוזמיו התכוונו, אמנם, להרחיק מהיישובים הקהילתיים בעיקר את אזרחי ישראל הערבים ... מי שנועד להדיר קבוצה אחת, ישמש להדרת קבוצות אחרות, למעשה לניפוי בוטה של כל מי שחורג מאיזו נורמה מעורפלת שאת אופיה תנסח חדשות לבקרים כל קהילה שמרנית ומסתגרת לעצמה".

דוגמה נוספת לדמגוגיה של מתקיפי ההתיישבות, היא דבריה של אחת העותרות לבג"ץ נגד החוק שהתראיינה אצל יעל דן. בהכנת החוק, עמדו היוזמים, ובראשם ח"כ שי חרמש ("קדימה"), בפני מתקפה קשה ואיומים מפני החוק שהינו כביכול "בלתי חוקתי". על מנת שהחוק לא יפסל, הם התפשרו והתפשרו; מיתנו, סרסו ועיקרו את החוק. בין השאר, הם הכניסו סעיף על פיו החוק יחול רק על יישובים קטנים מ-400 משפחות, בגליל ובנגב בלבד. אמרה העותרת: "איך הם טוענים שוועדת הקבלה חיונית לקיומו של יישוב קהילתי, כאשר הם עצמם אינם טוענים זאת לגבי כל היישובים שאינם בגליל ובנגב?"...  

בגילוי מכוער של צביעות, עזות מצח וחוסר לויאליות, יצא ולוולה, מזכיר התק"צ, נגד חוק ועדות הקבלה, ואמר שהוא מדיף ריח של גזענות (אגב, החוק שולל במפורש אי קבלה בשל דתו או לאומיותו של המועמד). איני יודע האם הסיבה לכך היא רצון לפגוע ביריבו שי חרמש, יוזם החוק, או בהתייפייפות שנועדה להציב אותו בצד "הנכון" של המתרס. זוהי עזות מצח, כיוון שוועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים, שהן אפילו לא של היישוב אלא משותפות ליישוב, למועצה האזורית ולמשרד השיכון, והם מוגבלים מאוד ביכולת ההחלטה שלהם, הם כאין וכאפס לעומת תהליכי הקליטה בקיבוצים, שבהם לאחר ועדת הקבלה, המועמד חי שנתיים כמועמד ולאחר נדרש לתמיכה של 2/3 מן החברים בהצבעה בקלפי. איך מזכיר התנועה הקיבוצית מרשה לעצמו לתקוף את ועדות הקבלה של צורות התיישבות אחרות?

והנה, מסתבר שהמתקפה הגיעה אלינו, לתנועה הקיבוצית. אני לא מופתע מכך, הזהרתי על כך כבר לפני שנים. ואם מישהו חושב שהמתקפה היא רק על ועדות הקבלה להרחבות הקהילתיות, כדאי שיאזין לתכניתה של יעל דן או יקרא את מאמר המערכת של "הארץ". אלה יצאו חוצץ נגד התנועה הקיבוצית. ומה הפלא? מי שעוין את הציונות ובז למגשימיה, חזקה עליו שהקיבוץ יהיה יעד למתקפתו. ועם כל ניסיונותינו הפאתטיים לעמוד בתנאי ועדת הקבלה של "הארץ" למחנה "הנאור", אין לנו כל סיכוי. אנו ציונים מידי.

וכך, בפרץ של שנאה להתיישבות הציונית בכלל ולתנועה הקיבוצית בפרט, כותב "הארץ": "הסינון הזה אינו אלא התגלגלותה הבוטה של האפליה המתנשאת שהפגינה החברה הקיבוצית כלפי שכניה בערי הפיתוח", מתגולל העיתון על התנועה. "בנימוקים לא ברורים, ולאחר תשאולים, חקירות חטטניות ושיחות מעיקות, קבעה ועדה שהיא איננה מעוניינת בקבלתם של חברים חדשים שאינם 'משלנו' – נימוק טוב מזה לא סופק במקרה של כלפה או במקרים אחרים – ובכך חיזקה את מגמת הבדלנות של קבוצות מסוימות, והסתגרותם בפני החברה. תהליך הקבלה לחברות בקיבוץ בעבר לקה באותם מאפיינים מגונים. אז הוסברה הדחייה בנימוקים מתחום ההתאמה לחיי חקלאות או לעבודה קשה. כיום ועדות הקבלה בתכניות ההרחבה בקיבוצים אמורות לפתוח את שערם בפני כל מי שידו משגת לשלם בעבור הקרקע ולבנות עליה בית ... אך קיבוץ גבים, כמו יישובים קהילתיים אחרים, בחר להמציא אמות מידה שרירותיות משלו".

מי שחושב שההסתה נגד הקיבוצים תסתכם בדיבורים בלבד, אך האינתיפאדה המשפטית נגד ועדות הקבלה תסתפק בהרחבות הקהילתיות, משלה את עצמו. לכאורה, לקיבוצים, בוודאי לקיבוצים השיתופיים, יש חסינות. השותפות הכלכלית הופכת את חברי הקיבוץ למעין משפחה מורחבת, וכפי שבית המשפט לא יחליט בעבורי עם מי להתחתן, כך הוא לא יקבע לי מי יהיו שותפיי לחיים הקיבוציים. זאת אשליה. הטענה שאדמות הקיבוץ הן נכס של כלל האזרחים ואין לקיבוץ זכות למנוע מאזרח לבנות את ביתו על הקרקע הזאת, כבר נשמעת, והטענות הדמגוגיות של מערכת "הארץ" הן עדות לכך.

הופתעתי מאוד לטובה כאשר בית המשפט העליון לא פסל את התיקון לחוק האזרחות, ואף על פי כן, אני מעריך שבית המשפט ירשה לעצמו, בצעד אנטי דמוקרטי, לפסול את חוק הכנסת בנושא ועדות הקבלה, כיוון שבדמוקרטיה המעוותת שהוא מייצג, הזכות הדמוקרטית לחיי קהילה אינה נחשבת. הלוואי ואתבדה.

היישובים הקהילתיים והמושבים כבר איבדו, למעשה, את היכולת שלהם לבחור את המצטרפים אליהם, מה שעלול להפוך אותם מקהילות לסתם שיכונים. המציאות הזאת ניצבת גם לפתחנו. היום, יש לנו עדיין שליטה על הקליטה בקיבוצינו, אך כמאמר הקלישאה "שעון החול כבר מתקתק".

עלינו לנהל מאבק ציבורי וחקיקתי להגנת ההתיישבות. במקביל, עלינו להאיץ את התהליכים לצמיחה דמוגרפית של הקיבוצים, בטרם יינטלו המפתחות מידינו.

                                                                                                                                       * "שווים"

אנחנו לא אוהבים לקבל החלטות.

ההתנהלות הכללית ברוב האסיפות בשנים האחרונות מעידה על כך. עולה הצעה לדיון בנושא מסוים. בדיון נשמעות דעות שונות אודות ההצעה; דעות בעדה, דעות נגדה והסתייגויות שונות על סעיף זה או אחר.

ברגע שמתקרבים להצבעה, כמעט תמיד אחד החברים מציע הצעה לסדר – להחזיר את ההצעה לוועדה. חוק הברזל של האספה – כאשר מוצעת הצעה כזאת, היא מתקבלת. למה? כי אנחנו לא אוהבים לקבל החלטות. אנו אוהבים יותר לדחות את ההחלטות. אולי אם נדחה תרד מהשמים הצעה מושלמת, כאילו יש דבר כזה הצעה מושלמת. וכך, אנו שוחקים את עצמנו, את האספות, את הוועדות ואת בעלי התפקידים, בטרטור נוסף ומיותר. איני טוען שאין מקרים שבהם נכון להחזיר הצעה לשיקול נוסף. אבל כאשר זה הופך לריטואל קבוע, זה כבר מעבר לגבול הטעם הטוב.

****

ניקח לדוגמה את הדיון על שינוי מבנה תפקיד המזכיר באסיפה האחרונה. באסיפה הזאת היו שתי תפיסות ברורות.

על פי תפיסה אחת – יש לפצל את תפקיד המזכיר לשנים: מזכיר העוסק במדיניות, באסטרטגיה, בהובלה החברתית ובהחלטות הכבדות והעומד בראש המערכת. מנהל קהילה העוסק בניהול השוטף של ענפי הקהילה, תקציב הקהילה, פתרון בעיות שוטפות והנושאים המוניציפליים. כל אחד משני בעלי התפקידים הללו בחצי משרה.

על פי תפיסה שניה – יש לבחור מנהל קהילה הממלא את מרבית תפקידי המזכיר במתכונת הנוכחית, ולמנות מעליו יו"ר בהיקף של יום בשבוע +- שיהיה הגיבוי הקהילתי, בעל האחריות העליונה ויוביל מהלכים גדולים שהוא יבחר לקחת על עצמו. אולי תפקידו העיקרי הוא להיות הדמות האורטלית העליונה שתאפשר הוצאת תפקיד מנהל הקהילה לשכיר מבחוץ.

מאחר וההצעה של המזכירות ומשאבי אנוש מבטאת את התפיסה הראשונה, היא הגיעה לאסיפה מוכנה ומסודרת, מלווה במצגת. זו הצעה ברורה, אך כמובן ניתן להכניס בה שינויים אלה או אחרים. התפיסה השניה עלתה באסיפה ולכן היא פחות מסודרת ומפורטת, אבל עקרונותיה ברורים.

היו לאסיפה כל הכלים לבחור בין שתי ההצעות. היינו בשלים לגמרי להחלטה. אבל ברגע שהוצע להחזיר לוועדה, כפי שמוצע להחזיר לוועדה כמעט כל הצעה, חוק הברזל של האסיפה פעל וברוב גדול החלטנו להחזיר לוועדה.

****

מה יעשה עכשיו צ' מש"א? הוטל עליו להציע הצעה ברוח הדברים שנאמרו באסיפה. מה רוח האסיפה? באסיפה דיברנו כעשרה חברים, זה הכל. רוב החברים לא התבטאו. הדוברים נחלקו לשניים – בערך חצי תמכו בהצעה אחת וחצי בהצעה השניה.

בסופו של דבר, המחלוקת תישאר בין שני הכיוונים הללו, בווריאציות שונות. אז מה עשינו?

זו התנהלות קלוקלת.

                                                                                         * מידף - עלון קיבוץ אורטל