הבלוג של אורי הייטנר

* נעבור גם את זה – ב-1.3.80 גינתה מועצת הביטחון של האו"ם את ישראל על הבניה ב"שטחים הכבושים" (החלטה 465). החלטה דומה להחלטה שהתקבלה בליל שבת. ארה"ב, תחת ממשל קרטר, תמכה בהצעה (ולא נמנעה, כפי שעשתה הפעם).

ב-30.7.80 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על חקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. ארה"ב, תחת ממשל קרטר, נמנעה.

ב-21.6.81 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על תקיפת הכור הגרעיני של עיראק. ארה"ב, תחת ממשל רייגן, תמכה בהצעה.

ב-17.12.81 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על חוק הגולן. ארה"ב, תחת ממשל רייגן, תמכה בהצעה.

בתוך פחות משנתיים, ארבעה גינויים לישראל במועצת הביטחון, שבהם ארה"ב נמנעה מלהטיל וטו ושלוש פעמים אף תמכה בהצעה האנטי ישראלית. בשניים מהמקרים הנשיא שהחליט על כך היה רונלד רייגן, שנחשב לאחד הנשיאים הידידותיים לישראל.

מה קרה? חלפו 35 שנים. ישראל חזקה יותר, מכל הבחינות. מעמדה הבינלאומי איתן הרבה יותר מכפי שהיה באותם ימים. מצבה הכלכלי טוב לאין ערוך.

יחסי ישראל ארה"ב ידעו משברים, אך נותרו אמיצים והברית בין המדינות התהדקה.

איני מזכיר זאת כדי להמעיט מחומרת הגינוי במועצת הביטחון. ההחלטה האנטי ישראלית היא בהחלט מכה למדינת ישראל.

אולם אין זה סוף העולם, וכדאי להתייחס לדברים בפרופורציות.

ישראל לא תוכל לנהוג על פי החלטה, כי היא מנוגדת לאינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלה. יתכן שעליה לנהוג זהירות, להימנע מפעולות והחלטות קיצוניות שעלולות להיחשב כפרובוקציות, אך ודאי שהיא לא תוכל להפסיק את הבניה ביהודה ושומרון, בוודאי שלא בגושי היישובים, לא כל שכן בירושלים.

על ישראל לעגן עם הממשל האמריקאי החדש את מחויבותו לווטו על הצעות החלטה אנטי ישראליות במועצת הביטחון. על ישראל לנסות לגבש הסכמות עם ממשלת בריטניה הידידותית בראשות מיי, על הצטרפות לווטו האמריקאי, ואפילו לנסות להשפיע על רוסיה לא להצביע באופן אוטומטי בעד כל הצעה אנטי ישראלית (אף שהסיכוי לכך אינו גדול).

... נעבור גם את זה.

* אנחנו לא נפסיק – "ואם באו"ם / אומרים תיסוג וגם 'תחזיר' / אנחנו לא אנחנו לא נפסיק לשיר", כתב בשנות השבעים חתן פרס ישראל לזמר עברי חיים חפר. באותה תקופה, נשיאי ארה"ב היו הרפובליקאים ניקסון ופורד, שנחשבים עד היום לידידותיים מאוד לישראל, שביססו את הברית בין המדינות, ששלחו את הרכבת האווירית לישראל במלחמת יום הכיפורים ועוד. אולם עמדתם בנושא גבולותיה של ישראל, הייתה כשל כל הממשלים מלבד זה של בוש הבן – נסיגה ישראלית מלאה, עם תיקוני גבול זעירים. ובהצבעות במועצת הביטחון בנושא הזה הם לא הטילו וטו, וישראל גונתה פעמים רבות. כך היה גם בממשלי קרטר, רייגן, בוש האב וקלינטון. הווטו האוטומטי במועצת הביטחון היה רק בימי בוש הבן ואובמה (עד הצבעתו הבוגדנית בליל שבת).

ההחלטה האנטי ישראלית במועצת הביטחון כואבת, אבל היא דקלרטיבית בלבד (כלומר לא תחת סעיף 7, המאפשר נקיטת צעדים אופרטיביים). אילו היו בה צעדים מעשיים נגד ישראל, ארה"ב ואולי גם בריטניה היו מצביעות נגד.

מה תהיינה ההשלכות של ההחלטה?

א. כמובן שישראל לא תוכל לפעול על פיה. היא שוללת את כל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, כולל גושי ההתיישבות, כולל בקעת הירדן, כולל כל השכונות במזרח ירושלים. אנחנו לא נפסיק לשיר ולא נפסיק ליישב את הארץ ואת בירת מדינת ישראל (גם אם אנו חלוקים בתוכנו באשר למפת ההתיישבות).

ב. היא לא תפגע ביחסים בין ישראל לבין ארה"ב, כיוון שבעוד פחות מחודש מתחלף הממשל בארה"ב. אולי היא תפגע ביחסים בין ארה"ב לאו"ם, וזה לא אסון כל כך גדול.

ג. היא תפגע בתהליך השלום. במשך שנים הרש"פ מסרבת לחדש את תהליך השלום (וכך היה גם לאחר שישראל הקפיאה את ההתנחלויות, בראשית כהונתו של נתניהו). בהחלטת מועצת הביטחון קיבלו הפלשתינאים פרס על סרבנותם – הבנה שהם יכולים להשיג הישגים בלי לשאת ולתת עם ישראל, באמצעים כוחניים חד צדדיים. כל שוחר שלום צריך להבין זאת. אותם יריב אופנהיימרים שחוגגים את ההחלטה, חוגגים על פגיעה בתהליך השלום. אופנהיימר מדקלם סיסמאות על שלום "עכשיו" וחוגג צעד שמרחיק מאוד את השלום.

* דרושה הסכמה לאומית – ישראל אינה יכולה לקבל את ההחלטה הקיצונית של מועצת הביטחון, אך כדי לעמוד בלחצים הבינלאומיים, יש צורך בהסכמה לאומית רחבה ובאחדות לאומית. הסכמה רחבה אינה יכולה להיות על תכנית של נסיגה מלאה (בנוסח מתווי ברק, אולמרט וקלינטון, תכניות ז'נבה למיניהן וכו'), אך גם לא על תכנית של א"י השלמה והתיישבות בלתי מבוקרת. הסכמה לאומית רחבה יכולה להיות על תכנית שתבטיח את היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית בטוחה, עם רוב יהודי מובטח לדורות, עם גבולות בני הגנה, ועם מימוש זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ככל שהדבר אינו פוגע בצביונה היהודי של המדינה.

למרבה הצער, במקום פעולה אקטיבית לגיבוש הסכמה לאומית רחבה, אנו חוזים בשנים האחרונות בהקצנה של השיח הציבורי הישראלי, הגברה של השנאה הן מצד ה"שמאל", הן מצד ה"ימין" ובמידה רבה מצד ראש הממשלה, החש שהוא נבנה מן ההקצנה והקיטוב.

* בקור רוח - מסע העונשין של נתניהו כלפי המדינות שהצביעו נגדנו במועצת הביטחון מזיק. הלקח צריך להיות חיזוק יחסי ישראל עם מדינות העולם ולא החלשתן, הגם שלא תמיד אנו רואים את הרווח בשעת מבחן. אם ניתן, אולי, להבין צעדים נגד המדינות שהציעו את ההצעה – סנגל וניו-זילנד, בוודאי שאין טעם בצעדים כאלה כלפי מי שהצביעו בעדה, כמו ביטול ביקורו בישראל של ראש ממשלת אוקראינה. האם נתניהו היה מבטל גם ביקורים של ראש ממשלת בריטניה או נשיא רוסיה, שגם מדינותיהם הצביעו נגדנו?

מיום הקמת המדינה, מדיניות החוץ של ישראל חתרה ליחסים טובים ככל האפשר עם כל מדינות העולם, גם אם אנו חלוקים מדינית, וראוי להמשיך לנהוג כך. אין כל טעם בצעדים שיבודדו אותנו.

ברוגז אינו מדיניות, ובכלל, הכעס אינו יועץ טוב. וככל שהמצב יותר חם, כך מצופה ממנהיג לנהוג ביתר קור רוח.

דומה שהצעדים הללו נועדו למטרות פנים, יותר מאשר למטרות חוץ.

* אופוזיציה אחראית – יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד ראוי לשבח על פעולתו נגד החלטת מועצת הביטחון, הן בהתבטאויותיו נגדה והן בניסיונות להשפיע על ממשל אובמה להטיל עליה וטו. כך נוהגת אופוזיציה אחראית, פטריוטית; אופוזיציה לממשלה, שאינה אופוזיציה למדינה.

* נקודת האור – נקודת האור בפרשת החלטת מועה"ב, היא התנהגותה של מצרים, שמשכה את הצעתה בנושא. בכך, נהגה מצרים לראשונה כמו מדינה הנמצאת בשלום עם ישראל, בניגוד לדרכו של מובארק, שלאורך כל שנות נשיאותו הוביל כל מהלך אנטי ישראל באו"ם (ובראשו ועידת דרבן האנטישמית).

* הומופוביה בדבוקת שוקן – אחד הביטויים האהודים בלקסיקון המתלהם של הטוקבקיסטים הימננים הוא "קוקסינל", כלומר – הנ"ל, למשל הרמטכ"ל, לא יצא מספיק גבר גבר. רכרוכי.

אבל ב"שמאל"? לא יעלה על הדעת. הם הרי נאורים, ולבטח לא יתלהמו בהומופוביה פרימיטיבית כזאת. נכון?

אז זהו, שלא. כך צייץ ראש מערכת החדשות של "הארץ" אורי מרק: "א-סיסי יצא סיסי". וכל כך למה? כיוון שנשיא מצרים דחה, אולי משך, הצעה אנטי ישראלית במועצת הביטחון. אורי מרק ושכמותו לא אוהבים כך את הערבים. הם אוהבים אותם קשוחים ולוחמניים נגד ישראל. איפה נאצר כשצריך אותו?

* זה לא מספק אותם – במשך שמונה שנות כהונתו של אובמה, תקפה אותו דבוקת שוקן, על רפיסותו כלפי ישראל, על כך שאינו מנסה לכפות עליה את הקו השוקניסטי. ציפיתי שהיום, לאחר הימנעותו של אובמה מהטלת וטו על ההחלטה האנטי ישראלית במועצת הביטחון, הוא יזכה לרה-ביליטציה מאוחרת מהדבוקה. טעיתי. "עכשיו נזכרכם?", מכתיר עורך "הארץ" אלוף בן את מאמרו, ומגדיר את ההצבעה "מחווה ריקה מתוכן". הוא פוסק שאין בצעד המאוחר הזה כדי להצדיק את פרס הנובל לשלום שקיבל אובמה, וקובע: "עם סיום כהונתו ראוי אובמה לחברות של כבוד במועצת יש"ע ובמרכז הליכוד". וכל זאת למה? כיוון ש"שמונה שנות נשיאותו בוזבזו בדיבורים ריקים בשעה שממשלת הימין הישראלית האיצה את ההתנחלות". אובמה לא סיפק את הסחורה, שנוסחה בידי גדעון לוי בראשית כהונתו, במאמר תחת הכותרת: "אנא, בכוח".

* נחלצים לעזרת גטאס - הרשימה המשותפת במבוכה בעקבות החקירה נגד ח"כ גטאס. הם אומרים שהמעשים המיוחסים לו חמורים, אך קוראים לא לחרוץ דין, ומגנים את ה"רדיפה". בדבוקת שוקן ההתאוששות מהירה יותר. עמירה הס כבר נחלצה לעזרת גטאס. היא פרסמה פשקוויל תחת הכותרת "הצילו, פלאפונים". המאמר מבטא אהדה רבה למעשה המיוחס לגטאס.

אצלה אין מחבלים כלואים, אלא "אסירים פוליטיים", כאילו מדובר במתנגדי המשטר במדינה טוטליטרית שהוכנסו לכלא בידי הדיקטטור. מאותם "אסירים פוליטיים" נמנעות זכויות האזרח הבסיסיות. "דיכוי, השפלה ואפליה מנימוקי ביטחון". הברחת הטלפונים ל"אסירים הפוליטיים" היא בסך הכל מעשה אנושי של פתיחת צוהר לחופש בעבורם. "זה קשקוש שהניידים שבידי כלואים פלסטינים מהווים סכנה ביטחונית המונית. קשקוש שנועד להגביר את ההסתה הלאומנית נגד הפלסטינים אזרחי ישראל, באמצעות ניפוח חומרת החשדות נגד חבר הכנסת באסל גטאס".

אין שרץ ונבלה שהם לא יכשירו. מעניין אך הם יצדיקו את פשע השנאה האנטישמי באומן. כנראה שהוא בגלל אקיבוש.

* אתגר מקצועי - מי יעביר טלפון סלולרי לח"כ העצור גטאס?

* ההבדל היחיד - בערוץ 2 הוקרן סרט התעודה של יואב לימור "נעלמים", שעוסק בבעיית ההתבוללות והתמעטות העם היהודי. לא ראיתי את הסרט, אך הבעיה היא באמת בעיה מדאיגה, שצריכה להדאיג כל יהודי וציוני. בעיה זו היא עדות לחוסר התוחלת של העתיד היהודי בגולה, ועובדה זו מחזקת את אמונתי היוקדת בצדקת הציונות, ובכך שעתידו של העם היהודי הוא אך ורק בארץ ישראל, במדינת לאום יהודית ריבונית.

רוגל אלפר, בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה", לא בחן את הסרט על פי איכותו, אלא שלל אותו בשל מהותו. בעיניו אין בעיה, להיפך. מה הבעיה בהתבוללות? מי שיש לו בעיה עם התבוללות הוא בסך הכל נאצי קטן.

"לימור הוא כמובן גזען. בדיוק כמו בנט. ולהבדיל, כמו היטלר. היטלר כמעט רצח את הסבתא רק בשל יהדותה, ולימור פוסל את הכלה רק בשל נוצריותה. ההבדל היחיד בין לימור להיטלר הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים, אולי הגרוע שידע העולם, והטביע יבשת שלמה בדם, ואילו לימור בסך הכל עיתונאי מתקרנף, משעמם ונטול כישרון. אבל גזענות היא גזענות. לפני שהיטלר השמיד יהודים הוא גם לא רצה שארים יתחתנו איתם. הוא סבר שהם מזהמים את התרבות הארית הנעלה. מה בדיוק 'הבעיה' של לימור עם יהודים שמתחתנים עם נוצרים?"

ומה ההבדל בין אלפר והיטלר? ההבדל היחיד הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים, ואילו אלפר בסך הכל סתם אנטישמי קטן, מעורער בנפשו ונטול כישרון, המקבל במה מכובדת משוקן.

* אוהב אותם לאומנים - אותו רוגל אלפר, האוטואנטישמי שבז לכל שמץ של רגש לאומי, כאשר מדובר ביהודים – הוא תומך נלהב בלאומנות הערבית הקיצונית והרצחנית ביותר. הוא תומך ללא סייג בפיגועי טרור ואף כתב פעם מכתב גלוי למחבל שידקור אותו למוות, הביע תמיכה במעשהו, תמיהה על כך שכל כך התמהמה והתנצל על אקיבוש. אותו רוגל אלפר בז לערבים שאינם לאומנים. כך, למשל, הוא כתב על לוסי אהריש, ערביה ישראלית גאה – גאה הן בערביותה והן בישראליותה, בהתפרצות של בוז על כך שאינה לאומנית אנטי ישראלית. "היא נחשבת למשת"פית הבזויה של המשטר היהודי. אהריש היא באמת ערבייה טובה".

* הזכות לחיים - בעמוד הראשון של גיליון השבת של "הארץ" מופיעה מודעה גדולה של הארגון "מחסום ווטש". על הלוגו של הארגון מופיעה הסיסמה: "לא למחסומים". הסיסמה הזאת ממחישה את הפרברסיה של הזניית המושג הקדוש והטהור – זכויות האדם, בידי הארגונים המתהדרים בו.

מה פירוש "לא למחסומים"? זו התייחסות למחסומים כאל ישות עצמאית, מנותקת מהקשר. לכאורה, מדובר בהתעמרות ישראלית בפלשתינאים. סתם, ככה, אנו מציבים מחסומים, כדי להציק, לטרטר, להשפיל. נכון?

 אולם המחסומים הם אמצעי הגנתי, להגנה על אזרחי ישראל מפני הטרור. כמה מחבלים נעצרו במחסומים בדרכם לפיגועים? כמה חיי אדם ניצלו הודות לכך? זה שטויות, בעיניהם. הזכות לחיים, להגנה וביטחון, אינה משמעותית בעיניהם. אינה משמעותית - עד כדי התעלמות מוחלטת.

כמו המחסומים, כך אנו קוראים מפי מקצועני הזניית זכויות האדם השתלחויות על המעצרים. לכאורה, מדובר בקלגסים שסתם כך פורצים באישון לילה לבתי פלשתינאים ושולפים ממיטותיהם פלשתינאים לקול צעקותיהם המבועתות מאימה של ילדיהם / אימותיהם.

והנה, השבוע נחשפה בשכם התארגנות חמאס שנועדה לבצע סדרה של פיגועי התאבדות המוניים בחיפה. אילו, חלילה הפיגועים היו מבוצעים – עשרות אזרחים וילדים היו מאבדים את חייהם. אלמלא המעצרים הם היו יוצאים לדרך, ובלי מחסומים ו"החומה" הם לבטח היו מצליחים לממש את מזימתם. אבל אנו, אקיבוש המרושע, פגענו בזכויות האדם של המחבלים – בזכותם לרצוח בנו. אנחנו מפלצות.

* אין לנו בנים למלחמות מיותרות – בשבועות האחרונים החלו להישמע קולות הקוראים לישראל להתערב כדי לשים קץ לטבח בסוריה. אני מציע למחרחרי המלחמה להרגיע. ישראל אינה מעצמת על, ואין זה מתפקידה להתערב בנעשה במקומות אחרים. ישראל היא מדינה המצויה מיום הקמתה במלחמה על קיומה, והגנת מדינת ישראל היא תפקידו היחיד של צה"ל. המלחמה בסוריה היא טבח הדדי, בין שני צדדים של רוע אפל. אין כל עדיפות לצד של אסד, איראן וחיזבאללה על הצד של דאעש, אל קאעידה וג'בהת אל נוסרה או להיפך. זו מלחמת בני חושך בבני חושך, והשנאה לישראל משותפת לשני הצדדים באותה מידה.

גם כאשר היה מדובר בהיחלצות למען ידידינו, בלבנון, שקענו בבוץ הלבנוני במלחמה מיותרת, לא לנו. השיעים, שקיבלו את צה"ל באורז, כמשחררים, היו למרים ולמסוכנים  שבאויבינו. השתגענו לשלוח את בנינו להיהרג למען אחד משני הצדדים האפלים הנלחמים בסוריה?

על ישראל להשמיע קולה אל מצפון העולם ולקרוא למעצמות ולאו"ם לפעול להפסקת טבח האזרחים הנורא. על ישראל להמשיך בסיוע ההומניטרי שהיא מגישה בצנעה לסורים, שכבר אלפים רבים מהם טופלו בבתי החולים בצפון. אך בשום אופן לא להיגרר להרפתקנות. אין לנו בנים למלחמות מיותרות!

* חוסר אחריות – פרופ' משה נגבי, הפרשן לענייני משפט של "קול ישראל", התראיין בנושא שחרורו המוקדם של האנס הסדרתי משה קצב. הוא תקף בחריפות את ההחלטה, וזו כמובן עמדה לגיטימית. אולם הוא אמר דבר אחד חמור: "איזו סיבה תהיה עכשיו לקורבנות להתלונן במשטרה, אחרי מה שקרה?" (ציטוט חופשי מהזיכרון). זהבה גלאון שהתראיינה בגל"צ אמרה דברים דומים. האמירה הזאת אינה רק חסרת שחר, אלא בעיקר חסרת אחריות, בפרט כשהיא באה מצד מנהיגי ציבור.

האמת היא הפוכה. בזכות התלונות שלהן, מי שהיה באותם ימים נשיא המדינה, אחד האנשים החזקים והכוחניים שהיו בישראל, חמוש בסוללת פרקליטים, יח"צנים ומקורבים – נכנס לכלא וישב חמש שנים מאחורי סורג ובריח, נשם 24 שעות ביממה את ריח הליזול. וגם כעבור 5 שנים הוא עדין לא אדם חופשי – בשנתיים הקרובות הוא אמנם לא בכלא, אך ההגבלות עליו חמורות. במקום לפרגן למתלוננות על הצלחתן הכבירה, ולהציג לקורבנות אחרים את ההצלחה כמופת המעודד תלונה במשטרה – זה מה שיש להם לומר? בכך הם גורמים נזק כבד למאבק נגד הטרדות מיניות.

* מתוך ההכחשה – מיד כששמעתי את הידיעה על הדברים שאמר נתניהו לתושבי עמונה, על סיפור ההומלסיות שלו, העליתי פוסט תגובה בפייסבוק. כאשר שמעתי שנתניהו מכחיש, הסרתי את הפוסט. כעת, אחרי ששמעתי את כל הראיונות עם המשתתפים בשיחה, שעשו שמיניות באוויר כדי להכחיש, ולהסביר ש"... תראו... זה לא בדיוק ככה... הוא לא אמר בדיוק מה שכתוב בעיתון... הוצא מהקשרו..." וכו'. ברור לי. הוא אמר את הדברים. להלן נוסח הפוסט:

* אינטליגנציה רגשית – האמפתיה והרגישות שהפגין נתניהו בפגישתו עם אנשי עמונה, וסיפורו על גירושו מבית ראש הממשלה, היא ברמת הרגישות של "אם אין לחם, תאכלו עוגות" ומתאימה לרמת האגוצנטריות של "המדינה זה אני".

* התייראי מן הצבועין - שתי "יצירות אמנות" הביאו את יוצריהן לחדרי החקירות בשבועיים האחרונים. סטודנטית מ"בצלאל" נחקרה על כרזה שעיצבה, ובה תמונה של ראש הממשלה לצד חבל תליה. חיים ברוש, פעיל הר הבית מתקוע, נעצר עקב פרסום סטטוס בפייסבוק שבו נראה חזיר על הר הבית ואמירה שהממשלה מאפשרת לחזירים לשלוט על הר הבית.

קשה לבחור אילו משתי ה"יצירות" הנתעבות מעוררת יותר חלחלה וסלידה. בשני המקרים מדובר ביצירה אלימה וקיצונית להחריד.

אולם חקירת הסטודנטית זעזעה את אמות הספים, עוררה הפגנות, שביתות ומחאות בשם "חופש הביטוי" וב"7 ימים" של השבת מרוח ראיון ענק עם נשיא "בצלאל" המציג את חקירת הסטודנטית ככזאת שהופכת את ישראל לדמוית רוסיה וטורקיה, ואילו חקירתו של ברוש בקושי הוזכרה בתקשורת, ללא כל מחאה מצד אבירי חופש הביטוי.

אמר אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין".

* האיחוד המאוחד – ג'קי לוי פרסם ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", מאמר שבו יצא נגד מגמת ההתפצלויות וההתפלגויות, המאפיין את החברה הישראלית, אך לא רק אותה – זו תופעה כלל אנושית ותיקה, והיא נובעת מנטיה להקצנה וטהרנות. העילה למאמר היא הקריאה של קבוצת טהרנים חילונים להקים זרם חינוך חילוני, שיהיה חף משמץ של זיקה למסורת.

בין הדוגמאות שנתן ג'קי לוי, הוא הביא את ההיסטוריה של הפילוגים בתנועה הקיבוצית. "התנועה הקיבוצית... הפליאה להתפצל. היא התפצלה בלי להפסיק לרגע את הקריאה לפועלי כל העולם להתאחד, וכידוע, ברוב המקרים שני החלקים שנחתכו מתוך אותה אמבה קראו לעצמם 'אמבה איחוד' ו'אמבה מאוחד'. אין גאונות מילולית וירטואוזית יותר מהרטוריקה של המתפצלים בשם האחדות. אין להם גם מתחרים בנוגע לחוסר מודעות עצמית".

מהותית, התיאור של ג'קי לוי את תולדות הפילוגים בתנועה הקיבוצית נכון. אולם הוא טועה בסוגיית הטרמינולוגיה. הוא לא הראשון שמתאר מצג על פיו כביכול הייתה "התנועה הקיבוצית", וכאשר היה הפילוג, פלג אחד קרא לעצמו "מאוחד" (הקיבוץ המאוחד) ופלג שני "איחוד" (איחוד הקבוצות והקיבוצים). התיאור הזה חוטא לאמת. האמת היא שהשמות "מאוחד" ו"איחוד" באמת ביטאו איחוד.

תנועת הקיבוץ המאוחד, שנוסדה ב-1927, הוא השם של איגוד הקיבוצים לתנועה אחת גדולה שתגשים את תפיסתה באמצעות הקמת קיבוצים גדולים שיקבלו את מרותה. כלומר, השם "מאוחד" בישר מסר של איחוד. בפילוג (1951), פרשו קיבוצים רבים מן התנועה, אך היא המשיכה לשמור על שמה ההיסטורי. הקיבוצים שפרשו, התאחדו עם חבר הקבוצות. התנועה המשותפת, אכן - פרי של איחוד, נקראה איחוד הקבוצות והקיבוצים.

* 105 מילים - בשבוע שעבר דיווחתי באכזבה על כך שבמוספי הספרות של עיתוני השבת, לא נכתבה מילה על מותו של הסופר והעיתונאי חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות. אולם ל"ידיעות אחרונות" הייתה סיבה מקלה. המוסף הספרותי מופיע במגזין "7 לילות", ואולי הם לא הספיקו להתייחס לפטירתו של ברטוב, ביום שלישי.

חלף שבוע. במוסף של השבוע ברטוב דווקא מוזכר. אולם בידיעה קטנה בת 105 מילים, במקבץ של מבזקי חדשות בענייני ספרות, ללא כל כותרת, כמובן ללא תמונה, בעמוד השישי והאחרון של המוסף הספרותי. לשם השוואה – ההערה הזאת היא בת 89 מילים.

* תיקון – במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" הופיע מאמר של אהוד בן עזר על חנוך ברטוב, עם תמונה של המנוח.

* יוק – גם בגיליון השני של המדור הספרותי של "ישראל היום", לאחר פטירתו של חנוך ברטוב, הוא לא הוזכר ולו במילה.

* ביוגרפיות של אמנים – במאמר ביקורת על האוטוביוגרפיה של עודד קוטלר ב"הארץ ספרים", כתבה איילת נגב: "טוב שלא חיכה לביוגרף, כי ביוגרפיות במקומותינו כותבים בעיקר על פוליטיקאים וגנרלים". אין לכך שחר. רק בשנים האחרונות התפרסמו ביוגרפיות של אמנים ואנשי תרבות רבים, ובהם ביאליק, ברנר, עגנון, אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג, רחל, פניה ברגשטיין, דוד זהבי, אריק איינשטיין, ניסים אלוני, ס. יזהר, אהרון מגד ואחרים. רק בחודש שעבר התפרסמו ביוגרפיות של מאיר אריאל ושל דליה רביקוביץ', ובקרוב מאוד עומדת לצאת ביוגרפיה של נעמי שמר. ובכל מקרה, אוטוביוגרפיה אינה תחליף לביוגרפיה. אוטוביוגרפיה היא ספר זיכרונות אישי וביוגרפיה היא פרי של מחקר, המבוסס על תיעוד, ראיונות וכד', שאמורה הן לדייק הרבה יותר והן לראות את מושאה בפרספקטיבה רחבה, ביקורתית ועד כמה שאפשר – אובייקטיבית.

* The Voice – אני מעדיף את הפאתטיות של מירי מסיקה על המיזנטרופיות של אביב גפן.

* מותר לכתוב "הזוי"? - נניח שמישהו ימציא כינוי גנאי מכוער לתושבי הגולן. נניח: גג'גג'ים. ונניח שאני אכתוב בפייסבוק פוסט חריף ביותר שבו אגנה את המילה ואת השימוש בה. ונניח שלאחר זמן, פייסבוק יחליטו שהמילה הזאת אינה פוליטיקלי קורקט. הם עלולים לחסום אותי רטרואקטיבית, כיוון שהשתמשתי במילה הזאת, בלי כל קשר להקשר. נשמע הזוי? זה מה שקרא השבוע לזיו תדהר, אושיית פייסבוק איכותית והומו מוצהר וגאה, שהורחק לשבוע מפייסבוק, כיוון שלפני שנתיים כתב בהפוך על הפוך את המילה ההומופובית... לא, איני רוצה שיחסמו אותי [את צרור ההערות אני מעלה גם בפייסבוק].

"הזוי", עוד מותר לכתוב?

* לפני שהמציאו את השיימינג - בשתי שיחות שהיו לי ביום חמישי עם שני אנשים שונים, ללא כל קשר ביניהם, נגענו – בן שיחי ואני, במשמעות האדירה של תנועת הנוער לחיינו, לעיצובנו, לבניית אישיותנו, למנהיגותנו, לחותם העמוק שהיא הטביעה בנו ולהשפעה של אותה תקופה עלינו, עד היום. מעניין, שמעולם לא יצא לי לדבר כך על לימודיי הפורמליים בבית הספר.

היום בו נערכו השיחות, היה יום המורה. קראתי כתבה מזעזעת על מורה וסייעת שהשפילו וביזו ילד בכיתה א' בכיתה לחינוך מיוחד. הכתבה הזאת הציפה בי זיכרון ישן ולא מלבב, מכיתה ג', שאף פעם לא סיפרתי עליו.

מחנכת הכיתה חזרה לבית הספר, לאחר מחלה "אנושה" – יום יומיים של הצטננות בביתה. ה"בוקר טוב" שלה היה: "שמעתי שכאשר לא הייתי כאן, הכיתה יצאה בצעקות ומחולות: 'ה-מורה חו-לה, ה-מורה חו-לה'. ובראש החוגגים היה אורי. אורי, אני יודעת שגם אמא שלך הייתה חולה השבוע. היה נעים לך אם הייתי יוצאת בריקוד (ואז אחזה במטפחת בידה האחת וסובבה אותה מעל ראשה, ידה השניה מאחורי גבה ויצאה בצעדי מחול) 'אמא של אורי חול-הה! אמא של אורי חולה!' זה היה נעים לך?!" שאגה לעברי.

קפאתי במקומי המום, מושפל ומבויש. לא יכולתי להוציא הגה מפי והתאפקתי לא לבכות. מה שאני זוכר היטב, הוא שהיטבתי בשידור חי לנתח ולנסח בצורה בוגרת מאוד את הסיטואציה ואת חומרתה. הבנתי בדיוק מה קרה כאן. מורה מבוגרת, מחנכת הכיתה, האישה החזקה שאמורה להעניק לנו ביטחון, משפילה ומביישת ילד בן 9, ומשתמשת בטריק הכי מכוער והכי פוגעני, והוא לפגוע בו דרך הוריו. וכל זאת למה? בשל שמחה טבעית על כך שזכינו בשיעורים חופשיים, וכמובן לא שמחה לאידה על מחלתה "האנושה". אז עוד לא המציאו את המילה "שיימינג".

לא סיפרתי על כך להוריי. לא הלכתי לדבר עם המנהל (שחשדתי בו שהוא הלשין באוזניה) ולא דיברתי על כך עם חבריי. את המורה הזאת, שעד אז די חיבבתי (וגם היא אותי, גם לאחר אותו מקרה, למרות היותי ילד שובב) – מאותו רגע שנאתי בכל לבי.

... העובדה שהזיכרון הזה מציף אותי היום, בחלוף 45 שנה, מדברת בעד עצמה.

* ביד הלשון

פוסט אמת – מונח שנבחר על ידי מילון אוקספורד כ"מונח השנה" ל-2016, מתאר שיח פוליטי העוקף את העובדות וההתמודדות עמן, ומבוסס על שקרים וחצאי אמתות. קמפיין הבחירות של טראמפ מוגדר כהתגלמות התופעה, כיוון שהיה מבוסס על שקרים וספינים. האמת היא שהמונח הפופולרי חדש, אך התופעה אינה חדשה – זאת מהותו של הרלטיביזם הפוסט מודרני, שבו "נראטיבים" החליפו את חיפוש האמת, ויצרו שוויון תודעתי בין סיפור שכולו שקר לבין העובדות. ע"ע "נכבה".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

המאבק נגד השינוי הדרסטי במיסוי הקיבוצים, הסתיים בהצלחה. המאבק העביר את רוע הגזירה. גזירה שעלולה הייתה להמיט מכה קשה על הקיבוצים, מתוך בורות ופופוליזם, נמנעה.

מה גרם לניצחון במאבק?

ניתן לומר שניצחנו בזכות מאבק נחוש וצודק. זה נכון, המאבק בהחלט היה נחוש. זה נכון, אך לא רלוונטי. ניתן היה לנהל מאבק נחוש אף יותר על אותה מטרה צודקת – לחסום כבישים, לצאת בשביתות וכו', ולהיכשל.

הניצחון נבע מכך שהמאבק היה חכם. כיוון שצפויים להתיישבות מאבקים נוספים, כדאי להפיק לקח מן ההצלחה. אני רוצה להצביע על שלושה מאפיינים במאבק, שהביאו לניצחון.

המאפיין הראשון הוא מאבק מקצועי וענייני. לא היה זה מאבק של סיסמאות מתלהמות, אלא מאבק עם נתונים, עם ניתוחים מקצועיים של החקיקה ושל מהות המיסוי, עם למידה והצגה של שיטות מיסוי הנהוגות בארץ ובעולם באשר לקואופרטיבים, שיש דמיון מסוים בינם לביננו. ניכרים דברי אמת, ומשכנעים כאשר הם מגובים בעובדות ונתונים. וכשבאים למאבק חמושים בהם, רבים הסיכויים להצליח בו.

המאפיין השני הוא פרגמטיות. התנועות לא הגיעו למו"מ ולמאבק עם מסר של "הכל או לא כלום", שעלול היה להשאיר אותנו בלא כלום. נהפוך הוא, התנועות הגיעו למו"מ עם נכונות לשינוי בשיטת המיסוי ועם הכרה עקרונית שנכון לשנות את השיטה, לנוכח השינויים באורחות החיים בקיבוצים "המתחדשים" בדור האחרון.

עצם אי ההליכה עם הראש בקיר, והגישה ההגונה והגמישה, בנתה אמון שאפשרה לצד השני לגלות פתיחות וגמישות ולבחון את המציאות כמות שהיא, לא על פי סיסמאות. ואכן, בסופו של דבר הצד שהלך כברת דרך ארוכה הרבה יותר במו"מ, מעמדת הפתיחה שלו, היה האוצר.

המאפיין השלישי הוא שיתוף פעולה. כמובן שיתוף הפעולה בין התק"צ לבין הקיבוץ הדתי (ובאמת, כבר מזמן הגיעה השעה לאחד את התנועות לתנועה קיבוצית אחת גדולה). אך כוונתי דווקא לשיתוף הפעולה הפוליטי עם "הבית היהודי" במאבק הזה, ובעיקר – דווקא עם הפלג הימני ביותר שלהם, אנשי "תקומה" השר אורי אריאל וח"כ בצלאל סמוטריץ'. שיתוף הפעולה הזה הוכיח שכאשר תומכי ההתיישבות מתעלים על חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם למען מטרה משותפת של חיזוק ההתיישבות – הם משיגים הישגים נאים.

לפני זמן לא רב נמתחה ביקורת חריפה על תמיכת ח"כ איתן ברושי בחוק החטיבה להתיישבות, על אף שהנהנים העיקריים ממנו הם יישובי הגליל והנגב, בשל העובדה שח"כ סמוטריץ' הציע אותו, כאילו מדובר במצורע. והנה, הפעם נציגי התנועה ראו בו שותף ראוי, ויחד הצליחו במאבק למען ההתיישבות.

בתקופת המאבק על הגולן, נהגנו שוב ושוב להזכיר לעצמנו, שמטרת המאבק שלנו אינה לריב עם השומר, אלא לאכול את הענבים. ובשתי מילים: מאבק חכם.

* "ידיעות הקיבוץ"

מאה שנים מלאו להולדתו של יזהר סמילנסקי, הידוע יותר בשם העט שלו ס. יזהר, ועשור – למותו.

יזהר לא היה רק סופר דגול, חתן פרס ישראל לספרות וחתן פרס אמ"ת לספרות, אלא גם פוליטיקאי. הוא כיהן בכנסת במשך שש קדנציות רצופות, עשרים שנים תמימות, בין השנים 1949-1969. יזהר היה במיינסטרים של המיינסטרים – ח"כ מטעם מפלגת השלטון מפא"י, ובתוכה – מהמקורבים ביותר לראש הממשלה בן גוריון. וכשבן גוריון פרש ממפא"י והקים את רפ"י, הוא פרש עמו וכיהן בכנסת השישית מטעם רפ"י. עמדותיו היו עמדות הביטחוניזם הפרגמטי של מפא"י.

לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, המשיך יזהר להשמיע את קולו, בעיקר במסות שכתב ב"דבר". מסות ארוכות, שהתפרסו לרוב על לפחות שני עמודי עיתון – ועמוד של "דבר" היה יותר מכפול בגודלו מעמודי העיתונים היום, וללא הכותרות השמנות והתמונות. היו אלו מסות עמוקות, מרתקות, מקוריות ובעלות השפעה. ובכתיבתו הפובליציסטית הוא נטה יותר ויותר לכיוון היוני בשמאל הציוני, הרבה יותר מכפי שהיה בכהונתו בכנסת. הוא היה לאחד מאדמו"רי השמאל הציוני היוני בישראל. עם זאת, כאשר נקרא היום אותן מסות, נוכל להיווכח עד כמה הקצין והרחיק השמאל דהיום, מזה שייצג יזהר. גם מאמריו היוניים ביותר ביטאו אמונה יוקדת וחסרת פשרות בצדקת הציונות, מה שקשה למצוא היום בעיתונים דוגמת "הארץ", למשל.

נתקלתי לאחרונה במסה מרתקת שפרסם יזהר לאחר הסכם קמפ-דייוויד, בגיליון שבת של "דבר" ב-6 באוקטובר 1978. יזהר מתח במאמרו ביקורת נוקבת על הסכם קמפ-דיוויד. איני יודע איך היה מצביע, אילו היה ח"כ. בהצבעה בכנסת העניקו כל הסיעות חופש הצבעה לחבריהן. הרוב הגדול במערך, סיעת האופוזיציה הגדולה, תמך בהסכם, כולל ח"כים דוגמת רבין שמתחו ביקורת על הוויתורים הכרוכים בו. יתכן שכך היה נוהג גם יזהר סמילנסקי. אולם המעניין הוא הטיעונים שכתב במסה, שלמיטב הכרתי הם חשובים מאוד ותקפים עד היום.

עיקר ביקורתו של יזהר, הייתה על כך שבהסכם ישראל קיבלה את עמדות הפתיחה של המצרים, ומצרים לא התקדמה כמלוא הנימה לקראת ישראל, אפילו לא בוויתור סמלי קל. לטענתו, אילו ישראל הייתה מוותרת על 99% מסיני, והמצרים היו מוכנים לוותר על 1%, אפילו אז היה זה הבדל משמעותי ביותר. אולם העובדה שלא כך היה, והלגיטימיות שקודם כל המתווך האמריקאי ואח"כ ראש ממשלת ישראל נתנו לחוסר הנכונות המצרים לפשרה כלשהי, ייצגו בעיניו תופעה שאם נבין אותה לעומקה, היא מצביעה על שבריריות עצם קיומה של מדינת ישראל.

כותרת המסה הייתה "never". נקודת המוצא למאמר הייתה הסברו של בגין מדוע הסכים ביום האחרון של הוועידה לוויתור הסופי, על דרישתו לאפשר את קיום היישובים הישראלים תחת ריבונות מצרית. בגין הסביר, שאילו עמד על כבשת הרש הזאת, לא היה הסכם. סאדאת לא היה נכון לכל ויתור. כאשר הנשיא האמריקאי קרטר ניסה לשכנעו להסכים לתביעה המינימליסטית הזאת, שאג סאדאת: never. וה- neverהזה הוא שהכריע את הכף.

ה- neverהזה עורר את דאגתו העמוקה, הקיומית, של ס. יזהר. כך הוא תיאר אותו: " never – שאג סאדאת עד שנעו אמות הסיפים, never שהלך מקצה הארץ ועד קצה. צעקה גדולה ואחת וסופית: לעולם לא! ושאגה זו היא שהכריעה את הכף. שסאדאת אינו רוצה. ואין מה לעשות עוד".

יזהר נבעת מהתיאור הזה. הוא הבין מה משמעותו לקיומה של ישראל. הוא הבין שלישראל אין never כזה, never שכאשר היא תעמוד עליו, העולם יבין שאין לו ברירה אלא לקבל אותו. "ופתאום כאילו נחשפה איזו אמת דחויה, ונתגלתה בכל אכזריותה, אמת שלכאורה כבר בגרנו ועברנו ממנה והלאה – על מצבה הנכון של ישראל ועל מקומה בעולם.

הרי זו מדינה בת שלושים, עתירת הישגים בהתיישבות, בחקלאות ובתעשיה, שצבאה נחשב כחזק במזרח התיכון ושמוראו על כל שכניו סביב. מדינה ריבונית ועצמאית לכל דבר, שקשרים לה עם העולם, והכרות והכרויות, אלא שאין לה בינתיים, ולא לשבעים שנות הציונות שלפניה, שום עמדה של never בעולם, וכשצועקים לעומתה never, אין לה מה להשיב אלא לקבל. ואכן, ישראל מין מדינה מחרישה כזו, שקולה לא נשמע".

יזהר תיאר את העמדות שההסברה הישראלית מציגה בפני העולם, אך הן לא משכנעות, כי ישראל מציגה לעולם טיעונים פרגמטיים, ביטחוניים, מפגינה את הישגיה ותרומתה, אך אינה מציגה לעולם עמדה עקרונית, אינה מדגישה את צדקת הציונות. וכך, בעיני העולם ישראל היא מדינת עושק, מדינה שעושקת את שכנותיה. וטענת העושק הזאת, מסביר יזהר, אינה מתחילה מן הגבולות שישראל הרחיבה במלחמת ששת הימים. ממש לא.

"העושק אינו רק כל מה שבידי ישראל מעבר לגבולות 67 – ואינו רק עובדות פיסיות מפורטות כלשהן, כפי שנוטים רבים לחשוב, ולא רק עובדות היסטוריות ידועות כלשהן שצריך לחזור ולתקנן. העושק, נראים הדברים כעת, מרחיק לכת: הוא גם עמדה מטאפיסית, גם מציאות על-היסטורית. והוא גם עקרון אידיאולוגי. נראה אפוא, כי החלום הציוני בעיני הערבים (והעולם) הוא העושה את עושק הערבים. החלום הציוני הוא האחראי לכל הרעות, הגזל, הקיפוח ושפיכות הדמים וכל כמה שננסה לגמד את החלום וכל כמה שתיתן ישראל דברה כי אינה מתכוונת להתפשט, וכל כוונתה מעתה, כפי שכמה מאנשיה התבטאו, יהיה להתפשט רק לגובה ולא לרוחב הארץ – דבריה לא ייאמנו.

היום, לאחר ועידת קמפ-דיוויד, שהוכרעה בצעקת סאדאת, שהעולם כיבד אותה במלואה, ונרתע מפניה כמפני גזרת טבע – היום לא רק הגולן, בקעת הירדן וחלק מירושלים, אינם ודאיים עוד בידי ישראל, אלא, כפופים לאותה צעקה, גם רמלה ולוד בספק, ויפו ואשקלון ומה לא – בספק, וכל עוד פליט פלשתינאי אחד לא חזר ואינו יושב במקומו ולא פּוּצָה פיצוי מלא – עדין ישראל בספק, ומעשיה חתומים בחותם העושק".

כיון שהעולם קיבל זאת, ולמעשה, בקמפ-דיוויד גם ישראל קיבלה זאת, המצב שנוצר הוא ש"העולם קיבל את המיתולוגיה של העושק, ואת כוח הווטו הנובע מהכרה זו", כוח הווטו של הערבים... "העולם דוחה את הטיעון הציוני ואת המיתוס ההיסטורי היהודי. לעם היהודי אין הכרה בתודעת העולם, ולא למדינת היהודים. מרגע שקיבלה ישאל את הדין והודתה כי מצרים תקבל לא פחות ממאה אחוזים מתביעותיה הטריטוריאלית (בלי שים לב למצב הטריטוריה, לתולדותיה, לאופיה, לתפקידיה, ולמשקלה היחסי במאזן ההדדי) השמיטה מידיה את ה- neverהריבוני שלה. ואילו ידעה להאריך נשימה ולא לוותר על אחוז אחד סמלי, כדי שידחה את האקסיומה המצרית, והייתה נכונה להחזיר תשעים ותשעה אחוזים ורק לומר never נחוש על האחוז האחרון והאחד הזה – היה העולם חייב להכיר כי גם ישראל כאן... ששני הצדדים שווי ערך ושווי צדק. והערבים היו חייבים להודות ולהכיר בממשותה של ישראל ולהודות בה כמציאות היסטורית, כנוכחות בזכות מלאה ופטורה מהצטדקויות, וגם היו חייבים אז באוזני עולם כי המציאות במזרח התיכון נשתנתה ואין להחזיר עוד את הגלגל".

יזהר ראה בדאגה רבה ובחומרה רבה את המציאות שנוצרה בעקבות הכניעה הישראלית לתובענות הזאת. "בלי הכרה זו, שנובעת מוויתור הדדי על יחסי מאה אחוז ולא פחות, אין הכרה שיושב כאן עם יהודי כדין, אלא יושב שודד שעשק וחויב להחזיר הכל, לפני שידברו אתו ויתייחסו אליו. בלי עמידה עיקשת על כך יהיו הגבולות, כל גבולות שהם, בלתי סופיים, וממשותה הפיסית של ריבונות ישראל תהיה מוטלת בספק".

לכאורה, מהו האחוז האחד, שעליו דרש יזהר להתעקש? מהו אחוז אחד מול 99 אחוזים? מהו האחוז האחד, ששווה בעטיו לסכן את היכולת להגיע להסכם שלום, כאשר הוא עצמו מוכן לוותר על 99%? מה ההיגיון?

ההיגיון הוא, שכאשר הצד הערבי חושב שהוא פטור מראש מכל הליכה לקראת ישראל, הוא למעשה אינו מכיר בריבונותה. ואם אין הוא מכיר בריבונותה, איזה מן שלום זה? אך יותר מכך. מהו אותו אחוז? האחוז הוא ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ומפרץ שלמה. האחוז הוא שבירת העיקרון שאין עוקרים התיישבות ושההתיישבות מעצבת את הגבול.

ומכאן מסקנתו הברורה: "כעת צריך וצריך לצייר את מפת ה- neverהלאומי של ישראל. ולקום ולעמוד עליה. ... ייצוב העד-כאן הלאומי של ישראל בכל חומרת ההשתמעויות".

38 שנים חלפו מאז, ועד היום טרם גיבשנו הסכמה לאומית רחבה על ה- neverהלאומי שלנו.  

* "שישי בגולן"